שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן כא
לה"ה הרב המאוה"ג כש"ת מוה' אברהם תאומים נ"י, האבד"ק זבאריז יצ"ו:
הגיעני מכתבו עם הרצוף אגרת מהרבה מנהלי העדה, נידון השוחטים ובודקים שמה, אשר קבלו עליהם בחומר שבועה וח"ח בכל הי"מ עוד בשנת תר"ה, שלא לשחוט שום בהמה ועוף, בלתי אם ינתן מקודם לרו"מ שכרו הנקצב לו מן מנהלי העדה, עת נתקבל עליהם למורה, והנה כל משך הזמן עברו הש"ב שמה חוק והפרו ברית השבועה וח"ח, ועתה בחר לו רו"מ שו"ב חדש מובהק ומומחה, ורוב מנין ובנין ראשי העדה מסכימים עליו, ורק איזהו אנשים באו לערער מכח שהשו"ב החדש נכנס לגבולם של הש"ב ומקפח שכרם, והרבה רצו לאסור שחיטת השו"ב החדש מטעם זה, ושאל ממני רו"מ ומנהלי עדתו איזהו דרך ישכון אור בזה והנני להשיבהו כפי אשר תעלה מצודתי בעז"ה:
א הנה בש"ע יו"ד סי' א' סי"א מובא בשם שו"ת הרא"ש כלל ז', קהל שעשו תקנה מחרם שלא ישחוט רק טבח ידוע (ידוע) ועבר אחר ושחט, י"א דשחיטתו אסורה ע"ש, והטעם בזה מבואר ברא"ש שם ומובא ג"כ בש"ך ס"ק ל"ח, דיש רשות ביד הקהל לאסור המותר משום מגדר מלתא, והנה בנ"ד דרק השו"ב בעצמם קבלו עליהם בחומר ח"ח ושבועה, שלא לשחוט בלי נטילת פרס הרב, אבל הקהל לא אסרו שחיטתן באם יעברו על שבועתן, א"כ ליכא כאן איסור, דמצד שעברו השו"ב על השבועה וח"ח עדיין לא נפסלו שחיטתן, כמבואר ביו"ד סי' ב' ס"ו דאפילו מומר לשאר עבירות שבתורה א"צ בדיקת סכין, ומכ"ש פסול לעדות משאר עבירות שבתורה, דשחיטתו כשרה לכ"ע אף לשיטת הרמב"ם בלי בדיקת סכין ע"ש, ואע"פ דבהעתק אשר שלח לי רו"מ מכתב השו"ב משנת תר"ה, נמצא בסופו קיום מראשי עדה, ושמה נאמר בפנינו הח"מ חתמו עצמם השו"ב דפ"ק מרצונם הטוב וכו', וגם אנחנו מקבלים עלינו כנ"ל, הנה לשון זה הוא לשון מסופק ואין לדון אחריו, ואע"ג דמבואר (נדרים ו' ע"ב) דאם אמר הדין אוגיא להוי פיאה והדין נמי, עדיף מידות. ומכ"ש בנדרים דקי"ל ידות נדרים כנדרים דבכה"ג הוי נדר גמור והה"ד לשבועה וחרם, בכ"ז בכה"ג אם מכח גזירת בקהל אתינא שיש בידם לאסור המותר, א"כ אין נופל לשון וגם אנחנו מקבלים עלינו כנ"ל, דהרי הם אינם מקבלים עליהם דשבועת השו"ב אינו עושה איסור רק גזירת הקהל, והיה להם לכתוב וגם אנחנו גוזרים כנ"ל, ובידם לגזור ולא לקבל מה שאסר איש אחר המותר, ובפרט מה שמבואר בכתב השו"ב, שאם יעברו יהיו נידונים כעוברים על השבועה, הנה כבר מבואר למעלה דבכה"ג לא נפסלה השחיטה, ובפרט מה שהוסיפו שיהי' שחיטתם כנבלה וטרפה, הנה גרעו בזה, דהוי מתפיסים בדבר אסור, דלא הוי בכלל נדר ע' יו"ד סי' ר"ה, ואע"ג דמבואר שם בש"ך ס"ק ח' בשם הריב"ש כמו שיכולים הב"ד (להרמיר) [להחמיר] יותר מדינו, כן הוא על עצמו כמו ב"ד ויכול לקבל ע"ע כל אותן החומרות, היינו דוקא על עצמו, אבל לאסור לאחרים אין כח בידו במתפיס בדבר אסור, וא"ל כיון דלשונם מ"ש ומקבלים עליהם כל הנ"ל אין לו כוונה, רק ע"י גזירת הקהל, שוב אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וע"כ כוונו לגזירת הקהל אע"ג דאין מפרש כן, אולם זה אינו חדא דהרי לא ק"ל כר"מ באומר ערך פחות מבן חודש דנותן דמיו, רק כרבנן דפטור מכלום משום דאדם מוציא דבריו לבטלה, ע' רמב"ם פ"א מה' עירוכין ה"ג, ואע"ג דבהקדיש את עצמו פסק הרמב"ם שם בפ"ו מה' עירוכין ה' ך' דחייב דמים, ובש"ס (גיטין דף ל"ט רע"א) מוקי לה כר"מ, וכבר התעורר בזה הרב המ"ל, צ"ל דהרמב"ם ס"ל לחלק, דהיכי דצריכין לשנות דבריו לגמרי, כגון באומר ערך פחות מבן חודש, דצריכין להסביר כוונתו דהיינו דמים, בכה"ג לס"ל להרמב"ם כר"מ, משא"כ בהקדיש עצמו דא"צ לעקור דבריו לגמרי, דגם הקדש לדמים הקדש הוי רק לפרש ולא לשנות ומכ"ש שא"צ להוסיף, בכה"ג מודה הרמב"ם, ובנ"ד דנאמר דהקהל מקבלים ע"ע ע"כ צריכים לעקור דיבורים ולפרש היינו שגוזרים, דמיא טפי לערך פחות מבן חודש, ויותר מזה חוששני דבנ"ד גם ר"מ מודה, דהרי כ' התוס' (כתובות ע' ע"ב) ד"ה אלא דאפילו לר"מ, רק היכי דליכא רק תיקון הדיבור לבד, בכה"ג ס"ל לר"מ אא"מ דבריו לבטלה, אבל להוסיף לא ע"ש, וכאן ע"כ צריכין להוסיף שגוזרים על שחיטת השוחטים באיסור אם לא נטלו פרס הרב. ועוד הך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, הוא דוקא בדבור פה, ולא בכתב, דבכתב כמה שופרי דשטרי וכמה יפוי הלשון יש, ואם באנו לדרוש אות יתירה, שוב לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, ואמרו (כתובות פ"א ע"א) מאן שמעת דאית לי' מדרש כתובה ב"ש הוא ע"ש, וע' תוס' (שם נ"ג ע"א) ד"ה שאין אני קורא, וע' ירושלמי כתובות פ' נערה, ב"ש, וב"ה ר"מ, ור' יהודא, ור' יוסי, ור"י בן קרחה ור' הונא, כלם עבדו לכתובה מדרש, וכיון דבשיטה אתמר, שוב הלכה פסוקה אצלנו, דאין הלכה כשיטה, ע' ר"ן ריש סוכה בענין סוכה דירת ארעי ע"ש:
ועוד אפילו נחשוב מה שהוסיפו הקהל שמקבלים עליהם, דהוי כמו גזירה, שוב תליא באשלי רברבי אם יש ביד ז' טובי העיר לתקן ענין חדש, בהעדר הסכמת כל העיר, ודעת רבינו תם מובא במרדכי פ"ק דב"ב דדוקא אם כל בני העיר הסכימו על תקנה אחת אז יכולים ז' טובי העיר לקנוס את העובר. אבל תחלת התקנה אין כח אפילו בהסכמת הרוב להפסיד היחידים ע"ש, וע' מהרי"ק שורש א' ושורש ק"פ, וא"כ בנ"ד נמי לא הסכימו כל בני העיר ע"ז שיתנו השו"ב להרב. רק מנהלי העיר ואיזהו יחידים, ואפילו לשיטת הראבי"ה שם דחולק על ר"ת, וס"ל דז' טובי העיר אשר נבררו מהעדה לכל צרכי הקהלה, הכח והעוז בידם גם לחדש התקנות, אולם זה דוקא אם נבררו מן כל אנשי העיר או רובם, אבל היום ידענו דמנהלי הקהלה נעשו רק ע"פ אדוני הארץ, וברוב הפעמים אין שואלין את אנשי העיר כלל, בכה"ג גם הראבי"ה מודה, דכל ענין תקנה חדשה לגבות ולאסוף ממון מבני העיר צריכים דוקא דעת כל אנשי העיר, ולכל הפחות דעת רוב מנין ורוב בנין מהעדה, וע' שו"ת חתם סופר סי' ה' מה שפלפל בזה הרבה. וסיים דהיכי דהיתה התקנ' לצורך דבר מצוה אזי כ"ע מודה, דגם זט"ה יכולים לתקן תקנות חדשות, ובנ"ד נמי כן הוא, דהרי התקנה היתה לתמוך ידי הרב, למען ילמד העם דעת את ד', ולהורות הדרך אשר ילכו בה, וגם להורות להם הלכה למעשה ובכה"ג הסכמת זט"ה לבד תספיק:
והנה למי טעם זה מפני דהקהל אסרו שחיטתם, הנה לא נאסרו שחיטתם רק לבני אותו העיר אבל לא לבני (עיד) [עיר] אחרת, וע' שו"ת נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' א' שכתב ג"כ כן, והוסיף דאף לבני אותו העיר מהני שאלה לחכם ע"י פתח וחרטה, דגם בחרמי ציבור ניתרין למפרע ע"י חכם, ע' שו"ת הרא"ש כלל ט' סי' ד' ובש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ו, ואע"ג בנ"ד קבלו ע"ע שיהיה כנודר ע"ד רבים, דאין לו התרה, מ"מ גם באופן זה קי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סך"א דהיכי דיש מצוה בהתרתו מהני אף בלא דעתם ע"ש, וזה שהוסיף רמ"א בהג"ה יו"ד סי' א' סי"א, על הך דקהל שעשו שלא ישחוט אלא איש ידוע, דאם נתבטלה התקנ' כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה, היינו אף על הטבח אשר עבר ושחט קאי דגם הוא חוזר לכשרותו, דלא נאסרה שחיטתו מצד השוחט, רק מצד גזירת הקהל, ועיינתי בלשון מהרא"י ס' קע"ז בעצמו, ושמה נאמר קהל שעשו תקנה שיחזרו השוחטים השחטות (צ"ל ה' שחיטות) ונתרשלו העם בתקנה זו, דכשרה שחיטתם, ול"ד לציבור שהטילו חרם שלא לשחוט זולתי הטבח כמו בעובדא דתשובת הרא"ש, דהתם משום מגדר מלתא יכולים לאסור המותר. ובנ"ד כיון שלא רצו הקהל לעמוד בתקנתם, ליכא מגדר מלתא מה לי בטלוה בסוף ומה לי לא קבלוה מעיקרא ע"ש, הרי דלדעתו נתבטלה התקנה, או שלא נתקיימה מתחלה שווים, ומבואר דגם העובר חוזר לכשרותו, ובנ"ד אם יתירו הקהל את שבועתם ע"י פתח וחרטה, השוחטים חוזרים לכשרותם אף לאותו העיר עצמו:
ב אולם בטו"ז יו"ד שם ס"ק ך' מבואר הטעם דמפ"ז בעבר אחר ושחט שחיטתו אסורה, דהוי כחשוד לאותו דבר, וכן מבואר ג"כ בשו"ת הרא"ש, והנה הרב הפרי חדש והרב תבואות שור סס"י ב' ובנו"ב שם סי' א' תמהו, איך שייך לקראו חשוד לאותו דבר, דהרי חשוד על השבועה אינו חשוד על השחיטה, וצ"ל כיון דהיתה השבועה בענין השחיטה, ועברו על שבועתו בכה"ג הוי שפיר חשוד לאותו דנב וכ"כ הנו"ב שם, והנה שם אינו רק חומרא בעלמא מטעם קנס ומותר בה"מ כמ"ש בפר"ח, אולם בנ"ד כיון דהשוחטים שוויא שחיטתם כנבלה וטרפה היכי שלא יטלו פרס הרב, וזה יש לאל ידם ע"פ התורה, דיכול אדם לעשות על עצמו חתיכה דאיסורא ע' יו"ד סי' א' סי' ב', והם אסורים מן הדין לאכול משחיטתם, אם לא נתקיימה שבועתם, וכיון דהתמידו ברע זמנים ועדנים לאכול האיסור אשר אסרו על נפשם מקרי שפיר מומר לנבלות לתיאבון, דמבואר דצריך להיות דוקא בודק סכין ונותן לו ע' יו"ד סי' ב', ועוד ע"כ לא תמהו האחרונים על הרא"ש, היינו דוקא בעובדא שלא עבר השוחט רק פעם אחד, וכיון דלא נעשה מומר ומועד בפעם אחד, הנה הקשו שפיר, דנהי דעבר על השבועה עדיין לא נפסלה השחיטה עי"ז, דמבואר להדיא ביו"ד סי' ב' ס"ו דבפסול לעדות בעבירה של תורה א"צ לבדוק לו סכין, וע' ש"ך שם ס"ק י"ט ובנו"ב שם סי' הנ"ל, אבל בנ"ד כבר שחטו השו"ב זה יותר מג' שנים בעבירה והתמידו לעבור על השבועה, אזי המה כמומרים לעבור על השבועה, ובכה"ג ראוי לחוש לדעת הרמב"ם מובא במחבר שם, דגם במומר בשאר עבירות צריך לבדוק לו סכין, וע' ש"ך שם דגם בדיעבד אם לא בדקו לו סכין שחיטתו פסולה, ובנ"ד בלי ספק לא בדקו להם הסכינים קודם שחיטה הנה הכשילו את אנשי העיר באכילת שחיטה פסולה מקרי חשודי' לאותו דבר ג"כ:
אכן מצד אמתלא אשר נתנו, שהם מוכרחים לשמוע בלי קבלת פרס הרב, מפני אימת מושל העיר אשר הפחיד עליהם לענוש אותם, אם לא ישמעו בכל עת אשר יצוה עליהם מחזיק המכס, הנה גם בטבח שעשה סימן בראש הכבש מבואר ביו"ד סי' א' סי"ג אף דעשה מעשה מהני אמתלא, וגם בלבשה בגדי נדות דעת קצת הפוסקים דמהני אמתלא ע' יו"ד סי' קפ"ה, מכ"ש בנ"ד דלא עברו רק בשב ואל תעשה, מה דלא נטלו מן מחזיק המכס או השחיטה, את פרס הרב, בכ"ז אחר דגם מן העופות לא לקחו פרס הרב ושם לא שייך אמתלא זו, ובפרט דלקחו פרס הרב מקריסטיר, א"כ הורו דאין חוששים לאימת מושל העיר הנה אמתלא זו לאו כלום הוא, אהל הכל זאת כיון שלפי מכתב רו"מ אכל גם הוא משחיטת השו"ב הללו, ואין לדון זה כאונס, ומ"ש רו"מ דמפ"ז אכל משחיטת אלו העוברים על השבועה מפני דלא מצוי (בשם) [בשר] אחר ודמי לפת עכו"ם, הנה שם אינו אסור מן הדין רק תלוי במנהג ע' יו"ד סי' קי"ב ס"ב, די"א אף במקום שפת ישראל מצוי מותר בפת של עכו"ם וע' ש"ך שם, משא"כ כאן אם נדונו כחשודים על אותו דבר מפני שהתמידו במה שאכלו הם בעצמם ענין האסור על פי דיבורם ושויא עליהם חתיכא דאיסורא וכן היו מועדים לעבור בכל עת על איסור שבועה, בזה יש כאן חשש איסור תורה, והרא"ש דלא אסר רק מטעם חומרא וקנס, אינו מדבר רק בשחט פעם אחד לבד, וע' רמב"ם פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ג, דאם אוכל דבר איסור מפני שהוא רעב חייב ע"ש, אע"ג דבה' תפלה פ"ה ה"ב כ' הרמב"ם והצמא והרעב בכלל חולים, היינו לענין עמידה בתפלה, אבל לא הוי כחולה שיש בהם סכנה, להתיר במקום איסור, ובפרט דאין מניעת אכילת בשר ענין סכנה במקום דיש למצוא בשאר מקומות, עכ"פ מזה שאכל מעל' וכן כל אנשי העיר, משחיטת השו"ב הללו זמן רב ע"כ מוכח דמחלו להם השבועה, ודמיא לתשובת מהרא"י סי' קע"ז שהבאתי, דאין חילוק בין אם התירו הקהל אח"כ או אם לא התחילה התקנה לחול, דבשניהם חזר הדין כמו שהי' בתחלה קודם התקנה, ואף אם בנ"ד הנהיגו בתחלה השו"ב בתקנה זו לתת לרב העיר פרס המיועד לו מן מנהלי העדה, בכ"ז הן מה שאכלו משחיטת השו"ב הראו דתוהים על הראשונו' חרמי ציבור ניתרין העם מכאן ולהבא בלי פתח וחרטה כלל, ע' יו"ד רכ"ח סך"ה וא"צ לא יחיד ולא ג' הדיוטות, ואם מצד שנשבעו בעצמם הנה הי' בשביל טובת מעל', והוא אכל משחיטתם בע"כ התיר להם שבועתם, ודוקא הנודר צריך להתיר לו שבועתו בפניו אם הוא לטובתו ע' סי' רכ"ח סי"ט אבל בשביל מי שהודר מותר להתיר להם אף שלא בפניהם, ובע"כ התיר רו"מ למען לא יעבור על האיסור או שהחזיק מעל' אמתלא זו לאמתלא טובה, סוף דבר מדנהגו העם ורו"מ בתוכם, היתר באכילת בשר השוחטים הללו עד כעת, ע"כ עקרו את התקנה הראשונה, ואם רוצים לעשות בזה צריך להיות תקנה חדשה מן טובי העיר הממונים היום על העיר:
ג ונבא היום לטעם השלישי שהמציא הגאון בעל חות דעת בסוף ספרו, דמפ"ז בעבר אחר ושחט פסולה השחיטה משום דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, וכמו בנשבע שלא למכור ועבר ומכר לא הוי מכירה ה"נ בנשבע שלא לשחוט ועבר ושחט דלא מהני השחיטה לתקן האיסור, וזה ג"כ טעם הר"ן מובא טו"ז יו"ד סי' ד' ס"ק בשוחט לע"ז נהי דא"א אוסר דבר [שאינו] שלו, משום נהי דלא אסר לה לא שרי עכ"ל. ואע"ג בדין דשו"ת הרא"ש לא נשבע השוחט בעצמו, רק הקהל עשו תקנה בחרם, בכ"ז יש איסור לשחוט והעובר עבר על איסור וא"י לתקן איסור אמ"ה, ע"י שחיטה כזו שהיא נגד ד"ת, אכן מבואר בשו"ת הרא"ש כלל ט' סי' ד' בקהל שעשו תקנה בחרם שכל שטר יהי' דוקא כתב סופר, ואח"כ תקנו בחרם, דשני מבוררים יכתבו כל שטר והסופר יכתוב רק שיטה אחרונה וכו' ומ"מ לא נפסלו השטרות שנעשו ע"פ תקנה השניה וכו', ולא דמי להא דאמר רבא פ"ק דתמורה כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ במה שעברו על החרם ראוי הי' דלא מהני התקנ' שניה, לא דמי דהתם קאי על המצות שאין לבטלן משא"כ כאן דאפשר לבטלה מודה רבא דמהני מה דעביד, עכ"ל הרא"ש, וא"כ איך ס"ד לפרש טעמא דהרא"ש כלל ד', דמפ"ז בעבר טבח אחר ושחט שחיטתו אסורה, משום א"ע ל"מ, הרי תקנה זו אפשר לבטלה, והנה לשיטת המרדכי דבנשבע שלא למכור אין במכירתו כלום, ע' יו"ד סי' ר"ל בהג"ה ופליג על דברי התו' (תמורה ז' ע"א) דכ' בבדה איסור ל"ש אעל"מ, מ"מ כ' הש"ך שם ס"ק ד' דהרא"ש פליג עליו ג"כ, וע' חו"מ סי' ר"ח, ול"נ דחילוק גדול יש בין דברי הרא"ש שתלה הענין במצות שאין לבטלן, ובין דברי התוס' וש"ע בחו"מ סי' ר"ח בבדה האיסור, דלשיטת התוס' כל ענין שבא הן ע"י שבועה או ע"י חרם ותקנה, או ע"י נדר ונזירות כל דלא הוי איסור עצמי, וחילוק זה מצינו ג"כ בש"ס (שבועות ך"ד ע"א) כי אמרינן כולל באיסור הבא מאליו, אבל באיסור הבא ע"י עצמו לא ע"ש, ומפ"ז כל דבר שהוא ע"י שבועה וחרם הוא קל שלא נתבטלה המעשה ע"י איסור כזה אף באלו השבועות וחרמים שאין אפשרות לבטלם, משא"כ לשיטת הרא"ש דוקא באותן שבעות ונדרים שאפשר לבטלם, אז אמרינן אצלם אעל"מ, אבל אם אין אפשרות לבטלן אע"ג דהם איסורים שבאו ע"י שבועה וחרם לא, והמשל בזה כגון אלו חרמות של רבינו גרשון ור"ת ושאר תקנות הקדמונים, דאין אפשרות עתה בזמן הזה לבטלן, אמרינן בהו אעל"מ, וע' שו"ת נו"ב מהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ו, תשובת הגאון מהר"י הורוויץ אבד"ק האמבורג, דכ' בסוף דבריו בגירש את אשתו בע"כ ע"י שליח מהני, לשיטת התו' דבבדה האיסור ל"ש אעל"מ, ודוקא בלאו גמור שבתורה, ולא באיסור חרם שבדה ר"ג ע"ש, ואולם לשיטת הרא"ש דטעמא משום אפשר לבטלן, א"כ בכה"ג דאין בידינו לבטל חרם דר"ג שוב שייך אעל"מ וזה פשוט ונכון, וכן הך דהקשה הסמ"ע סי' ר"ח מהא (כתובות פ"א ע"ב) דאמר ר' יוסף כיון דאמר רבנן לא לזבין אי זבין לא מהני, ג"כ ניחא דאין בידינו עתה לבטל תקנת חז"ל, והוי מצות שאין בידינו לבטלם, וא"כ לא סתרו דברי הרא"ש כלל ד' לכלל ט', דבכלל ד' עשו הקהל תקנה שלא ישחוט רק טבח ידוע, ועבר איש אחר ושחט, בכה"ג אמרינן שפיר נהי דלא אסר לה ולא שרי לה, וכיון דאיסור חרם היה עומד נגד השחיטה, שייך אעל"מ, ולגבי' איש זה לא הוי התקנה אפשר לבטלה, דהרי אין ביד היחיד לבטל תקנת הקהל, משא"כ בכלל ט' שהקהל עשו תקנה שכל כתב יהי' דוקא כתב סופר, ואח"כ עשו הם בעצמם תקנה להיפך, ומה שנוגע אליהם, פשיטא שיכולי' לבטל תקנתם הראשונה, ובכה"ג אין איסור מבטל המעשה ובענין שלנו כיון דהשו"ב קבלו זאת על עצמם, וקיום הקהל אינו רק להעיד שנעשה ברצון גמור, אבל לא לגזור על יושבי העיר כמ"ש למעלה, ופשיטא דהם בעצמם יכולים לבטל שבועתם, אע"ג דהנשבע לצורך אחרים אין לו לשאול רק לפניהם דוקא כמבואר בסי' רכ"ח ס"כ, אולם היכי דאין אפשרות לקיים השבועה מפני אימת המושל, בכה"ג מוטב להתיר אף שלא בפניו למען לא יעברו בכל פעם על איסור, וע' סי' רכ"ח סט"ו בהג"ה דאם יש מכשול בנדר כגון שיש לחוש שיעבור בלי התרה, אזי מתירין לכתחלה ע"ש, א"כ בכה"ג אף דלא התירו שבועתן עד כה כיון דאפשר לבטל לא שייך בזה אעל"מ, ושחיטה שהיתה באיסור חרם ושבועה לא נפסלה וז"ב:
והנה בתשובה אשר ערכתי זה שנים להגאון מהר"מ סופר אבד"ק פ"ב, כתבתי בטעם דברי הרא"ש דבמצות שיש לבטלן לא שייך אעל"ע, דהנה כבר ידועים דברי מהרי"ט ומהריט"ץ ומובא ג"כ בספר שער המלך וחות דעת, דהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה, ול"א אי עביד לא מהני, והטעם דע"כ הא דאמרינן בכל התורה אעל"ע כדי שלא יתעביד מעשה איסור, ואע"ג דלכ"ע לקי משום דעבר על מימרא דרחמנא, בכל זאת התורה תשתדל בכל עת לבטל כל מעשה איסור אשר מתנגד למצותיה של תורה, אולם בשוחט בשבת, דחייב בכל עת משום מקלקל בחבורה אף בנוחר ומעקר, וא"כ לא יועילו בזה מה דמבטלים מעשה השחיטה, דעכ"פ הרי מתה לפניך ונעשה כאן מלאכה דאורייתא בכל אופן אף אם אמרינן דהמעשה בטל, וכיון דאין פועלין בזה, שתתבטל מעשה האיסור, ובכה"ג אמרינן שוב אי עביד מהני לכ"ע ע"ש, והמציא הרא"ש מדעתו ג"כ סברא אחרת, כיון דעקר הא דמעשה שנעשה באיסור מבטלים המעשה הוא מהסיבה למען לא ישאר שורש וענף בעשיה כזו אשר תתנגד לרצון התורה, וא"כ בשבועה וחרם ונדר וכדומה, דיכולים לשאול לחכם ולבטל מעקרו, אע"ג דחרמי ציבור אין ניתרין רק מכאן ולהבא, בכ"ז ע"י חכם עוקר גם תקנת הציבור למפרע כמ"ש לעיל, וכיון דכ' הרשב"ם (ב"ב ך"ד ע"ב) דאם יש שאלה בהקדשות גם היכי דשחט קדשים בחוץ, ונתחייב כבר כרת, ואח"כ הלך אל החכם להתיר לו הקדשו וכו' אגלאי מלתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת ע"ש, וע' (שבועות ך"ח ע"א) אפילו כפתוה על העמוד ונשאל עליו, נפטר מן המלקות ע"ש, וא"כ שוב אין לנו צורך לבטל המעשה, למען לא יהי' נפעל עשיות איסור דהרי יש לנו דרך ישר לבטל מעשה האיסור ע"י שיתירו הקהל את החרם והתקנה ע"י שאלה לחכם וע"י פתח וחרטה, וחכם עוקר הנדר מעקרו ושוב אין לנו רושם איסור כלל, וע' ג"כ דברי הרא"ש נדרים פ' הנודר מן המבושל אות ג' דמפרש דברי הירושלמי פ' הנודר וז"ל אלו נדרים מהו אתעביד לון בדבר שיש לו מתירין, או אין לו מתירין, מסתברא מי עבדינן בדבר, שיש לו מתירין, תני תמן שהחכם עוקר הנדר מעקרו, כלומר וכיון שעוקר מעקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ ע"ש, הרי דע"י שאלה לחכם הוי כאלו לא הי' כאן רושם מן האיסור, ובנ"ד ג"כ אפשר לבטל האיסור מצד אחר, ואין צריכין לבטל המעשה וז"ב בסברא:
ועפ"ז מיושב ג"כ קו' הטו"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ד דרמי תשובות הרא"ש אהדדי, דבכלל ה' כ' הרא"ש היכי שתקנו שלא יועיל שום מכר במקומות בהכנ"ס אם לא מרצון הבע"ד, ואח"כ תקנו בחרם שהב"ד יוכלו לעשות מכירה במקומות בה"כ על מי שלא יתן הקצבה שעשו, וע"פ תקנה שניה נמכרו הרבה מקומות בבית הכנסת ובאים לערער מכח תקנה הראשונה, והשיב אם התירו החרם הראשון המכירה מכירה, ואם לא בטלו החרם הראשון אזי המכירה בטלה ע"ש, אבל לפי הנ"ל ניחא דהנה חרמי ציבור ניתרין מכאן ולהבא ואין צריך פתח וחרטה כלל כמ"ש (יו"ד סי' רכ"ח סק"ד) ואולם חרמי ציבור אין ניתרין רק מכאן ולהבא (שם שם סכ"ו) ולכאורה בכל תקנות הקהל המתנגדות נימא כיון שתקנו הקהל תקנה שניה ממילא נעקרה תקנה ראשונ' וחרמי ציבור א"צ התרה בפתח וחרטה ונודרין ומתירין בעצמם, וא"כ כיון דעכ"פ מכאן ולהבא הותרו, שוב אין כאן שום רושם מהחרם הראשון, וצ"ל דעכ"פ צריכין להזכיר שמתירים החרם הראשון, ורק פתח לא צריכי, אבל היתר צריכים, ובזה האופן דתקנו תקנה מתנגדת לראשונה, ונעשו המכירות במקומות בהכנ"ס על פי תקנה שניה, ואח"כ התירו ראשונה בלי פתח, באופן שנעקרה הראשונה מכאן ולהבא, בכה"ג אין אפשרות לבטל מעשה האיסור שנעשה, על ידי שאלת חכם, דאע"ג דקי"ל (שבועות ך"ח ע"א) דגם באכלה כולי' נשאלין, זה דוקא בזמן הסנהדרין שהיה העונשין נהוגין, אבל לדידן כל שאין להנדר או החרם שיור להבא, אין אפשרות להתיר למפרע, דליכא מלקות בזה"ז, ע' שו"ת שער אפרים ושו"ת חות יאיר ס"ס ק"ל, ובכה"ג נהי דחרמי ציבור ניתרין ע"י חכם גם למפרע, בכ"ז כיון דהקהל התירו החרם הראשון, ונעקר להבא עכ"פ, וא"כ אין אפשרות לבטל למפרע על ידי חכם, כיון דאין כאן שיור ורושם החרם להבא הוי כאכלה כלו בזה"ז דאין נשאלין, ובזה האופן גם נדרים ושבועות וחרמות לא אפשר לבטלן, ודמיא לשאר איסורי תורה דאמרינן בהו, דמעשה שנעשה באיסור בטלה וז"נ:
ד ומה ששם רו"מ מגמתו בי אם שייך השגת גבול בשו"ב, ואם נמצא בעיר שוחט אחד, אם מותר לשוחט אחר להשתדל שמה למלאכה זו, הנה כבר השבתי בזה הענין להגאון מוה' שלמה קלוגר נ"י זה שנתים ויותר, בנדון העובדא בשו"ב דק"ק ברדיטשוב, שמה כתבתי דמה שמבואר בש"ע או"ח סי' נ"ג סך"ה, דאין מסלקין חזן מאומנותו אא"כ נמצא בו פסול, וברמ"א שם דאין מסלקין אותו משום רינון בעלמא, רק לענין חזן נאמר, מפני דתפלה במקום קרבן, והש"ץ במקום הכהן והוא מינוי של כבוד, והחמירו בו חז"ל שיהיה בו מעלות שונות, ע' רמב"ם פ"ח מה' תפלה הי"א, דאין ממנין ש"ץ אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו וכו', ע"ש, ובאו"ח סי' נ"ג סך"ד אמרינן דאם אין יד הקהלה משגת למנות רב וש"ץ אזי ש"ץ קודם, והוא מינוי של כבוד, וכן ענין רב ומוכיח מבואר ברמב"ם פ"ד מהל' תשובה ה"ב דצריכין להעמיד בבל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה ע"ש, ובאלו המנויין של כבוד אמרו (הוריות י"ג ע"א) כהן משיא קודם לאמרכל וכו' נשיא קודם לחכם, וכל אלו המה עניני כבוד ונשיאות, ובאלו אמרו דאם ממלא מקום אבותיו ביראת חטא אע"ג דאין ממלא בחכמה קודם לאחר, וע' רמ"א יו"ד סס"י רמ"ה שכ' ג"כ דבכ"מ בנו ובן בנו קודמים לאחרים ע"ש, ומכ"ש שאין מסלקין אותם מן המינוי שלהם, אבל ענין השוחטים ובודקים לא מצינו שהיו אצל חז"ל נחשבים למינוי של כבוד והיו אצלם רק אומנות לבד, ומכונה שוחט בכ"מ בלשון חז"ל בשם טבח, והיה הוא בעצמו השוחט והבודק והמנקר והמוכר, ע' פ"ק דחולין הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים, אחד ששוחט בו, ואחד שמחתך בו עוד שם האי טבחא דלא סייר סכינא, עוד אמרו (ב"מ ק"ט ע"ש) שתלא אומנא וטבחי כמותרין ועומדין ואין לנו שום רמז מלשון חז"ל והפוסקי' שיהיה מעלת הטבח ענין מינוי של כבוד, נהפוך הוא, אמרו במשנה סוף קידושין כשר שבטבחים שותפו של עמלק, ואינו רק כאומן המקיז דם, וכסופר העיר ומנקר והממונה על הטבילה ומלמדי (תיקנות) [תינוקות] אע"ג דגם אומנתם קרובים ליגע באיסור תורה, וצריכים לחפש אחר אנשים כשרים ונאמנים, בכ"ז ראינו שיש רשות לכל בעה"ב, לאמור לפועליו ולשכיריו ומלמדיו לכו מאתי, ולהשכיר לו אחרים במקומם, כך הרשות לכל מנהלי הקהל להסיר את השו"ב מן מנוייתם, ולקחת אחרים תחתיהם, ומעולם לא שמענו שידקדקו הפוסקים בענין סילוק השו"ב, כמו בסילוק הש"ץ ממקומו, ואם (בחולין ח"י ע"א) חסו חז"ל על הטבח שלא לעבירו משום טפלי תלו בו, היינו דוקא לפוסלו לגמרי שלא יהיה כשר בשום מקום, אבל רק לסלקו ממקומו, ולא לפוסלו לא שמענו שינהגו סלסול בזה, ואם מצינו מו"מ של הלכה גם בשו"ב מיירי לפוסלם לגמרי, או ברוב הקהלות השו"ב הוא בעצמו הש"ץ, ומפני מעלת הש"ץ שיש בו, מנוייתו נכבד אצלנו, ובכ"ד הדבר הזה מסור למנהלי העדה, אם אין דעתם של כל הקהלה נוחה בשו"ב שלהם, רשאים לקבל להם אחר בלי פקפוק:
ה ובנדון אם מותר לשוחט מעיר אחרת להשיג גבולם טרם שנתרחקו הראשונים מעדתם, הנה כיון שבארנו למעלה דדין השו"ב כדין שכיר ומלמד וכדומה, ובכה"ג מבואר בש"ע חו"מ סי' רל"ז ס"א, דגם במי שרוצה להשכיר עצמו אצל אחר, אסור לאחר להשתדל בזה, דהוי עני המהפך בחררה, ושם ס"ב מבואר במחבר דאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו, משום דהוי משיג גבול אם לא שיאמר, הבעה"ב אין רצוני לעכב המלמד שלי, וא"כ אם היו כאן רוב מנין ובנין מהעדה מדחים את השו"ב הראשונים ממקומם, דין השו"ב כמלמד, שמותר להשכיר עצמו לבעלי בתים מן הקהלה, אולם אם רבים רוצים עדיין בשו"ב הישנים, בודאי אסור להשו"ב החדש להשיב גבולם, שיהיו נדחים ממקומם עבורו, ובכל זאת אם אינו מדחה אותם ורק שירצה גם הוא לעסוק במלאכתו שמה, הנה דין זה דומה למ"ש חו"מ סי' קנ"ו ס"ה, דאם ה' אומנות ידוע במבוי, ובא אחר למבוי ועשה ג"כ אומנות זה, אין יכול לומר פסקת לחיי, ואע"ג דמבואר שם דאם הוא ממדינה אחרת יש להם למנעם שלא יבא שמה, וברמ"א שמה משמע דאף מעיר אחרת בעל האומנות יכול לעכב, הרי מבואר שמה דוקא במבוי זה, אבל במבוי אחר א"י לעכב, ומה שמסיים הואיל ונותן מס לא שייך בשוחטים, דבלי ספק הן השו"ב הישנים והן השו"ב אין נותנים מס, והנה הרמ"א בתשובה סי' ט', האריך דהיכי דשכיחי היזיקא יוכל בר מבואה לעכב ע"ש, וסמך על דין אביאסף ע"ש, ובכ"ז אף אם נחליט דיש גם בשוחטים איסור השגת גבול מ"מ אין לפסול השחיטה דהרי בדיעבד בעני המהפך בחרר' מה שעשה עשה, ושוב אין בזה חשד חימוד ממון, ובעבר על שאר עבירו' לא נפסלה השחיט', ובנ"ד אם האמת שהשו"ב הראשוני' קלקלו מעשיהם, ורוב רוצים לדחותם, בלי ספק אין כאן השגת גבול, ואולם אפילו לו יהיה שרוב מנין ובנין ידם עם הראשונים, וגם נחליט דיש כאן השגת גבול מה שלפי הדין אינו, כיון דהראשוני' נשארו עדיין במקומם, מ"מ לא נפסלה שחיטת השו"ב החדש, וישאר השו"ב החדש גם כן שמה ולא ידחה ממקומו:
והנני ידידו הכותב להלכה ולמעשה צבי הירש חיות