שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן יג
לידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם מוה' אלעזר הלוי נ"י הורוויץ האב"ד דע"מ ווינא הבירה:
יקרתו הגיעני ועל אשר רצה לתרץ מה שהנחתי בצ"ע בספרי עטרת צבי מאמר מטבע הברכות, דאיך שייך לומר דשומר אבידה, הוי שומר שכר, בהאי הנאה דלא צריך למיתב פרוטה לעני, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, והרי כתבו התוס' (כתובות מ"ז ע"ב) דמפני זה כופין על הצדקה, אע"ג דהוא מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ובזה קי"ל דאין כופין (חולין ק"י ע"ב), ותירצו דכאן בצדקה אין כופין רק משום דאיכא תרי לאווי נוסף על מצות עשה, דכתיב לא תקפוץ ולא תאמץ ע"ש, ולפ"ז ק' איך שייך בעוסק במצוה דשומר אביד' דפטור מן מצות צדקה, דהרי בעוסק פטור רק ממ"ע ולא מן מצות ל"ת, וכ' רו"מ דדוקא אם אינו נותן צדקה כלל אז שייכי אלו לאווין דלא תקפוץ ולא תאמץ, אבל אם רק במקרה מאמץ את ידיו א"ע רק בעשה לחודא ולא בלאו, הנה יראה רו"מ הן ברמב"ם בה' מתנות עניים והן ביו"ד ריש ה' צדקה מבואר בסתם דאם העלים עין מן הצדקה עובר בלאווים אלו, ואין שום זכר שמה לחילוק זה, ומלשונם משמע דכל שבא העני לבקש ממנו ומעלים עין עובר בלאווי אלו, ומ"ש רו"מ דאס"ד דעובר תדיר על לאווי אלו, א"כ תיפוק לי' דעבר על בל תאחר, הנה לא ידעתי מאי קשה לו, דבאמת אם עבר רגל אחד אחר שהתנדב בצדקה עובר בבל תאחר, כמו דאמרינן פ"ק דר"ה, ולאלתר עובר בעשה ע"ש, ומה שהקשה רו"מ על התוס' דבלא"ה בצדקה כיון דכתיב אזהרה לב"ד שיעשוך, וכתבה התורה בפירוש, לכפות על הצדקה, הנה באמת כן תירצו הריטב"א והשיטה בכתובות שם, דמפ"ז אכפיי' ר' אשי להונא בר נתן, משום דגלי תורה ועשיית אזהרה לב"ד שיעשו על הצדקה, ואע"ג דבפ"ק דר"ה אמרו דאזהרה זו לא נאמרה רק באמר ולא אפריש, או באפריש ולא אקריב, מ"מ נוכל לומר דנכלל בו לכפות על כל עניני צדקה ע"ש:
וידע רו"מ דקשה לי לפי מה שהחליטו התוס' בכתובות דגבי' צדקה איכא לאווי דלא תקפוץ ולא תאמץ, א"כ איך כ' התוס' (שבועות כ"ד ע"ב) דגם על עשה מקרי מושבע ועומד, והביאו ראי' מהא דאמרינן (שם ך"ה ע"א) צדקה לעני מושבע ועומד, והרי בצדקה ליכא רק מ"ע לחוד ע"ש, ולשיטת התוס' בכתובות שוב אין ראי' דעל מ"ע מקרי מושבע ועומד, די"ל דהא דבצדקה לעני הוי מושבע משום לאווי דלא תקפץ ולא תאמץ, ואין לומר דאין עובר בלאווי רק אם העני עומד לפניו והוא קופץ ידו ומאמץ לבבו, אבל אם אין העני מבקש ממנו, ליכא רק מ"ע לבד, שמחוייב להשתדל לקיים מצות צדקה אבל לאווי ליכא, דז"א דבע"כ סוגיא דשבועות מיירי בכה"ג היכי שהעני עומד לפניו, דהרי הקשה הרשב"א מובא במחנה אפרים ה' צדקה ססי' א' דמאי מקשה הש"ס צדקה לעני מושבע ועומד מה"ס, וכי כל העניים חלים עליו לפרנסם, והרי בידו לתת לעני אשר מוכשר בעיניו, ותירץ הרשב"א דהכא בשכבר היה העני מבקש ממנו שיתן לו, ובכה"ג כבר נתחייב לתת לו ע"ש, וא"כ בכה"ג היכי שהעני ביקש מאתו שוב איכא לאווי הנ"ל, וא"כ אין ראי' דנשאר מ"ע מקרי מושבע ועומד, די"ל דכאן מקרי מושבע ועומד רק מפני לא תעשה אלו, ואע"ג דאין בהם מלקות, מ"מ חמירי מעשה לחוד אבל נעשה לבד אפשר דלא הוי מושבע ועומד וצ"ע:
והנה כשעיינתי בסוגיות אלו ראיתי דשיטת התוס' בכתובות דמ"ע שמתן שכרה אין אפשרות בה כפיה, תליא באשלי רברבי, והרשב"א בתשובה סי' תשמ"ה סובר הא דאמרו (חולין ק"י ע"ב) מ"ע שמתן שכרה בצדה, אין ב"ד של מטה כופין, היינו דוקא שאין עליהם החוב לכוף, אבל אם רצו כופין, וע' טורי זהב יו"ד רסי' ר"מ שהאריך בזה, וכן הוכיח הרמב"ן מדברי ירושלמי פ' הספינה, וע' בתשובת מיימוני ספר קנין פ"ו מה' שכנים, שכ' וז"ל אם לא ירצה ליתן לקופה של צדקה, נראה דכופין, ואע"ג דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין כופין, כבר תירץ ר"י, דכאן איכא ג"כ לאווי דלא תקפץ ולא תאמץ, ועוד אני מפרש הא דאמרו אין ב"ד של מטה מוזהר, היינו שאין נענשין בדבר, אם לא יכפו, ולא דמי לשאר מצות עשה דקי"ל לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפש (היינו החוב על הב"ד לעשות כל מיני כפיות) והכי איתא בירושלמי בבא בתרא פ' הספינה, מאזני צדק מכאן אמרו כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין, כתיב יהי' לכם מנה לכם אגרדמים על כך, ותימר הכין, א"ר בון כיני מתניתין, כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה נענשין עליה, פירוש אבל מוזהרין לכפות, וההוא דכל הבשר דאמר שבקוהו, לא פליג על הירושלמי, דהכי קאמר כיון שכפיתם אותו, אין אתם צריכים לטרוח יותר, שאין אתם נענשים בהעדר הכפיה, כמו בשאר מ"ע של תורה עכ"ל, וע' הגהת מיימוני פ"א מה' תלמוד תורה דכופין את האב ללמוד בנו תורה (אפ"ג) [אע"ג] דגם תלמוד תורה היא מ"ע שמתן שכרה בצדה, וע' רמ"א חו"מ סי' צ"ז ובסמ"ע סי' ק"ז ס"ק י"ב לענין השבת העבוט דהביא ג"כ שיטות אלו דאם רצו ב"ד לכוף על השבת העבוט הרשות בידם אע"ג דמתן שכרה בצדה, וכשיטת הרשב"א והרמב"ן והגמ"יי כן הוא ג"כ דעת הרמב"ם פ"ה מה' ממרים שכתב ויש לב"ד להכות על כיבוד אב ואם מכות מרדות ולענוש כפי מה שיראו, היינו אם רואים ב"ד כי נחוץ לכוף את מי שאינו מכבד (אם) [אב] ואם הרשות בידם, ואם אינם רוצים לכוף אין עליהם חטא, ואדרבא הרמב"ם הוציא מש"ס דחולין, מזה דראינו מדכפתו אותו ורצו להכותו מוכח דהרשות בידם לכוף ור' מרי השיב דאין ב"ד מוזהרין היינו נענשין במניעת הכפיה והרשות בידם למחול, לכן אין אתם צריכין לטרוח כל כך, כמ"ש לעיל בשם הגמ"יי, ותמהני על הט"ז יו"ד ברס"י ר"מ שרמזנו, דנעלם במחכ"ת דברי הגמ"יי והרמב"ם:
והנה ראיתי במשנה למלך פ"ג מה' עבדים הי"ד שהאריך בשיטות אלו, והקשה לשיטות רש"י ותו' דב"ב דאין ב"ד של מטה עונשין כלל, על מ"ע שמתן שכרה בצדה, א"כ איך יפרנסו שיטת הש"ס (חולין קמ"א ע"ב) ההוא דגזונהו לגפה ושלחי' והדר תפסי' דנגדי' מכות מרדות ע"ש, והרי שלוח הקן מ"ע שמתן שכרה בצדה, ואולם לק"מ דהנה רש"י (חולין ק"י ע"ב) פי' הטעם דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה בצדה, דלכך פירש מתן שכרה לומר לך אם לא תקיימנה, זה עונשו שלא תטול שכר זה ע"ש, וזה שייך בשאר מצות, אבל בשלוח הקן אמרינן שם במשנה (קמ"ב ע"א) דמפ"ז כתבה התורה מתן שכרה בצדה, לומר לך אם מ"ע שהיא באיסר כתיב והארכת ימים, ק"ו על מצות חמורות ע"ש, וא"כ במתן שכר שכתוב בשלוח (לקן) [הקן] לגופא אצטרך, ואין ראי' מזה דאין ב"ד של מטה מוזהרין, ומפ"ז נגדי' שפיר, אבל בשאר מ"ע שמתן שכרה בצדה, דהוא למותר דכבר נלמד משלוח הקן, דהיא מצוה קטנה באיסר, א"כ שייך שפיר סברת רש"י, דאין עונשין דמפ"ז כתבה התורה מתן שכר להורות, דזה עונשו שלא יטול שכר, ולא עונש אחר וברור:
ובדבר קו' הרב משנה למלך שם, מדוע כתבו בפשיטות דעל צדקה כופין משום דאיכא לאווי דלא תקפץ ולא תאמץ, ובהשבת העבוט אין כופין, והרי גם בהשבת העבוט יש לזו דלא תוכל לשכוב בעבוטו, ואי דאין לוקין על לאו דלא תוכל לשכוב בעבוטו, דהוי לאו הניתק לעשה, הנה גם על לאווי דצדקה אין לוקין משום, דהוי לאו שאין בו מעשה ונ"ל לתרץ דכבר כתבתי בספרי עטרת צבי מאמר תפארת למשה, דאע"ג דהרמב"ם סובר בכ"מ בלאו שאין בו מעשה דליכא מלקות של תורה לוקין מכות מרדות, ע' רמב"ם פי"א מה' עכו"ם ה"י הי"א הי"ד (חט"ו) [הט"ו] ועוד בהרבה מקומות, אולם מכות מרדות על לאו הניתק לעשה לא מצאתי בכל ספר הי"ד לרבינו, והטעם נ"ל דממ"נ אם בידו לקיים עדיין מ"ע לנתק הלאו, א"כ מדוע יכו אותו מכות מרדות, הרי בידינו לכוף אותו להחזיר העבוט, וכדומה בשאר ניתק לעשה כמו גזל ושבירת עצם בפסח, וע' רמב"ן סוף בבא בתרא, דאע"ג דשיעבודא לאו דאורייתא, בכל זאת יורדים לנכס', משום כיון דפריעת בעל חוב מצוה, צריכים הב"ד לכופו וללקות אותו עד שתצא נפשו, לקיים מ"ע דפריעת חוב, אולם בזה אמרינן עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו, וטבא לי' עבדי לי' ויורדין לנכסי' למען לא יצטרכו להכותו עד שתצא נפשו, עכ"ל, וע' ספר מחנה אפרים ה' ריבית דהביא בזה פלוגתת הראשונים אם אמרינן ג"כ בהחזרת הריבית סברא זו, ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ע"ש, ומפ"ז בעוד בידינו לנתק הלאו, כופין אותו לתקן הלאו ע"י ירידה לנכסים או ששורפי' בעצמם מותר הפסח בלי הסכמתו וכדומה, ולא במלקו' ובשוטים לצער גופו, ואם כבר עבר ובטל הלאו (שום) [שוב] בכה"ג ישנו מלקות של תורה, כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין דאם שרף הגזילה בכה"ג לוקה ואע"ג דהתראת ספק מ"מ התראת ספק התראה ע"ש, אבל בלאו שאב"מ לא שייך זה, ולוקה מכות מרדות וכיון דבלאו שאב"מ ישנו לעונש מכות מרדות עכ"פ, כ' התוס' והפוסקים שפיר בצדקה משום ל"ת דלא תקפץ ולא תאמץ, אע"ג דהוי לאוי שאב"מ, מ"מ קי"ל דלוקה מכות מרדות וישנו כפי' במרדות, משא"כ השבת העבוט מצד עשה ליכא כאן כפיה, דהוי מתן שכרה בצדה, ומצד ל"ת ליכא כאן מכות מרדות, בעוד שיש בידו לקיים ויורדים לנכסיו לקחת העבוט למען לא יצטרך להכותו, ועפ"ז מיושב ג"כ קו' הטו"ז רס"י ר"מ דמדוע בענין השבת העבוט כ' הרמ"א שם בחו"מ סי' צ"ז דאם רצו הב"ד לכוף הרשות בידם משא"כ גבי' כיבוד אב ואם סתם כדברי המחבר דאין כופין כלל, אבל לפי הנ"ל ניחא דבכיבוד אב ואם דאינו רק עשה פשיטא דליכא כפיה כלל אפילו כפיה דירידה לנכסים משא"כ בהשבת העבוט אם לא היו רשאין לכפות כלל שוב הי' כאן ל"ת דלא תוכל לשכב בעבוטו והיה כאן כפיה במכות מרדות כעבירת ל"ת אע"ג דהוי לאו הניתק לעשה, אבל עתה דרשות ביד ב"ד לכוף ע"י ירידה לרשותו, שוס לא משכחת כפי' ע"י צער גופו במכות מרדות וז"ב:
ומ"ש רו"מ לתרץ קו' הט"ז, דמפ"ז בהשבת העבוט כ' הרמ"א דכופין אע"ג דמתן שכרה בצדה, משום דשם העשה ולך תהיה צדקה, ובש"ס דייק ר' יצחק מכאן דבע"ח קונה משכון, דאם אינו קונה משכון צדקה מנין, דהרי מחזיר לו את שלו, והנה אנן קי"ל הפקר ב"ד הפקר, וא"כ הרשות ביד הב"ד להפקיר, ולא יהי' העבוט שלו, ולא הוי צדקה במה שהחזיר העבוט, ושוב לא הוי מתן שכרו בצדו ובכה"ג כופין על קיום מ"ע להכותו עד שתצא נפשו, הנה אם אמנם כי דבר חכמה דיבר, אולם גם בצדקה נימא כן, דב"ד מפקירין ממונו של הנותן, ושוב אינו נותן משלו, וליכא מתן שכרה בצדה, והנה לפ"ז גם קו' התוס' בעצמה לפ"ז לכאורה אינו מובן, דהקשו מדוע כופין בצדקה דהרי כתיב פתוח תפתח את ידך ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברך ד' וזה הוי מתן שכרה בצדה ע"ש בתוס' (כתובות מ"ז ע"א ובחולין ק"י ע"ב), וא"כ בכפיה דנותן בעין רעה, שוב ליכא מתן שכרה בצדקה, כי הקב"ה מברך רק באופן שלא ירע לבבו, וצ"ל דאם נותן בכפיה הוי ג"כ נותן בעין יפה, כמ"ש הרמב"ם בה' גירושין פ"ב הי"ט, דלא נקרא אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה כגון מכירה או נתינה, אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה מה שחייב לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא אנוס בדעתו הרעה, ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני הרי גירש לרצונו ע"ש, וה"נ אם נתן צדקה ע"י כפיה, אמרינן שאח"כ אחר הכפי' שוב נותן ברצונו, והדר הוי בכלל ברכה וז"ב ונכון בסברא: אולם ע"י הפקר ממון הנה בודאי אינו בכלל ברכה כיון דאין נותן את שלו, רק גבאי צדקה זכה מן ההפקר, וצ"ל כשיטת הרב מחנה אפרים ה' הפקר, וכן בספר גט פשוט ה' גיטין סי' קכ"א, דאין כח ביד חכמים רק להפקיר, ולא לעשות אינו זוכה כזוכה, דשתי פעולות אלו אין כח בידם לעשות, ולא למדו (יבמות צ' ע"ב) רק מדכתיב כל אשר לא יבא לשלשה ימים יחרם כל רכושו, רק להפקיר, אבל לא לזכות, וכאן מפקירין ע"י כפי' וזוכה בעצמם לעניים זה אינו בידם, וה"נ בהשבת העבוט כיון דמפקירין את העבוט, שוב אין כח בידם לכוף להחזירו לבעל המשכון וז"ב: