שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן ח
לה"ה הרבני המופלג השנון כ"ש מוה' יצחק שור מק' טאלמיטש:
נדון אשר אירע בקהלתו כי איש אחד קנה לו בית, וחפר ומצא בתחתיות הקרקע עצמות אדם, וניכר כי שמה היה בית הקברות, ואינו יודע אם קבר ישראל או קבר של נכרים מה דין של בית זה אם מותר לאיש ישראל לדור שמה, וגם אם מותר לכהן לכנס שמה, ואבא על סדר דבריו:
א מ"ש מעלתו לאסור מהך דקי"ל ביו"ד סי' שס"ח דבית הקברות אסור בהנאה, ע' (מגילה ך"ט) ובש"ס (עירובין ל"א ע"א) אמרינן דאסור לקנות בית באיסורי הנאה, ופרש"י דילפינן שם שם מעגלה ערופה, ולפ"ז ענין איסור הנאה בבה"ק הוא דאורייתא עכ"ל, הנה רואה אנכי כי מעל' לא יצא ידי חובתו בזה, וערבב ענינים מחולקים, אמת הדבר דהלכה פסוקה דמת אסור בהנאה וכן תשמישי המת, וזה דוקא בענין תלוש לגמרי כגון תכריכין, או בתלוש ולבסוף חברו, כמו קבר של בנין ומצבה, אבל קרקע עולם אמרינן (סנהדרין מ"ו ע"ב) דלקחו עפר מקברו של רב לצורך רפואה, משום דקרקע עולם לא נאסר, והך דעירובין דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ע"כ בקבר של בנין איירי, כמ"ש הרב המג"א או"ח סי' ת"ט. אולם (מגילה כ"ט ע"א) מייתי הש"ס ברייתא על המשנה המדברת מעניני כבוד אשר נוהגין בבית הכנסת שאין אוכלין שמה ואין ישנים שמה, ואין מטיילין בקפנדריא, ואמרה הברייתא דגם לענין בית הקברות הדין כן, וזה אינו מצד איסור הנאה, רק מצד חיוב הנהגת כבוד במתים, ומזה הצד אסור אפילו בקרקע עולם, דנהי דאיסור הנא' ליכא, מ"מ אסור להקל ראש ולזלזל במקום מתים, ואולם באופן זה מותר במקום רפוא' ומשום צורך קצת, כיון דאינו איסור גמור, משא"כ בענין תלוש דאסור מן התורה בהנאה שוב אפילו לצורך רפוא' אסור, זולת במקום סכנה, וע' מרן יו"ד סי' שס"ח ובדרכי משה שם:
ומ"ש מעל' מהך (יבמות פ"ז ע"ב) דאמרו יצא כהן שאין יכול לאכלו בבה"ק, והרי ישראל ג"כ אסור לאכול בבה"ק משום איסור הנאה, הנה לק"מ דשמה ילפינן מקרא דכתיב ואכלתם אותו בכל מקום, ופשיטא כיון דבקרקע עולם לא נאסר רק משום כבוד, מותר מן התורה לישראל, ועוד מי לא משכחת בדיר' של שומר בה"ק, דבכה"ג שרי גם תשמיש בזיון, ובכ"ז כהן אסור לילך לשם משום דסוף טומא' לבא וסוף טומא' לצאת:
ב והנה הרמ"א ביו"ד סי' שס"ד כתב ע"ד המחבר דקרקע עולם לא נאסר בהנאה, דרבינו ישעי' חולק וס"ל דקרקע אשר חפרה מן הבור, וחזר ונתנה על הקבר לכסות, נאסר' משום דהוי כתלוש ולבסוף חיברה, ולפ"ז כל הקברים אפילו קרקע עולם נאסרו בהנא' מה"ת, והטור הביא שם דעתו וחלק עליו, וכן הרא"ש וש"פ, ובאמת פשטות לשון הש"ס (סנהדרין מ"ז ע"ב) דשקלו מקברו של רב לצורך רפוא' דקרקע עולם הוא משמע דגם מן העפר אשר על קברו לקחו, דאם קברו בסלע שוב ליכא עפר, ועוד הביא הטור מדלא משכח בש"ס פירוקא רק בקבר של בנין, ומוכח דסתם קבר מותר משום קרקע עולם, ואע"ג דלכאור' סברת הר"ר ישעי' נכונה דמ"ש קבר בנין ומ"ש קרקע תלושה, ונ"ל דעפר מקרקע שנתלש ועתיד להחזיר' למקומ', לא נקרא תלוש, רק מחובר דעדיין שמי' עליו, וכמו דקי"ל (חולין ל"א ע"א) גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים וטבל אדם או כלים בגל, מועלת הטביל', ולא נחשב הגל כתלוש רק כמים מחוברים לים ה"נ עפר שנלקח מקרקע ועתיד לחזור למקומו, נקרא על שמו הראשון, ולא נקרא תלוש רק מה שמיועד לעמוד בפני עצמו, וע"י סיבה נתחבר לארץ אחר, אבל בעומד לכך להיות נתחבר עם הקרקע אין עליו תורת תלוש רק מחובר מקרי וז"ב, וע' (סוכה ד, ע"א) דלר' יוסי עפר סתם בטל לגבי' קרקע וגם לרבנן דחולקים דוקא עפר סתם אבל עפר שביעלו לגבי' קרקע בטל, וע' ג"כ שו"ת תפארת צבי ס"ס ס':
ומ"ש מעל' בשם הרב תפארת צבי סס"י נ"ט דטעם דרבינו הטור דחולק על ר' ישעי' הוא משום דנתבטל העפר שחפרו מן הקרקע עם שאר העפר ומה"ת ברובא בטל, הנה לא ידעתי להלום דבריו, דהרי אותו עפר מקרקע עולם שלא חפרו הוא עומד וניכר בפ"ע, ובניכר איסור לא שייך ביטול, וע' תוס' (סוכה ט' ע"ב) ד"ה הא קא מצטרף דגבי' סכך פסול עם סכך כשר לא שייך ביטול כיון דמנכרין ולא מערבי האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ע"ש, ומה שהביא עוד ממשנ' תרומות פ"ט מ"ה דערוג' של תרומ' אינה בטיל' במא' ערוגות של חולין מטעם שכ' הכ"מ שם כיון דלא נתערבו רק עומדים בפ"ע והנה הר"ן בחי' (ע"ז ס"ח) כ' דמערה יין מצרצור קטן דאמרינן קמא קמא בטל, אע"ג דיין נסך לא בעל, וטעמא דמילתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ומפ"ז כשההיתר במקומו ואיסור בא עליו ההיתר מבטל האיסור ע"ש, וכמו ביי"נ דאינו בטל מ"מ בעומד במקומו שאני, ה"נ בניכר האיסור (אם לא שנחלק ביניהם דניכר האיסור לא בטל מן התור' משא"כ יין נסך דלא בטל רק מדבריהם ובמ"א אכתוב בזה באורך) ומפ"ז ל"ק קו' מעל' דשם בערוג' שניהם של תרומ' ושל חולין עומדים במקומם ולא נתערבו, אבל הכא דעפר התלוש זורקין לעפר קרקע עולם, אזי אע"ג דלא נתערבו מ"מ הולכים בתר עיקר העומד במקומו כמ"ש, וגם שם בערוג' באמת הדין אם נתלשו אח"כ בטלים פירות ערוג' של תרומ' במא' ואחד כמו שמבואר שם בתוס' יו"ט, ומה שהביא מע"ל בשם הרב חות דעת בסי' ק"י מהך דרש"י (גיטין נ"ד ע"ב) בפירות נטיע' של ערל' שנתערבו בשאר נטיעות לא יתלוש, משום דכל זמן שבמקומה כמחובר חשובה, ג"כ לק"מ דבתלוש בטל שפיר גם שם, וכאן הוי עפר תלוש, ומה שהקש' הרב חוות דעת על דברי ר"ש מקינון דכ' דמפ"ז לא נאסרו כל המקומות בחריש' ובזריע', משום ספק נחל איתן דהרי כל קבוע כמחצ' על מחצ' דמי, משום דלא ניכר לנו המקום ובטל, ומה מועיל בזה ביטול, הרי קרקע לא שייך ביטול, אולם לא יצא ידי חובתו דכל דפריש מרובא פריש שייך אף בקרקע, ומותר לזרוע בכ"מ, דאמרינן דזה אינו נחל איתן, וכן בנטיעות של ערלה שנתלשו נתבטלו שפיר, אבל דנאמר ביטול כזה שהרוב יהפך את המיעוט, זה לא שייך בקרקע כיון דעומד במקומו וניכר האיסור לא שייך ביטול, וע' משנה למלך סוף ה' מעיל' שהביא בזה רוב דיעות הפוסקים, דבעלי חיים ושאר דברים החשובים דלא נתבטלו, בכל זאת אמרינן אצלם כל דפריש מרובא פריש ע"ש באריכות, ומה שחידש הרב תפארת צבי שם דאם הגולל והדופק מפסיק בין עפר התלוש לעפר המחובר, בכה"ג לא שייך ביטול, כבר כתבתי דגם בלא הפסק לא שייך ביטול, כיון דלא נתערב עפר התלוש עם המחובר, וע"כ מטעם דבכה"ג שעומד במקומו זה המחובר מיחשב עיקר, ובטל הטפל להעיקר, וגם בכה"ג שיש הפסק נמי שייך זה, עוד נ"ל כיון דעיקר איסור הנא' במת ילפינן מן ע"ז, כמו דאמרינן בסנהדרין שם, מה עכו"ם בהזמנ' לא מיתסר, אף מת לא מתסר בהזמנ', והלכ' כרבא נגד אביי בזה, וה"נ לענין תשמיש דתשמיש דקי"ל יו"ד סי' קמ"ג דאסור לבנות את הגג לע"ז, אבל בונה את הטרקלין, והביאו בשם רש"י (ע"ז ט"ז ע"א) וכן הרמב"ם גורס ג"כ במשנ' בימוסיאות ושרי, משום תשמיש דתשמיש, וע' טור שם ואע"ג דהתוס' והטור והערוך חולקים, מ"מ במרן ב"י ורמ"א סתמו כדעת רש"י והרמב"ם דתשמיש דתשמיש מותר בע"ז, וה"נ הגולל והדופק מקרי תשמיש למת, והעפר שעל הגולל והדופק מקרי תשמיש דתשמיש, ובכה"ג שרי לרוב הפוסקים, וא"כ גם בעפר זה התלוש ליכא איסור הנא' מן התור', אע"ג דלא שייך ביטול זה מפני הפסק הגולל והדופק וז"ב. והנה ראיתי להרב חתם סופר סי' של"ה שהביא מש"ס (חולין ח' ע"ב) דפסק בה גווזא, אע"ג דגווזא אלו אינם רק לצורך קרבנות להקריב לע"ז, והוי משמשי דמשמשי, ומ"מ נאסר בהנא', הנה לק"מ די"ל דהרי משני הש"ס עוד שם כגון שליבנ' באור, וא"כ שתי הלשונות פליגי בזה, דלמ"ד דמוקי כגון שליבנ' באור ס"ל דלא נאמר משמשי דמשמשי בע"ז, ומפ"ז מוקי בליבנ' באור ופשוט:
ג וידע מעל' כי סברת הר"ר ישעי' יחידאי היא, והרמ"א אע"ג דבסי' שס"ד הביא דעתו, בכל זאת בסי' שס"ח כ' בפשיטות דלצורך רפוא' מותר לקחת העשבים מן הקברים, וכן דאין למחות במושל אם מרעה הבהמות על הקברים, ואם הי' כאן איסור הנא' מה"ת, פשיטא דגם בכה"ג אסור כמ"ש בדרכי משה, והנה לטעם דכבוד המתים שלא ינהגו בהם קלות ראש, פשיטא דבבה"ק של נכרים שרי אלו הדברים, א"כ בנ"ד דלא נתפרסם בשום פעם שהי' עיר זה בזמן קדמון מקום שדרו שם ישראל, שוב אין בזה ספק דהולכין אחר רוב וקרוב, ותולין במצוי דעצמות אלו המה רק מן עכו"ם, והרב' פוסקים והתוס' (ב"ק ח' ע"א) ור"א ממיץ בספר יראים מכללם, ס"ל דמת עכו"ם אפילו המת עצמו, אינו אסור בהנא', ומכ"ש תשמישין ע' בזה באריכות משנה למלך פי"ד מה' אבל, ופשיטא דמותר בענין שלנו, לדור בבית זה, ובפרט אם יבדוק היטב אחר המתים, ויוציא כל העצמות משם, ויפנם למקום אחר, שוב א"צ לחוש עוד יותר אולי נמצא שם בתחתיות הארץ, ולא לבד לענין היתר הנא' בקרקע התלוש ולבסוף חברו, דאינו רק דרבנן כמ"ש אלא אפילו לדירת כהנים, דאם הוא מת ישראל אז טומאת אוהל דבר תורה, בכל זאת מותר מטעם ספק ספיקא, ספק שמא בדק היטב ולא נשאר יותר, ואת"ל נשאר עוד כזית מן המת, או עצמות המטמאין, בכל זאת שמא עכו"ם, ועכו"ם אינו מטמא באוהל, כמו שמצינו (פסחים ט' ע"ב) לא תימא שהטיל' נפל לבור אלא כמין נפל דהוי ספק וספק ע"ש, וכ"פ הרמב"ם ספ"ט מה' טומאת מת, ודברי הרמב"ם השיג שם הראב"ד עליהם ונ"ל ליישבם בענין נאות:
וזה לשון הרמב"ם בור שמטילין בו נפלים, המאהיל בהם טמא דין תורה, דודאי נפל וספק גררוהו, ואין ספק (ספק) מוציא מידי ודאי, אבל אם הפיל' נפל, ואין ידוע אם הפיל' דבר המטמא, הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו מותר, דבר ידוע כי כל הספיקות הרי הן של דבריהם וכו', והראב"ד השיגו וכ' זה שיבוש, דהרי בכ"מ אמרינן ספק דאורייתא לחומרא, ומרן הכ"ע תמה על הראב"ד דהרי בסוף ה' כלאים הסכים הראב"ד בשיט' זו עם דברי הרמב"ם, דכל הספיקות אינם רק מדבריהם, והנה קו' מרן לק"מ, דכוונת הראב"ד כאן דאע"ג דכל הספיקות אינם רק מדרבנן, בכל זאת מדרבנן עכ"פ ספק דאורייתא לחומרא, ובנ"ד ג"כ יהי' עכ"פ טמא מדרבנן בספק אם הטיל' נפל או רוח, ומדוע מטהר כאן לגמרי, ומקש' דהי' לו לומר טעם הש"ס משום דבכה"ג הוי ספק ספיקא, ובזה אפילו באיסור דאורייתא מותר גם מדרבנן ופשוט. ולישב דברי הרמב"ם, נ"ל דהנה יש לנו שני טעמים בהיתר איסור תורה בספק ספיקא, דעת הרשב"א בתשוב' סי' ת"א, מטעם דהוי כמו רוב, ואפשר דעדיף מרוב, ע' טו"ז יו"ד ססי' ק"י, וטעם אחר מובא בהרב פני יהושיע (כתובות ט' ע"א) סוגיא דפתח פתוח, והיינו כיון דיש לנו שני ספקות, הנה ספק אחד בדאורייתא דהולכין לחומרא אינו רק מדרבנן ושוב ספק שני הוי ספק דרבנן ולקולא, וע' בכו"פ בכללי ס"ס, נ"מ בין אלו שני הטעמים, דאם כטעם הרשב"א דס"ס הוי מטעם רוב, צריכין דוקס ס"ס המתהפך, ואם אינו מתהפך שוב אין כאן שני צדדין להיתר נגד ספק אחד לאיסור, אבל לטעם משום דספק שני הוי שוב ספק דרבנן ומותר, לא צריכין לס"ס המתהפך דכ"מ דיש לנו שני ספקות מותר, דספק אחד משוי לי' לאיסור דרבנן וספק השני מתירו לגמרי, והנה בהך דפ"ק דפסחים דהטיל' כמין נפל לבור הוי ס"ס שאין מתהפך, כמו שהתעורר הצל"ח שם, דאם אמרינן גררוהו, שוב ע"כ הנחנו כי נפל הי' דאם רוח הפיל' אין לנו נ"מ אם גררוהו או לא, כמ"ש הש"ך סי' ק"י כללי ס"ס בשם ר' מנחם עזרי', דאם לאחר מיתה נשבר, אין נ"מ אם יצא לחוץ ע"ש, ואולם הש"ס פסחים שם לא נקט לשון ס"ס רק ספק וספק, דאע"ג דליכא ס"ס, ולא שייך שם ואת"ל גררוהו שמא רוח הפילתו, בכ"ז א"צ לזה לחפש שני צדדי היתר נגד צד אחד איסור, להתיר מטעם רוב, רק מותר בכל אופן היכי דיש לנו בדבר אחד שני ספיקות, וזה הוא הענין אשר הסביר לנו הרמב"ם כאן, דבור שמטילין בו נפלים המאהיל טמא דין תורה, משום אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם יש ספק עוד אם הפיל' כלל דבר המטמא, שוב יש לנו שני ספקות, שמא לא הפיל' דבר המטמא, ואין כאן ספק מוציא מידי ודאי ומותר מה"ת, והספק השני שמא גררוהו הוי ספק דרבנן ומותר לגמרי, ואע"ג דלא הוי ס"ס גמור', ולזה סיים הרמב"ם דבר ידוע שכל הספקות אינם רק מדבריהם, וא"כ א"צ לס"ס גמור', רק בכל מקום אשר תמצא שני ספקות מותר אף מדרבנן, וא"כ הרמב"ם מכוון עם לשון הש"ס, דטעם דמותר כאן משום דהוי ספק וספק, רק הסביר הענין דמפ"ז מותר אף מדרבנן, דספק אחד משוי לי' רק איסור דרבנן וספק השני מתירו לגמרי כטעמו של הרב פני יהושיע ונכון:
נחזור לענינינו דנוסף על הס"ס, יש לנו כאן היתר מצד אחר דקי"ל אפילו בשד' שאבד בו קבר, אמרינן היינו הך שאבד היינו הך שנמצא, דהלכ' כרבי מחברו אפילו במקום רשב"ג אביו (פסחים יו"ד ע"ב) והרמב"ם אע"ג דבה' טומאת מת, השמיט דין זה וכבר התעורר ע"ז הרב נודע ביהודא מהדו"ת ח' אהע"ז סי'?, בכל זאת בפ"ב מה' חמץ ומצה פסק (בעל) [בטל] ובדק ואשכח, א"צ בדיק' שנית, דאמרינן היינו הך שאבד היינו הך שנמצא, וע' בקונטרס עגונות בב"ש סי' י"ז, שהביא בשם המבי"ט, דאם נאבד אדם אחד, ואח"כ נמצא הרוג אחד באם הדרך, אע"ג דאין לנו בו שום סימן בגוף ובכליו, ולא טביעת עין, יש לנו לומר היינו האי שאבד, היינו הך שנמצא, ואם אמנם כי דבריו תמוהים מאוד וכבר התעורר הרב נו"ב מהדו"ק חאהע"ז, והרב הקצות בס' שב שמעתתא, בכל זאת יכולים לעשות דבריו לסניף, ואם זה בנתחזק ודאי טומא', וחזקת אשת איש בכל זאת תלינין בזה, מכ"ש בענין שלנו דלא נתחזק בשום פעם, שיהי' נקברים כאן מתים, ובפרט מתי ישראל, ואח"ז בדק ומצא איזהו גוויות בני אדם, ובדק היטב באורכה וברחב', ולא מצא יותר, אין לחוש בזה כלל, ומותר אפילו לכהן לכנס שם ואף דאנן מחמירין בטומאת אוהל אף במתי עכו"ם כמ"ש רמ"א יו"ד סס"י שע"ב דנכון להחמיר, בכל זאת אחר שבדק כהוגן יש להקל, ובפירוש מבואר ברמב"ם פ"ט מה' טומאת מת ה"א, דמי שהי' חופר בשד' ומצא מתים רבים, בגומא או שמצא הרוגים אין חוששים לבית הקברות, אלא נוטל המתים שמצא, ונוטל כל עפר תיחוח שתחתיו, וחופר בבתולת קרקע שלש אצבעות ומוציא הכל, ושאר השד' בחזקת טהר' כמו שהית' קודם לכן ע"ש ובנ"ד ג"כ הדין כן וכן ראוי להורות, כל זה כתבתי בראשית השקפ' בלי עיון בספרים, ובכ"ז לדעתי ראוי לנהוג כן למעש':
ומה שהקש' מעל' בסוף דבריו מנ"ל להסמ"ג והרמ"א ביו"ד סי' שס"ח דבה"ק אין אוכלין ואין שותין שמה, ובש"ס (מגיל' ב' ע"א) לא נזכר רק לענין בהכנ"ס ובהמ"ד, אבל לענין בית הקברות לא נזכר רק דאין מרעין שמה בהמות, ואין מוליכין בהן אמת המים וכו' אבל הך דלא אוכלין ליכא שמה, הנה לא עיין רש"י שמה (מגיל' כ"ח סוף ע"א) אין אוכלין דל"ג ואין אוכלין בהם, דכלהו (היינו אין אוכלין ואין שותין וכו') פירושא דקלות ראש לשון קלות שמקילין אותה עכ"ל, וא"כ שמה לענין בה"ק דנזכר ג"כ דאין נוהגין בהן קלות ראש, ממילא ידענו, דכל אלו המנויים לעיל לענין בהכנ"ס ובהמ"ד דהם בכלל קלות ראש, גם לענין בה"ק אמורים, ורק הך דאין מרעין בהם בהמות ואמת המים ולקיטת עשבים, דלא שייכו בבה"כ ובהמ"ד, דהרי הם בתים בנויים ולא קרקע פנוי, ומכבדים אותן אפילו בחורבנן שלא יעלו בהן עשבין, לכן הזכירן הברייתא רק בבה"ק ופשוט, ומ"ש מש"ס (יבמות פ"ו ע"ב) ואמרו דכתיב ואכלתם אותם בכל מקום יצא כהן שא"י לאכלו בבה"ק, ולפי דברי הסמ"ג קשה דהרי גם בלוי לא מתקיים קרא, דהרי ג"כ א"י לאכלו בבה"ק, כבר כתבתי לעיל דהך דקלות ראש אינו רק מדרבנן, ומה"ת פשיטא דלוי וישראל מותר רק כהן אסור מה"ת ומה לכהן בבה"ק, וכיון דהש"ס יליף שפיר מקרא ניחא:
והנני ידידו צבי הירש חיות.