אור ברסלב
שות מוהרץ סימן ב

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן ב

סימן א

לכבוד ידידי כנפשי ה"ה הרב המופלג בתורה וביראה החריף כש"ת מוה' חיים נתן נ"י דעמביצר מקראקא:

דברי רו"מ באו בארוכה, ואולם אנכי אבא על סדר דבריו בקצרה:

א ע"ד אשר נסתפקתי בספרי תפארת למשה בהגה, אם לוקין מכות מרדות על לאו שבכללות, והביא רו"מ ראי' מן מה שכ' הרמב"ם (פ"ט מ"ה קרבן פסח ה"ז) דהמאכיל כזית מן הפסח לבן נכר עובר בלא תעשה, ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכות מרדות ע"ש, והרי שם עקר האיסור על המאכיל משום לפני עור לא תתן מכשול, ובכ"ז כ' דלוקין מכות מרדות, אע"ג דלפני עור הוי לאו שבכללות, כמ"ש הרמב"ם בספר המצות שורש תשיעי עכ"ל אולם אנכי מצאתי (רמב"ם פ"י מה' כלאים ה"א) המלביש את חברו כלאים עובר המלביש על לפני עור ואינו לוקה, וכ' הכ"מ משום דהוי לאו שבכללות ולא סיים שם רבינו דלוקה מכות מרדות, וכן מצאתי (רמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' ך') המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה, וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ע"ש, ולא נזכר שמה דלוקה מכות מרדות, וכן בסוף פי"ב מה' רוצח הי"ד לענין מכירת כלי זיין לעכו"ם, ולענין השאת עצה רעה ע' ספר המצות ל"ת רצ"ט וכן בה' ממרים פ"ו ה"ט לענין מכה בנו הגדול וע' פ"ו מה' תלמוד תורה הי"ד, בכלהו אין זכר למכות מרדות, וכן הזכיר הרמב"ם פ"ד מה' מלוה ה"ב, דהמלוה והלוה והעדים בריבית עוברים על לפני עור, ואין זכר שמה מן מכות מרדות, ואולם בעקר הדבר אני תמה מדוע החליט הרמב"ם דלפני עור הוי לאו שבכללות, הרי כתב (פי"א מה' עכו"ם ה"א) דלוקה על ובחקותיהם לא תלכו, ולא מקרי לאו שבכללות, כיון דאינם ענינים שונים ונפרדים, רק כל הפרטים אשר נופלים תחת שם זה המה משם אחד ושוב עונשם שוה ולא דמי ללאו דלא תאכלו על הדם, דענינים הנלמדים שונים זה מזה, ע' מרן כסף משנה שם, וא"כ לאו דלפני עור דמיא לזה דכל הפרטים, היינו (מכשהול) [מכשיל] את העור בגופו, והמשיאו עצה שאינה הוגנת והמכשילו בדבר איסור ג"כ בכלל אזהרה זו וצ"ל כיון דמ"מ ענינים שונים המה, דמיא טפי ללאו דלא תאכלו על הדם, וע' מ"ש הטורי זהב יו"ד סי' קט"ז ס"ק ו', דהשותה בקרנא דאומנא ומשהה נקביו אינו לוקה משום לאו שבכללות, אע"ג דגם שמה כלם בכלל בל תשקצו הם, וגם מן מ"ש הרמב"ם סוף ה' מא"ס, דלוקין מכות מרדות על בל תשקצו, מוכח דלאו שבכללות ישנו במכות מרדות ורו"מ הביא עוד ראי' נכונה, מדברי מר"ן הכ"מ פי"א מה' גירושין הי"ד דלאו דאחרי אשר הטמא' הוי לאו שבכללות ולוקה דכתב רבינו היינו מכות מרדות:

אכן דברי הצל"ח תמוהים בעיני דהרמב"ם דרכו תמיד לבאר, במכשיל חברו עובר דל"ת דלפני עור, כמו שהזכרתי למעל', ועוד בסוף פי"ב מה' רוצח הי"ד לענין (מכתרת) [מכירת] כלי זיין לעכו"ם ולענין השאת עצה רעה, וכן בה' ממרים פ"ו ה"ט לענין מכה בנו הגדול ובפ"י מה' ת"ת הי"ד (והרב יד המלך בה' עכו"ם תמה על רבינו דהשמיט לאו דלפני עור בכל ספר הי"ד, ולא הזכירו רק בענין ריבית לבד, זולת זה אין זכר בספרו מן לאו זה, ודבריו תמוהים ונעלם מאתו המקומות שהבאתי, רק זה אמת דהשמיט הדין דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואמ"ה לבני נח, אולם אין צורך לזה) ומדוע במאכל פסח לבן נכר לא הזכיר ל"ת דלפני עור ועוד דהרי בכלהו לא הזכיר מן מכות מרדות, נוסף ע"ז כי לענין מכה בנו הגדול לא הזכיר רק דמנדין, וע' משנ' למלך פ"ו מה' ת"ת דבכל אלו עונשים בנדוי ולא במכות מרדות, וע"כ הטעם דעל לאו שבכללות ליכא מכות מרדות, והא דכ' הרמב"ם בסוף ה' מא"ס פי"ז הך"ט דלוק' מכות מרדות בשות' בקרנא דאומנא ומשהה נקביו, שם עקר אזהר' על אכילת שרצים ולוק', רק דחכמים הכניסו גם אלו בכלל בל תשקצו, דאי כשיטת הט"ז שהבאתי דמטעם לאו שבכללות, איך יצדק לשון רבינו במ"ש, וכן אסרו לאכול בכלים הצואים וכן אסרו לאכול בידים מסואבות, דמשמע דלא אסור רק מדרבנן, וכן לענין בל תשחית כ' הרמב"ם פ"ו מה' מלכים ה', דאינו לוקה רק מכות מרדות מדבריהם, וע"כ ג"כ משום דאינו רק מדבריהם, דאי משום לאו שבכללות הרי קי"ל דאף חדא לא לקי, ומדוע לקי בקוצץ אילן מאכל כמ"ש שם ה"ח, אכן לפמ"ש מר"ן הכ"מ בה' גירושין דלאו דלא יוכל לחזור לקחתה אחר אשר הוטממ', דעקר מורה על מחזיר גרושתו וע"ז לוק', ה"נ בלאו דלא תשחית את עצה מבואר בתורה וע"ז לקי, ועל השאר אינו רק מרדות:

והנה בספר החינוך פ' קדושים מצוה רל"ב סיים דמפ"ז ליכא מלקות על לפני עור לא תתן מכשול דהוי לאו שאין בו מעשה, וע' משנה למלך פ"ד מה' מלוה ד"ה כתב הרב בעל כנה"ג והביא כן בשם מרן הכ"מ פי"ב מה' עדות, ואולם הכסף משנה כ' בסוף ה' כלאים דמפ"ז לא לקי על לפני עור דהוי לאו שבכללות, ובה' עדות פי"ב ה"ד לא כ' מרן רק דהמאכיל טריפות לחברו לא נפסל לעדות, משום דעל לאו דלפני עור ליכא מלקות, ולא נזכר שמה הטעם מדוע לא לקי, אכן דברי החינוך אינם מובנים מדוע הוי לאו שאין בו מעש' בשלמא במשיא לחברו עצה שאינו טובה הוי רק עקימת שפתיו אבל במאכילו דבר איסור הרי עושה מעש' במה שנותן לו לתוך ידו, או לתוך פיו, ובפ' בא מי"ג כ' החינוך ג"כ דהמאכיל פסח לבן נכר לא לקי, משום לאו שאב"מ וג"כ צ"ע הרי עוש' מעשה, ובפרט לשיטת הרב החינוך, דס"ל בכ"מ דכל היכי דאפשר במעשה שוב לקי גם על לאו שאב"מ, וע' שער המלך פ"א מה' חמץ, בדברי הרמב"ם בקנה חמץ בפסח, שהאריך הרבה בדברי החינוך ולא התעורר מן הסתירה כאן, ובדברי רבינו יונה בספרו שער התשובה מצאתי, דכתב דלאו דלפני עור מקרי לאו שיש בו מעשה, וגם מסייע מקרי יש בו מעש', וכל היכי שההתחל' הי' בו מעש' אע"ג דלבסוף ליכא מעשה, מקרי יש בו מעשה ע' רש"י (ברכות כ' ע"א) לענין לבישת כלאים דמקרי קום ועשה ובמשנ' למלך ה' ביאת מקדש:

ב ומ"ש רו"מ דלשיטת הצל"ח דאזהרת של כל בן נכר לא יאכל בו, על הנכרי קאי, ולא על ישראל המאכיל, ניחא הך דרפ"ק (פסחים ג' ע"ב) בעובדא דההוא ארמא' דסליק ואכיל פסחים בירושלים, וא"ל ר"י בן בתירה, מאליה מי קא ספי לך, אגלאי מלתא דעכו"ם הוא וקטלוהו, ולמה חייב מיתה במה שאכל את הפסח, א"ו דעקר אזהרת בן נכר לא יאכל בו, על הנכרי קאי, ובעכו"ם קי"ל אזהרתן זו היא מיתתן עכ"ל הנה היטב אשר דיבר בזה, וכבר תמהתי ע"ז בהגהותי מה חטאו של ארמאה הלזה שיתחייב מיתה, והנה חכם אחד רצה להסביר הדבר, כיון דעכו"ם אסור לאכול בני מעיים משום דבמית' תליא מילתא, ע' (חולין ל"ג ע"א) וכיון שלא ידעו שהוא נכרי, בלי ספק האכילוהו מן המעיים, ואולם הדבר תמוה שנהרוג אדם על הספק, ומאן יימר לן דאותו ארמאי אכל מן המעיים, ובפירוש כ' הרמב"ם פ"י מה' מלכים ה"ח לענין בני ישמעאל הואיל ונתערבו בבני קטורה נתחייבו במילה בשמיני ומ"מ אין נהרגין והיינו מפני שאין הורגין אף ב"נ על הספק ע' משנה למלך שם ה"ח ושו"ת שאגת ארי' רסי' מ"ט. ומה שהקשה רו"מ דאף לשיטת הצל"ח, מ"מ האי ארמאה שאכל מן הפסח לא הי' עדים עליו, רק הוראות עצמו, ואנן בבן נח עד אחד בעינן אבל ע"פ עצמו אינו נהרג עכ"ל הנה באמת מזה ראי' לשיטת הרב החינוך סוף מצוה כ"ו שכ' בזה"ל ומן החילוקים בין ישראל לעכו"ם, כי ישראל לא יתחייב לעולם בלי עדים וכו' וכן יתחייב העכו"ם בהודאת פיהם, משא"כ בישראל שצריך עדים, ע"ש וכדבריו מבואר במדרש סוף סדר נח פ' ל"ד וז"ל כלהו בהלכות בן נח בעד אחד, בדיין אחד, בלא עדים ומפרש הרב יפה תואר שם, דכוונת בלא עדים היינו בהודאת עצמו, וכן מצינו בדוד שהרג לגר העמלקי בהודאת פיו ע"ש, ואולם הרמב"ם דכתב ס"פ י"ז מה' סנהדרין הא דהרג דוד לגר העמלקי היתה הוראת שעה, או דין מלך, ע"כ פליג על הרב החינוך ולשיטתו גם בן נח לא נהרג בהודאת עצמו, ושיטת החינוך מסתעייא מן המדרש, ומן עובדא דההוא ארמא', והרב בעל יפה מראה לא התעורר מאומה בזה, ואולם אף לשיטת הרמב"ם דגם ב"נ אין נהרג ע"פ עצמו, היינו מפני הטעם שכתב שם בה' סנהדרין שמא מן העמלים מרי נפש, המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם, וכו', שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה, כדי שיהרג ע"ש, וכאן בההיא ארמאה הוא לא בא להעיד בעצמו שיענש, רק ע"י מה שאמר ספו לי' מאליה אגלאי מלתא דעכו"ם הוא, ובכה"ג חייב ע"פ עצמו:

ג ומה שהקש' רו"מ על הא דפסק הרמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"ב, דלעולם אין הורגין מן הבני נח לא קטן ולא חרש ושוטה, והרי הרא"ש כתב בתשוב' כלל י"ז דשיעורין שבבן ושבבת גם כן בכלל שיעורין הלכה מסיני, וא"כ בב"נ דלא נתקבלו אצלם השיעורין בסיני, שוב גם קטן שעבר עבירה יהי' נידון למיתה, דהרי מבואר ברמב"ם בה' מלכים, דלא נתנו שיעורין רק לישראל ולא לבני נח עכ"ל רו"מ לכאורה יש לעיין בזה וע' שיטת הר"א מזרחי מובא במשנה למלך פ"א מה' חמץ, דאכיל' דקרא היינו כל שהוא רק הלכה למשה הוציאה על כזית, וכ' המפורשים דזה ג"כ הטעם דעכו"ם נתחייב על אבר ובשר מן החי בכל שהוא, משום דלהם לא אתא הלכתא לאוקמי' לשון אכיל' על כזית, אולם שיטת הרא"ש בזה אינה מוסכם, וע' רש"י (נזיר כ"ט ע"ב) דכ' דשיעור י"ג שנה למדו משמעון ולוי דכתיב בהו איש, והי' אז לוי בן י"ג שנה וע' רש"י בפי' למס' אבות פ"ה על המשנ' בן שלש עשרה למצות, דכ' בפירוש הראשון דאיש בן י"ג שנה כמו שמצינו בלוי ע"ש, וכיון דראינו דנהגו כן האבות הה"ד ונהגו כן בתורת בני נח, דקודם מתן תורה הי' האבות מתנהגים רק בתורת ב"נ, ועוד דלשיטת הרמב"ם פ"י מה' מלכים ה"א, דב"נ ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, אע"פ שא"צ התראה, מ"מ אין סברא להרגו, היכי דשגג ע"ש, וגם בדין הקטן והחרש והשוטה דאינם בני דיעה, ואינם בכלל בן אדם המשתמשים בחושם ובשכלם, לפי דרכי בני אדם, ולא תצוה התורה לענוש אנשים כאלה, ופשיטא דכיון שהגיע הקטן לכלל שנותיו ומשתמש בשכלו, אין צריכים להביט על הסימנים כמו בישראל: ודע דרש"י באבות שמה בפי' שני כ' ג"כ די"ג למצוה הוא הלכ' למשה מסיני כשיטת הרא"ש בתשובה, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל סי' נ"א, דסימני שנים בכלל שיעורין הלמ"מ, ומזה הוכחתי במ"א דרש"י אבות אינו מרש"י אחר שלא הזכירו הרא"ש ומהרי"ל מרש"י דאבות ואכ"מ:

ד ע"כ לא דברנו רק משיטת הצל"ח, דלדעתו לאו דבן נכר לא יאכל רק לב"נ, אבל דברי הכ"מ צודקים יותר, דבודאי התורה רק לישראל נאמר', ולא באה לתת תורה לבני נח וע' ג"כ מ"ש הרב הח"ץ בתשוב' סי' כ"ו בשם הרש"ל, והרי דרשו לנו מורשה ולא לנכרים למורשה, ונאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, וע' מדרש ר"פ משפטים, וקי"ל אין מוסרים דברי תורה לנכרים (חגיגה י"ג ע"א) ועכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה, ע' סנהדרין פ' ד' מיתות, וראיתי בתשובת רשב"ש סי' תקמ"ג, שכתב לתרץ קו' התוס' (סנהדרין נ"ו ע"ב) על הא דעשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע מצות ב"נ, הוסיפו שבת, ודינין, וכיבוד אב ואם, ולמה הצרכו להצטוות עוד הפעם, אחר אשר מוזהרים ועומדים מזמן אדם הראשון ונח, וכ' אחרי דקי"ל מצוה שנאמר' לבני נח, ולא נשני' בסיני לישראל לבד נאמר' (שם נ"ט ע"א ) ועתה אם לא הי' משה רבינו נצטוה, עוד הפעם על ז' מצות ב"נ, לא הי' האומות מוזהרים עליהם, כיון דנאמרו ולא נשנו, אבל עתה שנשנו ז' מצות בסיני, שוב נעשו לחוב על האומות ג"כ ע"ש, וע"פ דברי הרשב"ש הנ"ל עלו דברי (הרמב"ם פ"ח מה' מלכים ה"י) כמין חומר שכ' משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות רק לישראל, שנא' מורש' קהלת יעקב וכו', וכן צוה משה מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם, לקבל מצות שנצטוו בני נח עכ"ל ולכאור' מנין לו זאת דמשה הי' שליח גם להאומות לכופם על ז' מצות, ודלמא החוב עליהם רק מאזהר' ד' לאדם הראשון ולנח לבד, אולם מזה שראינו שנצטוה משה במרה על ז' מצות ב"נ, אע"ג דכבר נצטוו בתורת בני נח עליהם, וע"כ דנצטוו עוד הפעם למען יתחייבו גם האומות במצות אלו, א"כ מזה נלמד דמשה רבינו הי' שליח להזהיר לבני נח ג"כ ונכון. וקו' הרש"ל הרי התורה דוקא לישראל ניתנה, לא קשה על ז' מצות, דשאני אלו דכבר נזהר בהם אדם הראשון, שהי' אב לכל באי עולם, רק נצטוו למען ישארו לחוב עליהם גם אחר קבלת התורה והזהיר זאת במרה בתחלת דיבור ד' למשה לצוות העם מצות אשר ילכו בהם, והזהיר אז גם לכל באי עולם על ז' מצות שלהם, אבל אותן המצות החדשות אשר אינם בכלל מצות ב"נ, בודאי רק לישראל למורשה לבד הם, ואולם יוקשה ע"ד התוס' (זבחים ס"ח ע"ז ה' חולין כ"ב ע"א) שכתבו אע"ג דמחוסר אבר נאסר לבני נח לקרבן, בכל זאת צריכין קרא מן העוף לאסור מחוסר אבר, דבלא"ה הו"א דאחר שניתנה תורה, ולא נשנה איסור מחוסר אבר בסיני, שוב לישראל נאמר ולא לבני נח, והותרו ב"נ בהקרבת מחוסר אבר, לכן הצרכה התורה להכפיל האיסור ע"ש, ושם קשה באמת והרי תורה לישראל לבד ניתנה, ולא לאומות, וצ"ל כמ"ש החכם צבי שם סי' כ"ו, דאיסור גזילת וגנבת עכו"ם, אינו שהתורה תצוה לעכו"ם, רק התורה תזהיר אותנו, שלא נרע להם בגנבה וגזיל' וכדומה ע"ש, וגם בקרא דמן העוף אשר בא לדעת חז"ל להזהיר על מחוסר אבר, לא בא ללמד להאומות שלא יקרבו מחוסר אבר, רק בא ללמד אותנו כיון דקי"ל מקבלין קרבנות מן האומות, והזהירה אותנו במה שהכפיל' האיסור, למען ידעו הכהנים המשמשים במקדש, שלא יקבלו מהם לקרבן אם העוף הוא מחוסר אבר. וע' משנ' למלך פי"א מה' מלכים ה"ז, ועתה גם לאו דבן נכר לא יאכל בו ע"כ לא תצוה על הנכרי אשר אין לו חלק בתורה, רק לישראל תצוה התורה, שלא יאכיל את הפסח לנכרי: והנה התרגום פירש כל בן נכר היינו בר ישראל דאשתמיד, וכן פירש"י מן המכילתא שנתנכרו מעשיו, והכרחו לזה ג"כ מן הטעם דהרי התורה לישראל נאמרה, אבל בר ישראל דפקר, איתא במצות עכ"פ דאע"פ שחטא ישראל הוא, וישנו בכלל אזהרה, ולדעת מרן גם באלו אינם בכלל אזהרה, כיון דיצאו מן הכלל, ולכן עקר האזהר' על המאכיל, עכ"פ מוכח דלא כדברי הצל"ח, כי רק לישראל, נאמר' תורה וצע"ג דבריו: וכן תמוהים ג"כ דברי הרב מהר"י ברלין בביאורו על השאלתות פ' נח סי' יו"ד דהקשה על הא דאמרינן (ב"מ ר"פ הרבית) למ"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה ע"ש, והרי אלו לא נשנית בסיני, לא היו בני נח נזהרים על הגזל, אבל כיון דנשנה בסיני שוב גם לישראל נאמר, ע"ש שהניח בצע"ג, ואולם חוץ מזה דהרי גם גזל נשנה מפי משה רבינו במרה, בכלל שבע מצות שנצטוו עליהם כמ"ש לעיל, הנה עוד יוקשה דהרי התורה רק לישראל נאמרה, ולא תצוה בפרטית על העכו"ם ונכון: וידע רו"מ כי עוד טרם הגיעני מכתבו השניה הראני מופלג אחד מק"ק ראווא, כי הן דברי הצל"ח והן קושייתי מבוארים בתוספי הרא"ש (יבמות ע"א ע"א) אההוא דפריך הש"ס לר"ע האי תושב ושכיר מאי עביד, לאתויי ערבי מהול, וגבעוני מהול וע"ז כ' הרא"ש, לאתוי ערבי מהול דלעכו"ם ערל לא אצטרך, דלא עדיף מערל ישראל, ורק על אלו שהן נימולין אצטרך קרא, ומכאן נ"ל דקרא אתי להזהיר לעכו"ם שלא יאכל את הפסח, דאי להזהיר לישראל שלא יאכילנו, א"כ אפילו בעכו"ם ערל מצי לאוקמא, ומיהו דבר תימא הוא שלא מצינו אזהרה לעכו"ם ע"כ הרי כי מתחלה חישב הרא"ש לפרש, דאזהרה דבן נכר לא יאכל על הנכרי, ואח"ז דחה מפני הקו' אשר עוררתי למעלה דלא מצאנו בתורה בשום מקום שתזהיר את הנכרי על המצות:

ה והנה הך (רפ"ק דפסחים ג' ע"ב) בההוא ארמאי דקטלוהו מפני שאכל מן הפסח, ואיזה עונש מיתה יש כאן, ונ"ל דבר חדש כי בל"ז כל ענין הספור הזה מוקשה, א') קשה קושיה התוס' מדוע לא עלה ר"י בן בתירא לירושלים להקריב הפסח ב') צריכין לומר דריב"ב האריך ימים מאד דכאן ראינו דהיה בזמן המקדש, ומצינו דבירך לאבוה לשמואל שהיה בזמן רבינו הקדוש שיזכה לבן כשמואל הרמתי, עיין סדד הדורות אות אבא, וחי לפ"ז לכל הפחות יותר מן שני מאות שנה ע"ש, לכן נ"ל דמעשה זו היה הרבה שנים אחר החורבן, ולא היה שוב החיוב על איש ישראל להקריב הפסח, ורק הראיתי בספרי עטרה צבי, כיון דקי"ל מקריבין אע"פ שאין בית, ואוכלין קדשים בירושלים אע"פ שאין חומה, (מגילה י' ע"א זבחים ס"ב ע"א) לכן נהגו הרבה חכמים לעלות לרגל אחר החורבן, והבאתי דהרי הרה כפתור ופרח להרה ר' יצחק בן ר' משה הפרחי פ"ו, כי ר' חיים כהן עלה לירושלים שנת י"ז לאלף הששי, ואמר שרוצה להקריב קרבנות צבור שמה, דקדושת מקדש לעולם עומדת ע"ש, ומכ"ש בזמן התנאים אשר דרו בא"י, או בבבל הסמוך לא"י, לא נמנעו הזריזים מלעלות לרגל, עיין (נדרים כ"ג ע"א) מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ובא לפני ר' יוסי ומצא פתח לנדרו, ור' יוסי סתם הוא בן חלפתא (ב"ק ע' ע"א) והי' בזמן ר' יהודא ור' שמעון (שבת ל"ב ע"ב) תלמיד ר' עקיבא זמן מאוחר מן חורבן ביתר, שהיה נ"ב שנה אחר חורבן הבית בירושלים, ועיין מדרש קהלת פיסקא שלח לחמך, וז"ל ר' אליעזר בן שמוע הוי מטייל על כיף ימא רבא, אתא ענתא דישראל סלקין לרגלא לירושלים ע"ש, וידענו דר"א בן שמוע היה תלמיד ר' עקיבא (יבמות ס"ב ע"ב) הרבה שנים אחר החורבן, וכן מצינו הרבה פעמים בש"ס שהייה ג' רגלים (יבמות קכ"ב ע"א ע"ז נ"ו ע"ב חולין מ"ח ע"א):

ובפרט הראיתי שמה ג' ראיות דבזמן ר"ג דיבנה שהיה אחר החורבן, הקריבו הפסח בירושלים א') אמרינן (פסחים ע"ד ע"א) אמר ר"ג לטבי עבדו צא וצלי עלי הפסח, וידענו דר"ג אדונו של טבי, היה נכד ר"ג הזקן ובזמן ר"י ור"ע וראב"ע (ברכות כ"ח ע"א ב"ק ע"ד ע"ב), והיה בחורבן ביתר המאוחר לחורבן ירושלים, ומ"מ הקריב הפסח. ב') מצינו דר"ג כתב ג' אגרות ונאמר מהן לאחינו בני גלות בבל, מהודענא לכם דהטלאים רכים וזמן האביב לא בא ועברו השנה (סנהדרין י"ג ע"ב), ושם אמרו דזה היה ר"ג דיבנה אשר עברו אותו מנשיאתו ע"ש, ובכ"ז עבר השנה מפני הטלאים שהיו עדיין רכים ואינם ראויים לקרבן פסח ועיין חי' הר"ן שם. ג') (מצינו פסחים קט"ו ע"ב) רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח, מצה ומרור, ועיין רש"י ורשב"ם שצריכים להשמיע סיבת הדברים אשר נוהגים בליל פסח, וע"כ שהיו נוהגים אז בקרבן פסח והצריכו לבאר הסיבה, דאל"כ למה לי' להזכיר ענין שאינו נהוג, וכן מבואר ברשב"ץ מאמר אפיקומן דבזמן ר"ג דהיה נוהגין בעשיות הפסח, אמר פסח על שום שפסח, אכן אצלנו אשר כבר נתבטל הפסח מכל וכל, קבעו האחרונים במטבע הגדה ליל פסח, פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים ע"ש: וע' עוד (תוס' נדה ו' ע"ב) ד"ה בשפחתו של רבן גמליאל, דיכול להיות שזה היה ר"ג דיבנה ע"ש, ואפילו הכי מוקי הש"ס שם דמיירי מתרומת לחמי תודה, ראינו דגם הקרבת התודה עם הלחם היה נהוג בימיו ע"ש:

וגם נודע לנו מסופרי העמים, כי הקייזר יוסטיניאן גזר על ישראל, שלא ישחטו את הפסח בי"ד בניסן, והעובר יקנוס בקנס עצום, והנה להחכמים האחרונים כותבי קורות העמים היה ענין הגזירה הלזו לפלא בעיניהם, אחרי כי ממשלת הקייזר יוסטיניאן, היתה בערך חמש מאות שנה אחר החורבן, אולם לפי המבואר למעלה אחר שהדין כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא, הנה לא נמנעו בני עמנו, להתנהג בדרך התנאים שהיו דור ראשון אחר החורבן, מלעלות לרגל ולהקריב שמה קרבנות חובה, ובפרט קרבן פסח, ואולם עשו זאת בסתר, מפני שהיו יראים מן הממשלה, ובפרט אחר חורבן ביתר ע"י אנדריאנוס הכבידו בעול עלינו וחרש טורנוסרופס את מקום ההיכל, ולא הניח לאיש ישראל שיקרב לירושלים ולא לתחום ירושלים עד סמוך ג' פרסאות, והסיב לה שם אחר, עליא קאפוטולא, והעמיד צלם במקום המקדש, ומפ"ז לא עלו להקריב פסח רק בסתר, מפני הסכנה הפרוסה על המקריב שמה, והנה ר"י בן בתירה אשר היה בזמן ר' יהושע ור' אליעזר פ"ק דתענית וע' (פסחים מ"ד ע"א במשנה) דור ראשון אחר החורבן, א"כ כיון שנחרב המקדש והיה ג"כ סכנה לעלות שמה, לכן לא עלה ולא רצה להכניס עצמו בסכנה, וההוא ארמאה שהלך לירושלים היה כוונתו למען יוכל לדעת הנהגת עם ישראל על נכון, ולספר אח"כ למלך כי עוברים על פקודתו, ומיד שנודע לבני ירושלים כי איש נכרי מתחפש בנימוסי היהודים, ונודע להם ג"כ בבירור כי כוונתו להרע לכלל ישראל, ומפ"ז קטלוהו, ומטעם מוסר והבא להורגך השכם להורגו. וזה אמת לדעתי:

ידידו צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה