שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן יח
הואיל ונגעתי למעלה במ"ש לעיל ח"א סי' ב' מסוגיית הש"ס (פסחים ג' ע"ב) דריב"ב שלא עשה הפסח, דהיה אחר החורבן ולא נתחייב מן התורה בפסח לא אמנע לכתוב כאן מה שעוררני ידידי הרבני המופלג החכם מוה' יעקב בודק נ"י מלבוב ע"ד שכתבתי בספרי תורת נביאים פ"א וזה (לשונם) [לשונו] דף ב' ע"א וכמו מי שדר בחוץ לארץ קי"ל דפטור מראיה, הה"ד בזמן שהמדינות משובשות בגייסות, וע' תוס' (פסחים ג' ע"ב) ד"ה מאליה דכתבו דחגיגה ופסח דין אחד להם דכל שפטור מראיה פטור אף מפסח שני, ומכאן ראי' שלא כדעת הרב משנה למלך פ"א מה' ק"פ דכתב דמפסח שני אין אפשר לפטרו בשום אופן עכ"ל, וכ' אלי החכם הנ"ל בזה"ל ואני בעני לא אדע לכווין כוונת הדרת גאונו מה הוא הראי' מכאן שלא כדעת המ"ל, דהא בתוס' לא נאמר כלל דפטור מפסח שני, דעקר קו' על ר"י ב"ב על אשר לא הלך לרגל לירושלים ונשאר בנציבין, וע"ז תרצו דלא היה לו קרקע או דהיה זקן דפטור מן הפסח כמו מראיה א"כ נציבין בחוץ לארץ היה ע"כ, והנה דברי התוס' תמוהים שכ' דפטור מפסח, דהרי על זה לא קשה מידי, דהרי הוי דרך רחוקה, אבל הקשה להם למה לא עלה לרגל עכ"פ דמזה לא נפטר בדרך דחוקה וחג הפסח בכלל הרגל, וע"ז תרצו שלא היה לו קרקע או שהיה זקן וא"צ לעלות לרגל, וכיון שלא עלה לרגל ממילא פטור מפסח ודברי מוכרחים בכוונת התוס', ואח"ז תרצו דנציבין חוץ לארץ הוה, היוצא מזה דאין כוונת התוס' לפטרו מפסח שני משום זה דהלא אין זכר בדבריהם לפסח שני, רק הגאון בעל משנה למלך התעורר ע"ד התוס' וביותר על תי' השני דנציבין חוץ לארץ, דמה הועילו בזה דאי לפטרו מפסח ראשון כל שרחוק ט"ו מיל פטור, ואי ס"ל דמי שדר בח"ל פטור אף מפסח שני, זה לא ידעתי מנ"ל להתוס' ואף למצות ראי' לא ראיתי שיפטרו למי שדר בח"ל עכ"ל הגאון בעל משנה למלך הרי דהגאון הנ"ל רצה לחדש סברא זאת בתוס' לפטרו מפסח שני והקשה עליהם, וא"כ היכי מביא הד"ג רא' מדברי התוס' נגד סברת המ"ל, ולא אוכל להאמין דכוונת אדוני להוכיח זה ממה שלא עלו הכהנים להקריב קרבנות ראי' כן לא מצינו דהקריבו קרבן פסח דאדוני הוכיח זה בלשונו הזך, וכמו מי שדר בח"ל דקי"ל דפטור מן הראייה הה"ד בזמן שהמדינות משובשות בגייסות, הרי דהד"ג הוכיח דפטורים בזמן המלחמות רק ממי שדר בח"ל וערבך ערבא צריך לדעת המשנה למלך דהקשה באמת על התוס' דלא מצינו דדר בחוץ לארץ דפטור מראיה? ואם אמנם כי הדין עם אדוני דמפני פחד מן המלכות אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש מ"מ ראיית הדרתו אשר הביא נגד המ"ל צ"ע עכ"ל ידידי הנ"ל:
וזה אשר השבתי לו, הנה האריך בדבר פשוט ואני אפרש בקצרה, התוס' הקשו מדוע לא עלה ריב"ב לרגל דזה חובת הגוף על כל ישראל, וכיון שיהיה בירושלים יתחייב ממילא בעשיות הפסח וע"ז תרצו דלא היה לו קרקע או זקן שא"י להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראי', והנה דברי התוס' תמוהים מדוע הזכירו כאן פסח, ופי' הצל"ח דחוק דכ' דכוונת התוס', כיון שפטור מראי' ממילא פטור מפסח דהוא מדרך רחוקה, אולם לשון התוס' משמע דדינא קאמרו דפסח וראי' שווים וכמו שפטור מזה פטור גם מפסח ולפירושו לא היה להם להזכיר פסח כלל דבלא"ה פטור משום דאין חיוב להלוך שמה קודם זמן הפסח כמ"ש הרב הנ"ל שמה, ולחנם דחה שם דברי הרב המ"ל דהמ"ל הקשה שפיר מדוע הזכירו פסח כלל, דעל פסח אין כאן חיוב היכי דרחוק ט"ו מיל, ואם הכוונה דעי"ז פטור לגמרי אף מפסח שני דלא חל עליו שום חיוב כמו דאין עליו חובת ראיה והתוס' דינא קאמרו, אולם מנ"ל הא דלמא ריב"ב לא עשה רק פסח ראשון, אבל פסח שני באמת עשה, ועובדא דהאי ארמאה בפסח ראשון מיירי אכן מזה דראינו דכל הנביאים של עשרת השבטים כגון אליהו ואלישע וכדומה, לא מצינו בשום פעם דעלו לירושלים ברגל או עשו הפסח, ועוד דהרי היו ביניהם כהנים ואליהו כהן הוה (ב"מ קי"ד ע"ב) וע' רש"י ותוס' שם ד"ה ומר לאו כהן ומדוע לא עלה לירושלים להיות נוטל חלקו במשמרות כהונה והקרבת קרבנות ואכילתם מצוה ע' רמב"ם פ"י מה' מעשה הקרבנות ה"א וז"ל אכילת הכהנים מצוה ואיך שכן אליהו שהיה כהן בין עשרת השבטים, ואפילו אם תמצא לומר דכל המצות אלו הוי מצות דלא רמיא עלי', ואפשר להיות ע"י כהנים אחרים וכבר כ' התוס' (סוכה מ"ב ע"א) דאכילה והקרבת הקדשים מקרי מצוה דלא רמיא, וע' (יבמות מ' ע"א) רצה הוא אוכלה רצה אחר אוכלה, אבל עדיין יקשה מדוע לא ראינו ושמענו כי נביאים אלו אשר ישכנו בין עשרת השבטים עלו לרגל או הביאו הפסח בשום פעם ומדוע דרו באמת בין מלכי ישראל ולא בין מלכי יהודה ומצות אלו הם מצות הגוף אשר החוב על כל יחיד ויחיד, וגם פסח שני לא שמענו שיעשו נביאים אלו אלא ודאי כיון שהיתה המדינה משובשות בגייסות נחשב כדר בח"ל, ופטורים מראיה ופסח ג"כ, ובזמנים שהיה שלום בין מלכי יהודה וישראל, כמו בזמן אחאב ויהושפט, וע"כ משום דלא היה להם קרקע דכל נביא עזב הונו ורכושו והלך להתבודד בין ההרים כמו שראינו באלישע דמיד שהשליך עליו אליהו אדרתו, עזב אביו ואמו שדהו וצמדו ע' ילקוט מלכים סי' רנ"ד דמיד שהשליך אדרתו עליו הפקיר כל אשר לו וזרע כל השדה מלח והלך אחר אליהו לשמוע תורתו, עכ"פ ראינו דבכה"ג נפטרו מן הראיה ומן פסח ראשון ושני ג"כ, והה"ד בכ"מ דפטור מראיה פטור ג"כ מפסח ראשון ושני. אמת בעקר ענין זה דכ' התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מראי' היינו ע"כ שסמכו על דברי ר' אמי (לקמן ח' ע"ב) והגאון מהר"י ברלין מובא בצל"ח שם התעורר על הרמב"ם דהשמיט דין זה, ולי נראה סמך לדברי הרמב"ם דהך דר' אמי ליתא דהרי (חגיגה ד' ע"א) דעבדים כנענים פטורים דכ' את פני האדון ד' צבאות מי שאין לו אלא אדון אחד ומקשה הש"ס ל"ל גמרינן לה לה מאשה וכו' ולמה לא מקשה הש"ס בפשיטות דהרי עבד אין לו קרקע דכל שקנה עבד קנה רבו ומזה ראי' דפשטות הש"ס אזלא דלא כר' אמי, אכן משם אין ראי' דמשכחת דנתן אחד לעבד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו ע' (פסחים פ"ח ע"ב) ועיין תוס' (קידושין כ"ג ע"ב) ד"ה ור' אליעזר אומר דהאריכו מזה ע"ש, אם מועיל בכה"ג דיהיה נחשב קנין של עבד, עכ"פ סיבת הדבר דלא עלו הנביאים אשר שכנו בין עשרת השבטים לרגל ולעשות הפסח בימים הללו אשר היה שלום בין מלכי ישראל ליהודה, עכ"פ מפני אחד מטעמים הללו שנזכרו בתוס' אצל ריב"ב ומן הנביאים הללו אנו יודעים דפסח שני לא עשו דאין זכר בכל כתבי קודש שיעלו הנביאים לירושלים בשום פעם: