אור ברסלב
שות מוהרץ סימן א

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן א

הקדמה

שלום לך ידידי בני היקר השלם המופלג חריף ושנון מוה' חיים חיות נ"י:

יקרתך בא אלי ושמח לבי כי תשתדל להעמיק בדברי חז"ל ובשיחתם ואשר שמת מגמתך בי (בענק) [בענין] נכבד ותורף מכתבך בא בזה"ל יהי' אאמו"ר נרצה למבוקשי לבאר לי הסיבה, למה שהחליטו חז"ל בירושלמי פ"ב דפיאה וספ"ק דחגיגה, דאין למדין מן האגדות, ולכאורה הדבר תמוה, כיון דהתלמוד מקובל אצלנו בכל פרטיו, וכופין את כל ישראל להתנהג אחריו, כמ"ש רבינו הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, א"כ מדוע נעשה פירוד בין הדבקים לאמור את הלכות קבועות אשר למדו אותנו חז"ל, חייבים אנחנו לקבל מהם ולנהוג אחריהם, והדינים אשר יוצאים ונובעים מן האגדות ומדרשות לא נקבל? והרי שניהם ממקור נאמן אחד יצאו, ובמה נשתנו אלו מאלו, אמת כי כבוד אאמו"ר האריך בפינה זו, בספרו היקר דרכי הוראה ח"ב, אכן עדיין אנו תאבים וחפצים לשמוע דעתך בסברה ישרה בטעם הדבר, וידעתי כי לא יבצר ממך להעמיק בענינים אלו, להעלות פנינים, בכלל זה שהטביעו חז"ל ליסוד מוסד, כי לא דברו חז"ל בעקרים אלו ע"ד המקרה, רק בלי ספק ירדו לעומק במהות האגדות ועי"ז חשבו למשפט להניח כלל זה, ואנכי תאב לבקש תורה ממך בפינה זו עכ"ל:

תשובה! הנה לא נעלם מעיניך כי בספרי דרכי הוראה, באתי במשפט על כל נעלם בענינים אלו, והראיתי כי כל הראשונים והאחרונים עשו כלל זה של הירושלמי ליתד נאמן בדרכי הוראה, שאין להוציא דינים והלכות להתנהג כן במעשה, מדברי מדרש ואגדה, ורמזתי שמה לעיין בדברי הרשב"ם (ב"ב ק"ל ע"ב), תוס' ישנים פ"ק דהוריות, מהרא"י בפסקיו סי' ק"ח, שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרמ"ז, שו"ת תשב"ץ ח"א סי' נ' וסי' נ"א, שו"ת מנחם עזרי' סי' ל"ו, שו"ת חכם צבי סי' מ"ט, שו"ת חות יאיר סי' רכ"ד, שו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ד, שו"ת שבות יעקב סי' קמ"ט, שו"ת נודע ביהודא מהדורא בתרא חיו"ד סי' קס"א, וכן בעל תוס' יו"ט פ"ה דברכות משנה ז', בעל מגן אברהם או"ח סי' קכ"ח ס"ק כ"ה, וכן בספרי הכללים, ספר יד מלאכי ח"א סי' ע"ב, ספר פחד יצחק ערך אין למדין מן האגדו', כל אלו הניחו דברי הירושלמי ליסוד מוסד, ואנכי חזון הרביתי בספרי שם, ליישב הסתירות אשר נופלים בזה בכל ספרי הפוסקים, המעיין ידרשנו משם ואין רצוני להכפיל הדברים, אכן יען אשר דפקת על דלתותי ועוררת אותי לעיין עוד הפעם בענינים אלו, הנני בא למלאות חפצך ורצונך, והבאת אתה מה שמצאת בשו"ת הרשב"א סי' פ"ה שכ' בזה"ל שאלת אם כהן פנוי מותר או אסור לישא כפיו תשובה דבר זה לא שמעתי, ואולי מדרש אגדה היא, אבל לפי גמרא שלנו אינו כן, שלא נזכר כן בשום מקום ע"כ, וא"כ לפ"ז הורה לנו רבינו הרשב"א ענין חדש שלא כהחלטת הרב כנה"ג מובא ביד מלאכי סי' ע"ב, דלדעתו אם אין הלכות קבועות בתלמוד מתנגדות להלכות היוצאים מדברי אגדה, אזי למדין מן אגדות ג"כ, אולם מלשון הרשב"א מוכח, אף היכי דלא נתבאר בתלמוד להיפך בכ"ז אין למדין מאגדה, אכן ידידי בני לא צדקת בזה במשפטך, דהרשב"א כ' רק כי לא שמע מאגדה זו, ואולי אם היה נודע לו המקור, אפשר שהי' ג"כ סומך עליה למעשה, וע' ג"כ תוס' (ברכות מ"ח ע"א) ד"ה ולית הלכתא, שכ' באמצע הדיבור וז"ל ומיהו תימא דבבראשית רבה פ' צ"א על הך דר' יהושע בן לוי הדא דתימא לברכת המזון, אבל לתפלה לא, ואומר ר"ת דאין הלכה כן לפי שחולק על גמרא שלנו וע"ש הרי דוקא באופן זה מפני שחולק על תלמודנו, מפ"ז אין הלכה כמדרש, וכן מוכח ג"כ מדברי הר"ן (נדרים מ' ע"ב), וז"ל אע"ג דאמר שמואל נהרא מכיפא מתברך לא דחינין מימרא דאיסורא, דהוי נהיגין בה הלכה למעשה משום מימרא דאגדתא ע"ש, הרי מוכח דעת הר"ן ג"כ היכי דאין דבר אגד' מתנגד למאמר הלכה, אזי דברי אגדה ג"כ מוכשרי' להוציא מהם הלכה למעשה, ואולם מלשון מדרש רבה וירא פרשה נ"ו, וז"ל רב בעי קומי ר' חייא רבה, מנין לשחיטה שהוא בדבר המטלטל, מן הכא דכתיב ויקח את המאכלת לשחוט, א"ל אי מן אולפן אמר לך, לית הוא חזר בי', ואי מן אגדת אמר לך הוא חזר בי' ע"'ש, הרי מוכח החלטת המדרש, דהנהו דרושים שנאמרו בדרך אגדה לאו בדוקא נאמרו ויכולים לחזור מהם, א"כ ע"כ דאין לבנות יסוד על למודים אלו, להוציא מהם מה שנוגע להלכה ולמעשה, וע' ג"כ מ"ש הרמב"ם בסוף הקדמתו למורה נבוכים שכ' בזה"ל וכבר אמרו חז"ל אין מקשין באגדה, וע' ג"כ תשובת הרשב"א סי' ג' שכ' וכבר אמרו אין משיבים באגדה וכוונת הרמב"ם והרשב"א ע"ד המדרש פ' וירא דאמר אם מן האגד' יכול לחזור בו, פשיטא דלא נאמר רק דרך דרוש ואסמכתא, וע' ג"כ אבן עזרא פ' שמות על קרא כי מן המים משיתיהו, נגד מ"ש חז"ל שבע שמות הי' לו ליתרו כ' וכבר אמרו הגאונים אין מקשים באגדה, בלי ספק כוונתו על דברי רבינו נסים גאון, מובא בכותב לעין יעקב ברכות פ' הרואה בהך מה גוהה והקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול, שכתב האי מלתא אגדתא היא, ובה ובכל דדמי לי' אמרו רבנן אין סומכין על דברי אגדה ע"ש, וכבר בארתי בספרי מבוא התלמוד, דרק באגדות אלו אשר נראים בתחלת ההשקפה, שסותרים יסודי האמונה, כמו שבאר רבינו נסים שם, דלית ספק דאין לפני הקב"ה לא שחוק ולא בכי, ולא אנח' ולא דמעות, ורבנן דהכא לאו על פשטא אמרוהו אלא בתורת משל ודמיון, כי היכי דדברה תורה בלשון בני אדם, כמו הנה עין ה', הנה יד ה', ויחר אף ה', עלה עשן באפו, וע"כ דרך משל, אף הכין אתיין דברי אגדה עכ"ל רבינו נסים שם:

ואולם שמע נא בני ואחוה לך מה שהצליח ה' דרכי, אחר היגיעה והחיפוש מצאתי סיבת הדברים, מדוע אין בידינו ללמוד הלכ' למעש' מאגד', וחליל' וחס לא מצד שזלזלו בכבוד האגדות, רק מסיב' אחרת, אכן מקוד' אחשוב למשפט לבאר לך איזהו כללים בתלמוד, התוס' (כריתות י"ד ע"א) ד"ה אלא דרפרם בדותא, התעוררו להקשות מדוע (יומא ס"ו ע"ב) איתא ג"כ להך סוגיא, ולא דחי בש"ס שם הכשרו בכך שאני, ומ"ש הכא בכריתות דדחו הש"ס להך דרפרם, וכ' משום דרגילות הוא דברי תורה עניי' במקום זה ועשירים במקום אחר עכ"ל, והגאון מהר"י ברלין ציין שם על הגליון, דהתוס' רמזו על מה דאמרו בירושלמי פ"ג דר"ה, תני בשם ר' נחמי', מאי דכתיב היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר1 וע' ספר כריתות סוף מדה ט"ו שהביא ג"כ דברי ר' נחמיה אלו, בהעלמת המקור כי דברי ר' נחמיה אלו מקומם בירושלמי ר"ה, רק מדרך המקרא לבד מדבר כאשר נראה שם, דלענין מצות התורה מדבר, בכל זאת השתמשו התוס' כריתות בדברי הירושלמי אלו, רק לסגנון הלשון לבד, כמו שמצינו בכ"מ דרך חז"ל בתלמוד לציין ענינים הרבה בסגנון לשון המקרא,2 אבל הכלל אשר נתנו בעלי התוס' כאן נכון מצד עצמו, דהרי ידוע דהרבה סוגיות בתלמוד, שונות ומתחלפות זה מזה, וכבר הזכרתי קצת מזה בספרי מבוא התלמוד, וכבר התעוררו התוס' ע"ז, ע' תוס' (מנחות נ"ח ע"ב) ד"ה ואיכא דאמרו שהביאו רוב הסוגיות בש"ס אשר מתחלפות זה מזה, ועיין עוד תוס' (תמורה י"א ע"ב ותוס' נדה ך"ג ע"ב ותוס' נדה ל"ד ע"א), ויש להוסיף פה עוד (נדרים ל"ה ע"ב) בעי הש"ס אם כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו, ואולם (קידושין כ"ג ע"ב) פשיט לי' להש"ס דשלוחי רחמנא נינהו ע"ש, ועיין גם כן תשובות הרשב"א סימן רצ"ח, כ' בפשיטות וז"ל בתלמודנו יארע כן שתירץ במקום א' תירץ זה, ובמסכת אחרת תירץ אחר, כגון (ב"ק ך' ע"ב) פשיטא לי' להש"ס בעמד ניקף פטור, ואולם (ב"ב ד' ע"ב) פשיטא להש"ס ל"ש עמד ניקף ל"ש עמד מקיף מגלגלין עליו את הכל, וטעם סתירות הסוגיות הראיתי בספרי מבוא התלמוד, משום דכל מסכת היתה מסודרת מחכם פרטי, וכל אחד העלה סגנון הסוגיא והשמועה כפי מה שהיה נאות בדעתו, ור' אשי לא סדר מחדש את הש"ס, רק אלו המסכתות אשר היו סדורים לפניו, מדור קודם הכניס גם כן בסדר שלו בלי שינוי, והניח המטבע הישנה, רק הוסיף איזה פלפולים חדשים וענינים אשר נולדו בישיבתו הגדולה דרך מו"מ של הלכה, מה שנתחדש בוועד שלו, ומפני זה אין זרות מה שמצינו סוגיות סותרות ומתחלפות בעקרי דינים דכל חכם וחכם סדר תלמודו כפי מה שהגיעו השמועות לאזניו, ועתה אם הסוגיות נשתנו בחסר ויתיר בדבר שיש בו נ"מ לפסק הלכה מכ"ש דדרך הש"ס לתרץ תירוצים שונים על קו' אחת פעם ישוב זה, ופעם ישוב אחר, ע' ברשב"א שם סי' הנ"ל, וענין זה פשוט מאד ולא הצרכתי להאריך, רק מפני שראיתי להגאון בעל שאגת ארי' סימן ע' מ"ש על דברי התוס' כריתות הנ"ל, ומי יתן ואדע סוגיא הדומה להך דכריתות, שבמ"א יביאו בתלמוד ראי' אחת ובמקום השני ידחו אותה, אכן מן מה דמצינו סוגיות הפוכות ומתנגדות, מכ"ש שזה דרכם לסתום במקום אחד, ולבאר במקום אחר, כמו שהראיתי דבמ"א פשוט להש"ס כהנים שלוחי דרחמנא נינהו ובמקום אחר הוא בעיא דלא אפשיטא:

ולאחר הנחה הברורה הלזו, הנה קשה לנו כיון שהתלמוד בבלי יסוד ההוראה אצלנו אשר גדולי הפוסקים שמו אותו למעיין, כמו רבותינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואין לנו בגולה מקור טהור בהלכה רק התלמוד הזה, ואם סוגיות הש"ס שונות ומתחלפות בפיסקי ההלכות שוב המורה הרוצה להורות הלכה למעשה, עוד הוא נבוך בדעתו לאיזה סוגיא יתן משפט הבכורה, והתירוץ בזה כיון שעינינו משוטטות על כל אפיקי ים התלמוד, והכל מבורר ומסודר נוכח עינינו כשלחן ערוך, וכבר הוציאו הקדמונים כללי הוראה גם כן, מבינים אנחנו עתה להחריץ המשפט איזהו סוגיא עקרית, ונאמרות לדין ולהלכה ואיזהו סוגיא נאמרה רק דרך מו"מ של הלכה ולא באה ללמד אותנו הוראה למעשה, עיין ספר יד מלאכי ח"ב כללי התלמוד בשם הרדב"ז דדרכו של הרי"ף והרמב"ם לדחות דברי הגמרא באיזהו מקומות היכי דסגנון הלכות אחרות בתלמוד, או ענין הסברא בתלמוד מורה להיפך, וכן אין אנו סומכין על איזה תירוץ לדחות איזהו קושיא אלא אנו סומכין על פשוטה של משנה ועל פשוטו של המאמרים בתלמוד ע"ש סימן ל"ז ועיין גם כן יד מלאכי שם ח"ב מה שהביא הרב בעל באר שבע, דברוב פעמים אין הרי"ף חושש לאוקומתא דגמרא, אם סוגיא דעלמא אינה הולכת על דרך זה, לכן בכ"מ שיש לנו סתירות מסוגיא לחברתה אנו יודעים למצוא דרך סלולה, לאיזה סוגיא ראוי ליתן משפט ההוראה, ואיזהו סוגיא ניתנה לדחות מהלכה, ואם כן גם מצד זה אע"פ שיש סוגיות שונות ומתחלפות אין אנו נבוכים בהוראה, אף שאין לנו מקור אחר בהוראה, רק תלמוד בבלי לבד:

והנה לא נעלם מאתך בני הנחמד כי החילופים והשינויים והסתירות באגדות רבו מאד, כמו שאבאר במקום אחר, ובפרט נפרדו האגדות והספורים אשר בירושלמי מן הספורים הללו בעצמם המובאים בש"ס בבלי בחסיר וביתיר ובחילוף הן באישי המדברים והן באיכות המסופר, ואציג לפניך בני ידידי רק איזהו מהן ומאלו תקיש על השאר, כי נשתנו האגדות בירושלמי מן הבבלי. א') שינוי בשמות החכמים. ב') חסיר ויתיר בסיפורים הללו. ג') סתירות בין בבלי לירושלמי מהיפוך להפוך:

א בש"ס בבלי (חולין קמ"ב ע"א קידושין ל"ט ע"ב) מסופר דאלישע בן אבויה לישנא דחוצפית המתורגמן ראה נתון בפי דבר אחר וע"י זה יצא לתרבות רעה וכפר בשכר ועונש, ואולם בירושלמי פרק ב' דחגיגה אמרו דאלישע בן אבויה לישנא דיהודה הנחתום נתון בפי כלב שותת דם ראה:3 מה שמסופר בבלי (יומא פ"ב ע"ב) שתי עוברות באו לפני רבי ביו"כ שאחזם בולמוס, ונפיק מהם ר' יוחנן ושבתאי אצר פירי, ובירושלמי פ' בתרא דיומא מסופר שבאו לפני ר' טרפון: מה שמסופר (תענית ך"ג ב') על אבא חלקיה והתנהגותו עם החכמים עת באו אליו לבקש מאתו שיתפלל על מטר, מסופר בירושלמי פרק קמא דתענית, על חסידא דכפר אימא, מה שמסופר בבלי (ע"ז י"א ע"א) על אונקלוס דהניח ידו על המזוזה ואמר עבדיו יושבין מבפנים ומלך משמרו מבחוץ, הוא בירושלמי פרק קמא דפיאה על ארטבון דרבי שלח לו מזוזה, ואמר לי' אנא שלח לך מילתא דאת דמיך והיא מנטרת לך עיין שם: בתלמודנו (מנחות ק"ט ע"ב) מאמר ר' יהושע בן פרחיה, בתחלה כל האומר עלה אני כופתו ונותנו לפני ארי, עתה כל האומר לי רד אני מטיל עליו קומקום של חמין, ובירושלמי ר"פ אלו דברים הוא מאמר ר' יהושע בן קבסיי' ובפרט רבו החילופים בשמות החכמים בין אגדות של תלמוד ירושלמי, לבין האגדות הנמצאות מפוזרות במדרשים ואגדות, ובאבות דר' נתן, ובמסכת סופרים, אשר נתחברו מחכמי ארץ ישראל, כמו בבלי (יומא ל"ב ע"ב) אמרו הלל מחייב עניים, ובאבות דר' נתן פרק ששי נאמר ר' עקיבא מחייב את העניים: (סוכה ך"ט ע"ב) אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת עופות ודקלים, דבר קטן ודבר גדול, ובמס' פט"ו ה"ט מסופר זאת על הלל: (תענית ך"ח ע"א) מסופר על ר' חנינא בן דוסא דאמרו עליו מיהב יהבו משקל לא שקלו, ובמדרש רות סוף פיסקא קטן וגדול שם הוא, מסופר כן על ר' חייא רבה. (גיטין נ"ו ע"ב) אמר ר' פנחס עירובא אני הייתי בין גדולי רומי ושקלו יתוש של טיטוס ומצאוהו כצפור דרור, ובמדרש ויקרא רבה פכ"ב אמר ר' אליעזר בר' יוסי אני הייתי בין גדולי רומי ושקלו את היתוש. וכן מסופר באבות דר' נתן ספ"ח שגנבו לסטים את חמורו של ר' חנינא בן דוסא, ולא רצה לאכול אצל הלסטים, ובירושלמי פ"ק דדמאי, ופרק ו' דשקלים מסופר ענין זה על חמורו של ר' פנחס בן יאיר, ובדומה תמצא עוד חילופי שמות במאורעות ואכ"מ לחשב פה כל הפרטים:

ב שינוי באיכות הספור, לא תמצא הענינים שווים בשום מקום בין הירושלמי לבבלי, כאשר תראה באגדות אשר רמזתי למעלה כי חוץ מחילוף האומרים תמצא שנשתנו בחסר וביתיר, ואוסיף פה עוד איזהו דוגמאות, ענין מיתת רבינו הקדוש מסופר אצלנו (כתובות ק"ג ע"א וע"ב) ואולם בירושלמי פ"ט דכלאים ובכתובות פ' הנושא מסופר באופן אחר: עובדא דר' אליעזר בן עזרי' שנתמנה לנשיא תחת רבן גמליאל, משונה בירושלמי פ"ו דברכות מכפי אשר אצלנו (ברכות כ"ט ע"א): המאורע של ר' חנינא בן אחי ר' יהושיע שהלך לגולה, ועבר שם השנה, נשתנה בבלי (ברכות ס"ג ע"א וע"ב) מכפי אשר לפנינו בירושלמי פ"ק דסנהדרין ופ"ו דנדרים: עובדא דר' שמעון בן יוחאי והליכתו למער' משונה בבלי (שבת ל"ג ע"ב) מן המסופר בירושלמי פ"ט דשביעית: ענין בית חוניו הנזכר בתלמודנו (מנחות ק"ט ע"ב) משונה בירושלמי פ"ו דיומא: הקורות הרעות שהגיעו לאבותינו בחורבן ראשון ושני וחורבן ביתר, משונה אצלנו (גיטין נ"ה נ"ו נ"ז) מכפי אשר בירושלמי פ"ד דתענית ומדרש קינות. עובדא דר' כהנא שברח לארץ ישראל וראה את ר' יוחנן (ב"ק קי"ז ע"א) איננה דומה לעובדא זאת באה לנו בירושלמי פ"ב דברכות: עובדא דר' אליעזר הגדול וחכמי דורו שברכוהו (ב"מ נ"ט ע"ב) משונה מכפי הסיפור מזה בירושלמי פ"ב דמועד קטן: מיתת של ר' אליעזר הגדול, וחליצת תפילי' ע"י בנו הנזכר אצלנו (סנהדרין ס"ח ע"א) נשתנה מכפי אשר מסופר בירושלמי ספ"ב דשבת. עובדא דאלישע אחר המסופר בתלמודנו (חגיגה י"ג ע"א) משונה מכפי המסופר ממנו בירושלמי פ"ב דחגיגה ומדרש קינות פיסקא לינו פה הלילה: מה שמסופר (שבת ל' ע"ב) דשאל שלמה לחכמים אבא מת ומוטל בחמה, משונה במדרש קוהלת פיסקא כי לכלב החי טוב מארי' המת: עובדא דר' פינחס ונהר גונאי (חולין ו' ע"א וע"ב) משונה בירושלמי פ"א דדמאי, ואין רצוני להאריך רק זאת צריך אתה לדעת לדבר ברור, כי בשום פעם לא תמצא ספורי הירושלמי שווים לבבלי רק משונים פעם ברב ופעם במעט:

ג גם הרבה סתירות מהיפוך להיפוך תמצא בין שני התלמודים הללו, כמו שרמזתי בספרי מבוא התלמוד, וכאן אפרט איזהו מהם, כמו בבלי (חולין צ"ח ע"ב) ר' יוחנן ור"ל רצו לראות את שמואל, ואמרו לינוקא פסיק לי פסוקיך ואמר ושמואל מת, ולא הוא לא שכיב שמואל, רק כי היכי דלא נטרחי' לר' יוחנן, ואולם בירושלמי פ"ו דשבת, אמרו דכן הווי ושמואל מת באמת. וכן (גיטין ז' ע"א) דמר עוקבא שרטט וכתב אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, ובירושלמי פ"ב דמגילה אמרינן דכתב בלי שרטוט רק דשינה את לשון המקרא וכבר התעוררו בתוס' גיטין ע"ז: בו ביום שמינו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיא, היה אז לדעת חז"ל (ברכות כ"ט ע"א) בן י"ח שנה, ואלם בירושלמי פ"ק דברכות על משנת בן זומא מזכירים יציאת מצרים, נאמר דהיה ראב"ע אז בן ששה עשר שנה, ובענין זה יש נ"מ ג"כן לענין הדין, כי מבואר בטור חו"מ סי' ז' דאין ממנים דיין עד שיהא בן שמונ' עשרה שנה, ובתלמודנו אמרו דכל הדינים אשר דן יאשיהו מבן שמונה עד בן י"ח שנה החזיר הממון, ובטור הביא בשם הירושלמי, דמן י"ג שנה ואילך מותר לדיין לדון, א"כ בזה הירושלמי לשיטתו הולך, דראב"ע יוכיח דלא הי' לדעת הירושלמי בעת שמינוהו לנשיא רק בן ששה עשר שנה, וע"כ דמותר לדון אף קודם בן ח"י, משא"כ לדעת הבבלי דראב"ע הי' אז באמת בן י"ח שנה, א"כ אין ראי' להתיר לדון קודם בן ח"י: ויש עוד סתירות וחילופים הרבה בין שני התלמודים אולם אין רצוני להאריך בפינה זו רק באתי לעורר על המעיין על שלשה פינות הללו, והמחפש בעין פקוחה ימצא יותר ממה שכתוב כאן:

בלי ספק ידעת בני, הטעם והסיבה שנתן רבינו הרמב"ם בספרו הנכבד מורה נבוכים פע"א לראשון על מה שדרשו חז"ל (גיטין ס' ע"א תמורה י"ד ע"ב) דברים שבעל פה אין לאמרם בכתב, מפני שהכתב יפול בו הטעות וספקות הרבה נופלות בלשון המחובר בספר, ומפני זה השאירו את הלכות המקובלות בסיני שיהי' נמסרות מפה לאוזן, למען לא יחובר עליהם שגגה ע"כ, ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך התירו בזמן ר' יוחנן ור' לקיש כתיבת האגדות (גיטין שם) ואולם ההלכות נשארו באיסור כתיבה עד דור רבנן סבוראי, וכמ"ש בספרי מבוא התלמוד, ועתה מצאתי סיוע לדברי והחלטתי מדברי הרב הגדול הסמ"ג בשני מקומו' וז"ל בהקדמתו ובימי רבינו הקדוש שנתן לו הקב"ה חן בעיני אנטנינוס מלך רומי, וקבץ כל חכמי הארצות, ויסד ששה סדרי משנה וכו' עד שעמד ר' אשי, ונתן לו הקב"ה חן בעיני מלך פרס, ושלח וקבץ כל חכמי הארצות אשר בזמנו, והעמידו פירוש המשנה על מתכונתה, והוא תלמוד בבלי, וסדרוהו בהסכמת כל חכמי דורו, ואח"כ עמדו צרות רבות לישראל, ונתפזרו החכמים פיזור גדול, והחילו לכתוב את התלמוד בספר עכ"ל, וע' ג"כ סמ"ג מ"ע ס"ה דין מכבה ומבעיר, נדון ברכות ותפלות שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כתב ר"י דוקא בימי התנאים והאמוראים, שלא ניתנו לכתוב לא התלמוד ולא התפלות משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אבל עתה מות' לכתוב הכל, עכ"פ מוכח דעתו דגם בזמן האמוראים לא היו עדיין הלכות בכתב רק בע"פ, ולא התחילו לכתוב הלכות רק בזמן רבנן סבוראי:

ועתה מצאנו כי השינויים והחילופים אשר נמצאו אצלנו הן בהלכות והן באגדות נסתבבו מפנים שונים. הסיבה לחילופים בספרי אגדה, הוא כיון שהיו כתובים מזמן קדמון, עוד בימי רבינו הקדוש ור' חייא רבה כמו שהזכרתי בספרי מבוא התלמוד, הנה בלי ספק במשך הזמן נתהוו העתקות שונות, ושבושים הרבה, כי הכתב יפול בו הטעות וגרמו העתקות השונות, נוסחאות מתחלפות, וזאת הסיבה הראשית לאלו השינויים וחילופים והסתירות אשר רמזנו עליהם למעלה. ואולם בשינוי ענין ההלכות אע"פ שהיו רק מקובלות בעל פה ולא נחקקו עדיין בספר, ונמסרו מפה לאוזן, בכל זאת היתה נשנית המשנה עוד מזמן הלל בישיבות שונות, הן בארץ ישראל והן בבבל, וכל חכם היה שונה לתלמידיו בסדר הנאות בעיניו, ולפי חות דעתו העל' הסדר אשר היה כשר ונכון לפניו, והן רבינו הקדוש במשנה והן ר' אשי בסדר הגמרא, כל אלו היו רק מעתיקים ומסדרים, והכניסו בסדרם, ברוב הפעמים הסדר מזמן קודם: ולדוגמא אראה אותך סדר המשנה פ"ק דשבת, כלם משניות קדומות מהלכות שנאמרו בעליות חזקיה בן גרון, עת עלו חכמים לבקרו, ורבו ב"ש על ב"ה, וי"ח הלכות הסכימו ב"ש וב"ה, ובי"ח הלכות נחלקו ורבו ב"ש על ב"ה, וי"ח הלכות נחלקו ומחלוקת במקומה עומדת, ע' רמב"ם פי' המשנה פ"ק דשבת, והנה רבינו הקדוש הסדיר במשנתו לפי סדר ההלכות אשר נמנו ורבו אז בעליתו של חזקיה בן גרון, וא"כ ל"ק קו' התוס', מדוע לא נקט רבינו הקדוש, דין דלא יצא חייט במחטו, קודם לדיני יציאות השבת כיון דמיירי מדיני ערב שבת כמו שדרכם בכ"מ, אולם הכא כל המשניות השנויים בפ"ק דשבת לאו סדר שלו הם, אלא כפי שנשנו ונקבעו בעליה בין בית שמאי ובין ב"ה, כן שמר רבינו הקדוש סדר זה, ושם הי' החלטת הדינים ומחלוקותן על סדר זה, ומשנה לא זזה ממקומה בכ"מ ואמת:

עוד צריך שתדע דע"י שנחרבו ספרי האגדות בזמן חכמי התלמוד, והיו ידועים הרוב מהם להקטנים עם הגדולים. ע"י הדרשות שדרשו החכמי' בשבת לפני המון העם, ומפני זה מצינו הרבה אגדות דלא נתבארו פרטיהם בתלמוד, רק רמזו בקצר' עניני' האלו הידועים, והניחו מלבארם כי חשבו שנודעו לכל תלמיד עם מבין, וחשבו למשפט שלא להכפיל הדברים, ובמאמר אשר יעדתי על ענין (דגאדות) [האגדות] כתבתי בארוכה, וכאן אכתוב רק איזהו מהם. בש"ס (סנהדרין ס"ו ע"ב) התוכחו ר' עקיבא וטרנוסרופוס נדון קדושת יום השבת, והשיב ר"ע סמבטיון יוכיח, הנה לא נזכר בתלמודנו מאומה ממהות סמבטיון, ואיזה יחס יש לנהר זה עם יום השבת, ומה ראי' יש לקחת ממנו על קדושתו, אכן סמכו חז"ל כאן על מה שידוע באגדות, ומהם (בראשית רבה פי"א ובתנחומא פ' תשא), שנזכר שמה, שככל יום הוא זורק אבנים ובשבת נח, וכן אמרו (שבת קי"ח ע"ב) כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כאנוש4 מוחלין לו, הנה אין זכר במקרא, כי אנוש ובני דורו עבדו עבודה זרה, רק הענין נודע במדרשות, ובפרט (ב"ר ס"פ ך"ג). אמרו (חולין צ"ב ע"ב) תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, ופרש"י דהכוונה על יעקב אבינו אשר דמותו נחקק בכסא הכבוד,5 וענין זה לא נמצא בתלמודנו, רק במדרש פ' ויצא, עולים ויורדים ביעקב, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, אתה הוא שאיקוניס שלך חקוקה בכסא הכבוד למעלה, עולים למעלה ורואים איקוניס שלך, וע' ג"כ (ב"ב נ"ח ע"א) נסתכלת בדמות דיוקני ע"ש:

עוד (סנהדרין מ"ט ע"א) אמרינן בור וסירה גרמו לאבנר, הנה אין הבנה לפי פשטות התלמוד מה כוונו חז"ל בזה ומה הוא סירה, אכן כל ענין טענתם מבואר בירושלמי פ"ק דפיאה, ומדרש פ' אמור, (ובפרש"י שם סנהדרין מסופר כל הענין אולם גם כן בהעלמת המקור) וחז"ל בבבלי הניחו שהענין נודע ע"פ הירושלמי אשר נתחבר קודם: עוד אמרו (סנהדרין מ"ג ע"ב) מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים. וכ' רש"י דלא אתפרש, אולם המקור הוא בירושלמי סנהדרין פ"ד מיתות דעכן מעל בד' חרמים, חרם ערד, חרם מדין, וחרם סיחון ועוג, ובתלמודנו סיחון ועוג נחשבו לאחד, כיון שהי' הכיבוש בפעם אחד וע' ג"כ (קידושין ל"א סוף ע"א) יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מחיי עולם הבא וכו' ומרומז על מה שנזכר בירושלמי פ"ק דפיאה ופ"ק דקידושין במעשה שאירע ע"ש: עוד (ב"ב ח' ע"א) פרנסני ככלב וכעורב, ולא ידענו איך הקב"ה מפרנס העורב, ופרש"י הקב"ה מזמין לעורב יתושים בתוך צואתו ואוכל אותם, וכן פירש"י (עירובין כ"א ע"א) ואף שנעלם עדיין ממני המקור לאגדה זו, בכל זאת חז"ל כוונו ודאי על אגד' ידועה ומפורסמת, איך פרנסת העורב מושגח מאתו בפרטית: וע' ג"כ (נדרים ס"ה ע"א) בצדקיהו ונבוכדנצר, מאי טעמא לא אמריתו לצדקיהו, מיד ישבו לארץ ידמו, א"ר יוחנן ששמטו כרים מתחתיהם, והנה ענין זה כמו שמסופר לפנינו בבבלי, משולל הבנ' ואיזהו כרים הי' להם, אשר הצרכו להשמט מהם, אכן עקר אגדה זו מקומה, במדרש קינות פיסקא ישבו לארץ ידמו, כי בתחלה כיבד נבוכדנצר את סנהדרי ישראל, והושיב אותם בקתדראות על הכרים, ומיד כי שמע דבריהם וטענותם, הורידם מן הכסאות על הארץ, ושמט מהם הכרים אשר צוה להציע בעבורם על הקתדראות, והש"ס כאן רמז בקצרה מהשמטת הכרים ומהורדתם לארץ על המסופר באגדה, מאיכות הכבוד אשר חלק להם בתחלה:

עוד אמרו (חגיגה י"ד ע"ב) אתם ותלמידכם מוכנים לכת שלישית ומה היא כת שלישית? רש"י ז"ל לא פי' כלום, ומהרש"א דחק בזה, אולם מבואר מדרש חזית פיסקא מישרים אהבוך, מישרי' זו כת שלישית שנאמר והבאתי את השלישית באש, וצרפתים כצרף כסף ע"ש, ראינו דכת שלישית היא המעולה בין שאר כתות המקבלות פני השכינה, וחז"ל בתלמודנו כוונו ע"ז, ועל דרך התנהגותם בזה כוונו חז"ל בירושלמי בר"ה דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר, מאשר דרכם לדבר במקומם בקצרה, ולרמוז על ענינים מבוארים בארוכה במ"א:

עוד צריך אתה לדעת כי ענינים המגונים אשר אירעו לפעמים, והיו ידועים בהמון בכל זאת חז"ל שמרו פיהם ולשונם שלא להוציא דבר מגונה משפה ולחוץ וצוו אותנו ג"כ לספר בלשון נקיה (פסחים ג' ע"א וע"ב), לכן על ענינים כאלו רמזו עליהם בש"ס אבל לא בארו הענינים היטב, כמו (קידושין פ' ע"ב) כי הא דהוי עובדא ואפיקתי', ואינו מבואר מה הענין שמה, רק בתוס' הביאו בשם ר"ח עובדא מגונה והיה נודע למפרשי התלמוד בע"פ, וע' ג"כ (סנהדרין י"ט ע"א) דהתקינו שתהא אשה מהלכת ובנה אחריה משום מעשה שהיה, ואין זכר למעשה מגונה זו, רק רש"י ז"ל מבאר בלי ספק ע"פ מה ששמע מרבותיו, וכן הרמב"ם פך"א מה' איסורי ביאה ע"ש, וכן כשמזכירים חז"ל ענין דוד עם בת שבע, דברו רק ברמז בלשון כמעשה שהיה ע' (כתובות ט' ע"א) וא"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה, וכן ענין זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור נזכר בדברי חז"ל בלשון כמעשה שהי' (ע"ז ל"ו ע"ב) וגם ענין צרעת, או חזיר, לא הזכירו חז"ל בלשונם רק בלשון דבר אחר, עיין (חולין ק"ו ע"א) מים הראשונים האכילו, דבר אחר והכוונה על חזיר, ועיין (כתובות ס"א ע"ב) דבר אחר חזאי ביה:6

ועתה כיון שהצעתי לפניך למעלה, הנחות שונות על עניני אגדות, והיוצא מאותן הקדמות הברורות א) כי רבו ההעתקות מספרי אגדה מאשר כי עוד מזמן קדום הורשו לכתוב אותן בספר, וכ"א כתבם לעצמו ב) כי בספרי אגדות רבו השינויים, והחילופים, ובכל מאורע תמצא העתקות משונות, ועובדא אחת מסופר במקום אחד בסגנון זה, ובמקום אחר בסגנון אחר, ועי"ז עלו הדברים כמין חומר, למצוא הסיבה והטעם מדוע אין למדין מן האגדות, ולא על כלל האגדות יצאו להחליט כמ"ש בספרי דרכי הוראה ח"ב, רק אותן האגדות המספרות לנו מעשיות ועובדות אשר אירעו בדורותם או בדורות אשר קדמו להם, ומדרך ספור הדברים אפשר לנו להוציא פסק דין למעשה, מ"מ כיון שבאו הספורים אלו ברוב ענין, ואין סגנון ספור אחד דומה לחברו, שוב אין אפשרות ללמוד הדין, מאשר אמרינן אולי לא כך היה מעשה, וטעות נפלה בהסיפור, ואולי באגדות אחרות ובמדרשות אשר נאבדו מאתנו7 מסופר המאורע בפנים אחרים, ואזי אין המסופר לנו למעיין להוציא דין זה, ובפרט מצינו הרכה אגדות חלוקות8 ולמשל אציג לפניך ג' ראיות נכונות על אמתות הדברים ומזה תקיש על השאר:

הנה המרדכי הובא בית יוסף מרן טור או"ח סי' רס"ו, וכן הוא בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ה, הביאו ראי' דרכיבה על הסוס בשבת אסורה, אע"פ דהרוכב יושב למעלה מעשרה, וקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה, בכל זאת נרא' מאגדה (פ"ב דחגיגה ט"ו ע"א) דאלישע בן אבויה היה רכוב על הסוס בשבת אמר לר' מאיר שערתי בטלפי סוסים עד כאן תחום שבת, א"ל ר"מ חזור ע"ש, והרי אין תחומין למעלה מעשרה, ומדוע א"ל ר"מ לאלישע שיחזור כיון שהוא יותר מתחום שבת, אלא ודאי דהרכיבה אסורה בשבת, דאע"ג דאין תחומין למעל' מעשרה, בכ"ז רגלי הבהמה נוגעין בארץ ע"ש, וכ' ע"ז הרב אליהו רבה סי' רס"ו, דכל אלו הגדולים טעו במ"כ, משום דלא עיינו רק בש"ס בבלי, אבל הגירסא בירושלמי פ"ב דחגיגה ובמדרש קוהלת ומדרש רות משונה, דבש"ס בבלי הגירסא א"ל ר"מ חזור, וסברו המרדכי והרדב"ז דהכוונה כיון שהוא תחום שבת, ואסור לרכוב יותר, לכן יחזור לביתו משום איסור שבת, אבל בירושלמי ומדרש הגירסא דא"ל ר"מ וכל הדא חוכמתא אית בך, ולית אחה חוזר בך הכוונה מדוע אינו חוזר בתשובה, כיון שהוא חכם כל כך עד שיודע לשער בטלפי סוסים שיעור תחום שבת, אבל לא מיירי כאן מענין איסור הרכיבה, ומתחומין למעלה מעשרה, הרי לפניך דשינוי הספור הוא סיבה, דאין זה מקור להוראה:

ב בש"ך יו"ד סי' קע"ח ס"ק ד' הביא תשובות מהרי"ק שורש קע"ח, דאין שום איסור בלבישת בגדי עכו"ם, כל זמן שאינו בגד המיוחד לעבודה זרה, והביא המהרי"ק ראי' מזה דאמרו (חולין ק"ו ע"א) מים הראשונים האכילו בשר חזיר, ופירש"י שם, דזה היה מעשה שבא איש אחד לאכסניא, ואכל בלי נטילת ידים, וסברו בעלי אכסניא דהוא בן נכר, והאכילו בשר חזיר ע"ש, וקשה הרי הי' יכול בעל אכסניא להכיר אותו בלבושיו, דהרי ישראל צריכים להיות מצוינים בלבושהם, אלא ודאי כי אין איסור ללבוש בגדי נכרים ע"ש, וכ' הש"ך שם בשם אביו הגאון ז"ל, לדחות ראיית מהרי"ק מהתם, דהרי עובדא זו אשר רמז עליה רש"י כאן, מקורה באגדה היינו מדרש ותנחומא פ' בלק, ושם מבואר דשעת הגזירה היתה, ומפני זה לא היו ישראל מצויינים בלבושהם, דחששו שלא יכירו אותם, ומזה אין ראי' להתיר בגדי נכרים שלא בשעת הגזיר' ע"ש, עכ"פ למדין דשינוי המסופר במדרש בסגנון אחר, היא סיבה לשינוי הדין:

ג התוס' (פסחים ג' ע"ב) ד"ה הוי סליק לארעא דישראל, כתבו דר' יהודה בן בתירה לא עלה לעשות הפסח משום דנציבין חוץ לארץ, והדר בח"ל פטור מן הפסח ומן הראיה ע"ש, ואולם מן עובדא דירושלמי פ"ג דפיאה, דהיו באשקלון שני אחין שהיו להם שכנים נכרים, והי' שנואים לאלו הנכרים, והי' אלו השכנים נכרים מחכים ומצפים, מתי יבא העת שיעלו אלו האחים לירושלים, ויקחו ויבוזו כל אשר להם זימן הקב"ה מלאכים שיהיו שומרי' את ביתם של אלו האחים ע"ש, והקשה אותי חכם אחד, הרי התוס' כ' בריש גיטין דאשקלון הוא חוץ לארץ, וא"כ עובדא דשני אחים הללו, בחוץ לארץ הי', והדר בח"ל פטור מן הראי', ואיך עלו אלו האחים לרגל, וכי תימא דלא עלו מתורת חיוב, רק מתורת נדבה, ומצד הדין פטורים, א"כ שוב יוקשה קו' הש"ס (סוטה כ"ב ע"א) על מה ששנינו שם במשנה, אם יש לה זכות תולה, ופריך הש"ס זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, והא איננה מצוה ועושה ע"ש, ראינו דכיון דאינה מצוה ועושה אין הקב"ה עושה לה נס עי"ז, ולא שייך זכות תולה ע"י מצות שאינם לחוב, עכ"ל קו' החכם השואל, ואולם מצאתי במדרש, שיר השירים פיסקא מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, שמה מובא ג"כ סיפור זה אולם בא בסגנון אחר, וז"ל אלו יהודאי הלכו לצלאה בירושלים9 וא"כ לא עלו אלו האחים לרגל לירושלים, רק להתפלל במקום המקודש, וזכות זה הגין עליהם, אבל לרגל לא עלו משום דבאמת הדרים בחוץ לארץ פטורים מן הראי', כשיטת התוס' בפסחים, עכ"פ מחילוף הגירסות ע"י העתקות שונות, יש ג"כ נ"מ לענין דינא, דאם כגירסת הירושלמי דעלו בני אשקלון לרגל, א"כ יתחייב הדין דבני ח"ל חייבים בראיה:

עכ"פ מאלו ג' ענינים אשר הבאתי לך, תוכל לדון על השאר, כי ע"י העתקות הרבות, אשר נעשו מן האגדות והמדרשות מזמן רבינו הקדוש, עד דורות האחרונים זמנו של רש"י היו נוהגים לעשות קיבוצים ממדרשות ואגדות כמו מדרש רבי משה הדרשן ילקוט פסיקתא דר' טובי', והעתקות הי' משונות אחד מחברו, ולא היו עקרם ותכליתם ללמד מהם דינים והלכות, לכן לא היו נשמרים כל כך משבוש, ומפ"ז החליטו בירושלמי, דאין ללמוד מדרשות ואגדות כאלו הלכה למעשה, דמי יודע אם ההעתקה נכונה, ואולי יהיה נמצא במדרש אחר גירסא משונה, ויתרועע היסוד ויפול הבנין, משא"כ התלמוד, היה עדיין בעל פה ובלשון וסגנון אחד נמסר בעל פה מרב (לתלמוד) [לתלמיד], ונשמר בטהרה, וכל עקרו רק להוראה להלכה ולמעש' מעיין נאמן להורות לנו הדרך אשר נלך, לכן עדיין הוא לפנינו כשלחן ערוך יתד נאמן לפסק הלכה, וה' יאיר עינינו במאור תורתו, ויצילנו מן השגיאות, וירב גבולנו בתורה ובחכמה:

כ"ד אביך המעתיר בעדך צבי הירש חיות

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה