אור ברסלב
שות מוהרץ סימן טו

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן טו

סימן יד

לכבוד הרב המופלג החריף מוה' יושיע העשיל נ"י מפודקאמין כעת אב"ד בעיר סאקילווקע:

ע"ד אשר כ' בספרי ע"צ ס"א מדין שומע כעונה, דהוא מטעם דראוי להיות עונה, והוי כמו ראוי לבילה, וא"כ בעומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה דאין ראוי לעונה שוב לא יצא וכ' רו"מ ע"ז דבאמת קי"ל דכלל זה דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, היינו דוקא בהכשר מצוה אבל בעקר המצוה, בודאי צריכין לעשות המצוה, דאל"כ בטלו כל המצות שבתורה, אם נאמר כיון שראויין לכך ושוב כיון דחוב על כל אדם להתפלל או לקרות ק"ש שוב מעכבים הנה במ"ש רו"מ כלל זה כאלו הוא מוסכם, ואנכי לא מצאתי ענין זה מפורש, וא"ל כי הדבר מובן מעצמו, דאל"כ בטלו כל עשיות המצות כיון דאפשר וראוי לעשותם, אכן איך יפרנס רו"מ סוגיא (קידושין כ"ה ע"א) לענין טבילת בית הסתרים דאינה הכשר מצוה, רק עקר המצוה כמ"ש התוס' שם ד"ה כל הראוי לבילה דכ' ורחץ כל בשרו במים, משמע אפי' בית הסתרים, ואף אם תרצה לדחוק דעקר ענין הטביל' אינינ' רק הכשר מצוה, כדי לאכול בקדשים, אולם מה נעשה למ"ד טבילה בזמנה מצוה (ע' יומא ח' ע"א) דלסברא זו הוי עקר מצוה ולא הכשר, אולם זה יש לדחות מצד אחר דגבי' טבילה יש לנו קרא וידיו, דמשמע מה יד מאבראי, ושני משמעות המקראות סותרים זא"ז וא"כ מזה למדין דצריך להיות ראוי עכ"פ, אבל מה נעש' במצוה כיסוי הדם אשר יש לנו מקרא מפורש, דצריך להיות עפר למטה ועפר למעלה, ובכ"ז אמרינן (חולין פ"ג ע"ב) בשחט בהמה ואח"כ שחט עליה חיה חייב לכסות, אע"ג דלא נתן עפר למטה מ"מ ראוי הי' לתת עפר למטה, ואם הכסוי גוף המצוה, וא"ל דגם כסוי אינו רק גמר מצוה דשחיטה כמ"ש יו"ד סי' י"ט ובטו"ז שם ס"ק ה' כ' דהוא פלוגתא וכבר תמהתי עליו במ"א דהעלים עינו מרש"י (ביצה ז' ע"ב) ד"ה הא ל"ק לא יגמור מעשה השחיטה היינו הכיסוי, וכן הוא בירושלמי שם המתחיל במצוה אומרים לו (מרוק) [גמור] מפני שכסוי גמר מצוה דשחיטה ע"ש, וא"כ נימא דהכסוי כיון דאינה רק גמר והכשר מצות השחיט' נופל בזה כלל שנתנו חז"ל דכל הר"ל א"ב מעכבת, אכן מזה דקי"ל דעדות שבכתב מהני, אע"פ דעקר העדות אינ' רק בע"פ, מ"מ ס"ל לר"ת דיוכל לשלוח עדותו לב"ד, משום דכל הר"ל אב"מ, ושם הוא ענין מוכרח להגדת בעדים, וכן מהך דאמרינן בנגיעה בס"ת דכל הר"ל אב"מ, והנה כשחפשתי בספרים מצאתי ראיתי בתשובות רד"ך בית א' חדר כ"ב דהתעורר על הא דאמרינן בנגעו האותיות מלמטה דכשרים בלא גרירה מטעם כל הר"ל א"ב מעכבת, שכ' וז"ל ועוד אני אומר למי שיאמר א"כ נאמר שבכ"מ שמועיל בזה תיקן, שאפילו בלא תיקון כשר, ואביא במשל בגט שנכתב שלא לשמה, דק"ל פ"ב דגיטין, שמעביר עליו הקולמס לשמה, נאמר אף אם לא העביר כשר, הואיל וראוי לכך כדר' זירא, וא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד, ואין לך דבר דבעי תקון שלא שייך הא דר"ז, אלא שאין הדברים כן, דגבי' בילה וכן גבי' טבילה וכל הנהו הדין כן שלמדנו מקרא או מקבלה שהי' להם דאין גוף המעש' מעכב רק ראוי לכך בעינן, ואין לנו קרא על הכרח גוף המעשה, רק ראוי לביאה מים בעינן, ושני כתובים סותרי' זא"ז וכדומה, וכן בס"ת הי' קבלה בידם דנדבקה למטה פסול ולמעלה כשר, היכי דאפשר בתקון ואין לנו לומר הכלל דר"ז דלאו בכל ענין אתמר עכ"ל הרד"ך, וא"כ אף אנו נאמר בציץ שזכרתי בספרי דג"כ הכתובים (מותרים) [סותרים] זא"ז למדנו דראוי לציץ בעינן, ולבישת הציץ אינה הכרח, וכן בנגיעת הס"ת הי' כלל גדול מסור בידם מפי הקבל' כמ"ש הרד"ך, מהך דירו' ערב את האותיות מאן דתנא כשר למטה, ומאן דתני פסול למעלה ע"ש, וא"כ בהך דר"ת סי' כ"ח דס"ל דבראוי להעיד יכול לשלוח עדותו בכתב ולא מחשיב מפי כתבם, ומנ"ל הא אחרי שלא נזכר בתלמוד ראי' מוכרחת ע"ז וע' ג"כ רשב"ם (ב"ב קנ"ו (ע"ג) [ע"ב]) ד"ה בשבת אמרו דבריו קיימים וכו' וק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וצ"ע:

אולם מ"ש רו"מ דהראי' מוכרחת ע"ז דא"כ בכל מצות שבתורה, נימא כל הראוי לחלוץ לא יעשה מעשה החליצה כלל, ז"א דבודאי בענין אשר מעכב בדיעבד, לא נאמר הדין דכה"ל אב"מ כמ"ש התוס' בקידושין וחולין, ורק היכי שאין צריכה רק לכתחל' ולא שנה עליו הכתוב לעכב, בזה דוקא אמרינן סברא זו, אבל בעקר המצוה היכי דהכשר המעשה מעכב אינו מועיל במה שראוי לכך, ובודאי בכל מצות העקרים המעש' מעכב, רק באותן הענינים אשר יש לנו קרא מיוחד דאינו מעכב בדיעבד, מחמרינן דעכ"פ ראוי לכך בעינן וז"נ ובל"ז דברי רו"מ אינם נכונים דבודאי לכתחלה לכ"ע צריך תקון, אף דראוי לכך כמ"ש הטו"ז או"ח סי' נ"ה ס"ג ד', לענין הישן אע"ג שנצטרף לעשרה, מ"מ צריך לכתחלה להקיצו דל"א ר"ל אב"מ רק בדיעבד: ומ"ש רו"מ דקריאת התורה כיון דאינה רק תקנת משה הוי הקריאה רק כהכשר מצוה, משום דאסור לקרות בע"פ, הנה לא דק דמצינו קריאה התורה דאורייתא פ' זכור, ומ"ש דמפ"ז כ' הרמב"ם דתמיד על מצחו ולא כש"ס דילן דאמרו תמיד מרצה דמי לא בעי מינם מי ל"ב לילך לבהכ"ס, וכ' רו"מ דהרי תוס' (קידושין ס"ו ע"א) הקשו איך מותר ללבוש ציץ של"ב עבודה והרי אסורים להנות מבגדי כהונה וכ' שאני ציץ דנאמר בו תמיד, ואם דרשינן תמיד מרצה שוב אין לנו היתר ללבישת הציץ שלא בשעת עבודה, לא ידעתי מה הוא סח דהרי אדרבא הרמב"ם ס"ל פ"ח מה' כלי המקדש דב"כ נתנו להנות, אף שלא בשעת עבודה, וכן הוא שיטת רש"י (קדושין שם) וכפשיטות הש"ס (יומא ע"א ע"א) וא"כ להרמב"ם נוכל לפרש תמיד מרצה וא"צ קרא דתמיד להורות שיהי' על מצחו, דבלא"ה רשאי ללבוש הציץ, ועוד אפילו נפרש תמיד על מצחו שיהי' רשאי ללובשו אף שלא בש"ע, מ"מ נוכל לומר תמיד מרצה דתרי זימני כ' תמיד כמ"ש הרב באר שבע ריש תמיד דהתעורר כיוצא בזה וע' ג"כ תוס' שם דהתעוררו ג"כ כיוצא בזה:

וע"ד אשר כ' רו"מ לפשוט ספקו של מ"ל פ"ט מה' אישות, אם מועיל שוויא נפשא חתיכה דאיסורא אף נגד עדים, ופשוט לי' הרב המ"ל מתשובתה הרשב"א מובא ביו"ד סס"י א' בטבח שעשה סימן בראש כבש, אף אי ראו עדים כי שחט שפיר וכשר, רק לדידי' אסור משום שוויא נפשא חד"א, ורו"מ פשט לי' מדברי תוס' מפורש (ב"מ ג' ע"ב) מה לפיו שכן מחייבו קרבן וכ' התוס' דפיו מחייבו קרבן אע"פ שהעדים מכחישים אותו, ראינו דנאמן אף נגד אמירת העדים לחייבו עצמו בקרבן, הנה ממקום שהביא אדרבא מבואר דזה דוקא ללשנא קמא בכריתות י"ב ע"א משום דאדם נאמן ע"ע יותר מ"ק עדים, משא"כ לתי' השני בגמרא משום דיכול לתרץ דיבורו ל"א שוגג אלא מזיד, א"כ לפי זה אין יכול להכחיש העדים ע"ש וראיתי להאחרונים שם לשיטת מהריט"ץ דתלה טעמא משום דשויא נפשי' חד"א הוא מטעם נדר ומה מועיל בזה אמירת עדים מ"מ אסרו עליו ע"ש, וכיון דעקר הדבר דנאמן נגד עדים משום דאסרו עליו בנדר, ומפ"ז העלה הרב שער המלך פ"ט מה' אישות הט"ו דלא שייך זה, דרק לדידי' אסרו ולא לאחרים, א"כ משמע דלסברא זו דאדם נאמן על עצמו, אין סברא שיכחיש העדים, והוא עצמו מותר ג"כ, ובעקר הדבר איך שייך טעם שוויא נפשי' חד"א הוא מטעם נדר, א"כ למה לא מהני שאלה, והרב שער המלך הביא לשון הר"י באסאן סי' פ', שכ' אולי החמירו חז"ל בנדר כזה, כמו בנזירת שמשון ע"ש, וכל זה דוחק ועיין שו"ת נודע ביהודא מהדו"ת חאהע"ז סי' ך"ג מה שצווח ככרוכיא ע"ז, ממשנה מפורשת (ר"ה כ"ה ע"א) דר' גמליאל צוה כי ר' יהושע ילך אצלו במקלו ובמעותיו, ביום כיפור שחל להיות בחשבונו, והרי ר' יהושע שוויא יום זה עליו לאיסור מטעם נדר, ואיך הי' ביד ר"ג לכופו לעבור ע"ש, אכן אין התחלה לקו' זו, דקביעות המועדים תלוי רק ביד בית דין, והתורה כתבה אתם אפילו מזידין, ור"ג דהיה נשיא ראש הסנהדרין, כיון שלא הסכים על הקביעות של ר"י שוב יום זה כחול נחשב, גם לר' יהושע עצמו, וע' רמב"ם ספר המצות סי' קנ"ו, ור' יהושע אשר קבל עליו קדושת היום סבור שיתרצה הנשיא ר"ג, כמו שמצינו (סנהדרין י"ב ע"א) דמותר לעבר ע"מ שירצה נשיא ע"ש, ובאופן זה שקבל עליו קדושת היום בטעות לא שייך שוויא נפשי' חתיכה דאיסורא, ע' תוס' פסחים ר"פ מקום שנהגו ובהרא"ש שם, דהיכי דידע שמותר מן הדין וקבל עליו מנהג אז דין נדר יש לו, אבל אם סבור שאסור מן הדין ומפני סיבה זו נהג עצמו באיזו חומר ואח"כ נודע לו שמותר הדבר מן הדין, אזי הוי נדר בטעות ולא הוי נדר, וע' פרי חדש ה' יו"ט סי' תצ"ז שהאריך בכל פרטי דינים הללו, וגם לענין הקו' אשר הרעישו האחרונים על ר"י באסאן דאם מטעם נדר מדוע לא יועיל שאלה לחכם, והרי הפקר בודאי הוא מטעם נדר ע' מרן ב"י או"ח סס"י תל"ד דאין מועיל ביטול חמץ ע"י שליח משום דביטול מטעם הפקר, והפקר מטעם נדר, ואין אדם יכול לנדור ע"י שליח, ובכל זאת אין מועיל שאלה בהפקר, וע' ס' מחנה אפרים ה' הפקר שחקר אם מהני חזרה בתוך כדי דיבור בהפקר אם דינו כנדר לכל דבר, והשיב דין ההפקר כנדר, אבל לא הוי ממש כנדר, רק כחו כנדר, וכיון דבכל התורה דיבורא לאו כלום, רק בנדר ושבועה וגזירות מצינו, דיוכל לאסור עליו חפצו וגם על אחרים, ונכסי חבירו עליו, כן כוחו של הפקר מועיל ע"י דיבורו לבד שיהי' סילוק רשות, ומפ"ז דקדק הרמב"ם בדבריו ספ"ב מה' נדרים וז"ל הפקר אע"פ שאינו כנדר מ"מ דינו כנדר דא"י לחזור ע"ש, הרי לענין זה דדיבור מועיל לסלק רשותו שלא יוכל לחזור, בזה הוי כנדר, אבל לא לכל דבר, כי כבר אמרו (חגיגה י"א ע"א) היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, רק הדרש לא יחל דברו הוא איננו מיחל אבל אחרים מיחלין, וזה דוקא בקבל עליו בפירוש וגם בהתפסה צריך להיות דוקא מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר אסור אבל אם אסר עצמו שיהי' כבשר חזיר לאו כלום, ואם אומר ראיתי שזה השוחט עשה פסול בשחיטה, הוי דבר האסור, ובכה"ג לא נדר כלל, רק כל מי שאסר על עצמו דבר כחו כנדר, כמו שמצינו שהדיבור מועיל בנדר ה"נ מועיל בזה, והתורה גילתה לנו דיש ביד אדם לחוב לעצמו לאסור חפצו (וחפצו) [וחפצי] אחרים עליו וזה דאדם נאמן לחוב בעצמו כמאה עדים, אע"ג דרש"י (קידושין ס"ה ע"ב) כ' דנלמד מקרא אשר יאמר כי הוא זה (והא דלא דייק מקרא אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו והיינו דחייב עצמו בקרן עכ"פ, די"ל הכוונה ומרשיע עצמו היינו לפי דיבורו מרשיע עצמו אבל מן הדין פטור לגמרי אף מן הקרן) אבל עקר הוא משום דבמודה בחוב הוי כאלו אמר הרי כאלו התקבלתי ממון, ובמתנה משום דאדם שליט (אל) [על] ממונו, ויכול לתת לו הה"ד אם אמר בפיו ליתן בקנין הר"ז חייב, ובענין איסור דלא נלמד מקרא דכי הוא זה, הטעם משום כיון דיכול לאסור הדבר בנדר הה"ד דנתחייב ע"פ דבורו ביד, אבל דבור זה לא הוי נדר רק כיון דיכול לאסור בנדר שוב גם בלי נדר הוי דיבור שיש בו ממש וז"פ:

ידידו צבי הירש חיות

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה