אור ברסלב
שות מוהרץ סימן ג

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן ג

סימן ב

שלום וברכה ורב טוב לכבוד ידידי המופלג החריף השלם במעלות כש"ת מוה' יצחק צבי המכונה אייזיק הירש ווייס מק"ק מעזעריטש גדול במדינת מעהרין:

א מ"ש רו"מ להתעורר על מ"ש בספרי תורת נביאים דלא ידעתי המקור לדברי רבינו ספי"ז מה' סנהדרין, דגזירת הכתוב שאין ב"ד ממיתין ולא מלקין על פי עצמו, וכ' רו"מ כי דבריו מבוארים (סנהדרין פ' ע"ב) דאמרו שם ושאר חייבי מיתות בעדה ועדים והתראה ע"ש, הנה גם אנכי ידעתי זאת, רק עיקר הקו' אנה מצא רבינו זאת במקרא, וחתרתי למצוא כן מגופא של התראה אשר היא תנאי ראשי לעונש מיתה, ואח"ז הבאתי דברי ירושלמי סנהדרין, דמיתת עכן היתה ע"פ הודאת עצמו, וא"ל עכן ליהושע למדתני ע"פ שנים עדים יקום דבר ע"ש, והנה מה מאד שמחתי כי אחר איזהו שנים בשעת הסדרת הגהותי על הש"ס מצאתי דברי הרמב"ם מבוארים בתוספתא רפי"א מסנהדרין, ר' יהודא אומר הוא שהתודה בעצמו פטור, דכתיב לענות בו סרה, שיתרה בו אחרים, ולא שיתודה בעצמו ע"ש, ולמרן נעלם המקור בזה. ומ"ש רו"מ דמ"מ אין ראי' מקרא דנוכל לומר דבאמת היכי דאומר דהרג בפני שנים ובהתראה, נהרג ע"פ עצמו, נעלם מעיניו שיטת רש"י (מכות ה' ע"א) סוגיא דבאו שני עדים ואמרו בחד בשבת הרג הנפש, ובאו אחרים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם, רק בשני בשבת או ערב שבת הרג, העדים נהרגין דבעידנא דאסהודי גברא לאו בר קטלא, פרש"י משום דלא העידו עליו בב"ד ואי הוי אתא והודה היה פטור ע"ש, הרי מבואר שיטת רש"י דבהודה בעצמו פטור גם ממיתה ושוה לדין קנס דמודה מפי עצמו פטור ואיך יפרנס רש"י דברי התוספתא דמבואר דהוא שהתודה בעצמו פטור מקרא דלענות בו סרה, וע"כ צריכים לחלק בזה דאם הודה שהמית בפני עדים ובהתראה, ג"כ נתקיים הקרא דלענות בו סרה, כיון שאומר שהתרו בו אחרים, ואולם גם זה אינו דהרי בהודה בקנס דפטור צריך לחייב עצמו בקרן עכ"פ אבל אם חייב עצמו בלא כלום (ב"ק ע"ה ע"א) אזי מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכאן פטור עצמו בלא כלום בהודאות עצמו, ואפילו באו עדים אח"כ, מכ"ש באומר דהרג בפני עדים ולא באו עדים דבודאי פטור: והנה התוס' מכות שם התעוררו באמת על רש"י דא"כ כל חייבי מיתות יכולים להודות ולפטור עצמם מן המיתה ע"ש, וע' פני יהושע שם, ולפע"ד דאין התחלה לקו' זו דבאמת היכי דהודה פטור ודין התורה משכחת היכי דלא הודה, דהרי על כרחך אין אפשרות לחיוב מיתה, רק בהתרה בו, וקבל התראה, ועד שיתיר עצמו למיתה וצריך לומר על מנת כן אני עושה כמו דמבואר (סנהדרין מ' ע"ב) וברמב"ם פי"ב מה' סנהדרין, זולת זה אין על העובר חיוב מיתה, ואם הי' רוצה לפטור עצמו מן המיתה, היה מספיק לו שלא לקבל התראה ושלא להתיר עצמו למיתה, ובהרכין ראשו לבד קי"ל דאינו נהרג ומי הלחיצו לומר דעל מנת כן עושה למען יתחייב מיתה, ע"כ דאינו חופש אחר אופנים להציל עצמו ממיתה, ושוב גם זה לא יעשה להודות לפני הב"ד למען יפטר, ואם אירע כן באמת דהודה ואח"כ באו עדים נפטר באמת מצד הדין, והרי ראינו בכל ענין נדרים ושבעות ונזירות והקדשות כמה לאוין יש בהם, ואם נשאל עליהם לבסוף שוב חכם עוקר הנדר מעיקרו, ואפילו כפתוהו על העמוד נשאל על הנדר (שבועות כ"ב ע"א) וכבר התעוררו התוס' בכיוצא בזה (גיטין ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דהקשו אם בטלו מבוטל, א"כ כל אחד יחפה על בת אחותו, וכתבו אם יעשה כן אזי כדין יחפה, וחזר והקשו, א"כ מלקות היכי משכחת בעבר על נדרים ושבועות הרי התראות ספק דלמא ישאל עליהם לבסוף, וע' טורי זהב יו"ד ה' חלה סי' שכ"ג ס"ק ב' מ"ש בזה, והביא דברי הרשב"ם (ב"ב קכ"ב ע"ב) לענין שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת, ונשאל אח"כ על ההקדשות אזי נפטר מכרת למפרע, משום דהותר ההקדש, ובכ"ז דין התורה משכחת בלא שאל על נדרו אע"ג דכל אימת דירצה לקיים בהעובר דין מלקות ימהר לשאול על הנדר, וע' שו"ת חות יאיר סי' ק"ל שפקפק בזה דלדעתו דמכרת ומיתה בידי שמים לא יפטר ע"י התרה בלי תשובה, ועד כאן לא אמרו בפ"ג דשבועות דאפילו אכלו כולו נשאלין, מפני שיש שיור למלקות, היינו דוקא מלקות דתלוי במעשה ב"ד אבל לא מעונש שמים ע"ש, והארכתי בזה במ"א עכ"פ ראינו דיש אופנים נאותים לאדם לפטור עצמו מכל עונשי ב"ד ע"י שאלה, ובכ"ז דין התורה מתקיים היכי דלא השתדל להתיר נדרותיו ע"י שאלה, וכן ראינו (חולין י"א ע"ב) דרצו לומר דאזהרת ומכה אביו ואמו מות יומת, לא תתקיים רק בהיו אביו ואמו חבושים בבית האיסורין, וכמה מהדוחק לפרש אזהרה מפורשת בתורה באופן רחוק כזה ובכ"ז בכיוצא בזה אמרינן שבקא לקרא דדחיק ומוקים אנפשי', והתנאים הנחוצים ומוכרחים בדין בן סורר ומורה, ובדין עיר הנדחת, ובדין בית המנוגע רבו מאד עד שעלה על דעת הרבה תנאים לומר, דבן סורר ומורה, ועיר הנדחת ובית המנוגע, לא היו ולא עתידים להיות, רק נכתבו דרוש וקבל שכר (סנהדרין ע"א ע"א) ובאמת אמרו חז"ל ספ"ק דמכות אלו היינו בסנהדרין לא היינו הורגין אדם מעולם, ובפרט זה האיש אשר ירצה להתיר עצמו למיתה, והעיז פניו בשאט נפש שעובר עבירה זו להכעיס על מנת שיעניש, איש כזה לא יחפש אחר עצות מרחוק, כיון שהי' בידו לפטור עצמו מן העונש ב"ד, אף בתקפו יצרו על העבירה, ע"י שלא יקבל התראה, סוף דבר קו' התו' במכות דא"כ כל אדם יפטור עצמו ע"י שיודה איננה חזקה כ"כ כמו שחושבים בתחלת ההשקפה. וידע רו"מ עוד כי לפי טעם הרמב"ם דמפ"ז אין ממיתין ולא מלקין, משום שמא מן העמלים מרי נפש, המחכים למות, שתוקעין חרבות בבטנם, ומשליכין עצמם מעל הגגות, שמא כך זה כן יבא ויאמר דבר כדי שיהרג עכ"ל, והנה טעם זה לא שייך במלקות והרמב"ם כתב ולא מלקין ג"כ ואולם ע"ז סיים וכללו של דבר גזירות מלך הוא, וגם נ"ל דאם הודה מפי עצמו ויש ג"כ רגלים לדבר, נהי דאינו מחויב מיתה מ"מ יש עליו שאר עונשין לאסרו במאסר, ולהכניסו בכיפה ולהאכילו שעורים, (ע' רמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ח) שעושין כן להורג בלי התראה, ובעדות מיוחדת גם זה כן, ומכ"ש בהודה ואח"כ באו עדים, דלכ"ע לא נפטר מעונש וכבר תמהתי בהגהות על מכות דאמרו שם במשנה ספ"ק, א"כ הייתם מרבים שופכי דמים בישראל, דהרי נהי דליכא עונש מיתה מ"מ יש עליהם שאר עונשים כמו שזכרנו למעלה:

ב ועל ענין ההתרא' אשר דנתי בספרי שם, דהרי בהודאת עצמו ליכא תנאי ההתראה ע"ש, והנה עתה אחר אשר מצאתי דבתוספתא הוציאו חז"ל ענין זה מקרא, דכ' לענות בו סרה, שוב קשה, דהקרא מיותר דהרי מסברא ידענו דאין לענוש מודה מפי עצמו מפני העדר ההתראה, ונ"ל כשנדקדק בלשון הש"ס (סנהדרין מ' ע"ב) בענין ההתרא' נמצא דצריך להיות ב' עניני התראה, אחת, (להודיעה) [להודיעו], העונש אשר יתחייב אם יעבור, ועוד שנית ג' תנאים אחרים, קבלת ההתראה, התיר עצמו למיתה, המית תוך כדי דיבור, ור' יוסי ב"ר יהודה ס"ל דלא ניתנה התראה רק להבחין בין שוגג למזיד, דאולי אינו יודע העונש, ובחבר א"צ התרא', והנה התוס' (שם מ"א ע"א) ד"ה באשה חביר' כ' דלר' יוסי בר"י לא צריכים, התיר עצמו למיתה, אי נמי חבר הוי כאלו התיר עצמו למיתה, ותי' השני של התוס' הוא נגד ש"ס ערוך (שם ע"ב ע"ב) דדייק הש"ס דרודף א"צ התרא' מברייתא דלא נזכר בלשון ההתרא' רק כי ישראל הוא ובן ברית הוא ולא נזכר בה לשון קבלת ההתרא', ומשני הש"ס שם ההוא ר"י בר"י דס"ל חבר א"צ התרא', והיינו לדידי' קבלת התרא' ושיתיר עצמו למיתה לא צריך ע"ש, ברש"י, ולפי' התוס' דחבר הוי כקבל התראה, לא יתכן הברייתא אם בחבר מיירי, שוב א"צ להזכיר בהתרא' והתורה אמרה שופך דם האדם דמו ישפך, ואם בעם הארץ שוב נעדר שמה תנאי ההתראה ע"מ כן אני עושה וצע"ג, ראינו משם דיש שני מיני התרא', אחת מצד הסברא (להודיעה) [להודיעו] העונש, כדי להבחין בין שוגג למזיד, והשני מצד גזירת הכתוב, והיינו ג' תנאים הנזכרים, קבלת התראה, והתיר עצמו למיתה, והתרא' תכ"ד, דמן הכרע הדעת ענין זה למותר, כיון שיודע העונש ועובר, מדוע יפטור אם לא אמר על מנת כן אני עושה, והנה לפי השקפה ראשונה נראה מש"ס (כתובות ל"ג ע"א) דהא דבעי התראה תכ"ד, הוא ג"כ סברא דבלא"ה יכול לומר דשכח ההתרא' וכן מוכח ג"כ מסוגיא דכאן דבעי הש"ס מנין להתראה ואח"ז בעי הש"ס מנין לתנאי דהתיר עצמו למיתה, ועל תנאי דהתראה תכ"ד לא הביאו למוד מקרא, אולם המעיין בתוס' ד"ה מנין להתרא', דהקשו דהרי לא ניתנה התרא' אלא להבחין, והיינו דמן הסברא ידענו נחיצת התראה ולא בעי קרא, ותירצו בתירץ השני דבעיית הש"ס על התראה תוך כדי דיבור, וא"כ מוכח מתוס', דהכרחית ההתראה תכ"ד אינו מסברא רק גזה"כ, דאם מצד סברא שוב קרא למה לי, וצ"ל הך דאימור אשתלי הוא רק טעמא דקרא, דמפ"ז הצריכה התראה תכ"ד, אבל אם לא גילתה התורה הכרח התראה תכ"ד, אז לא הי' עולה על הדעת דישכח התרא' בזמן קצר כזה, ולמדו חז"ל דכ' וראה את ערותה עד שיראנו טעמו של דבר, היינו שבשעה שעוסק בערוה מראין לו טעמא של דבר היינו התראה, ומכ"ש הלמוד המוצאים אותו מקושש שהתרו בו ועדיין מקושש מורה ע"ז הורא' שלימה שצריכין התרה תכיפה למעשה:

ג ואולם עדיין דברי התוס' תמוהים מדוע נקטו רק תכ"ד, ולא תירצו יותר מרווח דבעיית הש"ס מנין להתראה על קבלת ההתראה, דזה ודאי אין הדעת מכרעת אותו, רק מצד גזה"כ, והוא תנאי הראשון מתנאי ההתראה שיאמר יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות, ומוכח מן וראה את ערותה שיודיעהו טעמו של דבר, היינו שיאמר העובר שיודע ענין האיסור, ונ"ל דמכאן ראי' לשיטת הרב הפני יהושע בק"א לכתובות, סוגיא דשנים אומרים מת, אחר שהחזיק סברת הרשב"א והמהרש"א דעד כאן סוקלין ושורפין על החזקות, והולכין בדיני נפשות אחר הרוב דוקא בענין המסופק ולמי שנסתפק, אבל אם הבעל דין מכחיש ואומר כי נודע לו, כי ענין החזקה או הרוב הוא שקר ומכחיש החזק', בכה"ג אין לנו לענוש את אדם מפני החזק' או הרוב, אשר אינם כודאי, כיון שאצלו הדבר ברור כשמש כי נקי מאשמה וחף מפשע, והעלה הפ"י דזה הוא הטעם דבעינן קבלתי ההתרא' והתיר עצמו למיתה, דבל"ז א"כ אין אפשרות בשום פעם לענוש העובר, דבכ"מ ימצא מקום לפטור עצמו בטענה כי נודע לו שאין עליו חטא משפט מות, כגון שיעידו שבא על א"א או על הערוה, יוכל לטעון דנודע לו שהי' קידושין פסולין וכדומה, אולם אם קבל התראה ואומר ע"מ כן אני עושה, הנה הורה בדעתו שמודה כי אמת בפי המתרים ואינו רוצה לחפש עצות מרחוק לפטור עצמו מן העונש, אדרבא אומר על מנת כן אני עושה למען אתחייב עיין בפ"י באריכות ענינים נעימים, והארכתי במ"א בזה, א"כ צדקו דברי התוס' שנקטו רק ענין התראה תכ"ד, דזה לבד גזה"כ, אבל קבלת התראה והתרה למיתה הוא ג"כ ענין סברא, למען לא יוכל הבעל דין לטעון נגד העדים, לפטור עצמו מן העונש כמ"ש הפ"י והכרחו לפרש דבעיית הש"ס מנין להתראה מה"ת על תכ"ד קאי, דגילתה התורה דביותר משיעור תכ"ד יוכל העובר לומר דשכח ההתראה, וכל זה שייך היכי דבא הב"ד לענוש העובר ע"י עדים, אבל המודה מפי עצמו, דלא שייך נחיצת התראה, והתרה למיתה למען לא יוכל להתנצל, דהרי אדרבא רוצה שיהי' נענש, וגם לא שייך דיטעון טענתו ששכח ההתראה דנהפוך הוא, דהרי בא לב"ד (לממן) [למען] ימיתו אותו, ובפרט היכי דאומר שהי' ההתראה כדינו ע"י עדים והי' עולה על הדעת דבכה"ג נהרג ע"פ עצמו, ולהכי צריך קרא בתוספתא לפטור אותו ובפרט מבואר ברמב"ם פ"ב מה"ס דהתראת עצמו מועיל ונכון:

וע"פ סברת הרב הפ"י שהבאתי למעלה, נתישבו ג"כ דברי הרמב"ם פי"ב מה' סנהדרין שכ' אחד חבר ואחד עם הארץ צריך התראה, מפני שלא ניתנה התראה רק להבחין בין שוגג למזיד, והלח"מ התעורר שם דלטעם זה שוב חבר לא יצטריך התראה, והרמב"ם התחיל דגם חבר צריך התראה וסיים בטעם של ר"י בר"י, אבל לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם השתמש רק בלשון ר"י בר' יהודא, אבל לא בסברתו, דלדידן אף בחבר צריך להתרות בו תכ"ד, ושיקבל עליו ההתראה בלשון ע"מ כן עושה, דבלא"ה הנה יכול לטעון שכחתי ההתראה, או שיודע כי מצב הדבר אינו עד"ז שהוא חייב מיתה, ואע"ג דהיא מילתא דלא שכיח, בכ"ז שלא לענשו מיתה, יוכל לתרץ דבריו בכל אופן האפשר, ורק מה שאומר ע"מ כן אני עושה מורה בדעתו שאינו רוצה לחפש תחבולות כאלו, וזה כוונת הרמב"ם אע"ג דהוא חבר בכ"ז כ"ז שלא הי' התראה כדינו, יוכל לומר דהי' שוגג או אומר מותר, ודיודע דאין כאן משפט מות ופשוט:

ד והנה הפ"י התעורר שם דדבריו לא יצדקו רק לשיטת ר"ש דדריש טעמי' דקרא (ב"מ קט"ו ע"א) אבל לדידן דלא דרשינן, שוב אין חילוק בעניני תנאי התראה וכלם גזה"כ הם, אולם כבר כ' הרמב"ם סוף ה' תמורה דאע"פ שכל מצות התורה המה גזירות, בכל זאת דרך מוסר ותוכחה יש לתת טעם למצות התורה, היכי דאין נפקא מיני' לדינא וע' תוס' (סוטה י"ד ע"א) ד"ה הוא האכילה מעדנים דר"מ לא דריש טד"ק היכי דיש נ"מ לדינא, ואולם במרדכי על מס' ב"ק מבואר, דגם לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא, בכ"ז בדבר התמוה ולהיפוך משקול הדעת אזי לכ"ע דריש טעמא דקרא אף ביש נ"מ לדינא (אנכי לא מצאתי דברי המרדכי הללו רק ראיתי מובא בפחד יצחק ערך טעמא דקרא על הך דמפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע) ובנ"ד ג"כ ענין קבלת ההתרא' שיאמר ע"מ כן אני עושה תמוה מאוד ורשות לנו לחפש טעמים נאותים וכיוצא בזה פלפלתי זה שנים רבות על דברי רב גדול אחד, עת שלחתי לו ספרי אלה המצות למנה, וראה שמה מה שפלפלתי ע"ד קו' המפורסמת להגאון מהר"ץ מהאלברשטאט, דלשיטות התוס' (חולין י"א ע"ב) דבנסקלין שנתערבו בנשרפים, דבין מיתה קלה לחמורה לא שייך הלוך בתר רוב, וא"כ שריפת בת כהן איך משכחת דלמא לאו אביה הוא, וסוף סוף היא בסקילה אף אם אינו אביה וכ' הרב הנ"ל אלי דלדעתו כיון דכתבה תורה בטעם השריפה את אביה היא מחללת, וא"כ אף אם לאו אביה היא, בכ"ז האב מוחזק לאביה אצל כל בני עולם, וסוף סוף כבודו של המוחזק לאביה מחולל על ידה, ואנכי השבתי לו אז דלדידן דלא דרשינן טעמי' דקרא אע"ג דמפרש הטעם בתורה, הנה אין לדון אחר הטעם גם בענין זה, אבל לפי דברי המרדכי יש לדבריו קיום והעמדה דגם בנ"ד עונש של בת כהן, הוא תמוה ויוצא משאר עונשי התורה, ולא מצינו עונש שריפה רק בענינים מועטים אשה ובתה וחמותו ואם חמותו, ובכה"ג דרשינן טעמי' דקרא: ואם נחליט דבכה"ג דרשינן טעמי דקרא יש בידי ליישב בדרך יותר נאות קו' המפורסמת הלזו דלפ"ז צדקו דברי הרב הפ"י שהבאתי, דטעם דקבלת התראה, והתרה למיתה, הוא למען לא יטעון הנדון נגד החזקה והרוב להתנצל עצמו, והנה בנסקלין שנתערבו בנשרפין, א"כ יוכל המיעוט לטעון דידונו אותו בקלה, מפני שיודע שהוא מן הנסקלין - למ"ד דסקילה קלה משריפה - והוא מכחיש את הרוב ונאמן הוא לגבי' עצמו נגד הרוב ואומר ג"כ דלא התרו אותו רק בסקילה, במיתה המוטלת עליו לבדו, משא"כ בבת כהן שזינתה, הרי התרו אותם בשריפה, והמה קבלו ההתראה ואמרו ע"מ כן המה עושים, הנה הצדיקו הבועל והנבעלת את דברי המתרים וגילו דעתם שאין להם טענה נגד זה שמוחזקת לבת כהן וזה נכון:

ידידו חותם בברכה צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה