אור ברסלב
שות מוהרץ סימן כב

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן כב

סימן כא

כבוד ידידי ה"ה הרב החריף ובקי המפורסם השלם מוה' צבי הירש נ"י טעבעלעס מפראג.

יקרתו* הגיעני ע"ד מהרי"ל מובא רמ"א יו"ד סי' שע"א ה"ד, דאין כופין את הקרובים להוציא המת מן הבית, למען יוכלו כהנים לכנס לביתם, וע' טו"ז שם ס"ק י"א דהטעם דאם ישאר במקומו יוכלו לטהרו בביתו, ולהשמיע עליו לרבים שיבאו ויתעסקו עמו ע"ש, והקשה רו"מ הרי בכיוצא בזה אמרו (קידושין ל"א ע"א) אביו אמר לו השקוני מים, ואמו אמרה השקוני מים שומעים לאב, משום דאת ואמך חייבים בכבודו ע"ש, וגם כאן נכוף להקרובים שיפנו הבית מן המת משום כבוד הכהנים, ואי משום כבוד המתים, הלא גם הקרובים מן המת וגם המת עצמו חייבים בכבוד הכהנים, הנה במחכ"ת לא דק, המתים לאו בני מצות הם, וגם אין להם אברי הגוף להתעסק בהם במצות שהם חובות האברים, ועד כאן הצריכו חז"ל (שבת ל"א ע"א ירושלמי פ"ט דכלאים) קרא במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות, וכן אמרו חז"ל (ע"ז ב' ע"א) היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היינו במה שנוגע להחיים שהם מותרים להלביש המת בתכריכים של כלאים, וכן אין צריכים להטיל ציצית על כנפי בגדיהם, ע' בזה בארוכה בדברי הרשב"א עין יעקב ספ"ק דברכות, על הך דמזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, שכ' דזה כ"ע מודה דמת פטור מן המצות, אכן היה עולה על הדעת כמו דקטנים לאו בני דיעה נינהו, ובכל זאת החוב על הב"ד ומכ"ש על האב להפריש הקטני' מן האיסור, וה"נ החוב על החיים לראות שלא יעשו המתים איסור, וצריכין קרא ע"ז ע"ש, ומ"ש (סנהדרין מ"ו ע"ב) הספדא משום יקרא דשיכבי ואם אמר אל תספדוני שומעין לו, היינו ג"כ במה שיש לו יחס להחובות אשר החיים מוכרחים לעשות עם המתים, אבל המת עצמו א"ח במצות, ואנחנו חייבים בכבוד המת: והא דלא דחי מ"ע דכבוד הכהנים לכבוד המתים, והרי יש לנו מ"ע בזה, דכ' וקדשתו ובר"פ האשה (יבמות פ"ח ע"ב) אמרינן שאם לא רצה דפנו, וכבוד שמחויבים החיים לנהוג במתים אינו רק מדבריהם, כמ"ש הרמב"ם פי"ד מה' אבל ה"א וז"ל מ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור ע"ש, וצ"ל דמ"ש אם לא רצה דפנו היינו לענין הכהן עצמו שמחויב להחזיק עצמו בקדושתו, ואסור לטמא למתים וחייב לישא כפיו, אבל מה שחל החוב על אחרים, לכבד את הכהן ענין זה אינו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ע' טור יו"ד סי' ך"ח ומובא במגן אברהם או"ח סי' ר"א, ובירושלמי גיטין פ' הניזיקין מצינו פלוגתא, אם זה שחייבים לנהוג כבוד בכהנים, הוא מדין התורה, וע' טו"ז או"ח סס"י קכ"ח, דהביא דברי רבינו תם, דבזמנינו מותר להשתמש בכהן, אע"ג דאמרינן בירושלמי ברכות המשתמש בכהונ' מעל, מ"מ אין קדושה בזמנינו דקי"ל בגדיהם עליהם קדושתם עליהם, ואי לא לא ע"ש, וא"כ זה אשר חייבים לכבד הכהנים הוא מדבריהם וכבוד המתים הוא ג"כ מדבריהם, ומפ"ז נכונים דברי מהרי"ל שסובר דהכהן נדחה מביתו, ואין כופין הקרובים להוציא המת דמאי אולמא האי עשה מדבריהם מהאי עשה של דבריהם, ועוד דהרי אמרינן (עירובין ק' ע"א) כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה, וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה, והיינו דעובר לעבור בשב ואל תעשה מלעבור בקום ועשה ע"ש, וכאן ג"כ הכהן כבר אינו בביתו, וטלטול המת בעוד שלא צריכים להוליכו לקבורה מבזים ומקילים בכבודו בקום ועשה:

וידע רו"מ דגם המג"א בה' שבת סי' שי"א ס"ק י"ד החזיק בדעת המהרי"ל, דאף במקום מצוה כגון לכנס לבית הכנסת ולנשיאת כפים, אין יכולים לכוף לקרובים להוציא את המת, בלתי אם כהן חולה בבית זה שיש בו מת, אז כופין לקרובי' להוציא המת, ע"ש, והטעם דכניסת לבהכנ"ס, או נשיאת כפים בבית הכנסת יכולים לישא כפים במ"א ובמקום דלא נתאספו לתפלה ולא קראו לכהני' לעלות אז ליכא מ"ע של תורה, ומפ"ז נדחו ענינים אלו מפני כבוד המת, אבל בכהן חולה במקום שיש בו מת, דטומאת מת לכהן הוא דבר תורה, וגם מקרי קום ועשה כיון דתחלת הכניסה לבית הוא במעשה כמ"ש רש"י (ברכות ך' ע"א) דכל מקום שתחלת עשיה הוא במעשה מקרי קום ועשה - ויש לעיין דוקא היכי שנכנס באיסור אבל היכי שנכנס בהיתר ואח"כ נעשה איסור זה לא מקרי מעשה, וכבר התעורר בחילוק זה הרב המ"ל בה' ביאת מקדש ואכ"מ - משא"כ כבוד המת אינו רק מדבריהם ומפ"ז לא העמידו חז"ל דבריהם נגד איסור תורה: והנה בירושלמי פ"ג דברכות ובנזיר פ' כהן גדול ובסוף כלאים, נאמר דאין מדקדקין בבית הכנסת בכלים ובטומאה, ואמרו שם דמ"ע דתפלה דנשיאת כפים דחי לל"ת של טומאה, אע"ג דעבר על טומאת מת דבר תורה בקום ועשה, וע' רא"ש פ"ג דברכות סוגיא דמוצא כלאים מביא דברי הירושלמי הללו, ואולם ברפ"ב דכתובות כ' הרא"ש דש"ס שלנו חולק על הירושלמי בזה, ולא התירו טומאה לצורך תלמוד תורה ולשאר מצות, רק בטומאת בית הפרס דרבנן אבל לא בשל מ"ע דאורייתא ע"ש, וגם מש"ס (מגילה ך"ו ע"ב) מוכח דחולק עם הירושלמי דאמרו שם בי כנישתא דרומאי דהיה בו מת, ורצו הכהנים להתפלל שם, וחפשו אחר אופנים לחוץ מפני הטומאה, ולשיטת הירושלמי בבית הכנסת ובשאר דבר מצוה לא שייך כהונה, א"ו דש"ס שלנו חולק בזה על ירושלמי ואפשר לומר דהירושלמי לא מיירי רק היכי דהוא כבר בבית המדרש אז א"צ לצאת מפני הטומאה, אבל לכתחלה לכנס להתפלל שם כמו בעובדא דמגילה אסור, ומפ"ז חפשו שמה אופנים אחרים: ע' ספר ברכי יוסף חאו"ח סי' שי"א ויו"ד סי' שע"ג, דהביא בשם הרב כנסת הגדולה דנסתפק אם דברי הירושלמי אלו דאין מדקדקין בבית הכנסת בטומאה, דוקא בבית המדרש משום ת"ת, או גם בבית הכנסת אמורין, ולדידן אין נ"מ בזה דאין כבוד המת דוחה לאוי תורה בשום מקום: ומ"ש רו"מ דראיות מהרי"ל מהך דמגילה שחפשו אופנים לחוץ מפני הטומאה בבי כנישתא דיהודאי רומאי, ולא כפו להוציא המת, אינו ראי' גמורה דאפשר לומר דהוה להם בי כנישתא אחריתא, לא ידעתי מנ"ל, להיפוך פשטות הסוגיא מורה, דאם היה להם מקום אחר לצורר התפלה, לא הוי מטלטלים את הארון, אולם י"ל דעובדא זו בשבת היתה, ולא היו יכולים לטלטל המת רק ע"י עכו"ם או ע"י ככר ותינוק, וזה אין עושים רק במקום דוחק ע' או"ח סי' שי"א ומפ"ז תפשו אופנים אלו, אבל בחול מוטב לכוף הקרובי' להוציא המת מן הבית:

ובכל זאת נ"ל אלו היה מזדמן מת בשכונת ישראל בליל ראשון של פסח, ויצטרכו הכהנים לטלטל מביתם, ויוכלו להיות מתבטלים ע"י טלטול זה מכל המצות המוכרחות לאיש ישראל בליל זה, היינו סיפור יציאת מצרים, וד' כוסות ואכילת מרור, ואפשר ג"כ מאכילת מצה דהוא דאורייתא כאשר הציע רו"מ לפני שאירע מעשה כן בעיר פראג, ואין אפשרות בנקל מצות אלו בבית נכרי, כי בהרבה מקומות בתי ישראל הם שכונה אחת. ובזה האופן נראה כי כופין את הקרובי' להוציא המת מביתם עבור הכהני' אפילו במת גדול, ואם כי המג"א לא התיר לכוף רק משום טומאת כהן דהוא עבירת לא תעשה, בכל זאת מזה שראינו דמצוה דרבים דוחה מצות ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא (פסחי' נ"ט ע"א), ודעת רבינו תם בשבולי לקט מובא במגן אברהם ה' פסח סי' תמ"ו, דעשה דרבים דחי ל"ת, אע"ג דלא הוי בעידנא, ורגל וכל מצות התלויים, הוי עשה דרבים, ע' (מו"ק י"ד ע"ב) אי אבלות דמעיקרא אתא עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד, ובפרע המצות המחוייבות בליל א' של פסח, כיון דרבים חייבים במצוה זו, ועדיף מלא תעשה דיחיד, ומכ"ש דדחו מצות כאלו עשה דכבוד מתו ראינו רק דרבנן ובפרט אם רבים המה הכהני' הדרים בשכונה זו, וכלם יתבטלו ממצות בכה"ג ודאי כופין הקרובי' להוציא המת מן הבית למען ישארו הכהני' בביתם ובחומותם למען יוכלו לקיים המצות אשר עליהם לחוב בליל זה כנ"ל:

והנה אביו של רו"מ ה"ה הרב הה"ג מוה' אפרים ליב כ"ץ נ"י טעבעלס דמ"ש דק"ק פראג כתב לי בשולי היריעה, כי רשם בחי' שנעלם מן המהרי"ל פירש"י במקומו עכ"ל ובלי ספק כוונת אביו הרב הה"ג נ"י במ"ש רש"י אידרונא חדר שמשימים בו מת, והיה מונח בו מת, עד שלא נקבר ע"ש ולפי זה מעשה היה כאן שהיה שמה חדר מיוחד להניח שם מתים, אחר שמפנים אותם מבית אשר מתו שם, וא"כ הקרובי' כבר פינו המת מביתם ולמי יכולים עוד לכפות והאי אידרונא מיועד היה מאנשי הקהלה לצורך זה, ואולם בכל פעם היה מותר להתפלל בבית הכנסת הסמוכה ופתוחה לאידרנא משום דבעת התפלה היו המתים כבר קבורים, אולם פעם אחת קרה המקרה שלא קברו המת, ומפ"ז חפשו אופני' אחרי' כן הוא בל"ס כוונת אביו הרב נ"י, ואפשר לומר עוד דלרש"י הי' באמת ק' קו' מהרי"ל מדוע לא פינו המת למ"א, ומפ"ז פירש דהיה זה חדר המיוחד מאז להניח המתי' שם, אולם עדיין אינו מיושב לנכון, דס"ס מדוע לא פינו המת שם לחצר, ולסגור האידרונא שלא תבוא את הטומאה דרך שם לבהכנ"ס, ומ"ש רו"מ עוד לתרץ דבריו הראשוני', דבאמת בהך דמגילה מיירי דהוה להם בי כנישתא אחריתא, והא דחפשו אופני' לחוץ בפני הטומאה משום דהיו רוצי' לזכות העם בנשיאת כפים, אע"ג דהכהני' יכלו לקיים מ"ע דנשיאת כפים בבהכנ"ס אחר מ"מ לא היו מספיק המקו' לכל העם, והם לא היו מתברכין, אולם גם זה דוחק, דבש"ס מגילה ל"א רק דהוי סעי כהני' למיעל לצלויי, ומדוע לא הזכירו נשיא' כפים דעדיף טפי דהוא מ"ע של תורה א"ו בנ"כ לא הוי מצוה גדולה כ"כ דאם לא אמרו לעלות אין עליהם לחוב, ולא הוי מצוה דרמיא עלייהו, משא"כ תפלה ברבים הוא חוב על כל איש כמ"ש הרא"ש סוגיא (ברכות מ"ז ע"ב) בהך דר"א דשחרר עבדו דמצוה דרבים שאני, כ' בזה הלשון דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים, ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון קדושה וברכו שלא מצינו לו עקר מה"ת, אפ"ה דחי עשה דיחיד ע"ש, והא דלא דחי לטומאת כהני', היינו משום דט"כ הוי עשה ול"ת ופשוט:

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה