אור ברסלב
שות מוהרץ סימן ו

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן ו

סימן ה

(לדגאון) [להגאון] הגדול המפורסם מוה' שלמה קליגר נ"י ראב"ד ומו"ץ דק"ק בראד:

יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו, להעתיק לו את תשובתי אשר השבתי לטרניפאל, נידון הולכת המתים בעגלה, לעשות רצונו חפצתי והנני מעתיק לו תשובה זו, והשואל משם הי' ה"ה הרבני המופלג החריף מוה' בצלאל גינצבורג ני', דיין מצויין בק"ק טרניפאל, וזה תשובתי נדון מה שרוצים לחדש בקהלתו, שיוליכו את המתים בעגלה מיוחדת עד בית הקברות והסוסים מושכים העגלה עד מקום המיועד אם יש בזה צד איסור או לא ורו"מ פלפל בחכמה, ואמרתי לבוא בתחלה על סדר דבריו מ"ש רו"מ להוכיח ממה שמצינו במדרש שצוה יעקב אבינו, שלא יגע במותו לא מצרי, ולא מבני כנען אע"פ שהי' בהם מבני בניו, ואם הקפיד על מצרים וכנענים, מכ"ש שיש קפידא שלא יהי' הנהגת הארון על ידי סוסים, ועוד כמה חמורים וגמלים הי' לו ליוסף, לא הוליכו בני יעקב את גויות אביהם רק בכתף, ואיך נתיר אנחנו שיוליכו סוסים את המתים, מה שלא התנהגו אבותינו, ידידי, מיעקב אין ראי' דיעקב אבינו הקפיד דוקא שלא יגעו נכרי ובני כנען בגופו, וביותר מבואר מדרש פ' ויחי קא"פ ק' פיסקא דעו כי ד', יעקב צוה לפני מותו שלא יגע במיתתו ערל שלא לסלק את השכינה, משמע דוקא משום סלוק (שכונה) [שכינה] הזהיר, אשר היתה שרויה עליו תדיר, ועוד דוקא על נגיעה בגופו הזהיר, אבל בנ"ד הטהר' והקבור' נעשה הכל ע"י חבורא קדישא ומשפחתו ובני ביתו, וגם מנהיג העגלה הוא ישראל, והסוסים הולכים רחוק מן המטה ואין מזה ראי' לענינינו, ועוד הרי מצינו בגמרא מת ביו"ט ב' יתעסקו בו עממים (ביצה ה' ע"א) וכן מבואר בש"ע או"ח ה' שבת סי' ? דמוטב לטלטל המת בשבת מטלטול ע"י ככר ותינוק, ראינו דלא הקפידו חז"ל בנגיעת עכו"ם במת ישראל, וע"כ יעקב צוה זאת רק לבניו איך יתנהגו עמו ולא שיהיו דבריו חוק לדורות:

ומ"ש רו"מ כמה חמורים וכמה גמלים הי' להם ומדוע נשאו את יעקב על הכתף הנה לא ידעתי אנה מצא זאת כי נשאוהו על הכתף ואם נאמר בפקודת יעקב ונשאתני ממצרים וכן נאמר וישאו אותו בניו, בכ"ז אין לשון נשיאה בעברי מורה דוקא נשיאה בכתף והרי נאמר קחו עגלות לטפכם ולנשכם ונשאתם את יעקב אביכם, ועוד נאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, מצינו שזה שנאמר בצוי פרעה, ונשאתם את אביכם היינו נשיאה על העגלות, ומזה יש לומר דגם נשיאת יעקב לארץ, לא על הכתף רק על העגלות הי', ומצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תק"מ דמנהגם בארץ ערב שיש להם כמו עגלות קטנות על הגמלים מוכנים לשבת שמה ע"ש, ועל עגלות כזו יצדק לשון נשיאה, כיון שאינם ע"י משיכ', ואפילו נחליט דגבי יעקב נשאו את אביהם בכתף, בכ"ז אין צואות יעקב אבינו לחוב מפני הכלל גדול אשר נתנו בירושלמי פ"ג דמועד קטן דאין למדין דבר מקודם מתן תורה, וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' אבל דז' ימי משתה וז' ימי אבלות משה ריבינו תקן, והא דכתיב ביוסף ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, (וע' תוס' מו"ק י"ב ע"א) ד"ה מה חג הביאו דברי הירושלמי אלו, ואולם תוס' (מו"ק ח' ע"ב) ד"ה אין הביאו בשם הירושלמי דשבעת ימי המשת' למדו מדכתיב גבי' לבן מלא שבוע זאת, ולא התעוררו על למוד זה דהרי אין למדין דבר מן קודם מ"ת וצ"ע, וע' רש"י (נזיר ט"ו ע"ב) ד"ה אלא באבלות דרבנן שכ' רבנן תקנו אבלות שבעה, ואסמכוה אקרא ויעש לפניו אבל שבעת ימים ולא ידעתי המקור בשני התלמודים לסמיכ' זו), והרי ראינו דחנטו את יעקב, ונלמוד א"כ דחובה, או עכ"פ היתר הוא לחנוט המתים, ולדידן נהפוך הוא החניטה אסורה משום נוול, דצריכים לנתח האברים, ע' (חולין י"א ע"ב) וכי תימא דבדקינין לי' הא מניויל, וע' ג"כ (ב"ב קנ"ו ע"ב) בר"ע שאמר לבני ברק אי אתם רשאים לנוולו, וע' שו"ת חכם צבי סי' מ"ח מ"ט ותשובת חוות יאיר סי' ? ונו"ב מדו"ק ומהדו"ב (חונ"ד) [חיו"ד] סי' ? ושו"ת יעב"ץ, וע"כ אין למדין מיעקב מפני שהי' קודם מ"ת, וראינו דנשא ג"כ שתי אחיות וניתנה תורה ונתחדש' הלכ', והה"ד דנשיא' על הכתף אף שעשה לבניו לחוב שישאוהו דוקא, כל זה אינו מספיק להטיל חוב זה עלינו:

ומ"ש רו"מ דמצינו בנדב וישאם בכתנותם אל מחוץ למחנ', ומחנ' ישראל ג' פרסאות הי' הנה במחכ"ת טעה בזה, כי אין הפי' כאן חוץ לג' מחנות, רק חוץ למחנ' שכינה מעבר לקלעים, דמת מותר במחנ' לויה, ע' (סוטה כ' ע"ב) שהי' ארונו של יוסף במחיצתו של משה, ובפירוש אמרו (סוטה י"ג ע"א) דהי' שני ארונות אחד של מת ואחד של שכינה מהלכות ע"ש, עכ"פ לא הוציאם על הכתף חוץ למחנה ישראל, רק בחבלים גררו אותם מן ההיכל, והולכ' לקבור' אפשר שהי' שלא בכתף, והכתוב לא ספר מזה, וע"כ צ"ל כן דהרי רו"מ בעצמו הביא דברי התוס' (סנהדרין מ"ו ע"ב) כי בזיון יש למת אם אינו שוכב על המטה דרך כבוד, וא"כ נדב ואביהו שהוציאן בחבלים, ולא שכבו על המטה ולא טהרו אותם כהלכתן ((דהוי) [דהיו] צריכין טהרה דשלדן קיימת ולא הי' רק שרפת נשמ' וגוף קיים, ולא הי' שום פצע וחבלה) ורק דע"כ במחנה לויה התנהגו עמהם כמנהג ישראל אז והכתוב לא ספר מזה, ומ"ש רו"מ דמעצמות יוסף מוכח שנא' ויקח משה עצמות יוסף עמו, והלא מלך הי' וכמה חמורים וכמה גמלים הי' לו, ולא הוליכם רק עמו כבר הזכרתי למעל' דרשת חז"ל בסוט' דעמו היינו עמו במחיצתו במחנ' לוי', להורות דמת מותר במחנה לוי' אבל לא עמו ממש היינו עליו, אבל בזה צדקו דברי רו"מ במה שהזכירו חז"ל בכל עת נושאי ארונו של יוסף, משמע בפשיטות דארונו של יוסף בנשיא' על הכתף הי', ול"נ ראי' יותר עצומה, (מסיטה י"ג ע"א) דהיו שני ארונות של שכינה ושל יוסף מהלכות זה בצד זה והי' עוברים ושבים אומרים מה טיבם של שני ארונות אלו, ומדאמרו הולכות זו לצד זו, והלוחות בנשיאה היו דמפורש בתורה ולבני קרח לא נתן עגלות בכתף ישאו, הה"ד דארונו של יוסף ההולך לצדו ג"כ עד"ז, ועוד מדשאלו עוברים ושבים מה טיבם של שני ארונות, מוכח דלא הי' משונים זה מזה באופן הנשיא', ואולי חשנו השואלים שהמה לוחות ושברי לוחות, ואם אחד בכתף ואחד בעגלה, לא הי' מקום לעוברים לשאול עליהם מי הם: ואולם אין להכחיש דנשיאות עצמות יוסף בכתף היתה, וכן הי' ההתנהגות בזמן הנביאים וגם במשך התנאים והאמוראים, ובכ"מ תמצא לשון חז"ל נושאי המטה וחלופהן וחילופי חילופהן, ע' ברכות ר"פ מי שמתו, ורק פ"א מצינו (מלכים א' י"ג כ"ט) וישא הנביא את נבלת איש האלהים ויניחהו על החמור אולם חוץ מזה דאין משם ראי' כיון שלא הי' רק איש יחידי, ולא הי' אפשרות בידו, לשאת המת בכתף ולהולך ג"כ החמור, ואם צריכים להוליך המת לקבורה למקום אחר, בע"כ צריכים לתתו על העגלה, ומצינו ג"כ בש"ע יו"ד ססי' ת"ג המוליך עצמות לא יתנם על החמור וירכב עליהם אבל מפשילם לאחוריו ע"ש, ועוד דמנביא זה אין ראי' דנביא שקר הי' כמו שמבואר בקרא שם, ובלא זה עשה הנביא שלא כדין דהרי כבר בימיו הי' תקנת יהושיע (ב"ק פ"ג ע"א) מת מצוה קנה מקומו, וע' תוס' (כתובות י"ז ע"א) דהביאו לשון הברייתא דא"ל ר"ע על כל פסיע' ופסיע', כאלו שפכת דמים, דצריכים לקברו במקום שמצאו ע"ש, ונביא זה נשא את גוית איש האלהים להעיר ועבר על תקנת יהושיע, דהרי הי' איש נכרי שמה, ולא הי' לו קרובים במקום שהומת ואין לך מת מצוה גדול מזה, והוא לא נהג כן לכן אין ללמוד מהתנהגותו:

עכ"פ זה לא יכחיש שום איש, דהן בכתבי קודש והן במשנ' וגמרא אין זכר בהנהגת הוצאות המת רק ע"י נשיאה בכתף, והטעם שהנהיגו כן מפני שהוצאת המת מצוה גדול' היא ומבטלין אף תלמוד תורה להוצאת המת (כתובות ט"ז ע"א) וע' רמב"ם פי"ד מה' אבל הלכ' א דהוא בכלל מצות עשה של תורה, ואהבת לריעך כמוך עיי"ש, ומפני כי כל ישראל כשרים הם, ורוצים כל אחד לזכות במצו', וכמו שראינו (יומא כ"ב ע"א) דתקנו חז"ל פייסות בעזר' על עבודת המקדש מפני שהיו רצים ועלו בכבש, וכל אחד דחק את חברו להקדימו, והפילו גורל על כל ענין קטן בקרבן, למען יקח כל אחד חבל בהמצוה, ולא יבאו לידי מחלוקת, וכן כאן אם היו שמים המת בעגל' לא היו יכולים לזכות במצוה רק אנשים פרטים אבל עתה ע"י נשיא' יוכלי הרב' בני אדם לזכות במצו', כי נמצאו חילופים וחילופי חליפיהן, כמו שנזכר במשנ' וגמרא, וכמו שאנו נוהגין עוד היום: עוד מצינו במכילתא פ' בא על קרא וישאו העם משארותם על שכמם שיורי מצה ומרור והלא כמה חמורים וכמה גמלים היו להם, ואת אמרת על שכמם, א"ר נתן מכאן ש היו מחבבין את המצות, ואמרינן רפ"ק דבכורות פטרי סוסים וגמלים סייעו להם לישראל בטעינת כלי כסף וזהב ע"ש, ראינו מזה דכסף זהב היו מטעינין על הבהמות, ומשארותם היינו שיורי מצה ומרור שהם תשמישי מצוה הי' חביב בעיניהם, ולגודל החיבה של מצו' היו נושאים על שכמם דוקא, וכן בנשיאת ארון כתבה התורה בכתף ישאו לגודל הכבוד, ועוד אמרו (מו"ק כ"ט ע"א) חכם כבודו במטה ראשונ' ואין משנין ממטה למטה, ולמדו מדכתיב וירכיבו ארון אלהים על עגל' חדש', ראינו דהוצאת המת למדו מן התנהגות בארון הקודש, ואם אמנם שאין הענינים דומים זה לזה, בכל זאת מה שנוגע לכבוד המת עשו אסמכתא מהתנהגות שמצינו בארון וגם אנו נאמר התנהגות העם לישא המת בכתף למדו ממה שהתנהגו העם עם הולכת הארון, ועיין מדרש ילקוט נשא, שהי' משה רבינו מתירא שמא אחד מן העגלות נשבר, ונמצא קרבן של הנשיאים בטל, וכן מצינו ששמטו הבקר בעוזיהו ונענש על זה, ומפ"ז צוה הקב"ה בכתף ישאו, למען לא יקרה פגע ומכשול ועיכוב, ויפה התעורר רו"מ כיון דקי"ל דנושאי המטה אסורין בנעילת סנדל, משום שמא יפסק שרוך נעל, ויבטל מן המצוה ע' יו"ד סי' שנ"ח, וכאן ג"כ שייך שישמעו הסוסים מן המרכבה ושאר עיכובים:

עד כאן דברינו רק לענין המנהג שהי' מקדם בישראל, וגם עתה ברוב הקהילות במדינת פולין, שיהיו נושאים המתים בכתף, ופשיטא דכל זה נחשב חיבוב מצוה כמ"ש למעל', ובכל זאת אין ראי' לענין הדין לאסור הולכה בעגל', ובעיר שרוב נכרים ומיעוט ישראל, והדרך לבית הקברות של ישראל ע"י רחובות שדרים שם הנכרים, ויהי' דבר התמי' לרבים, אם ישנו ישראל ממנהגם, וגם מפני חששות אחרות שמענו וראינו שנהגו בקהלות היותר מפורסמות באשכנזי והאללאנד שיוליכו המתים בעגלות, ובמרכבות המיוחדות ואף אם הי' כאן חשש איסור בזה התירו בכיוצא בזה, כמו בנעילת הסנדל ברחובות של גוים בט"ב, ע' א"ח סי' תקנ"ד סעיף י"ז, וביו"ד לענין אבל סי' שפ"ב עיי"ש, ומזה למדו להתיר להנהיג שמה הולכת המת בעגלות: והנה חכם אחד רצה להביא ראי' מדברי הרמב"ם פי"ד מה' אבל ה"א מצות עשה לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' ולהתעסק בכל צרכי הקבור' ולשאת על הכתף ולילך לפניו ע"ש, דמשמע דנשיאה בכתף היא דוקא, ואולם לא דק וכוונת הרמב"ם הוא בדרך תנאי, דאם נוהגים בנשיא' בכתף, אזי המצו' לעשות חסד עם המתים, לשאת אותם בכתף, והה"ד אם נהגו ע"י משיכ' בעגל' החוב על כל אחד לקחת חבל בזה האופן גם כן, ומגמת רבינו שם להודיע לנו, כי בכלל מ"ע ואהבת לריעך כמוך, נכלל כל עניני אהבה וחיבה שעושים עם החיים, וכל מיני כבוד אשר עושים עם המתים, וזה ידוע דמה שנוגע לכבוד, לא כל הזמנים והמקומות שווים, וכל מה שנחשב כבוד למת באיזהו מקום, צריכים כל האנשים השוכנים שמה, להשתדל שיכבדו גם המה את המתים על אופן הנאות שמה:

עוד הראיתי במ"א כי זה שלא נזכר בשום מקום במקרא ובמשנה ותלמוד, שום דבר מהולכת המתים בעגל' מאשר גם החיים לא נהגו כן, כי אבותינו וכן רבותינו דרו בארץ הצבי אשר שמה הרים וגבעות ע' (כתובות ס"ה ע"ב) תנא במקו' הרים קאי ואין דרכם ליסע בעגלות ובמרכבות, ונהגו ברכיבת חמורים והגמלים והלוך בשיירא במקום רחוק, ובמקום קרוב הלכו ברגליהם, ולא היו להם סוסים רק אותן המיוחדים למלחמה, ובכל התורה לא תמצא ענין הסוסים אצל בהמות ישראל, רק חמורים גמלים בקר וצאן, ורק בין בהמות המצרים תמצא ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנ' הצאן (בראשית מ"ז י"ז), ומפ"ז צותה התורה למלך שלא ירבה לו סוסים למען לא ישוב מצרימה ולא הי' רשות לאדם לרכוב על סוס בלתי רשיון מן ממשל', וע' קהלת ראיתי עבדים רוכבים על סוסים וע' (שבת קנ"ב ע"א) דרכיב על סוס מלך על חמור בן חורין, גם לא היו הדרכים מתוקנים להלוך הקרנות למקום רחוק, ונהגו עם המתים כמנהגם בחייהם בהלוך גמליהם ואין ראי' לפ"ז לזמנינו אשר נהגו במרכבות של כבוד בכל ענין קבוץ, ואולם במדינתינו ברוב הקהלות יכולים לשאת המת בכתף בלי שום מניע' ומוחה, לכן ישארו במנהגם שנהגו הקהילות מאז בנשיא' בכתף ולא ישנו, כיון שהראינו למעל' שהוא מנהג ותיקין מזמן האבות והנביאים והתנאים והאמוראים, ועל כיוצא בזה הזהיר המלך שלמה ע"ה בחכמתו, אל תטוש תורת אמך ועושה חדשות בעל מלחמות גורם לקול צוחה וקול פרץ בעדה וד' יצילנו משגיאות

ידידו נצח צבי הירש חיות:

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה