שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
סימן א
להרב המאור הגדול החכם השלם המפורסם כש"ת מוה' מרדכי שמואל נ"י גירונדי אבד"ק פאדובה במדינות איטליא:
יקרתו הגיעני לנכון ונפשו בשאלתו, להורות לו הדרך איך להשיב לשואלו דבר, נדון המעשה בקהלתו, בענין החזנים אשר נהגו שמה זה תשע שנים, לחלק התפלות ביניהם בימים הנוראים והקדושים, ומברר כל אחד תפלתו אשר נאותה בעיניו, פעם בורר לו שחרית, ופעם מוסף, פעם בראש השנה ופעם ביום כפור, והתמיד הענין במעמד זה כל משך הזמן והקהל שתקו ולא מיחו, ועתה עמד אחד מבעלי הסגולה, וקרא ערעור על הנהגה זו, ובא בטענה, כי רק לאנשי הקהלה ועיני העדה, משפט הבכורה בזה, ובידם לחלק התפלות למי שירצו, למען יוציאם ידי חובתם, אבל לא לחזני העיר, ועתה נפשם בשאלתם אם יש ממש במחאה הלזו, או לא, וראיתי כי רו"מ מפלפל הרבה ובתחלה גילה דעתו, בפנים מסבירות, כי אין שום הבדל אצלנו, בחשיבות ומעלת התפלה זו על זו, וכן אין הפרש בין התפלות בין יום הצום לשאר הימים, אחר שכלם מפי אנשי כנסת הגדולה נתקנו, וברוח הקודש מפני שהיה ביניהם כמה נביאים, ראי' לדבר מה שאמרו חז"ל בתנא דבי אליהו, אפילו קורא אדם כל היום ואחות לוטן תמנע מובטח לו שהוא בן עולם הבא, והוא הדין בתפלה כיון שנתקנה ברוח הקודש, בודאי כלם שוים לטובה אצלינו ורוח אחד להם, כי האותיות והתיבות אשר המה רק גופים ועניני חושים למראה עין, יעוררו רחמים עלינו ע"י הרוחניות הקשור ודבוק בה', וכל תיבה ותיבה היא ענף למטה ושורש למעלה ושוב אין הנדל בין הזמנים כי האלהים הוא למעלה מן הזמן, והוא הוה ומתמיד תמיד, ואנו בתפלתינו מקריבים לפניו המיית רוחנו ורגשת לבבנו עכ"ל: הנה דבר זה כי תורה שלימה ניתנה מפי הגבורה אין צריך ראי' מספר תנא דבי אליהו והרי זה גמרא מפורשת סנהדרין פ' חלק, האומר דקדוק זה לא אמרו הקב"ה, רק משה מפי עצמו אמרו הוא בכלל כי דבר ד' בזה ע"ש, וע' רמב"ם פי' המשנה בי"ג עקרים שמה שכ' ביסוד השמיני וז"ל ואין הפרש אצלנו בין ותמנע היתה פלגש, ובין אנכי ד' אלהיך, ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ד' תמימה ע"ש, וע' (סנהדרין צ"ט ע"ב) מנשה היה (היה) יושב ודורש באגדות של דופי, לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע, אולם אין הענינים דומים זה לזה, כי רחוקה מעלת רוח הקודש ממעלת הנבואה כרחוק מזרח למערב, ובתחלת בית שני שפסקה הנבואה מישראל, היו עדיין משמשין ברוה"ק (סוטה מ"ח ע"ב) ובפרט יש הפרש רב בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה רבינו ע"ה, ובכל זאת גם בתורה עצמה במה שנוגע לענין בני אדם הנקראים לעלות לתורה, ראינו דחז"ל עשו פירוד בין הדבקים, והבדילו בזה, ואמרו חז"ל (ב"ב ט"ו ע"א מנחות ל', א') שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם, ופירש המרדכי שם, היינו יחיד הדור וראש העדה, אבל לאיש פשוט שאינו מבעלי הסגולה, אינו קורא פרשה זו, וע' שו"ת חכם צבי סי' י"ג מ"ש להקשות על שיטה זו ועיין יערות דבש להגאון מ' יונתן זצ"ל דרוש ד', עכ"פ ראינו דיש פרשיות בתורה שאינם נקראים רק לגדולים ולא לפני המונים, אע"פ שכל התורה משה רבינו ע"פ ד' אמרה, וע' שו"ת דבר שמואל סי' רע"ו לענין מה שנוהגים העם לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, שכ' אע"ג דאמרו חז"ל (ברכות י"א ע"ב) דמפ"ז לא קבעו עשרת הדברות בק"ש מפני תרעומת המונים, כשיאמרו רק אלו המה עקרי התורה ע"ש, בכל זאת לענין קריאה בבית הכנסת לא שייך זה ע"ש וע' או"ח סי' תרפ"ה בטורי זהב שהביא בשם רש"ל, דפרשת זכור דהוא דאורייתא, אין לקרותה לפני קטן, וכן ראינו לענין פרשת תוכחות, שרבו המנהגים מובאים במגן אברהם ה' ר"ח ס' תכ"ח ס"ק ח', דבקצת קהלות שוכרים השמש שיקראו לפניו התוכחות, אע"ג דגם פרשה זו נאמרה מפי ד' למשה, וכן לענין הפטורה ביום א' דשבועות שקורין במעשה מרכבה ומבואר בחק יעקב או"ח סימן תצ"ד דנהגו לקרות להפטורה רק חכם וגדול, וסמך לדבר מן מה ששנינו ולא במעשה מרכבה אא"כ היה חכם ומבין מדעתו, וכן ראינו בהפטורה בשבת שובה שקורא הפטורה רק אדם גדול בשנים ע' אליהו רבה סי' תר"ב, עכ"פ ראינו דבתורתינו כללותיה ופרטותיה בסיני נאמרו, בכל זאת יש בערך העולה לתורה לאיזהו פרשיות יתרון מעלה שלא יהי' נקראים רק לבעלי הסגולה לבד, וכן ראינו דיש הבדל בין הימים וארבע פרשיות חשובות הם אף על גב דפרשיות אלו בסדר השנה נקראים לכל אדם בכל זאת בעת שנקבעו לקריאה בד' פרשיות חשיבות במעלה לכבד בהם רק בעלי הסגולה לבד:
וגם ראינו דהחמירו בימי הדין שלא יהי' הש"ץ אבל על אביו או על אמו, וגם החמירו שיהי' נשוי, ע' ה' ר"ה סי' תקפ"א, אבל בשאר ימות השנה אין מדקדקין בכך הרי שלא צדקה הכרעה רו"מ שאין הפרש בין עניני התפלות בין ימים נוראים לשאר ימות השנה, ועוד הרי התפלה במקום קרבן עומדת ע' (ברכות כ"ו ע"ב) דתקנו שחרית נגד תמיד השחר ומנחה נגד קרבן מנחה, וערבית נגד אברים ופדרים, וראינו עבודת יום כפור אינה כשרה רק בכהן גדול לבד ושיהיה נשוי ולא יהיה לו שתי נשים דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו, ודוקא בית אחד ולא שני בתים ע' (יומא י"ג ע"ב), ומן מעלות הנצרכות לכה"ג ביו"כ, למדו איזהו אחרונים ג"כ הכרחית מעלת הש"ץ בימים נוראים שצריך להיות נשוי, וע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ט במי שנשתטית אשתו ולקח התרה מן מאה רבנים למען ישא אשה על אשתו, אם מותר להתפלל בימי נוראים, כיון דכה"ג אסור לישא שתי נשים וע' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ? ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ך"ד וע' בספר שערי תשובה להגאון מהר"ז מרגליות סימן תקפ"א דהביא דברי האחרונים, דדברי הכל בו דהש"ץ בימים נוראים צריך להיות נשוי דומיא דכה"ג לאו בדוקא נאמרו, בבל זאת בענין זה כל הפוסקים דעת אחד להם דבימי נוראים מדקדקים במעלות הש"ץ יותר מבשאר ימות השנה, וגם יו"כ חשוב יותר מר"ה בפינ' זו, וביו"כ עצמו יש חילוק בין תפלות שחרית לתפלת מוסף, מפני דהוי עצימו של יום ועקרו, ומשנה שלימה בזבחים פ' כל התדיר התמידים קודמים למוספים, ומקשה הש"ס (זבחים צ"א ע"א) אע"ג דמוספים קדושי וע' (מנחות מ"ט ע"א) וכן אמרינן שם לענין תפלת מנחה דמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף אע"ג דמוסף מקודש יותר, אמת הדבר דאמרו אטו שבת לתפלת מוספים מהני לתפלת מנחה לא מהני א"כ במה שנוגע לתפלת יו"כ, ג"כ נאמר עיצומו של יום כפור לתפלת מוסף אקדשי', לתפלת מנחה ושחרית לא אקדשי', ובודאי לכל התפלות מקדש יום הצום, ואין חילוק בזה בין שחרית ומנחה למוסף דאע"ג דמוסף עקר העבודה בכל זאת קדושת היום מקדש לכלם בשוה, בכל זאת יש לדון בתפלת נעילה, דלא נתקנה נגד קרבנות רק נגד נעילת שערים ואמרו (תענית כ"ח ע"א), תפלת מוסף ומנחה דברי תורה ותפלת נעילה אינה רק דברי סופרים וע' רש"י ותום' שם, וכמו דראינו לעיל דברי רש"ל, דפרשת זכור כיון דהיא דאורייתא אין קורין לקטן, אע"ג דבכ"מ קטן קורא מפטיר, והיינו כיון דהוא דאורייתא החמירו וה"נ לענין מעלת המתפלל בימי נוראים, אותן תפלות דהמה דאורייתא כמו שחרית מוסף ומנחה, החמירו הפוסקים שצריך רק נשוי ואיש מצויין ומכובד אבל תפלת נעילה דאיננה רק דרבנן, אין צריכין לדקדק במעלות הש"צ ובכל זאת ראינו לרבני קשישי' דהחמירו במעלות ש"ץ המתפלל נעילה יותר משאר תפלות, וצ"ל דעד כאן לא אמרינן בתענית שם, דנעילה מדברי סופרים, היינו רק נעילה בשאר תעניות, אבל נעילה ביום כפור, שוב אמרינן יום הצום מקדש לה, כמ"ש לעיל מש"ס ובחי', ומפני זה כל מדות שמנו חכמי' באיכו' הש"ץ בי"כ ישנו אף בנעילה, עוד נראה לי במערב דיו"כ הנקרא אצלנו כל נדרי, דכיון דתפלת מעריב אינה מכיון לעצמה, רק נגד אברים ופדרים אשר נשתיירו מערב יו"כ, כמ"ש לעיל מש"ס (ברכות כ"ו ע"ב) וכיון דאין בו מעלת יום, רק נתקן נגד אברים ופדרים, שלא נתעכלו מן ערב יו"כ, שוב אינו קודש כל כך שיהיה נחוץ למתפלל כל המעלות הנצרכות בשאר תפלות היום: וכן ראינו בעבודה יו"כ אע"ג דאינה כשרה רק בכהן גדול, זה דוקא בעקרי העבודות אבל עבודו' שאינה מעקר היום כשרים בהדיוט והיו מפיסים על עבודות הללו אף ביו"כ, וכבר ידוע פלוגתת הרז"ה ורמב"ן ברפ"ב דיומא וע' מר"ן הכ"מ פ"א מה' עבודת יום הכפורים מ"ש בשם הריטב"א להכריע דעת הרמב"ן, דכל דבר שאין העבודה תלויה בה, כשר כהן הדיוט אף ביום כפור, ושעיר המשתלח דהיתה עקר כפרת כל ישראל, בכל זאת כשרה הוליכתה, ודחייתה מן הצוק אף בזר, עיין (יומא ס"ו רע"ג) איש להכשיר את הזר, והה"ד בתפלות ש אינם מכוונים נגד עבודת היום, רק נגד אברים ופדרים שנתותרו מן יום החול פשיטא דא"צ למעלות המוכרחית בענייני ש"ץ של יו"כ:
וגדולה מזה אנכי הרואה בס' שערי תשובה הביא בשם שלמי חגיגה ושיורי כנה"ג, דאם אירע שהיה אחד מוחזק להתפלל, ונתאלמן אין מסלקין אותו מהתפלת, אפילו מתפלת מוסף, שהיא עצומו של יום לענין קרבנות, בכל זאת לענין הש"ץ חזקה מלתא הוא ע"ש, וע' עוד בשו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ג שחקר לענין ראובן שהיה מוחזק להתפלל ביו"כ, ושמעין בר"ה, ואירע אונס לשמעון והתפלל ראובן בר"ה, יוכל ראובן לטעון לדידי תפלת מוסף חשוב, ולא מחלתו תפלת יו"כ, אע"ג דהתפללתי בר"ה בלתי אם התפלל פעם אחד בר"ה לבד, אזי גילה פנים מסבורות דר"ה עדיף לי', מפני שהיה מן הזריזין המקדימים למצות, עכ"פ ראינו דהמתפללים יכולים לטעון דתפלות מוסף עדיפי להו, אע"ג דקדושת היום מקדש לכלם בשוה, כיון שהוחזק לתפלות הללו, חזקה מלתא, ה"נ בנידון אשר שאל רו"מ, כיון שהחזיק הש"ץ להתפלל איזהו שנים בתפלת מוסף ביו"כ, מי יוכל לסלקו ולגרוע חזקתו, וכן להיפך אם החזיק בתפלת ר"ה, יוכל לומר לדידי ר"ה עדיף דמוקדם, וחלילה לגרוע מעלות החזני' אחר שהחזקו תשע שנים, וענין שלנו דומה ממש לעובדא דבעל כנס"י, דכל אחד ואחד נשאר בחזקתו ומקומו: ובעקר שאלת רו"מ אם מועיל פשרת החזנים בלתי הסכמת ורצון מנהלי העדה, הנה דברי הש"ע פתוחים לפני רו"מ או"ח סי' נ"ג וסי' תקפ"א, דהש"ץ צריך להיות מרוצה לקהל, ואם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן, ומקרי בוצע ברך ואסור להסכים על הנאוץ, וביותר מבואר סי' נ"ג בשם רבינו שמחה, דאף יחיד יכול למחות, והטעם מבואר במהרי"ק שורש מ"ד, שהתפלה הוא של הקהל, ובמקום קרבן נגד תמידין של יום, שהיו באים משל ציבור, ואין להקריב קרבן של אדם שלא מדעתו, ומטעם זה גם יחיד מעכב אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה, וגם רו"מ הביא דברי המהרי"ק, ואנכי מראש (צירים) [צורים] אראה, כי כן מבואר רש"י (תענית ט"ז ע"ב) ד"ה ומרוצה לקהל פירש"י ומסכימין לתפלתו, ובפרט ראינו (ברכות ל"ד ע"ב) המתפלל וטעה סימן רע לשולחיו דשליח של אדם כמותו, ראינו דש"ץ מוציא את העם רק מתורת שליחות, ושמו מורה עליו שליח ציבור, ואין אפשרות להיות שליח של אדם בעל (כרחך) [כרחו] של השולח ומה שסיים מהרי"ק ונזכר ג"כ בש"ע, דאם כבר הסכימו על ש"ץ זה מתחלה שוב א"י למחות אח"כ, הנה זה טעמא בעי, דלסברת מהרי"ק דתפלה של הציבור הוא, מה מועיל שהסכים מתחלה, הרי בכל שעה צריך הש"ץ להוציא העם, א"כ תועיל המחאה בכל פעם, כיון דהחוב עליו בכל פעם, והא דראינו דכהן המקריב מרצה בכל עת, אף כי לא ידענו עדיין אם מסכים בעל הקרבן, להתרצות ע"י כהן זה ואמרו (נדרים ל"ה ע"ב) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, היינו שאין לאיש אחר להפריש קרבן על אדם אחר שלא מדעתו, אבל לא הזכירו בכהן המקריב אם צריך דעת הבעלים, אולם שם הטעם משום דקי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו (קידושין כ"ג ע"ב) וע' רמב"ם פ"ו מה' נדרים ה"ו ואף בנודר הנאה מן הכהן מותר להקריב קרבנותיו, והיינו שהוא שליח של הקב"ה וקרבן מימילא מכפר ועקר כפרה בקרבנות אינה תלויה במחשבה, רק מעשה הזריקה והקטרת אימורים עקר, וגדולה מזה ראינו (כריתות ז' א') אפילו מבעט ואמר לא יתכפר לי עולתי דעת רבא דמכפר בעל (כרחה) [כרחו] דכפרה ממילא אתיא וע' ירושלמי פ"ק דשבועות ה"ו, האומר אין העולה מכפרת, מכפרת על כרחו ע"ש, ואפילו לשיטת אביי דמבעט אינה מכפר, אבל כוונת המתכפר איננה נחוצה, ורק היכי דאינו רוצה להביא קרבנותיו, אז כופין עד שיאמר רוצה אני, ע' כריתות שם ובדברי הרמב"ם פי"ד מה' מעשה הקרבנות, ופ"א מה' מחוסרי כפרה, ומיד שאמר רוצה אני בכפרה, ועושה הכהן המקריב כדין וכדת איש המקריב לא מעלה ולא מוריד, ואף שלא נתרצה בכהן זה, הנה לכהן שבאותו משמר הקרבנות מסורים, וע' (ב"ק ק"ט ע"ב) מנין לכהן שבא ומקריב בכל עת שירצה שנא' ובא בכל אות נפשו ושרת ע"ש, אבל ש"ץ שצריך לכוון להוציא את השומעים ג"כ, וע' (ר"ה נ"ט א') איכוון ותקע לי דאמרו דצריכין כוונ' שומע ומשמיע, ובה' ר"ה סי' תקפ"א דאם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן, וצריך שיוציא כל אדם בתפלתו ע"ש, א"כ היכי דאומר היחיד דלא ניחא לי' בשליחות של זה אינו מוציאו ידי חובתו, אפילו הסכים עליו מתחלה, וא"כ שוב דברי רבינו שמחה תמוהים, דכתב דהיכי דהסכים עליו מתחל' א"י למחות כיון דתפלה של ציבור הוא, וע' ג"כ בשו"ת שער אפרים סי' ל"א דהביא ראי' דהש"ץ אשר הקהל כבדו אותו באיז' תפל' וחלה, אינו יכול להעמיד אחר במקומו, מהך (יומא י"ב ע"א) דכה"ג שני אינו עובד בכהן גדול משום איבה ואם איתא דמי שנדחה יכול להעמיד אחר במקומו, א"כ הרי יוכל לברר כהן במקומו מי שאוהב לו, וא"כ אין כאן איבה ע"ש וע' שם בהגהת בן המחבר, דהוסיף דהרי קי"ל (ב"ק ק"י ע"א) דכהן שבמשמר שחלה א"י לעשות שליח דכל מידי דאיהו לא (מצו) [מצי] עביד שליח לא מצי משוי, כ"ש ש"ץ שחלה שאין התפל' שלו, דלא מצי משוי שליח ודברי הרשב"א מבאי' בש"ע או"ח סי' נ"ג, דש"ץ מותר למנות בנו במקומו כשהזקין וקודם לאדם אחר, מיירי כשהותנ' מתחל' עם הקהל שיהי' רשאי למנות אחר במקומו ע"ש. ואולם הקו' במקומו מה מועיל תנאי בזה הרי כל שעה חייבים בתפלה, ומי יכול להוציאם בע"כ, אם מוחים אח"כ, ובפרט מה נעש' היכי דאותם אנשי הקהל אשר הסכימו במנוייתו מתו או הוסרו ונכנסו אחרים במקומם והיכי מועיל הסכמתם עבור אנשים אחרים:
אכן האמת בזה כדברי האחרוני' מובא במג"א סי' נ"ג ס"ק ך' דבזמנינו דכל אחד מתפלל בפני עצמו, והש"ץ אינו רק בשביל אמירת הפיוטים ולא להוציא הציבור ידי חובתם, פשיטא דעניני הש"ץ עתה אינם רק כשאר מינוי הקהל, דכיון שנתמנו פ"א ברצון ובהסכמ' שוב א"י למחות, דא"כ ירבו המחלוקת בישראל וקול צוחה וקול פרץ יהי' נשמע ברחובות קריה ומפ"ז מי שנתמנה פ"א ברצון אסור לסלקו וע' מג"א ובט"ז ובאליהו רבה שם איך חששו חז"ל בענינים אלו שלא יגרום מחלוקת בישראל, וראינו דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום אע"ג דמן הדין ממזר ת"ח קודם לכהן עם הארץ מ"מ מפני השלום שלא יבא למחלוקת ע' (גיטין נ"ט ע"ב) ורמב"ם פי' המשניות שם ואמרו בירושלמי פ"ו דפסחים אר"י מפני מה נוהגין כבוד בב"ד של מטה מפני המחלוקת והכוונ' דנוהגין תלמידי חכמים כבוד בב"ד של מטה (היינו פחותים במעל' מהם מפני המחלוקת), וע' ירושלמי פ"ק דשבת ובפ"ב דע"ז דשמואל אמר לרב אכול שמן של עכו"ם, ואם לאו אכתוב עליך דזקן ממרא את וע' רמב"ם פי"ז מה' מא"ס הכ"ב אע"ג דשמואל קטן מרב, ובפרט היתר השמן של עכו"ם נעש' ע"י רבן יודן נשיאה נכדו של רבינו הקדוש דהוה קטן מרב ומשמואל ע' ירושלמי פ"ב דסנהדרין ומפני זה כל היכי שעשו הקהל מעש' למנות להם איש אחד לשירות הקהל, כל שהסכימו בתחל' הנה נשאר בעבודתו, דאין אפשרות להביט בענינים אלו על מחאת איש פרטי דא"כ יתבטלו כל הנהגת הקהלות, ובנ"ד שהי' פעם אחד הסכמ' מוחלטת מאנשי הקהלה, אחר שנעש' מעשה בפניהם והם שתקו ולא מיחו, פשיטא דנתרצו, דאם לא נתרצו מדוע שתקו איזהו שנים, הרי בתחלת מנוייתו אין יוצאים ידי חובתם, אם שנוא להם, ופשיטא דשתיק' זו כהסכמ' דמיא, ושוב הדין פשוט דכל שנתרצו בתחל' שוב אין יכולים למחות:
ומה מאוד צדקו דברי רו"מ, במ"ש כיון דלדעתם תפלה אחת מעולה על חברתה שוב בהחזיק בתפל' אחת, שוב אין מורידין אותו, מפני דמעלין בקודש ולא מורידין וכן הדין בכ"מ דאין מורידין שום איש משירות אשר החזיק בה ע' (יומא י"ב ע"ב ברכות כ"ח ע"א וירושלמי ביכורים) אבל מה שמביא רו"מ מן (מנחות ק"ט ע"א) ומה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, הנה משם אין ראי' לדין רק שמה אמרו דהכירו טבע בני אדם ע"י מאורע זו, דאע"ג דמתחל' לא רצה לקבל מעלת כהונה גדול', ואח"כ ראו מה עלתה בידו בעת שרצו לדחותו, וכן מורה ג"כ לשון מאמר ר"י בן פרחי' בתחלה כל האומר עלה לה, וע' תוס' שם ד"ה בתחל' וע' ג"כ ירושלמי פ"ו דפסחים א"ר יהושיע בן כבסוי כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי בה כל מי שבא להוציאו בקומקם הזה אני יורד לו, מאן יאמר לו דחורין מקדש שם שמים דכוותי, עכ"פ בהך דמנחות הן דברי ר"מ הן דברי ר"י שמה לא נאמרו לענין דינא, רק שמה הענין מדבר מה שהכירו בנסיון מן תהליכות בני אדם, ומהך דיומא וכן בהך דברכות דלא רצו להסיר את ראב"ע מנשיאות, וכן מהך דירושלמי פ"ג דבכורים, דלא רצה ר' מאיר שנעשו לו כבוד בבית ועד הראוי לנשיא משום מעלין בקודש ולא מורידין מוכח כדברי הרב יעב"ץ בס' מור וקציע' סי' נ"ג דאע"ג בכל מקום חזק' צריך להיות ג' שנים, בכאן הוי חזק' בפ"א, דמ"מ הוי הירד' ממעלתו: ומה שפלפל רו"מ בדברי הרדב"ז דחזק' זו לכאור' לא מהני דהוי חזק' שאין עמה טענ', ובכל זאת כיון דלאו מידי חסר' לא בעינן בכה"ג טענ', אשר תתמוך את החזק', הנה לדעתי מפ"ז לא דמי לחזקת קרקעות, דשם ידענו דסלוק רשות של המוכר לבד, אינו מספיק שיהי' על ידי זה קרקע של הלוקח, וצריכים מעש' הקנין שיקנ' הלוקח, והאומר שדה זו אי אפשי בה אינו מועיל (כריתות כ"ד ע"ב) וקרקע בחזקת בעליה עומדת כל זמן דליכא טענ' עכ"פ, כי ירד ברשות לשדה זו, אבל כאן שבהעדר הסכמ' מכל בעלי בתים, אסור לו לירד לפני התיב' בחזק', וע"כ ירד ברשות ואין לך בטענת חזק' יותר מזו, מדשתק ושמע תפלתו וחזק' וטענ' אלימתא הוא, ואף מעם הארץ לת"ח אין מעבירין החזק', ע' מג"א או"ח ס"ס קנ"ג, ואכ"מ להאריך דפשיטא דמצד חזק' לחוד אשר החזיק בהתפל', דאין מעבירין אותו, ואע"ג דכאן ראינו דהחליפו החזנים בכל עת תפלתם, ולא נתחזקו בתפל' אחת ג' שנים, ואף הראינו למעל' דכאן בפ"א הוי חזק', בכ"ז כאן אף אם התפלל בשנה האחת שחרית, ושוב בשנה השנית במה שהתפלל מוסף, הנה נתעקר' חזקתו הראשונה, בכ"ז בתפל' שהחזיק בשנה האחרונ' טרם שהתעוררו הטוענים לטעון דבריהם הנה חזק' זו אלימתא וישארו במעמדם וכל העם על מקומם יבאו בשלום: טרם אכלה לדבר אמרתי לכתוב לרו"מ, כי ע"פ שהבאתי למעל' דפירש הך (ב"ב ט"ו ע"א) דשמונ' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם, היינו יחיד הדור נתבאר לי ג"כ ענין מנהג הקהלות מובא מגן אברהם ה' ר"ח סי' תכ"ח ס"ק ו', שנוהגים לקרות פ' התוכחות ושירת הים, ועשרת הדברות, רק לפני חכם העיר דוקא, והיינו פרשות תוכחות הכוונ' על קללות במשנה תורה ואמרו רז"ל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם, (מגיל' ל"א ע"ב) וכ' התוס' שם היינו ברוח הקודש, ונשתנו לפי זה משאר התורה אשר נאמר' מפי ד' למשה, בנבוא' אשר אין למעל' הימנה, ואלו נאמרו ברוה"ק לבד, ע' רמב"ן עה"ת פ' קרח פסוק בקר ויודע ד' אשר לו ע"ש, וכן שירת הים, נשתנה משאר התורה, דאמרה משה וישראל (סוטה ל' ע"ב) משה אמר שירה וישראל אמר אשירה, וכן עשרת הדברות נשתנו משאר התורה, דנאמרו מפי הגבורה בלי אמצעית משה רבינו, ע' רמב"ן בהשגתו לספר המצות ריש שורש א' אשר הביא דברי המדרש חזית, דכל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי הגבורה, ולא מצית אנכי ולא יהי' לך לבד, ופליגי על מאמר ר' שמלאי בסוף מכות ע"ש, וכיון דאסיקנא בש"ס ב"ב שם, דהואיל ואשתנו שמונ' פסוקים לענין זה שנאמרו בדמע, נשתנו ג"כ לענין זה שיהי' יחיד קורא אותם ולדעת המרדכי היינו יחיד הדור, והה"ד בהנהו פרשיות דנשתנו לפ"ז דוקא יחיד וחכם קורא אותם:
והנני חותם בברכה צבי הירש חיות