אור ברסלב
שות מוהרץ סימן ד

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן ד

סימן ג

לכבוד ידידי כנפשי ה"ה הרב החריף המפואר החכם השלם הנגיד המהולל מוה' דור ליכטמאן נ"י בק"ק מאדע במדינות אונגגארן:

א מה שהקשה רו"מ ע' התוס' (סנהדרין מ"א ע"א) ד"ה ואי כתיב תימא דהתראה בעיר הנדחת מנ"ל דמהנהו לא אתיא שכן ממונן פלט, ולעיל משמע דבעי' התראה עכ"ל התוס' והקשה רו"מ דהרי התראה פשוטה כדי להבחין בין שוגג למזיד א"צ קרא, דמסברא ידעינן כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מנין, ועיקר שחפשו כאן למודים על הכרחית התראה היינו התראה תכ"ד, וקשה מנ"ל דהתראה כזו נתנה בעיר הנדחת, ודלמא דוקא התראה פשוטה כדי להבחין, והא דאמרו לעיל עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא שכן צריכין התראה משום דעדים זוממין א"צ אפילו התראה פשוטה כדי להבחין דהרי לא משכחת התראה כלל (כתובות ל"ג ע"א) עכ"ל והוא קו' מוחכמת, אולם צריכים לדקדק בדברי התוס'. א') מדוע לא הביאו משנה מפורשת (לקמן קי"ב ע"ב) דעיר הנדחת צריכים התראה לכל אחד. ב') מדוע כתבו התוס' לשון ולעיל משמע דבעי התראה דהרי מפורש בהדיא להנך תרתי לא דמיא שכן צריכין התראה, היינו ע"ז ועיר הנדחת משא"כ עדים זוממין דלא משכחת התראה, לכן נ"ל דאע"ג דעדים זוממין לא משכחת התראה, בכל זאת היו צריכים לאיים על העדים, להודיע להם כח עדות שקר, ובושת המעיד בעה"ז ובעה"ב, ע' חו"מ סי' כ"ח ס"ז וע' אורים ותומים שם ס"ק כ"ה, דאף אמת דלא ה' אומרים להם שאם יזמו יעשה להם כאשר זמם, בכ"ז איום פשוט היו צריכים ע"ש בשם הריטב"א, ובפרט האריך הרב הנ"ל בתומים סי' ל"ח, וכיון שכן שוב האיום נחשב כהתראה פשוטה להודיע לעדים שאסור להעיד בשקר, ולמען לא יהי' להם התנצלות אח"כ, רק דלא הי' אצלם שאר תנאי ההתרא', המחוייבים מצד גזה"כ, וא"כ ניחא דברי התוס' דממשנ' פשוט' דלקמן קי"ב דמפורש שם דעיר הנדחת צריכה התרא' לא הי' מקום לפניהם לדייק, דהי' אפשר לומר דשם הכוונ' על התראה פשוטה, למען לא יוכלו לומר שוגגין הם, והכרחית התראה כזו א"צ קרא רק מסברא ידענו כקו' רו"מ, אבל מהך דלעיל דנקט הש"ס עדים זוממין נגד עיר הנדחת ל"ד דע"ה צריך התרא' ועדי' זוממין א"צ, וע"כ שמה משאר תנאי ההתראה המוכרחים מצד גזה"כ מיירי, דהתראה פשוטה הי' ג"כ בעדים זוממים מצד האיום כמ"ש לעיל וא"כ מוכח שפיר דעיר הנדחת צריכה התראה בפרוטרוט, אף במה דאינה מצד הסברא להבחין בין שוגג למזיד, ומפ"ז הקשו התראה כהאי מנ"ל בע"ה, וניחא ג"כ הא דנקטו לעיל משמע, דהרי אינו מפורש באיזה התראה מדבר, רק מוכח כן מדנקטו בש"ס ע"ה נגד עדים זוממין ונכון:

ב במה שהשיג על מ"ש בספרי תורת נביאים מאמר עיר הנדחת דדעת הרמב"ם דהתראה סתם לא מהני, ואולם הרמב"ם לא הזכיר בפי"ב מה"ס ה"ב רק שיזכירו לו שהוא חייב מיתה, וכתב הכ"מ דס"ל דהתראת סתם מהני הנה בזה צדקו דבריו, אבל עדיין י"ל דמותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל, ורמזתי לעיין בדברי הר"ן דהביא בשם איכא דאמרו, דיש לחלק אף אי התראת סתם שמי' התראה, בכ"ז מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל, כיון דהמתרה משנה לו הדין שוב איננו מקפיד על דבריו להאמינו עכ"ל, ורו"מ ג"כ הביא דברי הר"ן הללו, והסביר הענין בדברים כל טעם, דכאן אינו משנה לו הדין דבאמת עקר החיוב לעובד ע"ז בסקילה, ורק אם נמצאו אח"כ רובא הקילה התורה והמתרה אשר לא ידע אם יהי' רוב, התרה כדינו והמותרה אם יודע הדין, יודע. ג"כ דזה תלוי במרובין ובמועטין, ואם א"י הדין מי הגיד לו דהמתרה שינה לו הדין לכן בכה"ג לכ"ע מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל" ובל"ז מצאתי עתה דקו' אשר עליה בניתי כל יסודי בספרי שם, דבעיר הנדחת לא משכחת התראה, דהרי לא ידעינין אם ידינו אותם בסייף או בסקילה, ואולם בתוס' (סנהדרין מ"ה ע"ב) ד"ה משום כתבו דבעיר הנדחת דכ' הכה תכה ודרשו (ב"מ ל"א ע"ב) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בתורה, ממיתו בכל מיתה שיכול, ומפני זה אין נופל כאן החקיר' אם הותרה לדבר חמור, אי הוה מותרה לדבר קל או לא, דהרי כל מית' שנדון אותו מוטלת עליו, ושוב כל התראה לאיזה מיתה שתהיה מועלת ע"ש, וא"כ לפ"ז לא איכפת לנו, במה שלא פרטו להעובר, באיזהו מיתה יענש וסרו כל הקושיות הנופלות בזה ואמת: ומה שתמה רו"מ עלי, שהחלטתי שם בהגה דעינוי הדין שייך קודם גמר הדין, וממקום שהבאתי (שם פ"ט ע"א) מבואר להיפך, הנה גם בזה צדקה השגתו, אכן המעיין (מועד קטן י"ד ע"א) דמקשה הש"ס בפשיטות נמצאת אתה מענה את דינו, ושם קודם גמר דין מיירי, וע' תום' שם ד"ה נמצאת דהתעוררו מסנהדרין ל"ה ותרצו בדוחק, ע"ש:

ומה שנסתפק רו"מ מה לעשות בעונש של זוממי עיר הנדחת אם עונשם כיחידים בסקילה, כיון דעקר החיוב הוא סקילה לעובד ע"ז, או דינם בסיף כעונש אשר מגיע להם אחר אשר נגמר הדין ונמצאו מרובים, הנה משנה שלימה שנינו (סנהדרין פ"ט א' מובא ג"כ מכות ב' א') כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, ואס"ד דעדים זוממי של עיר הנדחת בסקילה, אף דאם הי' אמת הי' נענשים בסייף, א"כ גם אלו העדים אינם מקדימים לאותה מיתה, ובאמת כי יש לחלק דכאן אם לא היו מרובים היה גם העוברים נידונים בסקילה, עכ"פ לא הי' רבינו הקדוש קובע הדבר סתם במשנ' בכלל גדול, אלא ודאי דאנו מביטים רק על העונש אשר הי' מגיע להעוברים כן נתחייב הזוממים וברור:

והואיל ואנו עסוקים בזה אמרתי להעתיק לרו"מ מה שהכנתי להמופלג החריף מוה' יחזקאל מאיר הכהן ני' מלבוב, אשר שאלני על מה שהחלטתי בספרי תורת נביאים בשם הרמב"ם במורה דמן הדין אין על אנשי עיר הנדחת עונש מיתה, משום העדר ההתראה הנאות', ורק כיון שהיה עדה כלימה כופרת, נדונו כמורד במלכות שמים, וממונם אינם ליורשים, א"כ איך יתכנו דברי הש"ס (סנהדרין נ' ע"א) אדרבא סייף חמור שכן ניתנה לאנשי עיר הנדחת, ומה חומר שכן ממונם אבד, ולפי האמור אין כאן חומר דהרי מן הדין אין כאן עונש מיתה ורק מדין מורד באנו עליהם, ובכל דיני מלך, הדין כן דנכסהם למלך ואינם ליורשהם עכ"ל, אולם כאשר דקדקתי בסוגיא מצאתי כי אדרבה מכאן יש הוכחה למה שהחלטתי שם, דהנה לעיל אמרינן סקילה חמורה שניתנה למגדף ועע"ז, ומה חומר שכן פושט ידו בעקר, והיינו דעונש חמור לעבירה היותר חמורה, ולפי גודל העון כן העונש, וכן במה דאמרינן שם שריפה חמורה שניתנה לבת כהן ומה חומר שכן מחללת את אביה, והיינו דהקשו כבוד אבות לכבוד המקום, והוה ג"כ כפושט ידו בעקר, ולפי גודל העבירה נערך העונש, וכן אמרינן לקמן חנק חמור שניתן למכה אביו ואמו, ומה חומר שהוקש כבודם לכבוד המקום, ומן גודל האיסור אנו מכירים חומר העונש, וע' בחי' הר"ן כאן, אבל הך דאמרו דחומר בע"ה שכן ממונם אבד, הנה מכאן אין שום הוכחה על עוצם העבירה, ולא עוד אלא דלשיטת רש"י לקמן (קי"ב ע"ב) במשנה שם יחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט, ופירש"י הואיל והחמרת במיתתו הקלת בממונו, וע"כ בבא השנית במשנה מרובים בסייף לפיכך ממונם אבד, היינו מפני שהקלת בעונשם החמירו בממונם, ולפ"ז אין מקום לדיוק הש"ס דסייף חמור שניתנה לע"ה ומה חומר שכן ממונם אבד, הרי אדרבה הא דממונם אבד נסבה בשביל זה דהקלה התורה בעונש ודברי רש"י צ"ע, אבל לפי שיטתי שם ניחא, דהנה אמת הדבר דעע"ז פושט ידו בעקר אולם עכ"פ אם נענש על חטאו הוי לי' כפרה (שם מ"ז ע"א) דלא נקרא עדיין כופר ומורד, רק עבר על עבירה היותר חמורה שבתורה, וכיון דקבל עונשו אזי נתכפר לו, ע' רמב"ם פי' המשנה חלק סוף עקר שלשה עשר, ובפי' המשנה פ' הנחנק על משנה חומר מד"ס, דכל עבירות שבתורה אם עבר אחד עליהם, נענש כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא, משא"כ המכחיש והפורק עול ובכלל אלו המה אנשי ע"ה אשר עדה שלימה כופרת יצאו מן הכלל, והורו בדעתם כי כבר יצאו מן הכלל ואין להם חלק אתנו והמה מורדים במלכות שמים, ומפ"ז מבואר שמה במשנה דאין להם חלק לעה"ב, ומפ"ז קאמר הש"ס סייף חמור שניתן לאנשי ע"ה, והמה פשטו ידיהם בעקר כעע"ז, ובכ"ז חומר להם יותר שכן ממונם אבד, ומזה ניכר שנדונים כמורדים וכמכחישים מפני שהם עדה שלימה כופרת, ובזה חמורים מאיש יחידי העובד ע"ז, ונכון:

והנני ידידו דוש"ת באהבה צבי הירש חיות

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה