שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן כט
איזה משכילים ותורנים ממדינות אשכנז, שאלו ממני להחריץ משפטי על הוראת הדרשן בק"ק ברונשווייג, דמותר ללכת בשבת ויו"ט חוץ לתחום כדי להתפלל בעשרה, וטעמו ונימוקו אם אמרו (ברכות מ"ז ע"ב) דר' אליעזר שחרר עבדו לצרפו למנין משום דהוי מצוה דרבים, אע"ג דמשחרר עבדו עובר בעשה, ואע"ג דלא הוי בעידנא דמעקר עשה, דלעולם בהם תעבודו, לא מקיים עדיין עשה דקידוש השם בעשרה, בכל זאת מצוה דרבים עוקר מצות עשה אע"ג דלא הוי בעידנא, עיין תוס' (פסחים נ"ט ע"א) ד"ה מאי אולמא, מכ"ש תחומים דאינו רק מדרבנן, אינו דין שיהיה נדחה מפני תפלה ברבים, אף במקום דלא הוי בעידנא:
תשובה הוראה זו אינה נכונה, ולא דמי לעובדא דר"א דשחרר עבדו, דשם זיכה ר"א את הרבים בשחרור זה, דבהעדר עבד זה, לא היה שם עשרה כמבואר שם, משא"כ בנ"ד יש במקום שמתפללים שם יותר מעשרה בני אדם, אף בהעדר איש זה, ורק איש פרטי הלזה אשר דר חוץ לתחום, רוצה ג"כ להתפלל במנין עשרה, ולדידי' שוב לא נחשב מצוה דרבים, וכן מצאתי מבואר ברא"ש מ"ק ר"פ אלו מגלחין, במה דהקשו על שיטת בה"ג, דפסק דאבל נוהג אבילות ביו"ט שני מ"ט אתי עשה ודאי דיחיד, ודחי עשה ספק דרבים, והקשו הרי צירוף לעשרה ג"כ אינו רק דרבנן, ואמרינן בברכות דר"א שחרר עבדו עבור זה, משום דהוי מצוה דרבים, ושמחת יו"ט ג"כ הוי עשה דרבים, כמ"ש (מ"ק י"ד ע"ב) אבל אינו נוהג אבילות ביו"ט משום דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, וע' תוס' ברכות דהקשו ג"כ קושיא זו, וכ' הרא"ש וז"ל דשאני התם דזכה את הרבים, הלכך אלים האי עשה, אבל בקיום מצות יו"ט, אין בו זכות לרבים ע"ש, וכן מוכח ג"כ מדברי רש"י מ"ק הנ"ל ד"ה עשה דיחיד דכתיב אבל יחיד עשי לך, ולכאורה טעם זה אך למותר, ובלי תועלת, והרי בלא זה הוי יום טוב עשה דרבים, מפני דכל ישראל חייבים במצות שמחה בזמן (אחת) [אחד], משא"כ אבלות אינו חייב רק איש פרטי, אבל לפי הנ"ל ניחא, דעשה דרבים היינו היכי דמזכה את הרבים, ובזה מ"ע דרגל ומ"ע דאבילות שווים, דגם ברגל אינו מזכה אחרים, ומפ"ז כתב רש"י דאבלות קראו הקרא אבל יחיד, שנוהג בהסתר ביחיד, ונגד אבלות מקרי רגל עשה דרבים, מפני שכלם משתתפין במצוה זו, אבל לענין שיהיה מצוה כזו דוחה מצוה אחרת אף שלא בעידנא, בכה"ג צריך להיות דוקא מצוה אשר מזכה בו רבים, כמו בהך דר"א דלא מצא עשרה ושחרר עבדו לצרפו לעשרה, ובהך (ר"ה ל"ב ע"ב) דשופר של ר"ה אין מחללין השבת משום דהוי עשה ול"ת, אבל בלא זה הוי דחי, משום דעשה דשופר דחי לל"ת דיו"ט אע"ג דלא הוי בעידנא וכ' בשבולי לקט בשם רבינו תם, מובא במג"א ה' פסח סימן תמ"ו דאי לאו דהוי עשה ול"ת, הוי דחי מ"ע דתקיעת שופר לל"ת דיו"ט, משום דשופר הוי מצוה דרבים, והיינו ג"כ זכות הרבים דאם אין לו שופר תתבטל מ"ע זו מרבים וז"ב:
והנה אפילו לשיטת התוס' דסברו דגם עשה דרגל מקרי עשה דרבים, והשוו זה להך דשחרר עבדו הנה י"ל כיון בכלל עשה דשמחת יו"ט יש בכלל לשמח אשתו עיין (ר"ה ו' ע"ב) אשה בעלה משמחה, וכ' התוס' דאין שמחה אלא בבשר, ובעלה משמחה היינו על הבעל חל החוב ולא עליה ע"ש, וא"כ גם בזה בעל מזכה בשמחה לאשתו ובניו ובני ביתו, וגם זה נחשב קצת כעשה דרבים, אבל במקום שיש עשרה מתפללים בל"ז אין שום צד בעולם דיחשב עשה דרבים, וחפשתי בספרים דכבר נשאל על כיוצא בזה הרב חות יאיר סי' קי"ב לענין אחד שהיה דר נגד עיר קויבלענץ מעבר הנהר ריין, והיה הולך לעיר להתפלל דרך הגשר, רק בימי הקור ע"י הליכות הגליד על הנהר הי' מפרקין האומנים את הגשר, ומוליכים העם על ספינות קטנות מעבר לעבר אם מותר ללכת בשבת על ספינה קטנה הלזו, להתפלל שמה בעשרה, וכ' ג"כ דזה לא מקרי עשה דרבים, כיון דיש מנין בלא זה, ואינו מזכה אחרים ע"ש. ועוד י"ל דדוקא לענין איסור שחרור עבדו דליכא רק עשה לחודא, או ל"ת לחודא שייך דדחי לי' עשה אע"ג דלא הוי בעידנא, אבל בעשה ול"ת קי"ל דאין מפקחין את הגל ולא עולין באילן ע"ש, וקאמרי בש"ס משום דיו"ט הוי עשה ול"ת, ולפמ"ש הבאתי לעיל בשם רבינו תם, משום דבל"ז הוי עשה דרבים מוכח דבעשה ול"ת לא נדחו מפני עשה דרבים, וגם ענין תחומין אשר בנ"ד יש עשה ול"ת דרבנן, ואינו מועיל עשה דרבים לדחותם, ושם במשנה ג"כ נזכר שופר של ר"ה אין מעבירין עליהם את התחום, דהוי דרבנן כמו שאמרו שם השתא דרבנן אמרת לא, וע' רש"י שם דתחומין ופקוח הגל ליכא אפילו למגזר אטו דאורייתא ע"ש:
וכבר פלפלתי במ"א, לשיטת הריטב"א בשם מורו רבינו יונה בסוגיא דעליה פ"ק דיבמות, דלאו דמחמר כיון דאין בו רק לאו גרידא ליכא בי' עשה דשבת שבתון כלל ע"ש, וא"כ אמאי אמרו במשנה שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום, וקאמר הש"ס משום דיו"ט עשה ול"ת, תיפוק לי' דבתחומין אפילו למ"ד תחומין דאורייתא ליכא בו מיתה רק לאו לחודא, ולשיטת הריטב"א בלאווי דשבת ליכא עשה ול"ת, והה"ד לאווי דיו"ט, וע' טורי אבן חי' ר"ה דהקשה לשיטת רבינו תם דאי לאו דהוי עשה ול"ת, ה"א דעשה דשופר דהוא עשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא, ואיך תתפרש משנתינו לאותן דסבירי דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא ולא עשה, א"כ מדוע אין מחללין את השבת לפקח הגל ולעלות באילן ולשוט על פני המים וע"כ צ"ל דוקא במלאכות דאורייתא איכא פלוגתא אם יש בהם עשה ול"ת, אבל במלאכות שאסרו חז"ל משום שבות כמו אותם שנזכרו במשנתנו, בכה"ג עשו חז"ל חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ובפרט בעניני דרבנן יש בהם ג"כ לאו דלא תסור כמ"ש הרמב"ם רפ"א מה' ממרים, וא"כ באיסורי דרבנן שייך שפיר דהוי עשה ול"ת, עיין שו"ת חות יאיר שם דפלפל ג"כ קצת בזה, עכ"פ דוקא בשחרור דליכא רק עשה גרידא, נדחה מפני מצוה דרבים, אבל בתחומין דשבת ויו"ט דאיכא עשה ול"ת דרבנן, לא נדחו (מצוה) [מפני] מצוה דרבים דרבנן, כמו תפלה בצבור, דאינו רק דרבנן, ועיין שו"ת חות יאיר דבתחלה רצה להתיר בכה"ג דאין לנו עשרה רק ע"י צירוף איש ישראל זה אשר דר מעבר לנהר, דבזה מקרי שפיר מצוה דמזכה בה רבים, אולם לטעם שני משום דשבת ויו"ט הוי עשה ול"ת, אין להקל אפילו באופן דעשה ול"ת דרבנן משום דאין מדמין בשבותין זה לזה, והעלה אפילו בביטול מצות הרבה כמו בר"ה דמבטל מצות שופר אם לא יבא לבית הכנסת, אסור לבא בספינה, אפילו להשלים מנין ע"ש, וע' שו"ת הרשב"א סי' קכ"ז הא דהתירו רבנן (יבמות פ"ג ע"א) לעשר שלא מן המוקף לצורך עונג שבת, ואע"ג דעוגג שבת אינו רק מדרבנן, וכ' בסוף דבריו ולא עוד אלא אפילו ליכא [קרא] מיוחד כמו בנ"ד דכתיב למען תלמד ליראה את ד' אלהיך כל הימים, לא הוה קשיא לן מידי, דהא אשכחן דדחו חז"ל בידים אפילו לאו הבא מכלל עשה לצורך, כמו בר"א דשחרר עבד להשלימו לעשרה, והא הכא איכא עשה, וגם אומרים חטא בשביל שתזכה חברך, ועיין (עירובין ל"ב ע"א) ניחא לי' לחברך דליעבד איהו איסורא זוטא, ופעמים דוחין עשה מפני עשה, הכל לפי מה שהוא ענין, אף אתה אל תתמה אם התירו חכמים דברים כאלו מפני עונג שבת עכ"ל הרשב"א וא"כ לפ"ז היה אפשר להתיר בנ"ד באופן דליכא עשרה בלא זה, וע"י שיבא איש זה מחוץ לתחום או שיבא בספינה יזכו הנשארים, בכ"ז כיון שהרב חות יאיר העלה בהדיא לאיסור, אין בידי להתיר, והמורה להתיר סתם אפילו באיכא עשרה בהעדר איש זה, הורה שלא כהלכה ודבריו בטלים ומבוטלים וז"ב להלכה: