אור ברסלב
שות מוהרץ סימן יז

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן יז

סימן טז

לידידי ה"ה הרב המופלג החכם השלם הגביר המפואר כש"ת מוה' מרדכי דוב נ"י פריעדענטאל מברעסלוי:

א יקרתו הגיעני, ועל אשר הקריב לפני קו' אחת, בשם חכם אחד מקעמפנא, לפ"מ שמבואר או"ח ה' יו"כ סי' תר"ד, דאין אומרין מזמור לתודה בעיו"כ, והיינו משום דלא הי' מביאין תודה בעיו"כ, דאין מביאין קדשים לבית הפסול, דלא הי' יכול לאכול התודה בליל יו"כ מפני הצום, ע' הגהות הגאון ר' אלי' ווילנא ז"ל, א"כ מדוע לא נזכר חידוש דין זה בשום מקום מן התלמוד וברמב"ם דבעיו"כ לא הי' מביאין תודה, ומדוע הזכירו ד"ז לענין ערב פסח (פסחים י"ג ע"ב) וכן ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה הי"ג, ורצה רו"מ לחדש דעל מנהגא ממניעת אמירת מזמור לתודה בעיו"כ לא משגיחין, ולפי הדין הי' מביאין תודה בעיו"כ, דדוקא בע"פ משום חמץ היו אסורין לחמי תודה מחמש שעות ולמעלה, ונתמעט אכילת הקרבן כל היום וכל הלילה, אבל בעיו"כ הי' יכול לאכול כל היום של עיו"כ, ולא נתמעט רק אכילת לילה לבד, והיה יכול לאכול במשך כל היום ולא ישאר עד לילה, וכבר כ' הרמב"ן על התורה פ' צו דהא דתורה נאכל ליום ולילה, ושלמים לשני ימים ולילה אחת, אינה לחוב רק דרשות לאכול הקדשים במשך זמן זה, והה"ד אם אכל כל בשר השלמים בשעה אחת ג"כ קיים מצותו עכ"ל, הנה דבריו מופרכים מש"ס מפורש (זבחים ע"ה ע"ב) דאמרינן אשם שנתערב בשלמים ירעה עד שיסתאב, משום דממעט זמן אכילה דשלמים דנאכל לשני ימים ולילה אחת משא"כ אשם דאינו רק יום ולילה, וא"כ בשלמים דאין ממעט רק אכילת יום אחד, ובכ"ז מקרי ממעט באכילת קדשים, כיון דעל ידי התערובות באשם נתמעט אכילת ליל אחד, וק"ו מהתם דאוכל בשלמים כאשם יום ולילה, ובכ"ז ירעה עד שיסתאב, מכ"ש בתודה בעיו"כ דאינו אוכל אפילו יום שלם, דתוספות יום כפור דאורייתא, וכי תימא דמיעוט אכילת לילה לא הוי מיעוט כלל, ושלמים שאני דנתמעט אכילת יום, אולם ז"א דהרי אמרינן בפשיטות (פסחים ק"ך ע"ב) דהוה ס"ד שגם פסח דינו כשלמים שיהיה נאכל לשני ימים ולילה אחד, ואוקי לילות לבהדי ימים לולי קרא מיותר ע"ש וע' רא"ש פ' ערבי פסחים דהביא בשם הר"י מקורביל, דחגיגה שלא היתה באה בחל ע"פ להיות בשבת, היתה באה בערב שבת, ואוקי לילות בהדי' ימים והיתה נאכלת לשני לילות ויום אחד ע"ש הרי דהלכה רווחת אצלינו דאוקי לילות בהדי' ימים, וא"כ אין חילוק גם בין נתמעט אכילת יום לנתמעט אכילת לילה. ומדברי הרמב"ן אין ראי' גם כן, דשם עכ"פ ראוי לשני ימים ולילה אחד לאכילה שלמים, ויום ולילה לאכילת אשם ותודה, משא"כ בעיו"כ אין ראוי כלל מפני האיסור:

ב ומ"ש רו"מ דביו"כ גם כן ראוי לאכילה מקרי דהרי ראוי לאכילת חולה שיש בו סכנה, משא"כ תודה בערב פסח, שכבר נשרפו לחמי תודה בשעה חמישית, לקיים מצות ביעור, וא"כ שוב נתבער מן העולם, ואפילו אם יזדמן חולה שיש בו סכנה לא יהיה לנו מקום להאכילו מחמץ זה אשר אינו בעולם, הנה דברי רו"מ אינם נכונים בזה חדא דהרי כ' התוס' (פסחים מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל, דחולה שיש בו סכנה לא שכיח, ומכ"ש בנ"ד להחשיבו אינו ממעט באכילה ע"י שיש אפשרות לאכול בפנים רחוק, ועוד אם תשיבני דלחמי תודה ראויים עכ"פ להאכיל א"כ ליכא בהם עשה דתשביתו, ובל"ז כתב הצל"ח דאין על לחמי תודה עשה דתשביתו וא"צ ביעור ע"ש וא"כ גם לחמי תודה ישנם בעולם, ועוד אין יפרנס רו"מ סוגיא מפורשת דזבחים שהבאתי דאשם בשלמים, דהוי ממעט זמן אכילתה, והרי תערובות הזה ישנו בעולם, וא"כ ראוי אף הערובות לאכילת שני ימים, לחולה שיש בו סכנה:

ולדידי נראה דלק"מ כיון דקי"ל (רמב"ם פי"ז מה' מעשה קרבנות ה' י"ז) דכל הקרבנות ואפילו

קדשי קדשים נאכלים לקטנים,, וביו"כ מותר לכתחלה להאכיל לקטנים, ע' רמ"א ה' יו"כ סי' תרט"ז דשרי לכתחלה להאכילם בידים, וא"כ לא מקרי יו"כ ממעט זמן אכילה דהרי מותר להאכיל לקטנים, משא"כ חמץ דאסור בהנאה אסור להאכיל לקטן ע' מג"א ה' פסח סי' ת"ן אפילו מי שיש לו תינוק וצריך להאכילו חמץ יוכל לומר תן לו לשתות ואני פורע אבל לא יאכילו בידו, וגם זה דוקא אם התינוק צריך דוקא לחמץ ודוקא ע"י עכו"ם ע"ש, וא"כ בערב פסח דעכ"פ אסור לאכול מחצות מה"ת ואיכא לאו וגם אסור בהנאה מחצות ואילך, שוב מקרי שפיר ממעט זמן אכילה דגם לקטנים אינו ראוי, ואף לשיטת הצל"ח כאן דמסופק אם לחמי תודה אסור באכילה עד הלילה משום דאמרינן אתי עשה דאכילת קדשים ודחי ל"ת של חמץ, מ"מ מקרי ממעט זמן אכילה דהרי בלילה בודאי אסור לאכול לחמי תודה דבלילה יש כאן איסור כרת ולא אתי עשה ודחי ל"ת דכרת, וא"כ נתמעט עכ"פ אכילת לילה, משא"כ יו"כ דבלילה ג"כ ראוי לאכילת הקטנים:

ג וידע רו"מ כי דברי המג"א סי' ת"נ שהבאתי דמשמע מדבריו דלהאכיל התינוק חמץ ע"י ישראל לא הוי רק איסור דרבנן, ובאמת מצאנו בהדיא באו"ח סי' תמ"ח דאסור להאכיל חמץ אפילו לבהמות אחרים או של הפקר, וכ' המג"א הטעם דגם זה בכלל איסור הנאה, וש"ס ערוך הוא ר"פ כל שעה דמשעה שאסור לאכול אסור להאכיל, אכן בכאן לא מיירי רק בנתן לו עכו"ם לשתות חמץ, דלא אתא החמץ לידו, ואף אם בא לידו עתה אין תופס דמיו ומה שיש לו הוא הפקר, ומה שאינו שלו אין אפשרות שיבא לידו ואע"ג דכ' הרמב"ם פ"א מה' חמץ דקנה חמץ בפסח לוקה היינו בנתכוין לקנותו ולעבור עליו התורה עשתה כשלו, אבל בנ"ד אין מתכווין לקנות לעצמו רק מפני שהתינוק צריך לו פשיטא דלא קנה איסור הנאה ואינו בתורת קנין כיון דלא שוה מאומה, אבל להאכיל לתינוק חמץ שלו בודאי בכלל איסור הנאה הוא, ולא עוד הנה מצאתי בירושלמי פסחים רפ"ב והוא מן מכילתא פרשה בא לא יאָכל חמץ לרבות מאכיל כאוכל, ואמרו שם שרצים שהוא קל עשה נו מאכיל כאוכל, חמץ שהוא בכרת לא כ"ש, והנה בשרצים דרשו לא תאכילם (יבמות קי"ד ע"ב) להזהיר הגדולים על הקטנים, וא"כ בחמץ שדרשו לרבות מאכיל כאוכל, היינו מאכיל לקטן א"כ יש לנו בחמץ אזהרה מיוחדת, שלא להאכיל לקטן, וע' רש"י בחומש (שמיני י"א י"ג) לא יאָכל, לחייב את המאכילן לקטנים, ואולם בת"כ פ' שמיני פ"ה, דרשו לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל, וע' ת"כ פי"ב סוף ה"ב וע' ברא"מ וקרבן אהרן שהאריכו בזה הרבה, דע"כ מאכיל כאוכל, היינו להזהיר על הקטנים, דבגדולים ת"ל דאין שליח לדבר עבירה, וזה נהנה וזה מתחייב לכ"ע ל"א, ע' (קידושין מ"ב ע"א), וא"כ עכ"פ בחמץ נתמעט אכילת הלילה אפילו לקטן משא"כ ביו"כ מותר להאכיל לקטן, ועפ"ז מיושב קו' הצל"ח מדוע אמרו דלחמי תודה משום חמץ אי אפשר להקריב בע"פ, הרי גם משום לחמי מצה, אין אפשרות להביא לחמי תודה, דהרי אסור לאכול גם מצה בערב פסח, וע' רמב"ם פ"ו מה' חמץ דהאוכל מצה בע"פ מכין אותו, עד שתצא נפשו, אבל לפי הנ"ל ניחא דמחמת מצה אפשר להאכילו לקטן, דמותר לאכול מצה בע"פ, אבל חמץ אסור מה"ת להאכיל לקטן או משום איסור הנאה או משום לאו מיוחד וברור:

ג עוד נשאר לנו לישב קו' רו"מ החמורה, מדוע הביאו התודה בי"ג, ומתוך שהי' מרובות נפסלות בלינה, ומדוע להבאת קדשים לבית הפסול בי"ד חששו, ואסרו להביא תודה בי"ד, ולמה לא אסרו בי"ג ג"כ מפני שבאו לידי פסול לינה, הנה לק"מ דבהבאת התודה בי"ג אינו מבורר איזה תודה תפסל בלינ' וכל אחד חושב כי תודה שלו תקרב כדאמרינן (פסחים מ"ו ע"ב) בשעה דעייל לתנור כל חדא וחדא חזיא לי', דאפשר להפריש חלה מן כל א' ואחד, אע"ג דלבסוף אינו מפריש חלה רק מצה אחת ואפה שלא לצורך כיון דלא נודע בשעה דעייל לתנור ה"נ בי"ד י"ל אחד שהביא תודתו בי"ג חושב שיהיה נקרב ואפשר שיהיה נקרבים כלם, ולא יבא לידי פסול לינה כלל, משא"כ תודה שנקרבת בי"ד דאין שעה לאכול חמץ עד שעה ה', ובודאי נתמעט אכילתה ובכה"ג אסור לכ"ע ואף לר"ש דפליג על חכמים, היינו בדיעבד בנתערב אשם בשלמים, אבל לכתחלה לכ"ע אסור למעט זמן אכילת קדשים בי"ג" והנה עד כה כתבתי בדרך, פלפול אבל באמת יורה דרכו, דמפ"ז לא הזכיר הרמב"ם הדין דבערב יו"כ לא הי' מקריבים תודה, דממילא מוכח כיון דפסק פ"ו מה' פסולי המוקדשים, ובפ"ו מה' מעשה הקרבנות, כרבנן דר"ש דאשם אשר נתערב בשלמים ירעה עד שיסתאב, משום דנתמעט אכילת לילה, פשיטא דביו"כ ג"כ נתמעט אכילת לילה, והזכירו רק דין דערב פסח משום רבותא אחרת, דקי"ל בעבר עליו רגל אחד עובר בעשה דכתיב ובאתם שמה והבאתם שמה (ר"ה י' ע"א), וא"כ מי שיש עליו להביא תודה, דבכל משך ימי הפסח לא יוכל להביא התודה, ויעבור בבל תאחר או עכ"פ בעשה, הו"א דמותר להביא ע"פ עכ"פ, למען לא יעבור על העשה, ודמיא להך (דזבחים ע"ו) דנתערבו חתיכות בחתיכות, תאכל כחמור דלית לי' תקנתא אחריתא, וקמ"ל הש"ס דמוטב להקריב בי"ג, ולעייל עצמו בספק פסול לינה, מלהקריב בי"ד אשר ממעט זמן אכילה, אבל ביו"כ דלא נחשב כחג ואינו עובר (בכל) [בבל] תאחר, וגם בעשה, וגם אינו רק יום אחד, ע"כ פשיטא מי שיש עליו חיוב תודה מביאה אחר יו"כ, ומדוע יעייל עצמו בספק, אחר דליכא שום הכרח להביאה קודם ונכון" ועפ"ז מיושב קו' הצל"ח דבביצה פירש"י דאסור לאכול לחם התודה מארבעה שעות, ובפסחים פירש"י דאסור לאכול משעה ששית, אבל לפי הנ"ל ניחא דבפסחים דמפורש, דהקריבו את התודה בי"ג, ובאו לידי פסול לינה, א"כ בכה"ג לא העמידו דבריהם חז"ל את גזרותיהם בשעות דרבנן נגד ספק איסור תורה, וליכא איסור חמץ רק משש ולמעלה, אבל בש"ס דביצה אין זכר מהקרבת התודה בי"ג, שהי' נפסלות בלינה, רק מדבר מתודה בי"ד, א"כ פשיטא דבפני עצמה אסורים לחמי תודה באכילה מארבעה ולמעלה וז"ב:

ידידו צבי הירש חיות:

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה