שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן טז
לכבוד ידידי כנפשי ה"ה המופלג החריף ובקי המושלם היקר מהו' חיים נתן נ"י מקראקא מכונה דעמביצר אשכנזי:
א בעקר שאלתו אם הא דקי"ל בשנים שעשאוהו וזה וזה יכול דפטורים, אם רק מקרבן אימעוט, או גם מעשה דביום השביעי תשבות ג"כ אימעוט, ואין לנו רק איסור דרבנן לבד, והנה לדעתי דברי הריטב"א פ"ק דיבמות המה לנו לעינים בזה, שכ' בסוגיא דאמר לו אביו חלל שבת אל תשמע לו מאי לאו שחוט לי בשל לי, ומשני דמיירי בלאו דמחמר, והקשה הרי עכ"פ איכא לאו ועשה, ותי' בשם מורו ר' יונה, דכיון דליכא רק לאווי גרידא, ליכא ג"כ עשה ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד דגם לאו ל י כ א, פשיטא דלא שייך כאן איסור עשה וגדולה מזה מצאתי בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' מ"ב בשם הגהת מרדכי דקידושין, ומרומז ג"כ במג"א ה' שבת בסי' ש"ה, דגבי לאו דתחומין כיון דלא הוי רק לאו, לא נאמר בי' אזהרה למען ינוח שורך וחמורך ע"ש, עכ"פ יש לדון לענינינו דהה"ד בשנים שעשאו מלאכה, ליכא עשה, דעשה דתשבות ג"כ לא נאמר רק במלאכות אלו שחייבים על זדונו כרת, ובחי' הבאתי ראי' לשיטת ר"י הנ"ל מש"ס (יומא ס"ו ע"ב) עתי אפילו בשבת למאי הלכתא חלה מרכיבו על כתיפו, והקשה הרב שאגת ארי' סי' ע' דלשיטת הרמב"ם דתחומין י"ב מיל דבר תורה, א"כ הרי יש כאן איסור תחומין, וע' תוס' ישנים שהתעוררו ג"כ בזה, אבל לפי הנ"ל ניחא דכלל גדול אצלנו בכל התורה, דעשה דוחה ל"ת ותחומין אינו רק בלאו ולא במיתה וכרת וא"כ בשעיר המשתלח דכפרת כל ישראל תלוי' בו אין לך מצוה דרבים גדול מזה ולא בעינן בעידנא עיין (פסחים נ"ט ע"א ומג"א ה' פסח סי' תמ"ו) וא"כ למאי אצטרך קרא עתי אפילו בשבת, דפשיטא דתחומין דהוי לאו גרידא, אתי עשה, דשלוח השעיר ודחי ל"ת דתחומין, ואי דשבת הוי ל"ת ועשה, דז"א דהרי תחומין כיון דאינו רק בלאו ליכא גבי' עשה דתשבות, ומפ"ז מוקי הש"ס בהוצאה דוקא, דהוא בכרת כשארי אבות מלאכות, וישנו בעשה ג"כ ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ומפ"ז צריך קרא מיוחד דדחי שבת ומוכח כדברי רבינו יונה וז"ב: ולשיטת הר"ן פ"ב דיומא מובא בטו"ז ה' יו"הכ, קשה דס"ל דשבתון אשר נאמר ביו"כ לא נאמר רק על עינוי, ולא על מלאכה ע"ש, א"כ מאי דייק הש"ס עירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליו"כ, דהרי י"ל הא דיו"כ נדחה הוא משום דעשה דשלוח שעיר המשתלח דחי, מפני דליכא בו רק לאו גרידא, דביו"כ ליכא על מלאכה איסור עשה, משא"כ בשבת דאיכא איסור עשה ג"כ, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וצריך קרא לרבות, ונ"ל לישב דהנה בלא"ה קי"ל פ"ק דיבמות דאין עשה דוחה ל"ת של כרת, והקשו הש"ס דהרי תמידין דחי שבת אע"פ דשבת במיתה וכרת, ומשני הש"ס שאני תמידין שהם תדיר, וכ' התוס' דאפילו עומר ושתי לחם מקרי תדיר, כיון דהוי בכל שנה ושנה ע"ש, (יבמות ה' ע"ב), וא"כ אם נימא דבחל יו"כ בשבת לא בא השעיר, א"כ לא מקרי תדיר, ושוב אינו דוחה יו"כ משום דהוי לאו שבכרת, ומדבא שעיר ביו"כ ע"כ דבשבת ג"כ בא, ואולי י"ל בחלה דבכה"ג לא הוי רק מקרה קרה, ואפשר לשלחו ע"י אחר ובכה"ג אפשר דרק יו"כ דחי ולא שבת וצריכין קרא דגם בשבת מותר ואין ראי' דאין עו"ה ליו"כ:
ב ומה שהתעורר רו"מ ע"ד הגאון בעל מעיין החכמה, דהקשה דלענין הוצאה הרי ליכא איסור תורה, דאפשר לשלוח ע"י שנים, דקי"ל שנים שעשאו מלאכה פטורים, הנה כבר התעורר בזה גם הגאון בעל הפלאה, ולשני הגאונים אלו נעלמו דברי הירושלמי שם ביומא, דאמרו שם עתי שיהא עתיד, עתי שיהא מזומן, ולא זה עתיד ולא זה מזומן, אלא שלא ישלחנו ביד שנים, והכוונה אע"ג דאפשר לשלוח השעיר ע"י שנים, ולא יגע באיסור תורה, דשנים שעשאוהו פטורים, מ"מ כיון דכתיב עתי שיהי' מזומן, ובערב יו"כ אין מזמינין לשלוח השעיר רק איש אחד, ואם נחלה השעיר וצריכין להרכיב על כתיפו של איש אחר שלא הוזמן, אין זה מזומן, וע' רמב"ם ה' יו"כ שכ' עתי אפי' בטומאה, והולך טמא בעזרה ומשלחו ביד שהוזמן מאתמול, כוונתו אע"ג דאפשר לשלוח השעיר ע"י אחר, ולא יצטרך לעור על איסור כרת שילך טמא לעזרה, בכל זאת למען שיהי' שלוח השעיר ע"י המזומן התירה התורה, וחלה המשלח דמשלחו ע"י אחר שאני, משום דלא אפשר, והך עתי אפילו בשבת, עתי בטומא', אדלעיל מיני' קאי על עתי שיהא במזומן, כיון שצריך מזומן, ומפ"ז מותר אפילו בטומאה, ומותר אפילו בשבת, אע"ג דיכולין לשלוח ע"י אחר שלא נטמא, ובחלה השעיר אפשר ע"י שנים, ועפ"ז מיושב ג"כ מה דקשה קו' חמורה, דלמה אצטרך לענין שעיר המשתלח קרא מיותר להתיר שליח המשתלח בשבת, ומדוע לא צריכין קרא על כל עבודת יום הכיפורים, כגון פר ואיל שלו ושעיר הפנימי, דמותר להקריבם ג"כ אם חל יו"כ בשבת, וא"ל כיון דהוא מכפר בחוץ וזר כשר בו, דז"א כיון דכפרה כתיב בה כקדשים, פשיטא דלא שני בין שעיר המשתלח לשאר קרבנות היום, ובפרט בשעיר המשתלח כפרת כל ישראל תלוי ויש לו עדיפות על שארי קרבנות, ועוד ראינו (ר"ה כ"ט ע"ב) אי לאו דהי' לנו קרא זכרון תרועה, הי' פשיטא לי' להש"ס, כיון דמותר תקיעה בחול הה"ד דמותר אם חל יו"ט של ר"ה בשבת, אע"ג דלפי הס"ד הוי תקיעה מלאכה גמורה והטעם כיון דבכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובכ"ז התירה התורה בשופר שדחה יו"ט, הה"ד אם חל בשבת ג"כ דחי, והכא צריכין קרא עתי להתיר השלוח בשבת, ולולי הקרא הי' שילוח השעיר מותר רק ביו"כ שחל בחול, ולא כשחל בשבת, והרי בכ"מ אין עשה דוחה ל"ת שבכרת וכאן דחי, שוב אין חילק בזה בין כרת למיתת ב"ד:
אבל לפי הנ"ל ניחא באותן מלאכות שאין אפשרות לעשותן באופן אחר, בודאי אם חל בשבת פשיטא, אינו מעכב את עבודת היום, דשחיטת הקדשים צריך דוקא כהן גדול, ועוד גם בשאר השנה אין שנים שוחטים זבח אחד, (חולין כ"ט ע"ב), אבל שליח השעיר בחלה השעיר אפשר ע"י שתים, וליכא איסור תורה, ובכ"ז כתבה התורה להתיר, והיינו ע"כ בזה שצריכים מזומן ואם ישלח ע"י שנים לא הוי שני מזומן, ועפ"ז (מיושבד) [מיושבת] ג"כ קו' התוס' (כריתות י"ד ע"א) מדוע שם בכריתות דחי הש"ס הכשרו בכך שאני, וכאן ביומא לא דחי הש"ס ולפי הנ"ל ניחא, דהמעיין בסוגיא כאן יראה גירסת הברייתא, עתי במזומן, עתי בטומאה, עתי בשבת, וכיון דכבר נזכר עתי במזומן, ומפ"ז עתי בשבת אדלעיל קאי, ורק מזה דמזומן נלמד לענין שבת, דאם ישלח ע"י שנים ליכא מזומן, והנה בחלה המשלח משלחו ע"י אחר אע"ג דאינו מזומן, ראינו בדיעבד אינו מעכב היכי דלא אפשר, בכ"ז היכי דאפשר אין משגיחין על האיסור והולך טמא לעזרה, ומשלח ע"י איש אחד ולא ע"י שנים, ולא הי' יכול להקשות הכשרו בכך שאני, והיינו דוקא ביו"כ אבל לא בחל בשבת כמו שפירש"י שם מידי דהוי אתמידין ומוספין, דהרי כאן אפשר ע"י שנים ולא הוי מצותו בכך, ולא הוי מלאכה הכרחית ובכ"ז ראינו דהתורה התירה שוב אין חילוק בין יו"כ שחל בחול ליו"כ שחל בשבת אבל בסוגיא דכריתות, שם מובא הברייתא בסגנון עתי אפילו בשבת עתי במזומן, וא"כ עתי בשבת לא קאי על מזומן, ולא מיירי כלל מאיסור שאפשר לתקן ע"י שנים, שיהי' מוכח מן עתי במזומן, ורק ע"כ לענין איסור תחומין מיירי, ומקשה הש"ס שפיר דלמא הכשרו בכך שאני, ודוקא יו"כ הותר תחומין משום אתי עשה ודחי ל"ת דליכא ביו"כ איסור עשה כמ"ש לעיל לשיטת הר"ן דיו"כ ליכא עשה על מלאכה, דתשבות על עינוי קאי ופשיטא דעשה דחי ל"ת משא"כ בחל בשבת דאיכא לאו ועשה, אפשר דלא דחי, והא דכל עבודת יו"כ עושים ביו"כ אף אם חל בשבת, משום דמלאכות גמורות ישנם בכרת ובכ"מ לא נדחה לאו שבכרת וכיון דדחי יו"כ הה"ד דדחי שבת, אבל תחומין דאינה רק בלאו, וא"כ ביו"כ אתי עשה ודחי ל"ת, אבל ביו"כ שחל להיות בשבת לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וז"ב:
