שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן ה
לכבוד ה"ה הרב המופלג החריף ובקי כש"ת מוה' פנחס ליב ני' העלישוי דיין מצויין בק"ק אובין ישן:
(הגועני) [הגיעיני] יקרתו וע"ד קו' על הא דדריש רבא (חולין פ"ח ע"ב) בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לעפר סוטה ולאפר פרה, ומקשה הש"ס ולחשוב ג"כ עפר כיסוי הדם, התם הכשר מצוה הנאה ליכא, ופירש"י אפר פרה מטהרו מטומאתו, דאי לאו אפר פרה אין לו טהרה עולמית עכ"ל ' והיינו דעי"ז נחשב הנאה והקשה רו"מ הרי רבא ס"ל (ר"ה כ"ח ע"א) מצוה לאו להנות נתנו, גבי' המודר הנאה מן המעיין דמזה עליו בימות הגשמים ע"ש, הנה רו"מ לא ביאר כל הצורך על איזה סוגיא סובב קושייתו, אם על סוגיא דחולין דחשיב אפר פרה מידי דהנאה, והרי רבא ס"ל גם בהזאה מצות לאו להנות נתנו, הנה לא יכחיש שום אדם דהנאת המצוה חשובה הנאת הנפש ושייך לשבח את עם ישראל שזכו להנאת המצוה אבל במה שישנו נ"מ לאיסור והיתר שם משגיחין רק על הנאת הגוף לבד והנאת הגוף ליכא במצוה וכמו שפירש"י שניתנו לעיל על צוארהן, וא"כ בהך דחולין אינו מדבר רק מהנאת המצוה שזכו בה ישראל, ואם כוונת רו"מ להקשות על סוגיא דר"ה דהרי יש הנאת הגוף במה שנטהר מן הטומאה, הנה כל ענין טהרה מן הטומא', אינו נקרא הנאת הגוף בהלוך הטבע, ורק ע"פ התורה דכתבה לנו דהנוגע במת יטמא שבעה והיא סדרה לנו סדר הטהרה, והנאת כאלו מסובבים מכלל מצות התורה לבד, וקו' התוס' (שבועות מ"ד ע"ב) ד"ה ור' יוסף דהקשו דלמה נודר הנאה מחברו מותר לתקוע, הרי נהנה מפרוט' דר' יוסף דא"צ לתת ריפתא לעניא, גם כן אינו מובן הרי מצות צדקה אינו רק הנאת המצוה וזה לא נחשב הנאה, ואם יצר לבו, ונפשו עליו דואב על חברו העני, כי הוא בחוסר כל, הנה גם עתה לא נעזר העני ולא נתמלא לו מחסורו ע"י שמתעסק זה במצות תקיע' ועיינתי בתוס' דכתבו דנהנה דעל ידי זה נחשב שומר שכר ע"ש והיינו היכי שהי' בידו פקדון וכדומה חייב בגנבה ואבדה עי"ז שעוסק בתקיעה ובהזאה וזה ודאי לא נחשב הנאת הגוף רק הפסד וצ"ע:
ואולם עקר סוגיית הש"ס דחולין אינו מובן דאם נחשב זכות במה שזכו ישראל במצות שוב אין חילוק בין הכשר מצוה או מצוה דאית בה הנאה תרוויהו עכ"פ המה זכות שזיכה ד' את עמו ומה שנטהר ע"י אפר פרה אין כאן הטבה רק נסתבב מצד התורה שכתבה לנו עניני טומא' ועוד גם לשון הגמרא בסמוך זכו בניו לשתי מצות חוט של תכלת ורצוע' של תפילין, ומקש' הש"ס בשלמא תפילין אלא חוט של תכלת מה הוא, ופירש"י מה הנאה איכא, ולכאור' מה חילוק יש תפילין הוי מצוה ובא אליהם בזכות אברהם וכן תכלת ומה עדיפא לתפילין על ציצית, לכן נ"ל ע"ד דודאי זכות שזיכה הקב"ה במצות לא חשוב כאן, וכמו שלא חישב מכשיר דכיסוי הדם, אולם האמת דהנאה שזכה הקב"ה במצות לא חשיב בש"ס כאן רק אותה הנאה שהיא הטבה לכללית, ונצמח להעם רק ע"י התור' ועפר סוט' הוי הטבה כללית מפני שמטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע ע' רש"י, ואפר פרה היינו ג"כ הטבה, כמו שפירש"י (סוטה ט"ז ע"א) מפני דמכפרת על מעש' עגל (ודברי רש"י עניים בפי' לחולין ועשירים בפי' לסוטה) וכן מקשה הש"ס שפיר בשלמא תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, והיינו הטבה כללית להתפארות האומה, אלא חוט של תכלת איננה רק מצוה לחודה, וליכא הנאה ממנה לכללית העם, ומשני הש"ס מפני שתכלת דומה לים, ובעת אשר הקב"ה מסתכל בכסא הכבוד זוכר בכל עת מצות ציצית של ישראל, והוי ג"כ הטבה כללית מה שמגיע להעם ע"י מצוה זו, וז"ב. ועתה לק"מ קו' רו"מ דהנאת פרה אדומה היינו כשיטת רש"י סוטה, משום דמכפר על עגל, וזה דוקא הפרה עצמה בשעת שחיטתה ושריפתה, אז נקראה חטאת ומכפרת, כמ"ש במדרש חקת תנא אמה ותקנח את בנה, ועיין תוס' (מועד קטן ק"ח ע"א) ד"ה מה פרה, אבל בהזאה הפרטית אשר היתה על כל יחיד ויחיד, אין כאן כפרה, רק טהרה לבד להיות מותר בקדשים וליכנס למקדש וז"ב: ואין להקשות אם פרה מכפרת למה אמרינן ריש יומא בשלמא כולהו קרא בפרה לא מתוקמי לכפר כתיב, ופרה לאו בת כפרה, והרי לפי דאמרינן גם פרה מכפרת, וצ"ל דפרה אינה מכפרת רק מקופיא, כמו עול' (זבחי' ז' ע"א), ואע"ג דכפר' כתיב בה אינה כחטאת גמור להיות מכפר על הפרטים רק על כל ישראל בכלל אולם אינה כפרה גמורה, והתורה אמרה וביום פקדי ופקדתי ודרשו חז"ל דקצת מעון עגל עדיין תלוי עלינו, לכן לאו בת כפרה הוא וזה נכון:
והנני ידידו דוש"ת צבי הירש חיות.