שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן ל
ובענין זה נשאלתי גם כן מחכם אחד מק"ק סאמבור, נדון שוחט שמת לו מת ערב שבת, והוא אונן, והקהל צריכים בשר (על) [ל]שבת אם מותר לשחוט, והאריך השואל דזה מקרי מצוה דרבים, ונדחה אנינות:
תשובה! ענין זה אין לו יחס כלל למצוה דרבים שדוחה מצוה אחרת, דאונן פטור מכל המצות, הה"ד דפטור ממצוה דמזכה בה רבים, וכיון שטרוד בעסקי מתו מקרי עוסק במצוה, ופטור מכל המצות שבתורה ואף להחמיר על עצמו אינו רשאי ובפרט בשחיטה אשר כל עצמה איננה מצוה עקרית, דהרי אין חוב שישחוט ויאכל, רק מעשה השחיטה מוציאה מאיסור אבר מן החי, כמ"ש הטורי זהב יו"ד ה' שחיטה סי' א' ס"ק י"ז, לענין ברכת השחיטה דאינה באה על השחיטה עצמה, רק שבח להקב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלי שחיטה, וכל ישראל שייכים בזה ע"ש, ובלא תעשה אונן לא נפטר, דבעונשין ואזהרות לא שני לן בין אונן לאיש אחר, כמ"ש הרב חכם צבי סימן א' והארכנו בספרנו עטרת צבי הרבה מזה, אולם כל זאת רק שהאונן עצמו אסור לאכול דבר איסור, אבל שיהיה הוא עושה איסור בשביל להפריש אחרים מאיסור לא שמענו, ואפילו לאפרושי מאיסור ברור לא שמענו שיחייב, דענין זה דהחוב שימנע אחרים מלעשות איסור הוא בכלל מ"ע דהוכיח תוכיח, כמ"ש הרמב"ם בס' המצות מ"ע ר"ה, ואונן פטור מן המצות, ועוד עונג שבת אינו רק דרבנן, כמ"ש הרמב"ם פ' שלשים מה' שבת ה"א ע"ש, וכיון דאונן אסור בעשיות מלאכה, כמ"ש ביו"ד סימן שמא ס"ה בהג"ה, ושחיטה הוי מלאכה, פשיטא דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, ואף אם תרצה לומר כשיטת התוס' (שבת ד' ע"א גיטין מ"א ע"ב) דבמצוה דרבים אמרינן חטא בשביל שתזכה, ומכ"ש כאן לא מקרי חטא בשביל שתזכה חבריו, דהרי אי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה, ובשבת גם אונן אוכל בשר ושותה יין, אכן ז"א אכילת בשר בשבת אינה חוב על האדם, ואונן אוכל בשר בשבת אם ירצה וכתב הש"ך יו"ד סי' שמ"א ס"ק ז' בשם תלמידי רבינו יונה, אם הוא מתכווין למצוה יאכל ואם ירצה לא יאכל שאינה חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת, דהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ע"ש, א"כ אין כאן שום זכות במה שיזכה בעצמו, ויזכה אחרים בדבר הרשות, וע' שו"ת גבעת שאול סי' ט' דנשאל מי שפרנסתו במה שמשרת בסעודת מילה וחתונה, ואירע לו מת, אם מותר לו לעסוק ולשמש בסעודת ברית מילה, כיון דיפסיד שכרו אם ימנע מלשמש שמה, והורה לאיסור כיון דהטעם דפטור מכל המצות משום שיהא לבו פנוי לעסוק בצרכי קבורה, ויחשב בהם תמיד, א"כ פשיטא דלפי טעם זה אסור לאונן לשמש בסעודה, ובכ"ז בשבת ויו"ט מותר לשמש בסעודת ברית מילה, אבל בסעודת נשואין דאית בי' שמחה אפילו בשבת ויו"ט אסור, והביא תשובת מהר"מ לובלין סימן ק"ז דאונן לא יאמר הגדה בליל פסח, משום דאית בי' מדרש פסוקים, ופקודי ד' ישרים משמחי לב ע"ש:
ומה שהתעורר מעלתו מדברי מנהגי מהר"א קלויזנר מובא בשו"ת בית יעקב סימן ך"ה דאבל לא ישחוט וכתב הרב הנ"ל בטעם הדבר דחיישינן דמשום צערא לא ישים על לבו לשחוט בכוונה וזמנין דשהה ודרס ולא ידע ע"ש, ומכ"ש דשייך טעם זה באונן אשר מתו מוטל לפניו וטרוד לעסוק בצרכי הקבורה פשיטא דאין לבו פנוי לבדיקת הסכין, וצערו גדול מאוד, כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ק"ש ה"ג דמי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנוי לקרות, ומכ"ש לענין שחיטה דצריכים כוונת הלב, כמ"ש רבינו יונה בשערי תשובה, מובא ג"כ בס' תבואות שור ה"פ, ובפרט בה' שחיטה סי' י"ח דצריכים לבדוק במתינות ובכוונה גדולה בלב פנוי מכל המחשבות, והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין, כמו שתראה כי יבדוק אדם פעמים ושלש, ולא ירגיש בפגימה דקה, ואח"כ ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המשוש כפי כוונת הלב עכ"ל, לכן הנלע"ד להלכה ולמעשה דאונן לא ישחוט אע"ג דאין לעם בשר לצורך השבת, אולם בימי אבילות ראינו ברוב הקהלות דשוחטים, כיון דהמרדכי ריש חולין אשר מביא דין זה בשם ר"ב, וכן מהר"א קלויזנר לא כתבו בזה טעם ברור, והמרדכי בעצמו וכן הרב בבית יעקב הניחו דין זה בצ"ע, דאבל לבו פנוי ויוכל לבדוק כהוגן ומשום איסור מלאכה ליכא, דהרי אף משרתת מותרת לעשות כל המלאכות, כמבואר סי' ש"פ והט"ז מביא שם דראה למי שהורה לשמש בית הכנסת שיעסק בצרכי קהל, לכן לא ראיתי שימנעו השוחטים בימי אבלם לשחוט ובפרט לצורך שבת:
ובנדון אם אינו חייב בספירה עיין שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חאו"ח סי' ט"ז דכתב לדברי רש"ל דבמילה ופסח כיון דהוי מצוה עוברת לא מפטר, הה"ד מצות ספירת העומר כן, דהרי אם לא יספור היום שוב נתעכב בשאר הימים ג"כ, ועיין ברכי יוסף או"ח סימן תפ"ט דין ח"י בשם הר"מ אמארילוס דלא יספור בלילה, רק ביום שלאחריו יספור בלא ברכה: ומי שהוא אונן ובאותו יום אירע לו יום שמת בו אביו ואמו היינו שקורין יאהרצייט אם מותר לו לילך לבית הכנסת ולומר קדיש, ע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ב, כתב ג"כ לדברי מהרש"ל בתשובה סי' ע"ב, דאונן לא נפטר ממצות מילת בנו משום דהוי מצוה עוברת, דעקר המצוה ביום שמונה, וזריזין מקדימין לעשות בבוקר, ממצות באלו לא נפטר אונן, ומכ"ש יארצייט, דענין הקדיש אינו מסוגל רק ביום זה שמת ולא ביום אחר, ובפרט לפי הטעם שכתבו גדולי הפוסקים, בטעם דאונן פטור מן המצות, משום דהוא משום כבודו של מת, מכ"ש קדיש הוי כבודו של מת ע"ש, והנה הטורי זהב ס"ל ביו"ד סי' שע"ו, דאונן בחול לא יאמר קדיש על אביו ואמו משום דאונן פטור מן התפלה, והש"ך בנקודת הכסף חולק עליו, וס"ל דגם בחול יאמר קדיש, ואולם ענין זה תליא בפלוגתא דאם ענין אנינות משום כבודו של מת, א"כ על אביו ואמו שמתו יאמר קדיש דהא אדרבא זה כבודם, אבל על יארצייט שהוא על מת אחר, לא יאמר קדיש באנינות שהוא על מת שמוטל לפניו, היארצייט הוא כבודו של מת אחר אשר מת כבר. ולענין אבל אשר במשך ימי אבלו. אתרע לו מלתא, ומת לו מת אחר, אם מותר להתעסק בצרכי מתו, לדחות את אבלות, עיין שו"ת חתם סופר סי' שכ"ה שכתב דתליא בפלוגתא דרש"ל ורמ"א וט"ז (עם) [אם] אונן נפטר ממצות מילה ע"ש, אולם הא דלא נפטר אונן מן הצדקה אע"ג דהוא מ"ע, שאני התם דהוי ג"כ לא תעשה דלא תקפוץ ולא תאמץ, ועוד דגם זה כבודו של מת לחלק צדקה עבור נשמתו. ועוד יש להאריך בענינים אלו במ"א:
צבי הירש חיות.