ג ומה שנגע רו"מ בסוף דבריו בפלפלו הנחמד, אם חצי שיעור באיסור שבת הוא דבר תורה, כבר התעורר בו הרב חכם צבי סי' פ"ו והמגי"ה במ"ל ה' שבת, מש"ס (שבת ע"ה ע"א) וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י שם דחצי שיעור אסור מן התורה, ומה שהתעורר רו"מ א"כ מדוע מותר לטלטל פחות מד' אמות ברשות הרבים בשבת כבר התעורר בזה הרב חות יאיר סי' ט"ו, ודחיק כיון דילפינן משבו איש תחתיו. הוי כמפורש בתורה להתיר ד"א ראינו דהתירה התורה ח"ש זה, וגם אפילו לר"ל דח"ש אסור מדרבנן, בכאן כיון דמפורש להיתר שוב אין כח ביד חכמים לאסור כשיטת הט"ז יו"ד סי' קי"ז, וכן הדין בענעי' אשר עקרם הלכ' למשה מסיני ע"ש, ודבריו אינם מדוקדקים, דהרבה שיעורים למדו חז"ל מקרא דאכילה בכזית משמע, ובכ"ז לר"ל ח"ש אסור מדרבנן, ואפשר לר"ל ס"ל דאכילה בכל שהוא משמע כשיטת הרא"מ מובא במשנה למך פ"א מה' חמץ ומצה ואכ"מ, ומ"ש רו"מ לשיטת ר"ל צונץ מובא בספר מגן האלף דחזי לאצטרופי היינו שיאכל עוד הפעם את הח"ש שאכל כבר, משום דקי"ל ס"פ גיד הנשה אכל חצי זית והקיאו, וחזר ואכלו חייב, משום דאכילת גרונו סגי, וזה לא שייך רק בעניני אכילה, הנה סברא זו חדשה ולא שמעתה [אוזן] מעולם, וג"כ לא סבירא לי, דהרי מצינו (גיטין כ' ע"א) ג"כ ענין חזי לאצטרופא, והפירוש שם שיצטרף עלה של זית עם עוד עלים אחרים, ויהי' ראוי, אבל איסור הנאה אינו ראוי' להצטרף ע"ש, נוסף ע"ז מה נעשה בעיקר פלוגתתם דר"י ור"ל בענין אכילה ביו"כ דתליא במיתב דעת לבד, ובודאי באכילה בגרונו לבד ליכא מיתב דעת ושם אם אכל והקיא וחזר ואכלו בודאי פטור, ובפרט חצי שיעור לאו דוקא רק הה"ד כל שהוא אסור מה"ת כמ"ש הרמב"ם פי"ד מה' מא"ס ורש"י ר"פ בתרא דיומא ח"ש כלומר פחות מכשיעור, ועיין תוס' יוה"כ שם, וא"כ אם אכל כ"ש בכה"ג, אף שיאכל עור הפעם לא יהי' שיעור שלם, וא"ל שיאכל אותו פעם שנית שלישית ורביעית הנה (בכה"נ) [בכה"ג] בודאי נמאס עיין (יומא פ"א ע"א) לענין זר שבלע שזפין, ותוס' (כתובות ל' ע"ב) ד"ה לא צריכה סוף דבר סברא זו שהביא רו"מ הוא חדשה אבל אינה מועצת ואינה מוסכמת:
ד ומה שהתעורר רו"מ מדברי הרמב"ם פ"א מה' גזלה, דס"ל דאסור לגנוב ולגזול ח"ש, וע"כ מטעם חזי לאצטרופי כמ"ש הרב המגיד שם, כבר הוכחתי במ"א דבעניני ממון יש טעם אחר, ולאו משום חזי לאצטרופי רק משום דבממון ליכא שיעור בתורה, וכ"ש ג"כ גניבה וגזילה מקרי, ורק בפחות משוה פרוטה דא"צ להחזיר הוא מטעם מחילה דהוי כהשבה עיין רש"י (סנהדרין נ"ט ע"א) ד"ה נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתא מיהו אית לי', וכן הוא במשנה למלך פ"ד מה' ריבית ובס' מחנה אפרים ה' גזילה, וע"כ צ"ל כן, דמטעם אחר ליכא לאסור פחות מש"פ, דבממון לא שייך כלל חזי לאצטרופי, לפי מה שהמציא הגאון בעל שאגת ארי' ססי' פ"א, דעקר חזי לאצטרופי היינו שע"י הצירוף יעבור למפרע משא"כ בבל יראה דחצי שיעור ישנו עדיין לפנינו, וא"כ אין ראי' מזה שעבר למפרע על הצירוף, דכשיצטרף עוד יהיה עתה אחר צירוף שיעור שלם, משא"כ במידי דאכיל' אז הח"ש שאכל כבר אינו בעולם ע"ש, כי סברא נחמדה הוא, וא"כ בממון כשמצטרף הגזל פחות מש"פ עם עוד פחות משוה פרוטה אזי שיעור שלם בידו אבל פחות מש"פ מאן לימא לן דעובר ועוד בממון כיון דכל שהוא בודאי מחיל, א"כ ל"ש חזי לאצטרופי דהרי חצי פרוטה הראשונה לא תבא לידי צירוף לעולם כיון שכבר נמחל, ואם נפרש חזי לאצטרופי לפי כוונה השני' שהובא בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ב היינו שבשעה שאכל ח"ש, הי' יכול להצטרף שיעור שלם, הנה בממון ג"כ שייך זה, ועיין (ב"ק ק"ה ע"א) אבל האמת יורה דרכו דפחות משוה פרוטה ג"כ גזל מקרי, רק דא"צ להחזיר מטעם דמסתמא מחיל, ועפ"ז ישבתי לנכון קו' הלח"מ פ"א מה' גזילה דאם איתא לשיטת הרמב"ם, דמה"ת אסור לגזול פחות משוה פרוטה, א"כ אין מקום לקו' הש"ס (סנהדרין נ"ט ע"א) דהקשה הש"ס והרי גזל דלעכו"ם אסור ולישראל שרי ואמאי נימא מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, ולשיטת הרמב"ם הרי לישראל ג"כ אסור עכ"פ פחות משוה פרוטה, מטעם ח"ש אסור מה"ת, ומ"ש הלח"מ כיון דלישראל ליכא לאו במלקות, שוב שייך מי איכא מידי, נעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' (חולין ל"ג ע"א) דהחליטו כיון דלישראל עכ"פ אסור מטעם חצי שיעור, שוב לא שייך מי איכא מידי, וק"ו הוא מהתם דהתם על שיעור שלם איכא מלקות, אבל הכא גם בשוה פרוטה ליכא מלקו' ולא מינכר בין פחות משוה פרוט' לשיעור שלם שבשניהם איסור יש ופשיטא דזה לא הוי בכלל לישראל שרי ולעכו"ם אסור. ולדידי לק"מ דהנה הרב המגיד ריש ה' גזילה הביא דברי הגאונים דבמידי דלא קפדי אינשי כגון קיסם לחצוץ בו שיניו, לא הוי בכלל גזילה, דהוי כדבר שאין בו ממש ושרי לכ"ע ע"ש, וכיון דידענו דבממון לא נתנה התורה שיעור, ולפי הס"ד דלא ידע מזה דבפחות מש"פ הוי כמחילה והשבה, א"כ מדוע גוזל פחות משוה פרוטה בישראל א"צ להחזיר, וע"כ דלדעת המקשן פחות מש"פ הוי כריח התפוח, וכאויר בית, דלא קפדי אינשי על זה ואינו בכלל ממון כלל, ומותר אפילו לכתחלה לישראל, ומקשה הש"ס שפיר דהרי ליכא מידי דישראל שרי ולעכו"ם אסור, דהרי לפי הס"ד מותר לישראל אפילו לכתחלה, משא"כ לפי מה דמשני הש"ס נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתא מי לית לי', והיינו דגם פחות מש"פ איתא בכלל ממון, ורק ח"ש מחיל אח"כ, וא"כ לישראל אסור עכ"פ מה"ת דהוי כגונב ע"מ למיקט וגונב ע"מ להשיב, ושוב לא שייך מי איכא כיון דלישראל עכ"פ אסור מה"ת ונכון:
ה ובענין ח"ש גבי' שבועה הארכתי בחידושי הרבה, דאע"ג דאסר עצמו בכזית, דעת הרמב"ם והר"ן דמ"מ אסור חצי שיעור משום חזי לאצטרופי, וכבר השבתי לחכם אחד שחקר בזה בנשבע שלא יאכל מנבילות וטריפות דקי"ל דאסר בכל שהוא ע"י שבועה משום דדעתי' אמשהו, כיין דכזית איסור תורה, כמו דבעי הש"ס (שבועות ך"ב ע"ב) ומה דינו אם אכל כזית מנבילות וטריפות, והנה בנשבע שלא יאכל כ"ש היתר ואכל כזית היתר, בודאי חייב, ועיין (שבועות ך"ח ע"ב) שבועה שלא אוכל תשע ועשר, דהרי כ"ש בכלל כזית ובודאי חייב על אכילת כזית דהרי בכזית יש כמה משהו אבל בנשבע על נו"ט ואכל מנו"ט כזית, בכה"ג איכא למימר כזית הוא שיעור תורה, ולא נשבע עליו, רק על כ"ש דליכא גבי' מלקות מטעם נבילה אבל בכזית אפשר דאינו חייב רק משום נבילה ולא משום שבועה, והנה דבר זה מבואר ברש"י ר"פ בתרא דיומא, דפירש במפרש חצי שיעור ולא אכל אלא ח"ש דאינו מ"ו ע"ש, משמע באכל כשיעור, ליכא איסור שבועה, וע' רש"י שם ד"ה אי בסתם, והנה השבתי לחכם זה כי ע"פ סברא זו יש ליישב סוגיא (דשבועות ך"ד ע"ב) דמקשה דאם אמרינן כולל באיסור הבא ע"י עצמו, א"כ במשנה יש אוכל אכילה אחת וחייבים עליו ד' חטאת, הרי משכחת עוד דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחלב, דחלה השבועה מטעם מגו ע"ש, והנה לכאורה לר"ל דאוקי במפרש חצי שיעור, א"כ ג"כ משכחת קרבן ע"י שבועה כגון דנשבע על כ"ש חלב, דאינו מושבע ועומד א"ו דשבועה שלא אוכל ואוכל נבילות וטריפות, אינו חייב משום שבועה רק באכל כל שהוא ואז חייב משום שבועה, אבל אם אכל כזית, שוב אינו חייב משום שבועה דהרי בלא"ה הוא מושבע ועומד עליו, ואף בפירש שלא אוכל כ"ש, אם (אם) אכל כזית פטור, וא"כ שם במשנה דמיירי שאכל כזית חלב דהרי חייב ד' חטאת ע"ז, ושוב ליכא משום שבועה, כיון דמושבע ועומד לא נשבע עליו, רק על כל שהוא ישנו לשבועה:
ו והנה (שבועות ך"ב ע"ב), בעי הש"ס נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה כיון דכזית איסור תורה, כי משתבע אהיתרא קא משתבע, ופשוט לי' מר"ל דמוקי במפרש ח"ש, והקשו העולם מ"ט לא פשט מר' יוחנן דדחיק לאוקמי בכולל, ול"א דמפ"ז חייב באכל נבילות וטריפות משום דדעתי' אמשהו, אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דנאמר במשנה סתם ואכל נבלות וטריפות היינו שיעור אכילה דהוא בכזית, ובכה"ג ליכא איסור שבועה, ורק במפרש ח"ש ולא אכל אלא ח"ש בכה"ג חייב, והנה באופן אחר יש ליישב קו' העולם דהנה התוס' הקשו דנימא דמפ"ז ר"י ל"א כר"ל, משום דר"י לשיטתו אזיל דס"ל ח"ש אסור מן התורה, ותירצו דמ"מ באכל שלא כדרך הנאתן לא הוי מ"ו אף למ"ד ח"ש אסור מן התורה, שלא כדרך הנאתן גרע מחצי שיעור וכ' התוס' דע"כ צ"ל כן דאם לא כן נהי דלא הוי מושבע ועומד, מ"מ לא משכחת לאו והן, עיין תוס' (שבועות כ"ג ע"ב) ד"ה ר"י מ"ט ל"א כר"ל, והנה קשה מאי קאמר הש"ס (שבועות ך"ד ע"א) בשלמא לריש לקיש ניחא, אבל לר' יוחנן דמוקי בכולל, הרי ליתא בלאו והן, והקשו הפוסקים הרי שיטת הרבה קדמונים מובא ביו"ד סי' רל"ח, דבנשבע לעבור על איסור דרבנן בקום ועשה לא חלה שבועה, והנה בש"ס רפ"ב דיומא אמרו מודה ר"ל דאסור מדרבנן, וא"כ גם לר"ל לא משכחת לאו והן, דהרי אם נשבע שיאכל חצי שיעור איסור גם לר"ל ולא חלה שבועה, ונ"ל דהנה שיטת המ"ל בה' שבועות דשלא כדרך הנאתן נחית חד דרגא מן חצי שיעור, ולר' שמעון דס"ל כל שהוא למכות, א"כ שלא כדרך הנאתן גרע מיני' דאינו לוקה, אבל עכ"פ אסור מה"ת, ולא משכחת לאו והן לשיטתו, ומפ"ז פוטר באכל נבלה וטריפה ומיושב קו' הגאון מלייפניק על שיטת השאגת אריה סימן ע', דיו"כ מקרי מוסיף, כיון דכתיב הנפש אשר לא תעונה, ואסור אף שלא כדרך הנאתן כיון דלא כתיב בי' לשון אכילה, והקשה הרב הנ"ל הרי ר"ש ס"ל כ"ש למכות, ולשיטת הרש"ל לדעת ר"ש גם שלא כדרך הנאתן כמשהו, דבכלל כל שהוא איתא וא"כ גם מטעם נביל' ג"כ אסור שלא כד"א, ושוב יום כיפור לא הוי מוסיף בזה, אבל לפי הנ"ל ניחא דשלא כדרך הנאתן בכל עת נחית חד דרגא, ואפילו לר"ש ליכא רק איסור תורה בשלא כד"א אבל אינו לוקה כמו שכתבו התוס' (ע"ז ס"ח ע"א) דר"ש בתערובות לא ס"ל כ"ש למכות, ה"נ שלא כדרך הנאה ליכא מלקות, ומפ"ז מקרי יו"כ מוסיף דחייב גם כן מלקות על שלא כד"א, והא דס"ל לר"ש בנשבע שלא יאכל נבלה וטרפה פטור, היינו משום דלא משכחת בלאו והן, דהרי עכ"פ אסור מה"ת, והנה לר"י דח"ש אסור מה"ת ס"ל שלכד"א אסור מדרבנן, ומקשה הש"ס שפיר דלדידי' לא משכחת לאו והן, דבקום ועשה אף בדרבנן לא חלה שבועה, וזה ראי' גמורה לשיטת פוסקים הללו, ולר"ל דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן, וא"כ שלכד"א מותר אף מדרבנן, ואם כן קאמרו בש"ס שפיר דמשכחת בלאו והן היינו נהי בנשבע שיעבור בקום ועשה על איסור דרבנן אין שבועה חלה, מ"מ יוכל לקיים השבועה ע"י שיאכל שלכד"א, דבכה"ג מותר אף מדרבנן לר"ל, והנה התוס' (שבועות ך"ד ע"א) ד"ה משכחת בנבלה מסרחת, כ' דרק לענין קרבן שבועה בעינן לאו והן, אבל לענין מלקות א"צ לאו והן, עפ"ז ל"ק קו' העולם דמר' יוחנן לא היה יכול לפשוט דמוקי בכולל, ולא מוקי באכל חצי שיעור, די"ל דבכה"ג מ"מ לא חל קרבן שבועה כיון דלא משכחת בלאו והן, דהוא מיירי לפרש המשנה דבחיוב קרבן מיירי, אבל הך בעי' דנזיר בחרצן מיירי לענין מלקות לבד, דלא בעי לאו והן, שוב אמרינן דעתי' על משהו, ורק משנתינו אי אפשר לפרש כן דלענין קרבן מיירי, ואף על כ"ש נהי דלא הוי מושבע ועומד מ"מ לא משכחת בלאו והן וז"ב. וע' ר"פ בתרא דיומא דדקדק הש"ס להקשות אי הכי לא לחייב קרבן שבועה, וכשידקדק רו"מ בכל הסוגיות יראה שדברי כנים ונכונים ולא כתבתי פה רק ראשי דברים וסמכתי על רו"מ דרב גוברי' לאורייתא:
צבי הירש חיות