שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן כג
להרב הנ"ל
ומה שנגע רו"מ בדברי הראב"ד פ"ה מהל' נזיר, שכתב דבזמנינו דהכהני' כבר הם מחוללין ועומדין מפני הטומאות התכופות עליהם בכל עת, שוב אין לחייבם היום אם מטמאי' ומוסיפי' טומאה על טומאה, וא"כ במקום דיש כבוד הבריות כגון בכהן ששוכב ערום, או שיצטרך הנהן להתבזות ע"י הטלטול מביתו, שוב אמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן אפילו בקום ועשה, (ברכות י"ט ע"ב) הנה רו"מ בעצמו ראה את דברי המשנה למלך פ"ג מהל' אבל לענין המומיא, שכ' באמצע דבריו וז"ל אין לצרף דברי הראב"ד אפילו לספק ספקא, כיון דכל גדולי הפוסקי' ראשוני' ואחרוני' חולקי' עליו, ובפרט לשיטתו סוגיית הש"ס (נזיר מ"ב ע"ב) אין להולמה, וצריכי' לדחוק דאליבא דרבה מתוקמא מתניתין דאל תטמא, דוקא בטומאה וביאה, ועוד דצריכין לומר דהך דר' הונא דהיה לו מת מוטל בכתפו ארמי לגמרי, וגם צריכין לומר לשיטת רבה לא מחלקין בין טומאה בחיבורין או לא, ולשיטת הראב"ד דפסק כרבה, צ"ל דלרבה בכל עת מקרי מחולל ועומד כל זמן שלא נטהר, וא"כ איך יפרנס רבה, פלוגתת ר' עקיבא ור' טרפון בירושלמי נזיר בסוגיין, והוא ג"כ ברייתא באבל רבתי, דדוקא לענין אם נטמ' בו ביום פליגי, פ[אם נטמא הכהן אם יש איסור, אבל לאחר עבור היום כ"ע ס"ל דחייב, דמוסיף טומאה על טומאה, ולדעת רבה לשיטת הראב"ד הרי בעוד שלא נטהר, אפילו נטמא טומאה שלא בחיבורין, ואפילו לזמן מרובה פטור, ומ"ש רו"מ דהראב"ד מודה דבזמן חכמי התלמוד דהיה להם אפר פרה (ע' חגיגה ך"ו ע"א) חבריא מדכין ובפרט בזמן התנאי', וא"כ אם נטמא יום אחד והי' יכול לטהר עצמו, ואם נטמא ביום השני א"כ מוסיף טומאה על טומאה דלטומאה הראשונה א"צ להמתין לטהרתו רק ששה ימים, ולטומאה שניה צריך להמתין שבעה, וא"כ הראב"ד פוסק או כר"ע או כר' טרפון (לפי חילופי גרסאות בין ירושלמי לבין אבל רבתי), אולם ז"א דא"כ למה צריך לאוקמי' משנה דאל תטמא אל תטמא דמיירי בטומאה וביאה, ולפ"ז לא הוי דומיא דאל תשתה אל תשתה דברישא, דשם אפשרות הרבה מלקיות, וכאן אין אפשרות רק שתי אזהרות טומאה וביאה לבד ותו לא, והרי אפשר לאוקמא שהתרה בו על הטומאה הרבה פעמים והוא נטמא בכל יום מחדש דבכה"ג דמוסיף טומאת הימים הוא חייב מלקות כמספר הימים, ואולי כיון דנזכר במשנה היה מטמא כל היום א"ח א"א, אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, א"כ מטומאה של יום אחד תדבר המשנה, ולא משכחת מתניתין לשיטת הראב"ד רק בטומאה וביאה, ואע"פ כי שיטת הראב"ד נראה דוחק בכ"ז מצאתי בספר מצות גדול מ"ע סי' רל"א הל' טומאת מת כ' בזה"ל וכ' בשם רבינו יעקב (היינו רבינו תם) שבזמן הזה כהן המטמא בבית הקברות אינו לוקה מדתניא באבל רבתי היו עומד וקובר וכו' ר' טרפון אומר כל היום איני לוקה ובה"ג פוסק כר' טרפון, וא"כ בזמן הזה מה מרבה טומאה יש כאן כיון שמי חטאת אינו נוהג בינינו עכ"ל וכן העתיק דבריו הרב בעל שלטי הגבורי' בגליון הרי"ף ה' טומאה, ראינו דעת ר"ת כשיטת הראב"ד דבזה"ז דאין לנו אפר פרה אינו מוסיף טומאה על טומאה, ומזה מוכח לפשוט ספקו של הרב דגול מרבבה סי' שע"ב דמסופק בדעת הראב"ד דאפשר דדוקא מלקות ליכא, אבל איסור תורה יש עכ"פ אף שכבר נטמא, אולם מלשון הסמ"ג בשם ר"ת מוכח דגם איסור תורה אין כאן, דכ' בזה"ז כהן המטמא אינו לוקה, והרי בלא"ה לא מצינו בזמן הזה מלקות מן התורה אחר שאין לנו ב"ד סמוכין ובטלו דיני מלקות, וע"כ דכוונת ר"ת טומאה בזה"ז אין כאן איסור תורה, וכשיטת ר"ת מובא ברא"ש הל' בזה"ל דאפילו הוה ר"ע אוסר טומאתו בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל"ת מדבריהם ע"ש, וכן מוכח ג"כ מהראי' שהביא ר"ת מש"ס (נדה נ"ז ע"ב) ודלמא כהן טמא ואס"ד דמן התורה אסור עכ"פ א"כ שוב הדר הקו' מה לכהן בבית הקברות, דהרי גם כותים נזהרין באיסור תורה ע"ש: ומ"ש הרב לחם משנה דדעת רש"י מוכח ג"כ כשיטת הראב"ד דכל שהוא טמא אין בו שוב איסור טומאה יותר, אי אפשר להעמיס כן בדבריו ובפרט כ' (נזיר מ"ג ע"ב) ד"ה ה"ג ר"י אומר לה יטמא אבל חוזר על עצם כשעורה, פירש"י אבל מטמא לעקר הגוף לכתחלה, ואם נחסר הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ע"ש, ולמה צריך להשמיענו הרי כבר נטמא מן מה שנגע בגוף והוא מחולל ועומד עי"ז ובודאי מותר לחזור על עצם כשעורה א"ו דרש"י פליג על הראב"ד ולשיטתו אינו מקרי מחולל ועומד רק בטומאה בחיבורין וז"ב:
עכ"פ הרווחנו דהסמ"ג והש"ג בשם ר"ת קיימו בשיטת הראב"ד ובשו"ת חתם סופר, הביא דגם הר"א ממיץ בספר יראים וסמ"ק עומדים בשיטת הראב"ד דבזה"ז הוי כל כהן כנטמא אותו יום ולדעת ר"ט או ר"ע, אין כאן איסור תורה דאינו מוסיף טומאה על טומאה, וא"כ יש להקל בזמנינו היכי דכהן שוכב בשכונה ומת עליו מת פתאום דכבר נטמא בטומאת מת טרם שהוקץ ואינו מוסיף טומאה אם ישאר שם עוד, דהרי כבר מטעי ועומד ובאופן דיש כאן כבוד הבריות ובכה"ג דוחה ל"ת של דבריהם, וכן מבואר בש"ס שער אפרים סי' צ"ג להלכה ולמעשה, היכי שהכהן עומד בחצרו, וסביבו מוקפים לו בתים, ואין לו מקום לילך, רק דרך אהל אחד דהתיר ג"כ לצאת מן הבית, כיון דיצא מאהל המת וכבר נטמא ועומד מותר לצאת החוץ דרך אהל אחר, ואין כאן רק איסור דרבנן ומותר מפני כבוד הבריות, וע' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' פ"ה דנשאל ג"כ בכה"ג והעלה כיון דבלא זה טמאים הכהנים משום ארץ העמים ובכ"מ אשר ידרכו כף רגליהם על אדמה טמאה דורכים, שוב מותר אפילו לכתחלה לטמאות בטומאה דרבנן, ודמיא להך דנזיר ולהך דאבל רבתי דבעוד כשהכהן מתעסק במתו, והוא בחיבורין מותר לטמא גם לאחרים, שאינו מוסיף טומאה על טומאה, וכ"ש בטומאה דרבנן אמרינן הכי עכ"ל, וע' ג"כ שו"ת חות יאיר סי' קצ"א שנשאל ג"כ כעין זה ע"ש, והא דהצרכו להתיר מכח טומאת ארץ העמים, או משום דהלכה כר"ת דפסק כר"ע או כר"ט דבו ביום מותר, ולא התירו מטעם כיון דכבר נטמא הוי טומאה בחיבורין, י"ל דבענין שאלתם דנטמא באהל ואח"כ הלך לחצר, ובעוד שהוא בחצר מקרי פירש מן הטומאה, והכרחו לומר דגם בחצר עדיין עוסק בטומאה דהא דורך על ארץ העמים, אבל בחדר דכבר נטמא טומאה דאורייתא ואם נשאר על מקומו אינו מוסיף טומאה על טומאה, פשיטא דהוי טומאה בחיבורין ומותר אפילו להרמב"ם:
והא דמבואר בש"ע יו"ד סי' שע"ב דמחוייבין להקיץ הכהן משינה היכי דאירע לו מת באהל שלו, ובפרט מבואר במג"א סי' שי"א ס"ק י"ד דכהן חולה בשכונה כופין הקרובין להוציא המת מביתו כמ"ש למעלה, ולמה לא נימא כיון שכבר נטמא הכהן הוי מחובר לטומאה, ואינו מוסיף טומאה יותר, וליכא איסור מה"ת, ומצאתי בירושלמי פ"ג דנזיר חילוק בזה דע"כ מקרי טומאה בחיבורין, ומותר לכתחלה לגעת במתים אחרים, דוקא בנכנס לטמא עצמו בהיתר, כגון שנתעסק בקרוביו שהתירה התורה לטמאות, בכה"ג מטמאה לאחרים ג"כ לכתחלה, וז"ל לר' יוחנן בנזיר בבית הקברות, מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה, מתניתא פליגי על ר"י, כהן שעומד בבה"ק והושיטו לו מת אחר יכול לקבל ת"ל בעמיו, הרי שקבל יכול יהיה חייב ת"ל להחלו יצא זה שאינו מוסיף חילול, א"ר זעירי יצא זה שאינו מוסיף חילול, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני בידי עכ"ל, ופי' הרב פני משה דכוונות ר"ז לתרץ על אופן אחר דע"כ מחייב ר"י על כל פרישה ופרישה דוקא בנטמא תחלה באיסור, אבל הך ברייתא דקתני שאינו מוסיף חילול היינו בנכנס בהיתר כמו דמסיים שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות ובכה"ג ליכא מלקות והיינו דוקא בנכנס לשם מצוה, אבל בלי מצוה א"כ היכי דהיה כהן בשכונה, ומת לו מת אע"ג דנכנס תחלה בהיתר כיון דלא היה אז מת בכל זאת מיד שאירע מיתה זו, איסור טומאה עליו, וחייב על השהיה כדי פרישה, ולא מקרי מתעסק בחיבורין כיון שלא ירד מתחלה בהיתר לשם מצוה, והנה ראיתי להרב פני משה בתוספותיו שם, דהתעורר דבע"כ תלמודנו דמקשה מברייתא דהושיטו לו מת אחר ומתרץ בטומאה בחיבורין, פליג על הך דירושלמי ע"ש, אולם ע' תוס' (שבועות טו"ב ע"א) דכתבו בודאי כל זמן שיכול לפרוש מן המת, חייב על כל שהיה ושהיה כדי פרישה, וג"כ מחשב מעשה למלקות אם התרו בו אפילו מתעסק בו עדיין ולא פירש, והך דהקובר מתו מיירי שצריך עדיין להתעסק במתו, ואי אפשר לו לפרוש מפני שלא גמר עדיין מלאכתו, אז מקבל מאחרים אבל מיד שגמר מלאכתו חייב לפרוש ע"ש, וא"כ לשיטתם לא משכחת טומאה בחיבורין רק במתו היינו בטומאת קרובים שהתירה התורה, וגם זה דוקא בלא גמר מלאכתו, אבל זולת תנאים הללו חייב מיד לפרוש, ומכ"ש בנדון שלנו שהכהן יושב או ישן ואירע לו מת פתאום, אם לא פירש חייב על השהיה אע"ג דנטמא כבר:
ומה שהקשה רו"מ לשיטת הרמב"ם דס"ל בה' טומאת מת פ"ה ה"ב דטומאה בחיבורין יקרב בדיקרב מן התורה רק טומאת ערב, א"כ מה חילוק יש לשיטתו בין טומאה בחיבורין או לא, ומדוע התירו חז"ל בטומאה בחיבורין (לטומאת) [לטומאה] אחרת, וניחא לי' לרו"מ דטומאה בחבורין טומאה אריכתא וכחדא טומא' דמיא, האמת אשר דיבר דע"כ צ"ל דטעם דרבינו כן הוא, ויש לו סמוכין מן הירושלמי פ"ג דנזיר לשיטת ר' יוחנן דחייב בהתרו אף על כדי פרישה ופרישה, בכ"ז באל תשתה אע"ג דשתה הרבה בפעם אחד אינו חייב אלא אחת, כיון דאין בית הבליעה פנוי ולא נח מן השתיה מקרי שתיה אחת אע"ג דשתה כמה שיעורים ע"ש, וע' ג"כ (שבת ל"ח ע"ב) לענין הטמנה דעודן בידו מותר להחזיר המאכל על גבי הכירה, ולא נתבטלה הטמנה ראשונה, והניחה ע"ג קרקע אסור להחזירה, וע' ג"כ (עירובין ק"ב ע"ב) לענין החזרת רטיה דפירשה ע"ג קרקע אסור להחזירה, ראינו דבעוד שעוסק בדבר אחד הוי מלאכה אריכתא, וביותר מבואר הדין לענין מילה בשבת דכל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין המילה ולאחר שפירש א"ח (שבת קל"ג ע"ב) ופירש"י שלא פירש כלה חדא מלאכה וניתנה שבת לדחות אבל פירש הוה התחלה ע"ש, וע' שו"ת שאגת ארי' סי' נ' וסי' נ"א והה"ד לענין טומאה ומפ"ז התירו בו חז"ל על טומאת ז' ג"כ וז"ב:
ומ"ש רו"מ בשם אביו הרב הה"ג ני' בגליון יו"ד שלו לפשוט ספקו של הרב בעל דגול מרבבה, דלהראב"ד אחר שפירש מן המת דינו כמו לשיטת הרמב"ם קודם שפירש, וכמו להרמב"ם מותר לכתחלה קודם שפירש מן המת כן להראב"ד כהנים בזה"ז, דכלן טמאי מתים ומותרי' לכתחלה, הנה דבריו תמוהים אנה מצא זאת כי הרמב"ם מתיר לכתחלה קודם שפירש, והן בה' נזירות והן בה' אבל לא הזכיר רבינו, רק קודם שפירש אינו לוקה רק אחת, ואם אמנם כי מבואר בברייתא דאבל רבתי דכהן שמתעסק במתו מותר לכתחלה כבר כתבתי ולשיטות הרמב"ם ותוס' בשבועות מיירי דוקא באותן המתים אשר התורה התירה, וצריך לכהן להתעסק עוד טרם נגמרה הקבורה, אבל בכ"ז חייב לפרוש רק דאינו לוקה על הפרישה בכה"ג דנזקק למצוה, שוב ראיתי להגאון בעל ישועות יעקב לחאו"ח סי' שמ"ג שכ' דהיכי דיש עוד סניפים ראוי לצרף דעת הראב"ד לסניף במקום דבל"ז הטומאה אינו רק מדבריהם, ולומר דכהנים בזמן הזה כיון דבלא"ה המה טמאי מתים אין לחייבם אפילו בפירש מן הטומאה ומתחיל בטומאה חדשה ע"ש, ובפרט הראיתי כי כן דעת ר"ת וסמ"ג וספר יראים, ולפי שיטות הרב בעל שו"ת שבות יעקב אצלינו הטומאות הן תכופות ומקרי טומאה בחיבורין מפני טומאת ארץ העמים וראוי להקל בטומאה דרבנן ע"ש, ובאמת לפמ"ש דהוכחות הראב"ד ור"ת מהך דאבל רבתי וירושלמי דוקא דמתעסק בכבוד מתו אבל כבוד הבריות לא, וע' שו"ת שער אפרים סי' צ"ג דהתעורר ג"כ דמהך דר"ת הובא רא"ש הל' טומאה לא התירו רק משום כבוד מת ואין ראי' על כבוד הבריות סתם:
והנה הרב שער אפרים פלפל בזה עם דברי הש"ך סי' שע"ב דהחליט דטומאה ע"י פותח טפח אינה רק טומאה דרבנן, ובכה"ג נדחה איסור דרבנן משום כבוד הבריות. ואולם דחה דברי הש"ך מהרבה משניות, והביא תשובת מהרי"ט סי' צ"ה, וע' בהגהות בן הגאון שער אפרים שם שכ' שיש עכ"פ לעשות סברת הש"ך לסניף ע"ש, וע' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה דהאריך ג"כ בזה להציל את הש"ך מהשגת הרב מג"א בהל' שבת סי' שמ"ג, והנה רו"מ הביא בשם הגאון בעל פני יהושיע שרוצ' להחליט דגם הרמב"ם ס"ל דהמשכת טומאה מבית לבית אינו רק דרבנן, ולא ידעתי איך יפרנס רבינו בעל פני יהושיע דברי הרמב"ם מפורש פ"ג מה' אבל ה"ג ומובא ג"כ במרן ב"י סס"י סע"א דכתב וכן אם נכנס לאוהל טמא שנכנסה בו הטומאה לוקה, אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר ע"ש הרי מפורש דגם בהמשכת הטומאה ממקום אחר לוקה, ולחלק בין פתוח לגמרי ובין פתוח בטפח על טפח זה הוא דוחק, ולא ידעתי מנ"ל, דהרי כל השיעורין שנתנו חכמים ז"ל בזו המה הלכות מסיני, וכמדומה דהרב בעל מג"א ז"ל רמז לראי' זו שם בסי' שמ"ג, ואולם יש להביא ראי' מש"ס (נזיר מ"ג ע"א) דחפש הש"ס איך משכחת טומאה וביאה בהדי הדדי, ולא מצא רק בנכנס בשידה תיבה ומגדול, ולשיטת הפוסקים דטפח על טפח דבר תורה מביא את הטומאה, וא"כ משכחת דהיה המת בחדר הסמוך שלא היה עוד טפח על טפח פתוח, ואח"ז השלים לטפח דטומאה וביאה בהדי הדדי אתי, וכמדומה לי כי גם בראי' זו התעוררו המפורשים, וע' שו"ת חתם סופר סי' ש"מ ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה מ"ש לפרש דברי הש"ך:
ובענין סוף טומאה לצאת דקי"ל דג"כ טמא, אי הוי דאורייתא או דרבנן, ע' שו"ת רלב"ח סי' קמ"ב ושו"ת דבר שמואל סי' קע"ב סי' ר"ז וסי' ר"ט ובשו"ת רמ"א סי' ך"ד ודברי רש"י פ"ק דביצה סותרים זא"ז, כמו שהתעורר הגאון בעל פני יהושיע בפ"ק וביצה וכלם כאחד הודו לדברי הש"ך בפינה זו. היכי שנועלים הדלתות וליכא כאן שום פתיחה להמשיך הטומאה, רק דמטמאין משום כאשר יפתח יהיה סוף טומאה לצאת, בכה"ג כיון דטומאה כזו אינו רק מדבריהם שוב אם הכהן ישן בחדר כזה א"צ להקיצו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת של דבריהם ובפרט היכי דממנעו משמחת יום טוב, או היכי דיהיה לו הפסד ממון, ומ"ש הטו"ז שם דנעילת דלתות אינו מועיל משום דהצירים אשר הדלתות סובבים עליהם דינם ככלים ומקבלים טומאה, ואין חוצצים מפני הטומאה, כבר האחרונים דחו דברי הט"ז ומכללם החסיד בעל דבר שמואל, אבל היכי דאיכא טומאה דאורייתא ע"י המשכת טומאה בפותח טפח, בודאי אין להקל משום כבוד הבריות או שמחת יו"ט בעשה ול"ת דברי תורה:
ובאופן התקנה אשר המציא רו"מ,, שינוחו המת בארון ובנסרים משולבים שיהיה דינו כפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה, וכיון שאין מקבל טומאה שוב חוצץ בפני הטומאה ורו"מ האריך בשיטה זו להוכיח כי תקנה קבועה שנה כאן, וישר כחו כי יש לו מסייע הגאון החסיד בעל מהר"ש אבוהב בספרו שו"ת דבר שמואל סי' רך"ג הזכיר ג"כ ענין תקנה כיוצא בזה, והרב הנ"ל אחר שדעתו נוטה דטומאה שסופו לצאת אינו רק מדרבנן, ע' דבר שמואל סי' רמ"ח שכ' לפרש דברי הש"ך סי' שע"ב, דחידש דבבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אינו רק מדרבנן, היינו בכה"ג כשהמת סגור וסתום מכל צד בחדר אחד, וטומאת שאר החדרים אינו רק משום סופו לצאת דלרוב הפוסקי' טומאת סופו לצאת אינו רק דרבנן וכו' ובכה"ג מיירי הש"ך דבזה האופן אין להקיץ הכהן השוכב בבית הסמוך, ודברי הש"ך האחרונים מפרשים את הראשונים דרק מטומאה שסופו לצאת מדבר כגון בחדר סתום מכל צד אף על פי דבלשונו איכא קצת גמגום עכ"ל, וע' ג"כ שו"ת חתם סופר סי' ש"מ שהגיה ג"כ בדברי הש"ך דמטומאה שסופו לצאת מיירי, וע' רש"י (חולין קכ"ה ע"ב) גבי' תיבת המגדל כתב ג"כ רש"י שם טומאה שסופו לצאת אינו רק מדרבנן, וע' רש"י (ביצה י' ע"א) שכתב בפירוש ד"ה כלם טמאים שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא (דבר) [דרך] יציאת הטומאה, ואולם רש"י (ביצה ל"ח ע"א) ד"ה בדאוריי' כגון טומאת מת לי' ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני ע"ש, וכבר התעוררו בזה המפורשים, ואולם אף לשיטת רש"י דהל"מ הוא בכל זאת לכ"ע אין הנזיר מגלח ע"ז, ובכה"ג אין הכהן מוזהר כן הוא בברייתא דאבל רבתי מובא תוס' (ברכות י"ט ע"א) ומובא בקדמונים דר"מ מאוירא הראה להר"ר נתנאל דאין כהן מוזהר על טומאה שסופו לצאת, ע' מר"ן ב"י יו"ד סי' ש"ע ופליגי על שיטת רבינו תם דס"ל דברייתא זו דאבל רבתי נדחית מהלכה, והנה הוסיף רו"מ לחוש ג"כ משום טומאה שסופה לצאת ורוצה לתקן שיוציאו המת ג"כ בארון זה מן הבית, דלא יטמא הבית גם כן בשעת יציאת המת מפני חציצת כלי עץ שאין מקבל טומאה ויהיה חוצץ מפני הטומאה, וע"ז הקשה לו שארו הרב החריף ובקי מוה' יודא טעבעלעס נ"י, דעדיין לא פלטינן מטומאה שסופו לצאת, דהרי מוכרחים לקחת המת מן הארון למדוד לו התכריכין ולטהרו, וא"כ החדר מטמא משום סופו לצאת, ודינו כתיבת המגדל הנתונה בבית, המת בתוכו הבית טמא משום סופו לצאת, ומה יועיל רו"מ בתקנה זו שיוציאו המת בארון הזה, אשר הונח שם מיד אחר מיתה, הרי סוף סוף נטמא הבית וכל מה שבתוכו, מפני שסוף הטומאה לצאת מן הארון הזה, לצורך הטהרה ולצורך הלבשת התכריכים ובדיקת הרופא לפי נימוסי המדינה, ומ"ש רו"מ כיון דאפשר לטהרו במקום אחר אע"פ שמטהרין במקומו, ג"כ לא מקרי סופו לצאת דאינו עומד ודאי לכך, ובמחשבה זו שחושבי' לטהרו במקומו אינו מוציא מיד המעשה אשר עשה שהניחו בארון אשר חוצץ בפני הטומאה, אולם ז"א דאף אם נחליט דבכה"ג אמרינן אין מחשבה מוציא מידי מעשה מה שעדיין אינו מוחלט, דהרי כאן יש סתירה בין המחשבה להמעשה, דאף שהונח בכלי מ"מ הרי עתיד לטלו משם, ועוד כיון דהמנהג דמטהרין במקום שמת, וכבר הבאתי לעיל סי' ך"ב בשם מהרי"ל והרמ"א דמטעם זה אין כופין לקרובים שיוציאו המת משם לצורך דבר מצוה אפילו, ובלי ספק ינהגו במת זה כפי המנהג, ומחשבה זו אלימי כמעשה (ע' חולין י"ב ע"ב) מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהו ע"ש, ועוד מה נעשה ברגע זו אשר מוציאים המת מן הארון לטהרו ולהלבישו התכריכים ברגע זו הכהנים שבשכונה אסורים להיות בבתיהם מצד הדין, כיון דביתם פתוח לבית זה בטפח ע"ג טפח וממשיך עליהם הטומאה מצד הדין, ומ"ש רו"מ לתקן הדבר דברגע זו באמת יודיעו להכהנים שילכו מבתיהם ויפנו השכונה, דבר זה ענין קשה מאוד לצמצם ולדקדק בשעות, ועוד אם ישימו מת מקודם בארון זה ואח"כ כשיוליכו אותו לקבורה יוליכו בארון אחר, או בעגלה המיוחדת א"כ יהיה משנה מארון לארון וגמרא מפורשת אצלנו (מועד קטן ך"ה ע"א) חכם כבודו במטה ראשונה ואין משנין ממטה למטה, והרב דבר שמואל דהתיר בתקנה זו, לעשות המת בארון אשר חוצץ בפני הטומאה אפשר לומר דדעתו כיון שהחליט הרבה פעמים בתשובה דסוף טומאה לצאת אינו רק מדבריהם, וא"כ כיון דהך דפותח טפח ממשיך הטומאה אינו רק הלכה למשה מסיני, בכלל השיעורין של תורה, הבו דלא לוסיף עלה רק בטומאה גמורה, ולא בטומאה שסופה לצאת דאינה רק מדרבנן, וכמ"ש הרב מהרא"י סי' ך"ד לשיטת רש"י דסופו לצאת הלכה מסיני, היינו דוקא לאותו פתח שמוציאין תחילה לאויר העולם, דבאותו יציאה נטהר האוהל והבו דלא לוסיף ע"ש, ה"נ ע"כ היתה הל"מ שפותח טפח ממשיך טומאה דוקא טומאת אוהל ממש ולא טומאה שסופה לצאת דאינה רק מדבריהם, וברגע הטהרה אפשר לומר דסמך הרב על דיעה זו דסגירת הדלתו' מקרי ג"כ חציצה שלא להמשיך הטומאה, או דעשו ארון גדול שהיה אפשר לטהרו תחת אותו הארון:
ומ"ש רו"מ לחדש דכמו שהתיר מהרא"י סי' ך"ד מובא רמ"א יו"ד סי' שע"א ס"ג בבית של צדוק הדין דלא שייך בו סוף טומאה לצאת, היכי שמכניסין ומוציאין את המת בפתח אחד, דפתח זה אינו בא לטהר רק לטמא, והה"ד בארון זה שמשימין המת אע"ג דסופו להכניסו אחר הטהרה להשימו שנית בארון, הנה ידע רו"מ דשני סוף טומאה לצאת יש, אחד היכי שהמת בבית ולו פתחים הרבה, ונסתמו כלם ולא נשאר רק פתח אחד דקי"ל פ"ק דביצה דכלים שבתוך פתח זה טמאים, מפני סוף טומא' לצאת וזה הוא הל' למשה מסיני לדעת רש"י (ביצה ל"ו ע"א) אע"פ שיש דבר חוצץ בין המת להפתח מ"מ ע"כ צריכין להוציא המת דרך שם, אולם קצת מהפוסקים מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר באותו יום שמת בו מת, אע"פ שמקום המת רחוק הרבה מן שער העיר, מ"מ בו ביום יצא המת דרך שם, וזה אינו רק חומרא בעלמא, ולא שמענו חומרא זו, רק הרב מהרא"י סי' ך"ד כ' דארבעים שנה קודם זמנו הסמיכו חמשה חכמים באסיפה להנהיג זה, ובאופן זה מקילין בבית צדוק שיש לו שני פתחים, ע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע"ו ובשו"ת חכם צבי סי' ק"ב, וא"כ בנ"ד דיש לנו טומאה ודאית באוהל המת בודאי לא שייך חילוק זה, ויפה התעורר עליו שארו הרב החריף ובקי מוה' יודא טעבעלעס נ"י מפראג מדברי מהרי"ט ח"א סי' צ"ו שכ' גם כן חילוק זה, דבנ"ד דיש באותו חדר מת, אע"פ שיש דבר חוצץ שייך סוף טומאה לצאת בכה"ג, ובפרט מבואר בהדיא במהרא"י סי' ך"ד כיין דסוף טומאה לצאת הלכה מסיני, ואין טעם לדבר, הבו דלא לוסיף עלה ונימא דכך הלכה, דוקא באותו פתח שמוציאין תחלה מתוך האוהל לאויר העולם, הואיל ובאותו יציאה נטהר האוהל (ע' טו"ז כאן פ"ק ז' שהעתיק קצת מזה) אמרו הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ולהבא ע"ש, ובנ"ד שהושם בארון ויוחזר אח"ז לארון עדיין לא יצא המת לאויר ועדיין לא נטהר הבית ע"י יציאה זו, דהרי המת עדיין בבית, וזה הוא טומאה ודאית, בכה"ג סוף טומאה לצאת הוא מעיקר הדין, וכל הכהנים בשכונה בודאי אסורים להתעכב שמה, אע"פ שהמת בארון בכ"ז סוף טומאה לצאת שייך כאן:
אולם מ"ש לעיל דבכה"ג דיש דבר חוצץ, דאין כאן טומאה משום סוף טומאה לצאת, ובכה"ג בתים הסמוכים ויש פותח טפח מן מקום המת לשאר בתים בכה"ג מותר כמו שמביא בש"ך סי' שע"ב ס"ק ב', וע"כ לא פליגי המג"א סי' שמ"ג ע"ד הש"ך רק על תחלת דבריו שכ' דכל ענין פותח טפח הוא דרבנן, אבל פותח טפח למקום שמת בתוכו סתום, ואין שם שום טומאה, רק משום סוף טומא' לצאת במקום זה, בבתים הסמוכי' שפתוחים פותח טפח בודאי יש להקל, ודבד זה מתבאר בסוף דברי מהרא"י שם, דטעם הדבר דמותר בשער העיר כיון דהוי הל"מ בלי טעם הבו דלא לוסיף ואין לך בו אלא חידושו דוקא בפתח שהוציא משם תחלה וכו', ועוד דאין דנין ק"ו מהלכה (כוונתו כמו שפירש"י (שבת קל"ב ע"ב) דלא ניתנה הלכה לדרוש בי"ג מדות היינו דלא נאמרה הלכה רק לעצמה ולא ללמוד ממנה דיני' אחרי') ומכ"ש לשיטת רש"י פ"ק דביצה דסוף טומאה לצאת גזירה דרבנן בודאי ניחא, דלא גזרו חכמים רק בפתח ראשון שבו מוציא המת לאויר העולם ע"ש, א"כ גם אנו נאמר טומאה ע"י המשכה למקום אחר ע"י פותח טפח, אינה רק הל"מ מכלל השיעורים, והבו דלא לוסיף רק מטומאה גמורה ע"י המת עצמו, אבל טומאה ממת סתום מכל צד, דאין כאן טומאה רק משום סופו לצאת, בכה"ג לא נאמרה הלכה דפותח טפח מביא הטומאה ע"י המשכה וז"ב בסברא, וא"כ בנ"ד כ"ז שהמת סתום בארון, בודאי אין ממשיך הטומאה לבתים שבשכונה, ורק באותה רגע אשר מוציאים המת מהארון לצורך הלבשת התכריכים וטהרה, הנה בשעה זו צריכים באמת להודיע לכהנים שבשכונה למען ילכו מביתם על שעה זו למקום אחר וגם יש באמת לסתום החדר על ידי סגירת החלונות והדלתות, ואע"פ דהטו"ז סי' שע"א ס"ק ג' אוסר בזה כיון דמקבלי' טומאה, בכ"ז הש"ך בנקודות הכסף חולק עליו: ולצאת לכל הדיעות אולי לא יוכלו לכוון השעה, וישאר כהן אחד במקומו, אזי בשעת הדחק נעשה ג"כ דברי הש"ך לסניף, כנ"ל לסמוך בזה כיון דהרב החסיד הגאון מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל הביא שגם הוא הנהיג כן בק"ק ווינעציא להניח המת בארון סתום לחצוץ בפני הטומאה, למען לא יצטרכו הכהנים לצאת מביתם וגדול כבוד הבריות וכבוד כהנים לחפש היתר בעדם:
ומה שהקשה שארו הרב החריף ובקי כש"ת מוה' יהודא כ"ץ טעבעלס נ"י על משנה דאהלות מובא (חולין קכ"ו ע"א) כלב שאכל בשר המת, דאמרינן פיו לפנים מן הבית טהור, פיו לחוץ הבית טמא, מפני שסוף טומאה לצאת דרך נקב הרעי, והרי במת הכלב ובטלו כל הכחות המתנועעות לדחות המותרות והמעוכלות, א"כ אינו עתיד לצאת דרך שם ומ"ש הרב הברטנורה, דהפי' אלו היה חי היה יוצא דרך זה, גם זה אינו חדא דאם היה חי לא היה מטמא משום דהוי טומאה בלועה, וגם אלו היה חי לא היה ג"כ טומאה שסופה לצאת, דהרי היה יוצא אחר העיכול ובכה"ג אין על בשר המת זה שם טומאה כלל לכאורה היא אלימתא היא, ואם אמנם כי הרמב"ם השמיט ענין זה דפיו מלפנים או בחוץ, בכ"ז צריכין להבין דברי ר"א ור"י בן בתירא במשנתינו, לכן נ"ל דר"א וריב"ב ע"כ סברו הא דטומאה בלוע אינה מטמא מחיים, היינו רק דלא הוי אוהל, אבל מטעם סופה לצאת מטמא ג"כ מחיים והא דנאמר כאן ומת הכלב היינו משום דבעוד שהוא חי הוא עומד לילך מכאן ולשיטתם עניין סוף טומאה לצאת, אינו כטומאה למפרע דאם יצאה הטומאה טמא ואם לאו טהור, רק שסוף טומאה לצאת הוי טומאה ברורה לשעתה דכל שעתיד לצאת הטומאה באיזה אופן שתהיה אף דבשעת יציאתה לא תטמא, בכל זאת בכה"ג לא נאמר הדין דטומאה בלועה, כיון שאינה עתיד להיות תמיד בלועה, ומפ"ז מטמאין ר"א וריב"ב בכה"ג אולם ר"מ ור' יוסי לא דברו רק מטומאת אוהל ולשיטתם לא שייך כאן טומא' וממה נפשך טהור אם אתה דן כמו שהוא, א"כ הכלב כבר מת ואין עתיד לצאת עוד, כיון דכבר נתבטלו הכחות הדוחות המאכלי' המעוכלים, ואם אתה דן כמו שהיה חי בשעה שבלע הבשר המת, ובא לאסקופה א"כ אז לא היה סוף הטומאה לצאת אחרי שידענו דלא יצא רק היכי שיהיה הטומאה מעוכלת במקום דלא תטמא עוד, וכן הרמב"ם דסובר פ"ז מה' טומאת מת ה"ב דנפרץ פתח אחד או חישב להוציאו דרך פתח אחד אפילו לאחר שמת נטהרו כל הפתחים, דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דרק בפתח זה היה עתיד להוציא ולא באחרים, ואע"ג דלאחר מיתה נפרץ או חישב, וא"כ כבר נטמאו כלם בכל זאת כיון דאגלאי למפרע דלא הוציא דרך שם נטהרו כלם, ראינו דטומאה שסופה לצאת אינה טומאה ברורה לשעת' רק מצד הגלאי למפרע, ומפ"ז ניחא דהשמיט הרמב"ם בספרו פכ"ה מהל' טומאת מת כל ענין זה, אם פי כלב מלפנים או לחוץ כיון שהוא שלא כהלכה וברור, ובפרט לשיטת המהרא"י שהבאתי למעלה דאין לך להוסיף מדעתך על ענין סופו לצאת כיון דהל"מ היא אין לך אלא חידושו, ואיך נחמיר גם כן לעשות ענין זה כטומאה ברור' לשעתה, אף אם יצאה במקום דאינו מטמאה וז"נ לדעתי:
סוף דבר לענין השאלה אשר הקריב רו"מ לפני והתקנה אשר רוצה להנהיג יראה כי יהיה הארון מתוקן כהלכתו ולכל הדיעות לא יהיה אצלו חשש שיהיה מקבל טומאה, ובזה האופן כבר הקדימו הגאון החסיד מהר"ש אבוהב, וזמן כביר נהגו כך בווינעציא ודי בתקנה זו שתפקע איסור תורה מן הכהנים אשר בבתים הסמוכים להשכונה ורק במקום מצוה או כבוד הבריות על כל פנים, ויוציאו המת בארון זה מן הפתח, ורק בעת הטהרה יכריזו לכהנים שלא ישארו בביתם ברגע זו, וגם בשעת הטהרה יסגרו החלונות והפתחים שלא יהיה נשאר פתוח טפח על טפח לחדר אחר, ובפרט בעוה"ר בזמנינו אשר הדור פרוץ וידענו דהרבה כהנים אף שיודעים מן המת אין הולכים מבתיהם ואנן קי"ל המטמא הכהן אע"פ שהיה הכהן מזיד עובר המכשיל בלפני עור (רמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ה) פשיטא דעלינו החוב לעשות אופנים שלא יבאו לידי מכשול עון אע"ג דמזידין הם לכן יש לכוף הקרובי' להוציא המת מביתם, וזה יעשו לכתחלה ואם לא יהי' זאת באפשרות אזי ינהגו בהנחת המת בארון החוצץ לפי הדין וגם לנעול החלונות והדלתות ולפרסם בשעת הטהרה, וגם זאת רק לדבר מצוה כי ענין טומאה שסופה לצאת אף אם הוא רק דרבנן צריכין לחוש לה, ומפ"ז לא יתיר לכל ההמון שלא יאמרו מנגדנו התירו פרושי' הדבר, רק לכל פרט ופרט אשר יבא לשאול יפרשו לו הדין ובזה האופן כל איש על מקומו יבא בשלום:
ידידו נצח צבי הירש חיות