שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן ט
כבוד ידידי ה"ה הרב המאה"ג החריף ובקי מוה' יואל דייטש נ"י האבד"ק מאניסטרישטץ:
יקרתו הגיעני ומ"ש לתמוה על קו' הש"ך יו"ד ה' צדקה סי' רנ"ט ס"ק י"ד דהאריך להקשות על פסק
המחבר והרמ"א שם, דבספק צדק' אזלינן לחומרא, ומכל דוכתא מוכח להיפך דספק ממון עניים אזלינן לקולא, ואין מוציאין מן החזקה, וחילוקו של הרמ"א בין עצמו ובין היורשים אין לו יסוד ושורש בפוסקים, וכ' רו"מ בזה"ל ואין התחלה לתמיהתו של הש"ך, דכאן מיירי דהי' לו שני כיסין אחד של צדק' ואחד של חולין, ונאבד אחד מהם, וא"כ לגבי' עצמו הוי דשיל"מ דיכול לשאול על נדרו, וספק דשיל"מ אסור, והיורשים דאין בידם לשאול על נדר אביהם, הוי ספק ממון לקולא עכ"ל, והנה דבריו אין להם שחר אם כוונתו לתרץ דברי המחבר, הנה הוא לא הביא החילוק בין עצמו להיורשים, ואם דעתו לתרץ דברי הרמ"א בהגה, אשר חידש חילוק זה, הנה יראה שם לשונו דמפורש דלא מיירי בספק כזה, וז"ל אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וכו' ועתה יראה נא רו"מ וישפוט אם יכולין להעמיס כוונה זו, דמיירי שנולד הספק ע"י תערובות הכיסין, אחרי שכ' בפירוש, דהספק הוא מצד שנעלם מאתנו כוונת הנודר, זאת לא זאת רק דמבואר במחבר לעיל סי' רנ"ח, המפריש צדקה, ואמר על מעות אחר שיהי' כזה, השני צדק', והיינו מפני דהוא בעייא בש"ס אם יש יד לצדקה, ראינו דעתו דבכל ספק ממון עניים החמיר. ועוד נ"ל ברור דבענין אשר הזכיר רו"מ היכי דהי' בידו שני כיסין של צדק' ושל חולין ונאבד, בכה"ג לכ"ע אף ביורשים אמרינן ספק ממון לחומרא, וכמו דקי"ל באתחזק איסורא כגון חתיכה משתי חתיכות מביא אשם תלוי מן התורה (כריתות י"ז ע"ב) ואף הרמב"ם דס"ל כל הספקות אינן רק מדבריהם לחומרא, בכל זאת באתחזיק איסורא ודאי, אז ספק תורה לחומרא, וע' (חולין מ"ג ע"ב) בישב לו קוץ בושט דאין חוששין שמא הבריא, אע"ג דנקיבת ושט הוי כנולד ספק בשחיטה, דקי"ל דבחזקת איסור עומד ומקש' הש"ס מ"ש מחתיכה משתי חתיכות דאזלינן לחומרא, ומשני הכא אתחזק איסורא משא"כ בושט לא אתחזק, ראינו דשאני לי' להש"ס בין חזקת איסור, לאתחזק איסורא, דחזקת איסור איננה חזקה כל כך דיוכל להיות דנסתלק', ובפרט אם אמרינן דבחזקת אבר מן החי עומד, וזה בודאי נסתלק אף על ידי שחיטה מקולקלת, וצריכין לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור (ע' תוס' ביצה כ"ה א') משא"כ בחתיכה משתי חתיכות עדיין יש אצלנו איסור ודאי, והספק רק על החתיכ' וז"ב, וא"כ בנ"ד אם היה כאן שני כיסין אחד מצדק' ואחד מחולין, כיון דהי' כאן אתחזק צדקה ודאית יש להענים חזקת ממון כמו בעה"ב, ואף אם מת חייבים היורשים לתת לצדקה דחזקת ממון וחזקת עניים שווים, וע' ש"ך כאן שכ' ג"כ לענין אם עמד חוזר, דשם כיון דההקדש ודאי אלא שמסופקים אם יכולים לחזור אז מחמרינן, אבל בספק אם התחיל ההקדש לחול בכה"ג לכ"ע אמרינן ספק ממון לקולא ע"ש, וק"ו הוא מהתם, דהתם הא דבמתנה חוזר משום דאמרינן דשיורי' שייר בזה אולי אם ירצה לחזור יחזור, כיון דהי' שכיב מרע, וקמספקא לש"ס אם בהקדש כן דרשאי לחזור משום דשיורי שייר בעצמו, דאחר שיעמוד מחליו יהי' הרשות בידו לחזור, ובכ"ז החליט הש"ך דאמרינן ספיקא לחומרא כיון דאם לא הי' חוזר הי' כאן הקדש ברור, מכ"ש (ו"ד) [נ"ד] דהי' להעניים אצלו מעות צדקה ודאי בלי שום אפשרות חזרה דבודאי אמרינן בי' ספק ממון לחומרא וז"פ:
ובעקר החלטת רו"מ דצדקה מקרי דשיל"מ ע"י שאל', ג"כ אין דבריו נכונים, דהרי כבר הוכיח הרב ממנה אפרים ה' צדקה סי' ה', מדברי הרמב"ם פ"ז מה' עירובין ומדברי הסמ"ג והטור, דאינו מועיל חזרה בחרטה לבד בהקדש לעניים, משום דכבר זכו בו עניים, וצריכין למצוא דוקא פתח לנדרו, למשווי לדיבורו הקדש טעות, ואיך עלה ע"ד רו"מ למחשב צדקה לדשיל"מ ע"י שאלה, ודלמא לא ימצא פתח לנדרו, וע' ט"ז יו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' דהתעורר ג"כ בכיוצא בזה, ואף הש"ך בנקה"כ דחולק עליו מודה בנדרי הקדש דאין מצוה לאתשולי לא הוי דשיל"מ ע' ש"ך ס"ק ז', ובצדקה בודאי ליכא מצוה לאתשולי, דדוקא קונמות דמצוה לאתשולי מקרי דשיל"מ (נדרים נ"ט ע"א) וכאן אדרבה עניני איסור בזה שמפסידים את העניים, אזי לכ"ע לא הוה דשיל"מ, וע' תוס' (מעילה כ"א ע"ב) ד"ה פרוטה, דהקשו לבטול האי פרוטה ברוב, וכ"ת דשיל"מ ע"י פדיון, ע"ש, הרי אע"ג דקי"ל דנשאלין על הקדשות, מ"מ לא נקטו דיש לו מתירין ע"י שאלה לחכם, אלא ודאי משום דליכא מצוה לאתשולי (ולשיטת הסמ"ג והש"ך דכל היכי דהי' כאן תערובות זה הוי פתח לנדרו קשה מזה דנקטו התוס' דוקא דשיל"מ ע"י פדיון) לא נקרא בשביל זה דשיל"מ, ומצד פדיון לא שייך כאן בצדקה אין גוף ממון קדוש, ויוכל לתת הממון לעניים איזהו ממון שירצה, ועקר הקדושה היינו בסך שעל הנותן לתת, וגם אם יחליף לתת ממון אחר, הנה לא ירויח מאומה, וגם אפילו א"א דע"י התערובות יכולין לעשות פתח לנדר, בכ"ז בנ"ד היכי דהיה לו שני כיסין א' של צדקה ואחד של חולין ונאבד אחד איהו דאפסיד אנפשי' במה שאבד כיס אחד מן התערובות ושלו נאבד ושל צדקה עליו לחוב, ואינו מגיע לו הפסד ע"י התערובות פשיטא דלא הוי פתח לנדר ס"ס דברי רו"מ נזה אין להם קיום והעמדה:
והואיל ואין בהמ"ד בלי חידוש, אמרתי לכתוב פה ענין חדש בדברי התוס' מעילה אשר נגעתי למעלה, דהתוס' רצו לומר דמפ"ז לא בטלה הפרוטה של הקדש, משום דשיל"מ, והרי במשנה נזכר ג"כ פרוטה בכיס זה הקדש, ובכה"ג לא ניכרת הפרוטה מקודם, ובאופן זה הדין אצלנו בש"ע או"ח סי' ש"ך וביו"ד סי' ק"ב בשם המרדכי דענבים שיצאו בשבת בגיגית מלאה יין מקודם שבת, בטל היין היוצא בשבת ביין שבגיגית מכבר, אע"ג דהוי דשיל"מ מפני שלא הי' ניכר היין בענבים מקודם ע"ש, והנה דברי התוס' נכונים שלא הזכירו בדבריהם רק ולבטל פרוטה של הקדש שנפלה, ובכה"ג ניכרת פרוטה של הקדש מקודם, וכ' שפיר דהוי דשיל"מ, אולם על מרן הכ"מ פ"ז מה' מעילה קשה, דעל שני בבות אלו שהזכרו שמה, היינו הן על פרוטה של הקדש שנפלה, והן על האופן אשר אמר פרוטה בכיס זה הקדש, על שניהם הקשה דיבטל ברוב ותי' דהוי דשיל"מ, והדרא קו' לדוכתא, דבפרוטה בכיס זה הקדש לא שייך תי' דדשיל"מ כיון דלא ניכר מקודם, וכבר ראיתי לאחרונים שהתעוררו בזה, ונ"ל מקודם להסביר סברת המרדכי דמ"ט היכי שלא הי' ניכר מקודם לא הוי דשיל"מ, דהרי ס"ס שייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, לכן נרא' להסביר טעמי' ע"פ דברי הרב ראש יוסף מובא בשער המלך פ"א מה' חמץ ה"ה, דל"א דשיל"מ אלא כשהאיסור מצד עצמו כגון חלב ודם, אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר מצד עצמו, אלא שמחמת הזמן הוא אסור, בהא ל"א דשיל"מ דהרי לא הותר ליום שנאסר ויש לדמותו להך (דיבמות פ"ג ע"א) דתרומה לא מקרי דשיל"מ מפני שמותרת לכהן, דהרי לדידי' לא נאסר מעולם ולישראל לא הותר, וכ"כ הרי"ף פג"ה דמפ"ז לא חשוב פת שאפאה עם הצלי דשיל"מ במה שמותר לאכלה עם בשר, כיון דלא הותר למה שנאסר ע"ש, וע' צל"ח חי' (ביצה ג' ע"א) שכ' ג"כ סברא זו דבאיסור התלוי בזמן לא שייך דשיל"מ כשיטת הרב ראש יוסף, וביצה שנולדה ביו"ט דנחשב דשיל"מ, אע"ג דהוי רק איסור מוקצה והוי איסור התלוי בזמן, שאני שלא הי' שעת הכושר מעולם אחר שנולדה, הוי לי' כאיסור מעקרו עכ"ל הרב ראש יוסף, וכוונתו דבדבר שהי' ניכר אצלנו מקודם להיתר (כמו חמץ בפסח אשר מדבר שם הרב שעה"מ והראש יוסף) ורק בבא ימי הפסח נאסר, א"כ ידענו בי' דהוי איסור התלוי רק בזמן ומפ"ז לא נחשב דשיל"מ, אבל ביצה שנולדה ביו"ט עצמה, וקודם יו"ט לא הית' בעולם בפני עצמה שיהי' עליה שם היתר, ורק נולדה ביו"ט ונאסר' הן באכיל' והן בטלטול, שוב חשובה כאיסור מעקרו, דהא לא הי' בה סימני היתר להחשיבה כאיסור התלוי בזמן לבד, דהרי בו ביום נולדה ובו ביום נהגנו בה איסור, וז"ב בכוונת הרב ראש יוסף, ועתה יתכנו מאוד דברי המרדכי בענבים בגיגית, דיין היוצא בשבת לתוך יין שבגיגית מכבר, אין עליו שם איסור רק מטעם מוקצה ונולד, דהוי איסורי התלויים בזמן, דלכאור' אין עליהם דין דשיל"מ כיון דלא הותרו לשבת, ובחול לא נאסרו, ודוקא ביצה שנולד' ביו"ט, כיון דנולדה ביו"ט וניכרת לאיסור בפ"ע, חשבינן אותה כאיסור מעקרו כמ"ש, משא"כ יין שבענבים שיוצא בשבת לתוך יין שבגיגית מכבר, והנה בעוד שהיין בענבים לא נכר בפני עצמו, וכן אח"ז בעת שנסחטים לתוך הגיגית ג"כ אין עומדים בפ"ע כמו רגע, רק נתערבו מיד בתוך היין שבגיגית, וכיון דלא ניכרו בפ"ע שוב לא חשוב דשיל"מ מפני דהוי איסור התלוי בזמן כשיטת הראש יוסף והצל"ח, ונכון, וזה שייך דוקא באיסור התלוי בזמן כמוקצה ונולד אז אמורים דברי המרדכי דלא ניכר בפ"ע לא הוי דשיל"מ, אבל בהך דפרוטה בכיס הקדש, דלא הוי איסור התלוי בזמן רק איסור עצמי, ודשיל"מ הוא שיכולין לפדותו, ובאיסור כזה שאין תלוי בזמן, פשיטא דאף אם לא ניכר בפ"ע ג"כ הוי דשיל"מ, דמ"מ שייך עד שתאכלנ' באיסור יאכלנו בהיתר וז"ב:
ועוד הי' אפשר להסביר דברי המרדכי אלו, ע"פ דברי הרא"ה מובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק ח', הטעם דכלי איסור שנתערב בהיתר דלא בטל, כיון דיש לו היתר ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור דקי"ל דלא בטל עכ"ל, וא"כ מצינו טעם חדש לדבר שיל"מ, דכל שיש היתר לאיסור זה מצד אחר הוי כניכר האיסור ואין נכלל בכלל תערובות, ומפ"ז דוקא היכי שהי' ניכר עכ"פ בפעם אחד, ואחר התערובות ג"כ יש היתר לאיסורו, אז הוי דשיל"מ ומקרי ניכר האיסור אבל היכי דלא הי' ניכר בשום פעם, שוב לא מקרי ניכר איסור, ע"י שיש לו היתר בתערובות דהא לא הי' עומד בפ"ע מקודם, אבל דברי הרא"ה בעצמם תמוהים, דאיך אפשר לכלול ענין זה בשם ניכר האיסור במה דאפשר להכשיר ע"י הגעלה, דהרי הכלי נשארת בספק כמו שהי', רק ע"י הגעל' נשרף או נתבטל האיסור אבל אין אנו מכירין לא את הכלי שהית' אסור' ולא הבלוע' שפלטה הכלי ע"י הגעלה וצ"ע:
טרם אכלה לדבר אמרתי לכתוב פה תמי' עצומה על דברי התוס' (מעילה כ"ג ריש ע"א) ד"ה כיסין דס"ד דטעמא דמתניתין דמפ"ז כשהוציא הראשונה מעל משום ברירה ע"ש, והרי במשנתינו נזכר ג"כ נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו, והיתה הפרוטה ניכרת קודם התערובות, ובכה"ג בניכר איסור קודם התערובות, כ' התוס' (תמורה ל' ע"א) ד"ה ונברר בשם הרמ"ר כלל גדול בדין, דוקא באיסור שלא הי' ניכר בשום פעם שייך ברירה, אבל בניכר האיסור קודם, ואח"כ נתערב לא שייך ברירה, דאל"כ לא משכחת שום תערובות איסור בהיתר דנימא ברירה ע"ש, וא"כ בפרוטה בכיס הקדש, דלא ניכר מקודם שייך שפיר ברירה, אבל בנפלה פרוטה של הקדש, דהיתה ניכרת מקודם, איך הי' עולה על הדעת לפרש טעמא דמתניתין משום ברירה וצ"ע:
והנני ידידו צבי הירש חיות.