שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן יא
לכבוד ידידי כנפשי ומאודי, ה"ה הרב המאה"ג החכם השלם, המפואר ומהולל ונודע בשערים, כש"ת מהו' מרדכי שמואל גירונדי נ"י האבד"ק פאדובה יצ"ו:
אמרותיו היקרים הגיעני לנכון, ובדבר שאלהו נדון איש אחד בקהלתו, רוצה לחקוק בטבעתו פסוק ואתה ה' מגן בעדי כזה, ונפשו בשאלתו אם הרשות לו לעשות כן, אחר שרוצה לחתום בטבעת זה חגורתיו, ועומדות להפתח ע"י שבירת נטף השעוה, אשר עליו נחקקו תיבות אלו, וקרוב לנגוע באיסור תורה דמחיקת השם:
תשובה ענין זה יפרד לג' ראשיים א') אם מעשה החקיקה על נטף השעוה ע"י דחיקת הטבעת עליו נקרא כתב גמור, ב') אם נחשב שבירת האותיות על נטף השעוה מוחק השם ג') אס ה"א לחודא מן אותיות השם, נחשב בכלל שמות שאינם נמחקים:
א החליטו גדולי הפוסקים, דחקיקה כתיבה מעליא היא ע' רמב"ם פ"ו מה' יסה"ת וביו"ד ה' ס"ת ס"ס רע"ו דכלי שהי' שם כתוב עליה, אפילו הי' רק חקוק בכלי מתכות, או זכוכית והתיך הכלי, ה"ז לוקה ע"ש, וגדולה מזו כ' הרמב"ם בתשובת פאר הדור, מובא ברבינו ירוחם ובמרן ה' ס"ת, על מי שקרם פ' ציצית בבגדו, שוב האותיות תופסין קדושתן ואסור לילך בבגד זה לבית הכסא או לנהוג בו שאר בזיון ע"ש, ומכ"ש לענין מחיקה, ובעניני האותיות הנחקקות על נטף השעוה, נעשו בולטות אין ספק דהוי כתב גמור, ומפ"ז הסכימו הפוסקים האחרונים דמעשה הדפוס כתב מעליא, ע' שו"ת משאת בנימין סי צ"ח וט"ז יו"ד סי' רע"א ס"ק ח', ובמג"א ה' שבת סי' רפ"ד ובשו"ת מנחם עזרי' ס"י לענק גט בדפוס וע' באר שבע בשו"ת שלו סי' מ"ג ובשו"ת חות יאיר סי' ט"ז וסי' ק"ו ובס' גט פשוט ושו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז ועוד ה"פ כלם מתנאבים בסגנון אחד, דמעשה הדפוס הוי כתב גמור לכל דבר, רק לענין גט בדפוס פקפקו קצת מטעם המבואר בט"ז סי' רע"א ובש"פ: וא"ל כיון דאותיות בטבעת שקועים, ובשעה שחותם על נטף השעוה, דוחק את הצדדים ומה שכנגד אותיות השקועים נשאר במעמדו, וזה הוי חק תוכות ואנן קי"ל (גיטין ך' ע"א) דדרשו מקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות דחק תוכות לא הוי כתב הן לענין גט והן לענין ס"ת ותפילין כמ"ש באו"ח סי' ל"ב, בכל זאת לענין איסור מוחק את השם, אין חילוק בין אם הכתב ע"י חק תוכות או ע"י חק יריכות, ואפילו בחקיקה לבד או בכתב שאינו לא בולט ולא שוקע קי"ל דלוקה, ע' שו"ת חות יאיר סי' ט"ז שהאריך בפינה זו לענין טבעת שחוקק עליו שם המפורש דאסור לקיימו משום איסור, כמו דקי"ל כלי שהי' חקוק עליו שם יגוד את מקומו (ערכין ו' ע"א) ע"ש באריכות:
*ומ"ש הרב כנסת יחזקאל סי' ל"ז לדחות דברי הרב חות יאיר במ"ש דראיות בעל משאת בנימין וט"ז, מאבני איפוד לאו ראי' הוא, דהרי מעשה הדפוס המצאה חדשה שנת ר' לאלף הששי, ולא נתפרסם בזמן הבית עדיין, וכ' הרב כנסת יחזקאל שם וז"ל ובמחכ"ת וכי משה רבינו אשר דבר ד' פנים אל פנים, ושלמה אשר נאמר עליו ויחכם מכל אדם, לא ידעו להמציא ענין הדפוס, עד שקם חכם אחד מחכמי האומות בדור אחרון והמציא המצאה זו, אלא ודאי לא הי' ענין הדפוס נחוץ אליהם אז, דדברים שבעל פה אי אתה ראשי לאמרם בכתב, ודברים שבכתב החוב דוקא על קלף ובדיו, ככל ענין ספר תורה ע"ש, ואני אומר בראשון לא מצאתי שום רמז בדברי הרב חות יאיר לדחות מטעם זה דברי הט"ז ומשאת בנימין, רק כותב בזה"ל ועמ"ש ט"ז יו"ד ס"ס רע"א שמאד צ"ע במ"ש ראי' מש"ס סוטה ואכ"מ ע"ש סי' ט"ז שלא הזכיר כלל מזה דהמצאת הדפוס המצאה חדשה, ועוד כבודו הגדול של הרב כנסת יחזקאל במקומו מונח ודבריו בזה אינם רק מן המתמיהים, ולא זה הדרך לפלפל כזה במה שנוגע להוצאות הדינים, באמת כי משה רבינו לא קם כמותו בנבואה, ושלמה לא קם כמותו בחכמה, אולם השי"ת הביט וראה מראשית, וגבולות חלק לכל הזמנים והדורות להשלמת החכמות, ולא כל העתות שוות בזה עתים חשים ואין חזון החכמה נפרץ, ועתים ממללים בתבונה ובעלי החכמה והסגולה מרובים, ואין לך דבר שאין לו זמן ומקום, והכל ברצון השי"ת שהוא קורא הדורות מראש. ובכל זאת הראיתי בספרי כי לא אלמן ישראל מחכמה זו, ועוד בימי המקדש בבית שני היה נודע לחכמי ישראל המצאה זו, אמרו במשנה (יומא ל"ח ע"א) בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב וגינו אותו חז"ל ואמרו שם ע"ז נאמר שם רשעים ירקב, ואמרו בברייתא שהיה נוטל ד' קולמסין בארבעה אצבעות, והיה כותב תיבה בת ד' אותיות, והרב תוס' יו"ט ושו"ת משאת בנימין סי' צ"ח הבינו בדברי רש"י במשנה שכ' שם בן ד' אותיות, היינו שם המפורש והתועלת הי' בזה דהשם הגדול נתקדש בפעם אחר ומטעם זה העלה הרב משאת בנימין שם, דמעשה הדפוס עדיף מכתיבה, ע"י שנתקדש שם הגדול כאחת, משא"כ בכתיבה לא נתקדש רק זה אחר זה ע"ש, וע"כ צריכין להחליט כי מעשה בן קמצר שנטל ד' קולמסין ענין המצאת הדפוס הי', שנטל ד' אותיות מעופרת ונתן עליהם דיו, ודחק על הנייר, כמו שעושים בעלי מלאכת הדפוס היום, דזולת זה אין אפשרות לכתוב בארבע' קולמסין כאחת אותיות נפרדות זה מזה, ובפרט קי"ל בירושלמי פ"א דמגילה, ומובא במס' סופרים ובפוסקים ג"כ, דאם אית אחת מרוחק מן חברו כשיעור אות הר"ז פסול, ומכ"ש בנ"ד שמרוחק אות אחד מחבירו כשיעור עובי אצבע, וא"ל דמעשה נסים הי', דהרי חז"ל גינו את בן קמצר, וע"כ ד' קולמסין אלו, הי' ארבעה אותיות חרותות וחקוקות על עמודים קטנים של עופרת, ואלו מכונים בשם קולמסין, והזכירו רק ארבעה קולמסין לבר דעיקר התועלת הי' למען יתקדש שם הגדול כאחת כמ"ש המ"ב, והשם הגדול הוא רק בן ד' אותיות, והה"ד דהי' יכול לכתוב ע"י קיבוץ אותיות של עופרת אות יותר גדול, רק דלא הי' נחוץ לפניו, אולם חז"ל גינו את מעשה בן קמצר במה שלא הי' רוצה ללמוד ענין זה, מאשר עשה שלא כדין, כי כל ישראל מצווין לקדש השם, ולפאר ולכבד בני עמם, ונוסף על תועלת העצום מה שהי' מגיע לעם ישראל בהתפשטות התורה, אם הי' נודע להם מעשה הדפוס, ע' (ב"מ פ"ו ע"ב) גדולים מעשה חייא, דהוי צייד טביא וכ' עליה חמשה חומשי תורה,־ ומכ"ש אם הי' החומשים בדפוס בכמה אלפים העתקות כאחת, הנה הי' בזה התפארות לעם ישראל, להראות לעיני כל, כי רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וחכמה מאתם תצא להם עצה ותושיה, והסכנה לא היתה מפחדת אם הי' גם שאר העמים משתמשים במלאכה זו, ואסור לנהוג במדת רע עין בפינות כאלו, ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך רק למדהו לאחרים ג"כ, ובפרט בענין מלאכה אשר יש בה תועלת (עצום) [עצומה] ולפ"ז אין כאן מקום לתמיהתו של תוס' ישנים ותוס' יו"ט, דבדין גינו חז"ל את בן קמצר כי שתים רעות עשה, אחד מאשר מנע כבוד מישראל, והשנית במה שמנע מכל העולם תועלת העצום מן מעשה הדפוס ונכון:
ב ועתה נחקור אם פתיחת המכתבים אשר נחתמו בטבעת, אשר חקוק עליו אותיות הוי כמוחק השם או לא, הנה הרב פרי חדש יו"ד סס"י קי"ט כ' שאסור לפתוח האגרות הנחתמות בשבת אפילו ע"י עכו"ם, מטעם דמבואר בש"ע או"ח סי' ש"מ דהמפריד ניירות דבוקים הרי זה תולדות קורע וחייב ע"ש, והנה הגאון בעל חכם צבי בתשובה ס"ס ל"ט כתב שדחה כל דבריו, ופלפל עם הרב פרי חדש פה אל פה ושתק לי', ובאמת דברי הפר"ח תמוהים מאד, דהרי כאן לא נעשה החתימה לקיום רק לפי שעה, והחתימה עומדת להפתח למען יהיו יכולים לקרותו, ודמיא למ"ש בה' שבת סי' שי"ד ס"י דחותמות שבקרקע ושאינו עתיד להתקיים לאו חותם הוא ומותר לסתרו בשבת, ולענין עוגה שכתב עליו אותיות דמבואר ברמ"א או"ח סי' ש"מ דאסור לשברו משום מוחק אע"פ שאין מכווין רק לאכילה ולא למחיקה ובמג"א וט"ז החמירו אפילו על הספרים שכתוב צורות על הדפים שאסור לפתחם בשבת אע"פ שדעתו לסגרו ואף הרמ"א בתשובה שהתיר פתיחת הספרים ושבירת העוגות הכתובים שמה אותיות משום דאינו מכווין למחיקה והכתב אינו עתיד להתקיים, בכל זאת לענין מוחק את השם כל כתב יהי' כתוב בכל דבר, ואף רק לזמן מועט המוחקו לוקה, וראיתי להרב שו"ת חות יאיר סי' ט"ז שפלפל בזה הרבה דחוחם אשר השם חקוק עליו אסור בהנאה ואף שלא במקומו מיהא קדוש להצריך גניזה למקום שהשם נחקק (ערכין ו' ע"א) וכיון דאסור בהנאה ממילא אסור לחתום וגם איכא לאו