שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן כח
להגאון המפורסם מופת הדור מוה' משה סופר ז"ל אבד"ק פרעשבורג יצ"ו:
ע"ד קו' בתשובתו הרמתה אלי, ע"ד הרא"ש מובא בשיטה מקובצת חי' (נזיר ד' ע"ב) דמקשה הש"ס דשמשון דהוה נזיר עולם, איך טימא עצמו לפלשתים, וקאמר הש"ס ודלמא גוססין שווינהו, והקשו בתוס' הרי גם לגוסס אסור לטמאות עצמו דכתיב להחלו ע' (נזיר מ"ג ע"א) וכ' הרא"ש דדוקא לגוסס בידי שמים אסור לטמאות דהוי כמת, אבל כאן שמשון עשאם לפלשתים גוססים, ובגוסס בידי אדם מותר לטמאות כהן ונזיר, והקשה רו"מ הרי איפכא אמרינן (סנהדרין ע"ח ע"א) דבגוסס בידי שמים ההורגו חייב, ובגוסס בידי אדם ההורגו פטור ע"ש, וע"כ הטעם דבידי שמים עדיין נחשב כחי, וההורגו חייב, משא"כ בידי אדם, שוב נחשב כמת, וההורגו פטור דלאו כלום עביד דגברא קטילא קטיל, והניח רו"מ בצ"ע, ויש להוסיף עוד מ"ש התוס' (התוס') (יבמות ק"ך ע"ב) ד"ה למימרא דמגוייד דכ' ג"כ דמגוייד בידי אדם לכ"ע אינו חי, היינו ג"כ ע"פ סוגיית הש"ס סנהדרין, ונראה דלק"מ דהרי בהדיא מבואר בש"ס סנהדרין שם דעיקר תליא במעשה, דגוסס בידי שמים דלא נתעביד בו מקודם מעש' הוי לענין עונש ההורגו כחי, דגלי קרא נפש כל דהו נפש, משא"כ גוסס בידי אדם אתעביד בראשונה מעשה, ושוב עי"ז כבר יצא מחזקת חיים, וההורגו פטור, משא"כ לענין טומאה, דנלמד מלהחלו וקרא כדכתיב דוקא בגוסס בידי שמים, אבל בידי אדם דלא איירי קרא אפשר דרשאי לטמא דעיקר ענין זה חידוש הוא, שיטמא בחייו, דהרי גוסס הוי כחי לכל דבר, ורק גלי כיון שבודאי עתיד למות, רואין עכשיו כאילו כבר מת, וזה דוקא בגוסס בידי שמים, דבי' איירי קרא, אבל לא בידי אדם, והנה ראיתי בס' חמרי וחיי' להגאון בעל כנסת הגדולה דהקשה לשיטת רבינו יואל מובא ברא"ש קידושין פרק עשרה יוחסין דגוסס כמת לכל דבר, והרי הכא אמרינן הכל מודים בגוסס בידי שמים חייב ההורגו מיתה, הרי גברא קטילא קטל וניחא לי' דאע"ג דבעלמא נחשב כמת, מ"מ גלי קרא כל נפש כל דהו נפש, ול"נ להסביר הדברים דהנה התוס' הקשו בסנהדרין, כיון דקי"ל רוב גוססין למיתה מ"ט יפטר הראשון שעשאו גוסס, והנה ענין זה דרוב גוססין למיתה היינו אגלאי מלתא למפרע, דאם מת אח"ז נחשב כבר בשעת גסיסה כמת, אולם אם לא נתברר אח"כ כגון שהומת בידי אחר, שוב לא נחשב כמת בשעת גסיסה, וכיוצא בזה כ' התוס' (חגיגה ד' ע"א) ד"ה לא נצרכא כיון דמת העבד אגלאי מלתא למפרע דלא היה עתיד להשתחרר, ה"נ בזה, וכן יש להסביר התוס' כאן כיון דקי"ל דחובשין אותו ע"כ לא נחשב כמת גמור, רק ע"י שעתיד למות, ואולם אם מת ממילא אח"כ, אגלאי מלתא למפרע דבשעת גסיס', הי' כבר מת: ועיין תוס' (נדה מ"ד ע"ב) דכ' דהורג גוסס בידי אדם לכ"ע פטור דרוב גוססין למיתה, ומ"מ מחללין עליו את השבת כדאמרינן פרק בתרא דיומא אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ל, ודברי התוס' צע"ג דמ"ש דהורג גוסס בידי אדם פטור משום דרוב גוססין למיתה, ובאמת לאו מטעם זה פטור, דהרי גוסס בידי שמים ג"כ רוב גוססין למיתה, ובכ"ז ההורגו חייב, וע"כ טעם אחר איכא דחייב, כמ"ש לעיל דתליא במי שעשה מעשה, ונפש כל דהו נפש, וע' שו"ת הרב בעל בית יעקב סי' נ"ט דרצה לחלק בין גוסס בידי אדם, לגוסס בידי שמים, דוקא בידי אדם מחללין עליו השבת אבל לא בידי שמים, ודבריו צע"ג דאדרבא מסוגיא דסנהדרין משמע להיפך, ואם גוסס בידי אדם, אשר ההורגו פטור משום דנחשב כמת, ומ"מ מחללין עליו, בידי שמים דהורגו חייב משום דנחשב כחי, מכ"ש דמחללין את השבת, ואיך החליט ענין זה להיפך מן ההלכה. וע' ג"כ ספר יד המלך ה' שבת מ"ש ע"ד דברי התוס' אלו דתמוהים מאד, ודע דקשה לי לשיטת התוס' דמחללין שבת על הגוסס אע"ג דרובם למיתה משום דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, כמו דאמרינן פ' בתרא דיומא וחוץ מזה דלא מצינו ענין זה בפ' בתרא דיומא, דמפ"ז מחללין שבת על הגוסס משום דאין הולכין בפקוח נפש [אחר הרוב], ואין זכר לגוסס שיהיה בכלל אלו המפקחין עבורם בשבת, וכבר התעורר בזה הגאון בעל יד המלך שם, אולם לדידי קשה יותר, דאם כדברי התוס', למה דחק הש"ס (יומא פ"ד ע"ב) לאוקמי דברי שמואל דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ברובא עכו"ם ובפריש לחצר אחרת דהוא דוחק, ולמה לא מוקי הש"ס דברי שמואל בפשיטות דהיינו בגוסס אע"ג דרובם למיתה אעפ"כ מפקחין, וא"ה אחר הרוב, ואע"פ דכבר מוכח ממשנה דבנתרוצץ המוח מפקחין דגם לחיי שעה מפקחין, הנה שם יש עכ"פ חיי שעה וכן שחט בו רוב שנים שכלו שלם ואותו רגע שחי הוא ככל אדם, אבל גוסס אפילו חיי שעה אין בו, דחיות זה לא נחשב מאומה אפילו בחיי שעה, ובכל זאת קמ"ל דגם בזה דאפשר בפנים רחוק שיחיה, וזה הפירש בדברי שמואל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, ונ"ל דמכאן הוכיח הטור בה' שבת סי' שכ"ח לפרש מ"ש במשנה אפילו ספק חי ספק מת, ספק ישראל, ספק עכו"ם, היינו אפילו במקום ס"ס שיש לנו ספק דלמא עכו"ם, ואפילו את"ל ישראל שמא כבר מת, בכל אלו מפקחין, והיינו הטור מוכיח מדלא מוקי הש"ס דברי שמואל בגוסס אע"ג דרובן למיתה, בכ"ז מחללין שבת משום דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אלא ודאי דאם בכה"ג לא הוצרך שמואל לחדש דבר, דהרי נזכר זאת במשנה דאפילו בס"ס מפקחין, וס"ס אלים כחו כרוב, ואפשר יותר מרוב כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א מובא בט"ז יו"ד סי' ק"ג, מכ"ש בגוסס דלא הוי רק רובא דליתא קמן בודאי מפקחין, וא"כ מה חידש בזה שמואל, ומפ"ז מוקי הש"ס ענין דשמואל בפירש לחצר אחרת, דהיה כאן רובא דאיתא קמן ואפילו בכה"ג מפקחין וז"ב:
אולם כל זה יצדק רק לגירסת הש"ס ספ"ק דכתובות דשם גרסינן אמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, דמשמע דהוא חידוש דין דשמואל, ומפ"ז ע"כ דחקינן לפרש דבריו בפירש לחצר אחרת, והיה רובא דאיתא קמן, דס"ד דאמרינן כל דפריש מרובא פריש קמ"ל, דלא אפשר לפרש ברובא דליתא קמן, כגון בגוסס, דהרי משנתנו הוא, דאפילו בס"ס כגון ספק ישראל ספק עכו"ם ספק חי ספק מת מפקחין, ומכ"ש גוסס, אבל לפי גירסת הש"ס דיומא דנאמר בדברי שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, הנה לשון זה מורה אדרבא להיפך דשמואל לא חידש בזה מאומה, רק אומר דמן ההלכות אשר נקבעו במתניתין וברייתות אנו רואים ומכירין כי לא הלכו חז"ל בפקוח נפש אחר הרוב, ואם כן שוב אפשר דהוכיח כן מדין המשנה, דאפילו בס"ס מפקחין ומזה מוכח דחז"ל לא הלכו אחר הרוב, א"כ אין מקום לקו' הש"ס על דברי שמואל היכי דמי, דהרי אפשר לפרש דבריו בגוסס, אע"ג דרוב גוססין למיתה בכל זאת מפקחין, ומאי דוחקא לפרש דבריו בפירש לחצר אחרת, אלא ודאי מכאן מוכח דלא כשיטת הטור ובס"ס אין מפקחין, ולא מוכח דין זה ממשנתנו. ועוד קשה לי ע"ד התוס' (נדה מ"ד ע"ב) שהחליטו בפשיטות דעל הגוסס מחללין שבת, משום דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, ודבריהם סותרים זה את זה, דהרי (סנהדרין ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה בגוסס הקשו בפשיטות אותו שעשאו גוסס אמאי פטור, הא רוב גוססין למיתה ואמרינן (סנהדרין ס"ט ע"ב) הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ע"ש, ומה חילוק יש ביניהם, והרי ללכת אחר הרוב לחייב מיתה לאיש ישראל, נגד המיעוט הוא ג"כ בכלל פקוח נפש, וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ומ"ש התוס' ראי' מגוסס בידי אדם דהורגו פטור, משום דרוב גוססין למיתה, הנה ע"כ לאו מטעם זה פטור, דהרי אדרבא אמרינן שם דגוסס בידי שמים ההורגו חייב, אע"ג דגם שם רוב גוססין למיתה, וע' תוס' סנהדרין שם בסוף דבריהם, אע"כ הלוך אחר הרוב ופקוח נפש שני ענינים הם, דבודאי בדיני נפשות ג"כ הולכין אחר הרוב, ול"א דלמא טרפה הוא לחפש זכות לפטרו מן המיתה, או לפטור ההורג גוסס בידי שמים משום רוב גוססין למיתה, ופקוח נפש בשבת לצורך חולה לאו מטעם רוב שמא יקום מחליו הוא, דהרי בנתרוצץ מוחו או בשחט בו רוב שנים דבודאי (ימית) [ימות] ואין כאן אפילו מיעוטא דמיעוטא על צד היותר רחוק שיחיה, בכל זאת קי"ל דמפקחין רק לחיי שעה לבד, והטעם כמ"ש הרב המאירי בחידושי יומא מובא בס' שיח יצחק חי' (יומא פ"ה ע"א) מפני דיכול להרהר בתשובה ברגע זו, אשר עדיין חי, ואזי כל זדונותיו אשר עשה כל ימיו לא יזכרו וצריכין להשתדל לתקן נפשו וזה טעם נחמד, ולפי טעם זה אין חילוק בין חיי שעה לגוסס, ולא כמ"ש הרב בית יעקב סי' נ"ט והרב יד המלד ה' שבת לחלק בזה, דסוף סוף גם גוסס יכול להרהר בתשובה ולתקן נפשו, ומפ"ז לא מוקי הש"ס דברי שמואל דא"ה בפקוח נפש אחר הרוב בגוסס, דזה לא תליא כלל בהלוך אחר הרוב, ואולם כל זה שייך רק בודאי הוחזק שם ישראל, או בספק נכרי ספק ישראל דהוי ספק השקול, אבל ברובא נכרים דהוי רובא דאיתא קמן, והוי כלא הוחזק שם ישראל כלל, ובכה"ג אין שייך הטעם דמחוייבין להשתדל בתקנת נפשו, והוי ס"ד בכה"ג אין מפקחין וקמ"ל שמואל דכיון דיש מיעוט דלמא ישראל בכל זאת מפקחין וז"ב:
צבי הירש חיות.