שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן י
לכבוד ידידי כנפשי ה"ה הרב הגאון החריף ובקי המפורסם מוה' שמואל זיינוויל העללר נ"י האבד"ק פרעמסלא והגליל:
יקרתו הגיעני ושמחני, ובנדון שאלתו שאלת חכם, מה שאירע בקהלתו שם המנהג בכל פעם, לעשות מעשה אופה, אצל אופה המיוחד להם תדיר, ומתאספים הרבה נשים לאפות אצל אופה הזה ואחת מהם ידוע לנו ודאי, שאין מפרשת חלה בשום פעם, ונזהרו תמיד שלא יבאו לתערובות, ופעם אחד היו הנשים מרובים, ונתערב בין הככרות ככר אחד שידוע לנו שלא נפרש חלה ולא ניכר, ושאל מה דינן של הככרות, אחר דקי"ל דככרות של בעלי הבית המה מהדברים החשובים דלא בטלי באלף, ע' יו"ד סי' ק"י ס"א, ובש"ך שם ס"ק ו' הוסיף דבזמנינו גם אומן של נחתום חשיבי, ורצה רו"מ לחדש דאם נתערבו בעוד' בצק טרם שנתנו לתנור, ואז טרם שנאפו לא חשיבו ונתבטלו, ושוב גם אחר שנתערבו אע"פ ששבו להיות חשובים, הוי כנולד האיסור בתערובות, וכמו דלא הוי דבר שיל"מ בכה"ג כמ"ש המרדכי בענבים שבגיגית ה"נ לענין שאר הדברים החשובים כן, דאם נתבטלו פ"א, ואח"כ נולד חשיבותם בתערובות אין האיסור חוזר וניער וכן דעת הפרי מגדים דדברי המרדכי לא לענין דשיל"מ לבד אמורים רק ג"כ לכל דברים החשובים אשר אינם בעלים עכ"ל, והנה לכאורה יש לדון על דברי רו"מ, דדברי המרדכי מבוארים דוקא בענבים שמוציאים יינם לתוך הגיגית, שהיו יין כבר, דהיתר ניכר מקודם, ויין הנסחט בשבת לא הי' ניכר מקודם בפ"ע, דהרי הי' כנוס בתוך הענבים ומיד שנסחט נתבטל, אבל בנ"ד נכר הככר בפ"ע, טרם שנתערב על הדף עם שאר ככרות, אכן מצאתי סמוכים לדברי רו"מ, מדברי הרב חות יאיר בתשובה ס"ס קל"ג, שכ' אם הי' לו אותו ואת בנו, ונתערבה האם בבהמות אחרות, ואח"כ שחט בתה, מותר לשחוט אח"כ אחד מן הבהמות שנתערב בהם אמה, דבשעה שנתערבה האם, לא הי' עדיין שום איסור, ונולד האיסור רק בעת שהית' בתערובות ע"י שחיטת הבת, ודמיא לדברי המרדכי ביין הזב מענבים לגיגי' דבטל שפיר אע"ג דהוי דשיל"מ עכ"ל, וגם שמה היתה האם ניכרת מקודם רק דלא הי' מקום לדון עליה נדון האיסור, כיון דבתה עדיין קיים, ונתבטלה שפיר, ושוב אע"ג דנולד האיסור במשך זמן תערובתה, אין חוזר וניער, ומשם מוכח דגם בשאר עניני' חשובים הדין כן, דהרי כאן נוסף על דש דשיל"מ הוי בע"ח דחשיבי, (וע' משנה למלך פ"ז מה' מעילה מה דפלפל בדין זה דבאותו ואת בנו קי"ל ביו"ד ט"ו נכבשינהו דניידו, אע"ג דהוי דשיל"מ אולם דעת התוס' ביצה פ"ק סוגיא דזימן שחורים ודעת המרדכי מובא במג"א סי' תקי"ו דגם כל דפריש מרובא פריש ל"א גבי' דשיל"מ ע"ש, ובכ"ז כיון דנתבטל בעת שהי' היתר דגם בזה שייך היתר בהיתר בטל ע' יו"ד סי' צ"ט, ורק בעת שהי' בתערובות נולד איסור שוב אין (החשובות) [החשיבות] שנולד בו חוזר וניער את האיסור, וע' צל"ח חי' (ביצה ד' ע"ב) דהביא ראי' לשיטת המרדכי מש"ס (שבת כ"ט) מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, ומקשה הש"ס מכיון דמדליק בי' פורתא הוי שברי כלים, ומשני דעביד כר' מתנא דמרבה עליהם ענים מוכנים, והקשה מ"מ איך אפשר להתבטל הרי הוי דשיל"מ, ולא שייך מקלי קלי איסור דהרי מיד כשמדליק כ"ש, שוב הוי שברי כלים ואסור, אע"כ כיון דבעת שהי' כלי ונתערב' עם עצים לא הי' עליה איסור ונתבטלה, ואח"כ כשמדליק קצת ונעשה שברי כלי, שוב נולד איסור רק בתערובות, ובזה לא הוי דשיל"מ ע"ש, והרי שם הי' ניכר הכלי מקודם, ובכ"ז כיון דנתבטלה פ"א הוי כלא ניכר האיסור, ומה שנתעורר האיסור מחדש ע"י התערובות אין כח להחשיבו שלא יתבטל, עכ"פ ראינו דדברי המרדכי שכתב כיון דלא ניכרו הענבים לאו בדוקא נאמרו, דאפילו אם היו נכרין בשום פעם רק אח"ז נתבטלו, ושוב נתעורר איסור חשוב דאין בטל, בשאר מקומות, אין חוזר וניער מחדש וז"ב:
והנה הרב הצל"ח תמה על דברי המרדכי הללו, האמורים פ"ק דשבת, דאחר שהביא הדין דענבים בגיגית, סיים ואפילו עצים שנשרו מן הדקל, קי"ל דמרבה עליהם עצים מוכנים, משום דלית איסורן בעיני', אע"ג דעצים המוקצים הם בעין עכ"ל, והצל"ח תמה עליו דלפ"ז א"כ אפילו בניכר האיסור יתבטל, דהרי כאן עצים המוקצים היו ניכרן מקודם, ועוד דהש"ס כאן מקשה באמת דהוי דשיל"מ ומשני דוקא משום דמקלי קלי איסורא ולא נשאר שום איסור, משא"כ כאן היין הנסחט מן הענבים ישנו כאן רק שהוא בתערובות ע"ש, שדחק לישב דבריו, ונ"ל דהנה לכאורה קו' הש"ס כאן אינו מובן דמקש' לר' אשי דאמר דבר שיל"מ אפילו דרבנן לא בטל, דהרי יש לנו שני טעמים דדבר שיל"מ לא בטל, אחד משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ועוד טעם הר"ן (נדרים נ"ח ע"א) דחזינין דכתבה התורה ולקח מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטל, ורק באיסור והיתר נהי דמצד העצם הוי מין במינו, מ"מ מצד המקרה דזה איסור וזה היתר, עי"ז מקרי מין בשאין מינו, וגבי' ולקח מדם הפר ומדם השעיר הוי מין במינו מצד העצם דשניהם דם הם, וכן מצד המקר' דשניהם עולים לגבוה, וזה דוקא באיסור שלא יהי' ניתר לעולם, אבל באיסור אשר יהי' ניתר אחר זה, ושוים ג"כ בעצם, שוב הוי מין במין שפיר, דהרי במקרה ג"כ שווים, דהרי איסור זה יהי' ניתר אח"ז ע"ש, והנה הצל"ח כ' לעיל ג' ע"א נ"מ בין שני טעמים אלו, דאי הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, זה לא שייך רק במידי דאכילה, אבל בענין טלטול לא, דהרי רוצה לטלטל היום וגם למחר, ואם ימתין למחר יהיה נאבד הטלטול של היום, וכן ענין הנאה וריח דעומד להנות בכל פעם, לא שייך דשיל"מ דימתין למחר, דהרי רוצה להנות ולהריח היום וגם למחר ע"ש, ולטעם דהר"ן משום דהוי מין במינו גם בטלטול והנאה לא בטל אולם טעם זה לא שייך רק באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן, גם ר' יהודא מודה דבטל כמ"ש התוס' (חולין צ"ט ע"ב) ד"ה שאני ציר דגים, וא"כ בנ"ד דמקשה הש"ס והרי מהפך באיסורא, ומשום כיון דרובא דהתירא בהיתרא מהפך, ומקשה הש"ס הרי אין מבטלין איסור לכתחלה, ומשני בדרבנן מבטלין ע"ש, וכיון דכאן לענין טלטול מיירי לא שייך טעם דעד שתאכלנו באיסור, וכן כל ענין זה דטלטול בעצים של מוקצ' אינו רק מדרבנן, ולא שייך שוב טעם דהר"ן משום מב"מ, וא"כ מאי מקשה הש"ס לר' אשי אפילו דרבנן באלף לא בטל, שם דוקא באכילה מיירי, אבל לענין טלטול לא שייך לאסור בתערובות איסור דרבנן, וצ"ל דקו' זאת לא על טלטול קאי, רק על אפיה כיון דקי"ל יש שבח עצים בפת, א"כ המוקצה נותן טעם בפת (אמת דכ' התוס' (פסחים כ"ו ע"ב) דענין שבח עצים לא שייך רק במידי דהנאה אבל לא במידי דאכילה, אבל דברי התוס' אינם מוכרחין) וזה הוי מידי דאכילה, שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ומשני משום דמקלי קלי איסורי', היינו כיון דכבר נתבטלו העצים כשהם בעין משום דרובא דהיתירא ולא שייך בהם דשיל"מ, הוי כלא ניכר האיסור בפ"ע מקודם, וגם עתה מיד שנתנו העצים שבח בפת מיד נתבטלו, ובכה"ג לא שייך ענין דשיל"מ ומזה הוכחה גמורה לשיטת המרדכי אצל ענבים בגיגית דלא נכר כלל היין קודם דבודאי נתבטל, וק"ו מהכא דהי' העצים נכרים פ"א, רק נתבטלו ושוב אין האיסור חוזר וניער וז"ב:
ומה שהקשה רומעכ"ת על דברי התוס' (זבחים ע"ב ע"ב) ד"ה ככרות, דכ' ואפה בו את הפת, דאמרינן נתערבו באחרות כולן אסורות, בככרות של בעה"ב מיירי דלא בטלו, ואפה בו את הפת בערלה דאמרינן דנתבטלו, מיירי בככרות של נחתום, והרי ע"כ אפילו אם יש שבח עצים בפת, אינו רק טעם לבד, וא"כ איך שייך בשביל דבלוע נתינת טעם יהי' דבר חשוב, הרי כלל גדול אצלנו, בחתיכה הראוי' להתכבד וכדומה, דצריך שיהי' איסור עצמה חשוב, וכאן רק הככרות בעצמן חשובות אבל בלוע משבח מעצי אשרה לא הוי דבר חשוב, ולמה לא יתבטל, הנה באמת קו' אלימתא וראוי' להתעורר, ומ"ש רו"מ בשם בנו החריף נ"י כיון דככרות בעודן בצק אינם חשובות, רק לאחר אפי' נעשו חשובות, הוי כאיסור מחמת עצמו הנה יש קצת סמוכין מהא דקי"ל דבר המעמיד כיון שמחזיק הדבר אינו בטל אפילו באלף, ה"נ אם יש שבח עצים בפת ועי"ז נעשה החשיבות הוי כאיסור עצמו, ועדיין דברי התוס' צ"ע:
ואולם קו' התוס' לק"מ, דהרי אמרינן (פסחים כ"ז ע"ב) אפה הפת בעצי הקדש לרבנן דשרי בקמייתא הכא אסור, מ"ט ערלה בטלה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטל ע"ש, א"כ בעצי אשירה דכתיב לא ידבק בך מאומה ואפילו באלף לא בטל, ומפ"ז נתערב באחרות כולן אסורות, משא"כ ערלה לבטלה במאתים ואחד, ונהי דאפה בו הפת אסורה דלמא אין בפת לבטל טעם עצי ערלה במתאים ואחד, מ"מ אם נתערב הפת בככרות אחרות ויש שם מאתים ואחד לבטל, אפילו בככרות של הבית דחשובי בטלים בשיעור שנתנה תורה לבטל, דלא יהא התערובות חמור מן העיקר וז"פ:
ובהיותי בזה אמרתי לא אמנע לכתוב כאן עוד הערה אחת בענינים אלו, הנה לפי מה דמסיק הש"ס בביצה דאע"ג דשיל"מ אפילו בדרבנן באלף לא בטל, בכל זאת מקלי קלי איסורא שאני, וע' ג"כ או"ח סי' תרע"ז וביו"ד סי' צ"ט נדון זה, וא"כ אין מקום לקו' התוס' (פסחים ך"ו ע"ב) דהקשו מדוע המבשל בשבת מותר לבו ביום, נימא יש שבח מוקצה בפת, והנה לקמן אמרינן דשאני ערלה מעצי אשירה ערלה בטלה במאתים, הקדש אפילו באלף לא בטל, והקשו בתוס' מאי חומר דהקדש, והרי דשיל"מ ג"כ אפילו בדרבנן באלף ל"ב, אולם לק"מ מצד דשיל"מ באיסור דרבנן, שוב במקלי קלי איסורא כמו בעצים שנשרו מן הדקל בטל, ונקט הקדש, דדשיל"מ שלו ע"י חילול ואין כאן איסור התלוי בזמן, ואין חילוק בין מקלי קלי איסורא או לא כמ"ש לעיל סי' ט' לתת טעם לדברי המרדכי לחלק בין דין ענבים שבגיגית ובין הך דסוף מעילה בפרוטה בכיס הקדש ע"ש, והנה זה החילוק ג"כ בעצי ערלה דאיסור תורה הוא, והשלהבת בא מן הממש ולא מן עץ הנשרף, אם אמרינן יש שבח עצים בפת, ואין ידוע אם יש בפת לבטל טעם עצי האיסור במאתים ואחד, ומפ"ז אסור הפת, משא"כ במבשל בשבת דמוקצה בטלה בששים, ולפ"ז יש בלי ספק כדי לבטל ואע"פ דהוי דשיל"מ מ"מ אינו רק דרבנן ושייך בי' מקלי קלי איסורא ומותר אפילו בדשיל"מ, ומפ"ז מותר לאכול בו ביום:
נחזור לענין השאלה, דא"צ לכל מה שהארכנו, ובפשיטות יש לעשות תקנה להפריש חלה מכל ככר וככר, ולא יהי' נשאר כאן שוב ספק, ועוד כיון דחלת ח"ל אינו רק דרבנן, והש"ך ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ד', מביא בשם הרשב"א דמהני לכלי חרס הגעלה ג"פ בזה כיון דאין לו עיקר בדאורייתא, ופשיטא דאמרינן בזה ברירה, דבדרבנן יש ברירה, וניטל ככר אחד ומפריש ממנו חלה, מה שנוטל, או משייר ממנו חתיכה קטנה ואמרינן ברירה והשאר מותר לגמרי, ואע"ג בניכר האיסור בפ"א לא שייך ברירה כמ"ש התוס' (תמורה ל' ע"א) בשם הרמ"ר, בכ"ז אם נתבטל פ"א בעודם הככרות בבצק, שוב מקרי לא ניכר האיסור, ואח"כ כשנאפה ונעשה דבר חשוב, אמרינן שפיר ברירה וז"ב להלכה ולמעשה:
והנני ידידו דוש"ת באהבה צבי הירש חיות