דלפני עיור לא תתן מכשול, אולי יפתח הישראל המכתב שנשתלח אליו, בדרך אשר ישבור החותם ויגרום עי"ז מחיקת השם, ואע"ג דהוי דבר שאין מתכווין, דאינו מתכווין למחיקה, מ"מ הוי פסיק רישי' אולם בסוף התשובה התיר טבעת של פרקים אשר השם כתוב עליו, וכ' שם בפשיטות להתיר, וחולק על הלבוש והרמ"א בעוגה שכתוב עליה אותיות, והטעם דוקא מחיקה על מנת לכתוב אסור בשבת, דזה דמיא למחיק' שהיתה במשכן, משא"כ בפתיחת הספרים אשר צורות מצויירים על הדפים, וכן אותיות הכתובים על העוגה דאינם עומדים להתקיים, אפילו איסור אין כאן, והה"ד בשבירות החותמות אי משום סתירה ליכא דאין בנין וסתירה בכלים, ע' מג"א ה' יו"ט סי' תקי"ט ס"ק ד', דהיתר מטעם זה שבירת החתימה באגרות ביו"ט, וגם הוי קשר שאינו של קיימא, ולא מעשה אומן ומותר לכתחלה, והנה המג"א שם בה' יו"ט כ' דאם כתוב אותיות על החתימה אסור, ורמז לעיין בה' שבת סי' ש"מ, והמג"א לטעמי' אזיל דהחמיר בזה אם כתובים אותיו' וציורים על העוגה ועל דפי הספר, אכן כבר כתבתי דהרב חות יאיר חולק עליהם, וע' דגול מרכבה חולק ג"כ וכ' דהרי בסריקין המצויירין, יוצאים ידי חובתו. בלילי פסח יו"ט הראשון של פסח, והרי יש כאן איסור מוחק, א"ו דאין בזה שום איסור מוחק, ועוד ליכא איסור דהוי דבר שאין מתכוון דלא אכוון למחיקה, ואין כאן רק איסור דרבנן ושרי אף היכי דהוי פסיק רישי', לדעת הת"ה מובא מג"א ה' שבת סי' שי"ד סק"ה, ואף לשיטת המג"א דחולק שם, מ"מ כאן דהוי מקלקל ומלאכ' כלאחר יד גם המג"א מודה ע"ש, ועתה גם לענין חותמות אשר השם כתוב עליו, ג"כ הוי דבר שאין מתכוין, דהרי לא מתכוון למחוק את השם, רק לקרות האגרת ולא הוי ג"כ פסיק רישי', דהרי אפשר לקרוע הנייר סביב החתימה באופן שישארו האותיות בשלימותן וז"פ:
ועוד אני אומר לשיטת הר"ן חולין פ' גיד הגשה, בסוגיא דריחא מלתא אשר העתיק הרי"ף שם, הנה העלה סברא חדשה דמפני זה מוכרי כסות מוכרים כדרכן, מפני דהוי דבר שאין מתכוון, ואע"ג דהוי פסיק רישי', מ"מ דוקא באיסור אכילה, אבל במידי דהנא' לא שייך פסיק רישי', והקורא את האגרת אשר שובר החותם, לא נתכוון למחיקה, ואפילו נחשב הדבר כפסיק רישי', מ"מ רק במידי דאכילה שייך פסיק רישי', או במלאכת שבת, ואיסור זה דמוחק השם דלא הוי מידי דאכיל' שוב פסיק רישי' שרי בדבר שאין מתכוון, וכשיטת הר"ן מוכח ג"כ שיטת הרמב"ם דס"ל בסוף ה' כלאים דכהן היוצא עם בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים, והקשה הרב שאגת ארי' בתשובה סי' ? א"כ מטעם זה גם במקדש איך מפיסין בבגדי כהונה, הרי לא הוי שעת עבודה ואיכא לאו דכלאי', ועוד הקשה דלשיטתו איך חטאת העוף באה על הספק, והרי ע"כ צריך ללבוש בגדי כהונה, ועבר שוב איסור תורה של כלאים, וגוף הקרבן אינו רק ספק ע"ש שהאריך, אולם לשיטת הר"ן לק"מ דבכל הנהו אשר חייבו חכמים ללבוש בגדי כהונה, והוא לובש רק לקיים מצות חכמים, הנה אין מתכוון להנאה, ובכה"ג לא שייך פסיק רישי' וא"כ ליכא איסור כלאים, והנה הרב שאגת ארי' בספרו טורי אבן על ר"ה, הקשה לשיטת הר"ן דבמידי דהנאה לא שייך פסיק רישי', א"כ קשה הא דאמרו (ר"ה כ"ח ע"א) המודר הנאה מן המעיין, טובל בו בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה, והטעם דבכה"ג יש הנאת בגוף בהדי', ולא שייך מצות לאו להנות נתנו, ולשיטת הר"ן הרי טובל לשם מצוה, ולא נתכוון להנאת הגוף, ואי משום דהוי פסיק רישי', הרי במידי דהנאה לא שייך פסיק רישי', ולא כתב שום ישוב, אולם לדידי קשה אף דנימא דלא כשיטת הר"ן, בכ"ז אם אמרינן דאף בדיעבד לא יצא ידי טבילה, אם טבל בימות החמה משום דנהנה מן המצוה, כמו בנודר הנא' מן השופר למ"ד מצות להנות נתנו, לא יצא אף בדיעבד, משום דהוי מצוה הבאה בעביר', כמ"ש הרב שאגת ארי' סי' צ"ח, וא"כ לפי מה דכתבו התוס' (כתובות ח' ע"א) בשם הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי', לא הוי פסיק רישי', ומותר בו דבר שאין מתכוון, א"כ זה האיש אשר רוצה לקיים מצות טבילה, בודאי לא ניחא לי' הנאת עצמו, דהרי ע"י שנהנה הנאת הגוף, שוב אינו יוצא ידי טבילה, ושוב בכה"ג דבר שאין מתכוון מותר, אע"כ דבטביל' בודאי בדיעבד יצא אף בטבל בימות החמה, ורק לכתחלה אסור, ומוכרי כסות דלובשים כדרכם אפילו לכתחלה, שאני שעטנז דלא נאסר בהנאה רק בלבישה, ומפ"ז מותר לכתחל', משא"כ באיסור הנאה אסור לכתחלה עכ"פ, וע' תוס' (שבת כ"ט ע"ב) דהקשו מהך דמוכרי כסות מוכרים כדרכם, דהרי הוי פסיק רישי' ותרצו באופן אחר משמע דפליגי על סברת הר"ן בזה ואכ"מ, עכ"פ ראינו דתליא בפלוגתא דרבוותא ואין להקל במחיקת השם ע"י שבירת אותיות משום סברת הר"ן רק מטעם דלא הוי פסיק רישי' כיון דאפשר לשבור האגרות בלי קלקול האותיות:
ג נשאר לי לדבר מענין השלישי אם ה' לחודא מאותיות השם, הוא בכלל שמות שאין נמחקין, והנה מ"ש רומכ"ת לסמוך ע"ד מהרא"י מובא רמ"א ה' ס"ת סי' רע"ו, דשם הקדוש הנכתב בשלשה יודין מותר למחקו, אם הוא לצורך, ואולם המעיין במהרא"י סי' קע"א (וט"ס ברמ"א מ"ש סי' קמ"ח) שמה יראה דסיים אם אין צורך גדול, למה נתיר למחקו ע"ש, א"כ נרא' דאינו מתיר רק לצורך גדול, ובנ"ד ליכא צורך גדול, ואין ספק דאין להתיר לכתחלה, ואולם כאשר התבוננתי דברי מהרא"י ראיתי עקר טעמו כיון דיו"ד הוא התחלת שם הקודש, ומתקדש בתחלתו, כמ"ש התוס' פ' שבועות העדות, בשם ר"ח דא"ד מאדני אינו נמחק, דהוא השם בתחלתו מכ"ש הכא דיש להחמיר ע"ש, וא"כ באות ה' לחוד דאינו התחל' השם שוב אין לנו צד ספק דמותר למחוק אף לכתחל', אולם ראיתי ברדב"ז אשר רמז מכ"ת עליו, והוא אצלנו ח"א סי' ר"ו שמה כתב לענין ג' יודי"ן (בזה יש הבדל בין המהרא"י ובין הרדב"ז דמהרא"י נשאל על שנהגו לכתחלה שכתבו ב' יודין וא"ו על גביהון, דעולה כ"ו כמנין שם הגדול, ובמקום הרדב"ז נהגו לכתוב ג' יודין היינו מספר שם הגדול וד' אותיותיו) ואסר למחקן, וסיים דאפילו אם כתב רק אלף לחוד ור"ת עליהן לסמן שם אלהים, נהי דליכא מלקות מ"מ אסור למחקה ע"ש, וא"כ בנ"ד ג"כ כיון שדעתו לכתוב ה"א וציון עליו בר"ת במקום שם הקודש, שוב איסור יש למוחקה אכן כיון שמצינו בש"ע יו"ד ס"ס רע"ו דלא יכתוב שלום מלא, מפני כי שלום הוא שם משמות הקדושים ע' פ"ק דשבת י"ב ע"ב וע' תוס' (סוטה יו"ד ע"א) וע' בנקודות הכסף שם, ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' ר"ך, והטעם שלא יהי' שם הקודש מוטל באשפה ובבזיון, ואולם אם חסר וא"ו, לא נחשב שלם זה כשם שאינו נמחק, וכיון שאנו רואים שנוהגין בכל אגרות שלום לכתוב ד' וציון על גבי לסמן שם הגדול, וכל אגרות אנו משליכין לאשפה בלי שום פקפוק, ע"כ דל"ת לחוד בציון ע"ג, אע"ג דכוונתו לשם המפורש ליכא בי' קדושה, ומותר לזלזל בכתב כזה, א"כ נדון שאלהו אם, יכתוב תמורת השם אות ד' כזה ואתה ד' מגן בעדי בכה"ג כיון דנהגו לכתוב כן בכל האגרות, ע"כ דמותר אף לכתחלה במחיקה, וא"כ בזה האופן מותר לכל הדיעות וליכא בזה איסור אף על צד היותר רחוק:
ואולם יש לעורר על החוקק שיעש' שרטוט לפי ההלכה (גיטין ו' ע"ב) וכן הוא בש"ע יו"ד סי' רפ"ד ס"ב דאסור לכתוב ג' תיבות בלי שרטוט, ומבואר שמה ברמ"א דאין חילוק בזה בין כתיבה לחקיקה בעצים או בזהב וכסף, ומיהו יש לעיין אם החוקק הוא אומן גוי, אפשר דא"צ שרטוט, דענין זה דשרטוט חל רק הכותב לבד, ונכרי לא נצטוה לכתוב דוקא בשרטוט, והנה לפמ"ש למעלה בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, דדפוס הוא כתיבה מעליא, א"כ מדוע אין אנו נזהרים היום להדפיס ספרי קודש דוקא בנייר משורטט, ומה נעשה היכי דהפועלים העוסקים באומנות ההדפסה, המה ישראלים אשר האיסור חל עליהם שלא לכתוב יותר מג' תיבות מפסוקי תנ"ך בלי שרטוט, וצ"ל כיון שמבואר ברמ"א שם בשם רבינו תם, דשורה ראשונה משורטטת לבד נחוצה, והשאר אינו נחוץ, כיון ע"י שורה ראשונה שנכתבה כסדר, יודע לאמן ידו באחרות, ואין כאן חשש עירוב אותיות ובלבול בשורות ע"ש וא"כ בדפוס, דהסדר הוא העקר ואין אפשרות לסדר האותיו' בבלבול התיבות והאותיות כיון שכל האותיות מותאמות אחת לחברתה בסדר הגון לכן בכה"ג כ"ע מודים דהשרטוט בזה אך למותר ופשוט:
והנני ידידו צבי הירש חיות.