שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הערות ללא סימון בגוף
20 בתשובה לשאלה זו הארכתי בספרי דרכי הוראה, והנני מעתיק פה בקצרה מ"ש שמה בארוכה, למען שלא להכפיל הדברים, ואשים פה נוספות, ותוכן השאלה, היות שנמצא בזמנינו אנשי רשע ופועלי און בפרהסיא, עוברים על כל התורה ביד רמה וכשבאו החכמים לייסרם ולהרחיקם, אומרים שיתרחקו מאתנו ויהפכו לדת הנוצרים, אם מניחים להם בדרכם הרע, או החוב לעשות בהם כתורה, ואין אנו אחראין וערבאין עבורם, והשבתי כי ענין זה כבר נשאלו אבות העולם וביו"ד סי' של"ד ס"א ברמ"א בשם פסקי מהרא"י סי' קל"ח מפורש הדין מנדין למי שחייב אע"ג דיש לחוש דע"י כן יצא לתרבות רעה, וראי' מש"ס (קידושין ע"ב ע"א), רבינו הקדוש ניבא לפני מותו בירתא דסטיא איכא בבבל דאקפי פירי דכוורא בשבת ושמתינהו ר' אחי בר יאשיהו ואשתמיד, ולכאורה מה קמ"ל הש"ס בסיפור זה, א"ו דינא אתי לאשמעינן דאפילו אם נראה להחכמים דע"י הנדוי והחרם יצאו לתרבות רעה, בכ"ז לא יהיו החכמים נרפים במעשיהם, רק יקיימו בהם כתורה ע"ש, וכן נמצא כל ענין דין זה והראי' מש"ס דקידושין בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קפ"ז והעתקתי שמה אות באות, והנה הטורי זהב שם דחה ראיות האגודה ומהרא"י מנבואת רבי ומאן לימא לן דבאה ללמד אותנו דין והלכה, רק דניבא שם עוד דברים דיש עיר שכולה ממזרים וראוי להרחיק מהם, ודבר זה הוא ענין נעלם ונסתר מעיני כל חי, לכן סיפר ג"כ ענין דאנשי בירתא דצדו דגים בשבת ואשתמיד, וזה ענין שיכול להתברר, ומן הגלויות אשר אנו רואים שניבא רבינו הקדוש לפני מותו דברי אמת, אנו דנים על הנעלמות בענין עיר זה שכולה ממזרים, עכ"ל הט"ז, ואולם דבריו תמוהים דאם כל הסיפור מבירתא דסטיא היה רק למען יתבררו אמתת דבריו היה די שיאמר דבבירתא דסטיא סרו היום אנשים, מאחרי ד' ישראל, וגם זה יספיק להודיע כי אמת יהגה חכו, ומדוע הרחיב בסיפור כי ע"י שהקפו את הנהר בשבת נידו אותם, א"ו דללמד הדין בא אפילו אינם עוברים רק איסור דרבנן כמו שם דהנהר הקפו אותם מקודם השבת ובכה"ג איסור צידה בשבת רק מדרבנן, בכ"ז לא הניח מליסרם, אע"ג דיצאו עי"ז מן הדת, ועיין שו"ת חות יאיר סי' קמ"א דדחה דברי הט"ז מטעם אחר, דאס"ד דעקר נבואת רבי בזה לאמת דבריו נדון העיר אשר כולה ממזרים, הנה ניבא עוד דברים היום נולד ר' יהודא ור' אדא, ועוד אם אמנם כי רבינו הקדוש סיפר זה לאמת שאר דבריו בכ"ז מה היה צורך למסדרי הש"ס להכניס סיפור זה בסדר הש"ס, אע"כ ללמד דין זה, אולם בעקר הדבר התעורר ע"ד אגודה ומהרא"י בראשון איך רוצה לדייק הלכות ממעשה זו, וכמה ספורים באו בתלמוד, ואין משם שום ענין ללמוד מהם הלכות, ועוד אדרבא נלמוד משם להיפוך, דבא רבינו הקדוש להשמיענו דאין מנדין למי שחייב נידוי היכי דיש חששא שיצא לתרבות רעה, דחזי מה דסליק לר' אחי בר יאשיהו דנדה לאנשים אלו בבירתא דסטיא ונשתמדו, לכן יהיו נזהרין מהיום והלאה שלא למהר לעשות דין בפושעים שמא יעזבו אותנו לגמרי ע"ש, ובכ"ז בעקר הפסק החזיק בדברי רמ"א דאין משגיחין על תקלה העתידה לבא, וע' ספר פחד יצחק ערך גלוי עריות שהביא חבל חכמים המתנבאים בסגנון אחד, להחזיק פסק הט"ז ע"ש, ושם העליתי הלכה למעשה כדברי הר"מ חגיז והחכם צבי מובא בס' פחד יצחק ובפרט בדברי הרדב"ז ח"א סי' קפ"ז דהעקר תלוי ביד המורה הבקי בדרכי העולם והיודע לשער המקום והסכנה העתידה לבא, וכן אם רבים הם אשר יעזבו אותנו אולי לתקלה דרבים חיישינן יותר, ובפרט לקטנים אשר קרוב לודאי שיהיו נשקעים בתוך טיט היון, וכשיתגדלו לא ידעו אם מעם ד' הם ומארצו יצאו, בכה"ג ודאי חיישינן ואין עושין מעשה מהרה לדחותם בשתי ידים ולהרחיקם ע"ש. והנה הגיעני תשובה בזה משני משכילים החריפים בן דודי מוה' יושיע העשיל שטיינפינקל חתן ה"ה הגאון מוה' אלעזר לנדא ז"ל אבד"ק בראד בעהמ"ח ס' יד המלך, ומן משנהו בדומה לו מחו' מוה' אליקים געציל כהן, וכתבו דבודאי זה פשוט דבכ"מ אמרינן לתקלה דרבים חיישינן לתקלה דיחיד לא חיישינן הה"ד בזה, דעו ידידיי כי לא נמצא בשום מקום בתלמוד חילוק זה וזכרונכם הטעה אתכם, רק הרשב"א בתשובה החליט כן ונקבע ג"כ אצלנו ביו"ד ה' טרפות ססי' נ"ז גבי' ספק דרוסה, דביחיד הנדרס לא חיישינן לתקלה, משא"כ אם רבים הנדרסים אסור להשהותם י"ב חודש ע"ש, וכבר מחו להו מאה עוכלי בעוכלי הרב הפרי חדש שם להוכיח מכל הש"ס דאף לתקלה דיחיד חיישינן, ועיין ג"כ בהגהות כנה"ג לטור יו"ד שם ס"ק נ"ב, ולי יש עוד ראי' דראינו טעמי' דר' ביבי דאין מטבילים כלים ביו"ט גזירה שמא ישהה (ביצה ח"י ע"ב) ופרש"י והתוס' משום דחיישינן לתקלה שישתמש בהם קודם טבילה, ושם כלי יחידי ואדם פרטי, וע' ג"כ (נדרים ט' ע"ב), ואף לסברת הרשב"א דחלקו בזה, הנה אין ענינם לנ"ד, דהפי' תקלה בכל הש"ס (יומא ס"ו פסחים ך' ע"ב ל"ג ע"א בכורות נ"ג ע"ב) היינו שהאדם יתקל בו מחמת שכחה ויבא לידי אכילה או שאר שמוש אשר אסור מן הדין, ונכון החילוק, דכשיבא הדבר לאנשים רבים לא ימלט דאחד מהם יעבור עכ"פ על האיסור, ואם איש יחידי זריז רבים לא זריזי, אבל היכי דהחששה שיעברו חוק וינתקו מוסרות ויצאו מכלל הדת, א"כ בודאי לנפש אחד חייבים הב"ד ג"כ להשגיח, וכל המקיים נפש אחד מישראל כאלו מקיים עולם מלא (סנהדרין ל"ז ע"א) ובפרט ראינו בכ"מ כי תורתינו הקדושה לא תשגיח ותביט רק להשכיל אותנו בתורה ובחכמה, אבל לא להגדיל מספר וכמות של עם ישראל, וראינו דלא קבלו אבותינו גרים בימי דוד ובימי שלמה, ובכל עתות הטובה לנו, וכן עוד היום אם מכירים ועומדים על הבחינה, ומבינים כי לא יספח הגר אלינו רק משום טובת עולם הזה אין צריכים לקבל אותו, עיין רמב"ם פי"ב ופי"ד מה' איסורי ביאה, ואנחנו ידענו זאת בבירור, אם היה רצונינו לקבל הגרים גרורים בזמן הטובה, היה היום רוב יושבי העולם מתנהגים בדת ישראל, והיו האומות הקדמונים נמשכים אלינו ביתר שאת, והיינו מרובים היום בכמות יותר מן הנוצרים והישמעאלים, אולם התורה לא תביט רק על האיכות, ומה הסיבה אשר הניעה את הגר לכנוס בדת ישראל ואם עושה מחמת הפחד או מחמת טובת עולם הזה אין צריכים לו, וידעו חז"ל בנסיון כי קשים גרים לישראל כספחת, וידענו כי הורקנוס מלך ישראל בבית שני הכנים את האדומים בדת ישראל, וקבלו עליהם דת משה ויהודית, והורדוס ובניו שבאו מן אדום היו סיבה לחורבן הבית ע"י הרומיים ובפרט ידענו מה שעשו בזמן שהי' ירושלים במצור ע"י טיטוס: ומ"ש בשם הגאון מפרעשבורג בספרו שו"ת חתום סופר סי' שכ"ב דגם הוא חילק בזה בין תקלה ליחיד לתקלה דרבים בענין הנדרש לנו, הנה חפשתי שמה וראיתי דשם אינו מדבר רק מן החששא דיצא מן הדת ויקח בניו עמו, ובזה האופן דיבר נכונה, דבודאי להרשע עצמו אמרינן הלעיטהו לרשע וימות, וא"צ לחפש אופנים עבורו להכשיר הדת ע"פ דעתו שיהיה נאות לו ולאנשים בדומה לו אשר סרו היום מאחרי ד', אבל לתקנת הבנים קטנים אשר לא חטאו עדיין חיישינן, וקי"ל דאסור להעביר הירושה אפילו מברא בישא לברא טבא, משום דלא ידענו מה זרעא נפיק מיני' (כתובות נ"ג ע"א) וע' רמב"ם פ"א מה' נחלות שהעתיק דין זה, וכן ראיתי ג"כ להעתיק מ"ש הרב בעל שו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' מ"ח מ"ש בנדון זה וז"ל באמצע התשובה, אפילו תימא דלא ניחוש לסברת הטורי זהב וסיעתו ונתלה באילן גדול מהרא"י ואגודה, לנדות מי שחייב נדוי, אפילו יש לחוש דע"י כן יצאו לתרבות רעה, אכתי הדבר קשה להולמו מצד הבנים הכרוכים אחר אמם, שילכו עמה ויעבדו אלהים אשר לא ידעום, ועד כאן לא התיר מהרא"י לנדות אפילו בחששא שיצאו לתרבות רעה, דוקא להעובר עצמו, אבל בחשש שע"י כך תאבדנה נפשות ילדים קטנים נקיים אשר אין בהם חטא, לא עבדינן מעשה להרחיקם, והסברא נותנת וכי בשביל חוטא אחד שעשה שלא כהוגן, אנן נאבד טובה הרבה, ונשחית עץ בלחמו, ובהדי' הוצא ילקי כרבא ואם האשה חטאה בניה מה חטאו? וגדולה מזו מצינו לא די שאין בידינו לדחות הבנים בשתי ידים להמיר כבודם בלא יועיל, אלא אפילו לייסרם ולהרע להם כדי להחזירם למוטב, אין בנו כח לגזור ולעשות, הלא כה דבר הרב רש"ל בספרו ים של שלמה ב"ק פ' הגוזל בתרא סי' ג', וכה ענה לההוא שכ' הר"ן בשם רבינו פלטוי גאון מובא ביו"ד סי' של"ד, דיש רשות לב"ד להחמיר על מי שאינו נוהג כשורה, לגרש בניו מבית המדרש, וכתב הרב הנ"ל וז"ל חלילה וחס במה שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבם, פשיטא דלית טעמא להא מילתא עכ"ל, ואם לגרשם מבית הספר אין כח ב"ד יפה, ק"ו בן בנו של ק"ו לגרשם כלם מלהסתפח בנחלת ד' צבאות, להוציאם מתחת כנפי השכינה עכ"ל הרב בעל שמש צדקה:
והנה ראי' השלישית של הט"ז דצועד צעדות הרבה למעלה, ולא לבד שלפי דעתו אין צריכים למחות בהעוברים, היכי שיש חשש שיעזבו אותנו, רק הורה בדעתו כי הותר למורה להורות היתר בענין קל, למען לא יעבור על החמור, והביא דברי מהר"י מינץ מובא בשו"ת מהר"מ פדווא סי' ו' דמפני החששא שלא תצא האשה לתרבות רעה, התיר מנקת חבירו להנשא, אע"פ דנאסר מטעם סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא, וראייתו (גיטין ל"ח ע"א) ההוא אמתא דהוי עבדו בה אינשי איסורא, אמר אביי אי לאו דאר"י המשחרר עבדו עובר בעשה, כייפינן לי' למרא וכו', ומסיק הש"ס דבכה"ג ל"א ר"י וכופין לשחרר לעבור על עשה וגם כאן למען לא יכשלו בה בני אדם, נוכל להתיר מנקת חבירו, והנה דברי הט"ז תמוהים דסמך על פסוק מהר"מ פדווא בזה, והרי מרן הב"י בתשובותיו חלק אהע"ז סי' ב' צעק ככרוכיא על המתיר, והוסיף דהמורה חייב נדוי על הוראות כאלו, וגרע מהמתיר להנשא במים שאין לו סוף, ול"א חטא בשביל שיזכה רק ברדיית הפת דאינה רק חכמה ולא מלאכה, ואפילו איסור דרבנן אינו, ואם יהיה נאפה בשבת יש איסור סקילה, אבל כאן איסור מנקת איסור חמור אע"פ דאינו רק מדרבנן, ועוד שם בודאי יתחייב סקילה אם נאפה, אבל כאן מאן לימר דתזנה בנדתה או תהיה קדשה ע"ש. והתעוררו מעלתם דילמא סוגיית הש"ס בההוא אמתא כר' מאיר דס"ל חוב הוא לעבד שיוצא מת"י רבו לחרות, והר"ן כ' דמפ"ז שחרר ר' אלעזר עבדו להשלימו לעשרה, דעקר האיסור משום לא תחנם והיכי דיצמח לו טובה לא שייך זה, דאינו מתנת חנם, ומכ"ש היכי דחובה היא לעבד, בודאי לא שייך לא תחנם, וע"כ לדידי, לא נאמר דין זה דהמשחרר עבדו עובר בעשה, ועוד הרי ר' מאיר ס"ל בכ"מ דמותר לתת להם מתנת חנם, וא"כ סוגיא זו כר"מ אתיא, הנה קו' זו דלר"מ דס"ל דמותר לתת מתנת חנם, ל"ש דברי הר"ן כבר התעורר הרב באר יעקב חיו"ד סי' רס"ז, והרשב"א בחי' גיטין דף ל"ח הקשה ע"ד הרמב"ן שהם כדברי הר"ן, דעקר איסור השחרור העבד משום לא תחנם, והרי עבד דין גר תושב לו, וקי"ל לגר בנתינה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה, ואיך אפשר לאסור במה שהתירה התורה ע"ש, אכן בלא"ה קשה ע"ד הרמב"ן והרשב"א איך דרשו טעמא דקרא, הרי לא קי"ל כר"ש דדריש טעמי' דקרא, (ע' ב"מ קט"ו ע"א סנהדרין כ"א ע"ב) וע' תוס' (סוטה י"ד ע"א) אע"ג דר"מ נותן טעם במשנתינו טעם דקרא היא האכילה מעדנים לכן קרבנה שעורים, בכ"ז לא דריש בכה"ג היכי דאיכא נ"מ לדינא ע' רמב"ם סוף ה' תמורה וסוף ה' מעילה, וא"כ איך כותב הרמב"ן והר"ן טעמא היכי דיש נ"מ לדינא כגון בשחררו לדבר מצוה ועוד הוכחתי בחי' הנספחות למס' גיטין דר"מ ע"כ לא דריש טעמי' דקרא לענין דינא, דאל"כ יוקשה לשיטתו דס"ל חוב לעבד שיוצא לחירות, א"כ איך כתבה התורה דעבד יוצא בשן ועין, וכי יוצדק וכי בשביל שעשה האדון מום בעבדו ועשה לו רעה, תגרום רעה זאת עוד רעה אחרת שישלחנו לחרות, ולהוסיף רעה על רעתו, וכבר שמעתי בילדותי קו' זו מפי הרב הגדול מוה' יעקאבקי לנדוי ז"ל מבראד בן הגאון בעל נ"ב ז"ל, ודוחק לומר כיון דקי"ל ושחתה עד שיכווין לשחתה, ובנדון זה אשר מכווין לשחת עין או שן או שאר ראשי אברים של עבדו, בכה"ג לכ"ע זכות הוא לעבד ודוחק, אולם האמת דענין זה דשלוח עבד בראשי אברים הוא גזירת הכתוב, ול"ד לר"מ טעמא דקרא היכי דנ"מ לדינא ואע"ג דחוב לעבד שיוצא לחרות בכ"ז יוצא בראשי אברים, ועיין מרדכי ב"ק מובא בספר פחד יצחק ערך טעמא דקרא בהך דמפני מה אמרה [תורה] מודה מקצת הטענה ישבע, דבדבר התמוה כ"ע ס"ל דדרשינן טעמי' דקרא ודברי הרמב"ן והר"ן ע"כ אמורים רק לשיטת ר"ש דס"ל (ב"מ קט"ו ע"א) דדרשינן טעמי' דקרא אע"ג דיש נ"מ לדינא ועפ"ז מיושב ג"כ קו' הרב באר יעקב לשיטת הרמב"ן והר"ן דעקר מ"ע דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם, א"כ באמתא דהוי עבדי בה אינשי איסורא שחררה להנאתה, איך חקרו אם שייך בזה הדין דאסור לשחרר עבדו, אבל י"ל דזה עקר הפלוגתא בין אביי לרבינא, דאביי ס"ל דלא דרשינן טעמי' דקרא במקום שיש נ"מ לדינא, וכתבה התורה סתמא לעולם בהם תעבודו, ואפילו דלא הוי רק להנאתו ולא להנאת העבד, ולרבינא דקי"ל כוותי' דהוא בתרא ס"ל דהיכי דהוא דבר תמוה לרבים דמדוע לא יהיה רשות ביד אדם לשלוט על הונו ומאודו, ועבדו של אדם קנין כספו הוא, וע"כ עקר האיסור משום דאסור להטיב להם ולתת להם מתנת חנם, ואע"ג דלשארי גר תושב מותר לתת מתנת חנם בעבד גלי תורה משום דרובם המה פרוצים, ובכגון זה אם אנו רואין דהטבה כללית מרובה על הפרט מהטבה לעבד, בכה"ג משגיחין על הכלל לכ"ע, ובכגון זה לכ"ע דרשינן טעמי' דקרא, ועפ"ז מיושב קו' המג"א או"ח סי' צ' לשיטת הרמב"ן והר"ן דעקר משום לא תחנם, איך מקשה הש"ס (ברכות מ"ז ע"ב) דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולשיטתם בכה"ג היכי דיצמח טובה להאדון לא שייך לא תחנם, ועיין טורי אבן ריש חגיגה שהתעורר ג"כ בזה והניחו בצ"ע, אולם קו' הש"ס מאי איריא דהאדון מתהני כיון דהעבד ג"כ מתהני ונצמח לו טובה ושייך לא תחנם, ומשני הש"ס דמצוה דרבים שאני דהטבה כללית לרבים מרובה מן הטבה לפרט היינו להעבד, ועיין שו"ת חתום סופר סי' שכ"ב וספר נתיב החיים להרב בעל קרבן נתנאל או"ח ה' שבת סי' ש"ה דתירצו כעין זה:
ומ"ש רו"מ דטעם דר"מ דחוב הוא לעבד משום עבדא בהפקירא ניחא לי', וע"כ חכמים לס"ל עבדא בהפקירא ניחא לי' וזכות הוא לו, ושוב אסור לעשות לעבד שום טובה, משא"כ בההוא אמתא דהוי (עבדא) [עבדי] בה אינשי איסורא, והיתה מפקרת עצמה לזנות, ובכה"ג חוב לה שתצא לחרות ואין איסור במשחרר עבדו בכה"ג, דהרי אין עושין לה טובה כלל רק גורמים לה רעה בשחרור, ונדחית ראיות ר"מ פדיוא ע"כ תוכן דברי רו"מ, אכן פשטות הגמרא ובפרט כפי המבואר בתוס' (גיטין י"ג ע"א) כ"ע ס"ל עבדא בהפקירא ניחא, ובזה ליכא פלוגתא רק עקר הפלוגתא אם זה מקרי חוב או זכות, ורבנן ס"ל אע"ג דבהיותו עבד זילא לי' ופריצא לי', בכ"ז מה שאין לו רצון וכל עשיותיו המה ברשות אחרים זה רעה גדולה ומכרעת על הפריצות, ור"מ סבר כי ההפקרות בהיותו אדון תכריע אבל בעקר הדבר דעבדים הם פריצים הוא דבר הנראה לעינים, עיין (ברכות טו"ב ע"ב) מספידים על עבדים אדם כשר ונהנה מיגיעו, א"ל א"כ מה הנחת לכשרים, הרי דסתם עבדים אינם כשרים, ועוד אם כדברי רו"מ דמפני שהיתה פרוצה לא הוי השחרור הטבה, ומפ"ז ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, לא יתכן שוב לשון הש"ס ההוא אתתא דהוי עבדי אינשי בה איסורא משמע דעקר הכפיה לשחרור משום דנכשלו בה רבים ולתקלה דרבים חיישינן, ואם כדעתיכם א"כ אפילו לא הפקירה רק לאדם אחד כיון דפרוצה חוב הוא לגבה ולא הטבה, א"ו דעקר הטעם דכפו לשחררה משום תקלה דרבים ובכה"ג שוב ראיית ר"י מינץ ורמ"פ דבתקלה דלרבים מקילין בהוראה מוכרעת וע' נו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ל"ד:
ומ"ש רו"מ מדברי הרשב"א בתשובה סי' תשנ"ט לענין הנשבע שלא לשחוק בקוביא ורצה להתיר שבועתו במאמרו שלא יוכל לכוף את יצרו, ולא יוכל להעמיד על עצמו, ויעבור שני עבירות, ויעשה שתי רעות, והשיב דאין מתירין לו שבועתו, ואם מפני שלא יכשילנו יצרו, מוטב להשביע את יצרו, ואין לומר שאנו נזקקין לעבירה למען לא יעשה עבירה גדולה עכ"ל, ואולם בר"ן (נדרים ך' ע"א) ד"ה ולענין הלכה וז"ל כ' בתוס' חכמי הצרפתים מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו, ובא לשאול ונזקקו לו לאלתר להתירו, ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג היתר וכו', וטעמו כיון שאתה משהא אותו באיסורו אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא"א לעמוד עכ"ל, וכן הוא ביו"ד סי' רכ"ח ס"ב והוא ג"כ דעת הרשב"א במיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ה, ולמען לא יסתרו דברי הרשב"א, כ' הש"ך שם ס"ק י"ב דוקא עבר בדיעבד, אבל אם רוצה להתיר שבועתו לכתחלה כדי לעבור אזי אין מתירין לו אפילו אם יש מכשול בדבר, ורמז על מ"ש לקמן סי' רכ"ח סט"ו ס"ק כ"ח דשם מבואר שתי דיעות בזה, וברמ"א שם כתב מתירין לו לכתחלה, היכי דיש חשש שיעבור בלי התרה, ובש"ך שם מביא המון הפוסקים שאסרו בכה"ג והרשב"א מן האוסרים ע"ש: ומ"ש רו"מ בשם ס' פחד יצחק ראי' מש"ס (ברכות ס"ג ע"ב): דאמרו אם ישמעו מוטב ואם לאו יעלו להר חנני' ינגן בכינור ויכפרו כלם ויאמרו אין לנו חלק באלהי ישראל, ואם בעבור איסור קל וגזירה דרבנן לבד, וליכא חילול השם ג"כ, לא חשו חכמים בדבר אם יכפרו באלהי ישראל, ואין ספק שהיו שם בנים קטנים ג"כ, הרי מוכח דמחוייבין הב"ד להעמיד דבריהם על מכונם אף במקום חשש שיעזבו אותנו, וא"ל דכל זה נאמר שמה רק דרך גוזמא והפלגה, אבל לא לענין דינא, דהרי מכאן למדו הפוסקים דהמעבר שנים בחוץ לארץ מנדין אותו עכ"ל, אולם המעיין בלשון הירושלמי פ"ק דסנהדרין ופ"ז דנדרים שמה מובא הלשון בסגנון אחר, ושמה באגרת השלישי היה כתוב צא למדבר האטד ותהא שוחט ונחונין זורק, ולא נאמר שמה הסיום ויכפרו כלם בד' אלהי ישראל ע"ש, ואף בלשון הש"ס שלנו אף אם עקר הדין דנדוי על עיבור בח"ל הוא הלכה, בכ"ז הך סיום ויכפרו כלם באלהי ישראל, נאמר רק דרך גזום ואיום: וכבר הזכרתי במאמר דרכי הוראה ח"א, דראינו דהתורה עצמה התירה הרבה דברים משום שאין יכולים לעמוד עליהם, דהרי כל ענין היתר יפת תואר משום לא דברה תורה רק נגד יצר הרע, שאם לא תתיר לו התורה יעבור בשאט נפש, לכן התקינה תורה ענינים נאותים להכניע היצר, וכן הבאתי בשם הרשב"א פ"ק (חולין י"ב ע"א) דמקשה הש"ס דלר"מ דחייש למיעוטא פסח וקדשים מא"ל והקשו בתוס' מדוע לא מקשה מבשר תאוה, ותירץ משום דבשר תאוה אינו מותר מן הדין רק דברה תורה נגד יצר הרע ע"ש, וכן ראינו בדליקה בשבת התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד משום אדם בהול על ממונו, ובכ"ז אין ראי' מכאן רק דא"צ לענש את העוברים, היכי דיש חשש שיעזבו אותנו, אבל להתיר לכתחלה ענינים של תורה מפני הפושעים לא שמענו, ולהיפוך הלכה רווחת אצלנו (ב"ק ס"ט ע"א) כרשב"ג דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות, ועוד אמרו (בכורות ל' ע"ב) הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ואפילו נכרי אמר בא ואומר כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ דבר אחד שאינו רוצה לקבל על עצמו אין מקבלים אותו ע' רמב"ם פי"ג מה' איסורי ביאה אפילו אם מסרב מלקבל אפילו דקדוק אחד של דברי סופרים אין מקבלין אותו, והטעם דכל עניני התורה אחד הם, ואמרו ירושלמי פ' חלק התורה דומה לכיפה של אבנים כיון שנתרועע אחד מהם נתרועעו כלם, ובירושלמי פ"ב דסנהדרין אמרו עקרני שלמה ועשאני פלסתר, והרי דייתיקי שאות אחד בטלה כלה בטלה, והנני מעתיק ג"כ מה שמצאתי בשו"ת שמש צדקה סי' ס"א וז"ל ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כל חכם מבין בדעתו ידע נאמנה כי רוב המצות רובא דמינכר רפויות הם בידנו, להיות נטמעים בין העמים, ואבותינו הקדושים בעלי הוראה כבשו פניהם בקרקע, ועשו עין של מטה כאלו אינה רואה, מראות נגעים ותולדותיהם, אחרי ששקלו להכריע בדעתם הרחבה, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, ובהרבה דברים דנו אפשר מאפשר, ולא דנו אפשר משאי אפשר, בפרט לפזורים בין העמים, כמו שהתירו נעילת הסנדל בט"ב ויום הכיפורים בשווקים וברחובות של גוים (הנה אצלנו לא נזכר הדין רק באבל ותשעה באב או"ח סי' תקנ"ד ויו"ד סי' שפ"ב אבל יום כיפור דלדעת קצת חמשה עינויים דבר תורה לא שמענו שיתירו נעילת הסנדל ברחוב של עכו"ם) ובכיסוי הציצית בכנפי הבגדים, ובהטלת הציצית במלבושים העליונים שיש להם ד' כנפות, שהקילו בדבר, זולת יחידים ומכללם פאר גלילותינו, ונשיא אומתינו החסיד מהר"ש אבוהב זצ"ל שצוה את בניו ובני בניו אחריו, לעשות בכל בגדיהם קרן אחד עגול לצאת מידי ספק, ומצות תפילין עצמה שהקשה לכל התורה כלה, לא החזיקו אותה בני הגולה להיותם מניחים כל היום, עיין רבינו ירוחם מובא טוא"ח סי' ל"ז מפני הרמאים (ועיין תוס' שבת מ"ט ע"א ד"ה כאלישע), ונושאים ונותנים עמם ביום אידם, ושולחים דורונות לשלטונים ומשתחווים להם, ומסירים המצנפת מפני הכהנים, ולמען לא יצאו בפחי נפש מאמינים בני מאמינים העושים מעשים אלו שלא כתורה כי לא מלבם, צדד צדדים ופתח בהצלה תחלה הרב בעל תרומת הדשן סי' קצ"ה סי' קצ"ו, ומדינא דגמרא הותר לקרובי מלכות ללבוש כמותם ולספר קומי, למען שלא להרחיב מדורות השנאה והאיבה, כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' עכו"ם, ומכלל אבזרייהו דעבודה זרה וחתנות, אין לך איסור יותר חמור מאיסור שתיית סתם יינם, אשר כמה טרחות טרחו עליו תקיפי דארעא ישראל, בדורות שעברו לשרש אחריו, כנראה בכתבי קודש אשר הדפיסו בתחלת ס' יין המשומר רמזם הרב בעל הזכרונות זכרון ד' סוף תשובת טענה ח' וחזר עליהם בשו"ת דבר שמואל סי' מ"ח וסי' ס"ט ואחריו החזיק מהרי"ט צאהלין, בתשובה סי"א להוכיח במישור ולהזהיר בכמה אזהרות, להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו ובראותם שלא עלה בידם כוונתם הרצויה לאפרושי מאיסורא חסו לנפשותם ולא הפצירו בם שלא להשיא עליהם חטא ההתרסה ופשע המרד, ולא עוד אלא שרבינו הרמ"א בתשובה סי' קכ"ד עשה סמוכות למנהג מדינות מעהרן, ובפרט ובכלל לשאר מדינות שלא היו נזהרים בזה (תשובה זו השמיטו בכוונה המדפיסים האחרונים, ולא נמצאה רק בדפוס קראקא ודפוס הענוי, אבל בדפוס אמסטרדם ודפוסים אחרונים לא נמצאה תשובה זו) ולא להקל ח"ו בא לפרוק מעל יראי ד' וחושבי שמו עול האזהרה והפרישות אלא ללמד סניגוריא על זרע ישראל דקילו באיסורים משום דלא משמע להו כמ"ש מהרש"ל פ"ק דחולין (כוונתו לדברי ים של שלמה פ"ק דחולין סי' וא"ו שכ' שם ס"ד דמי שחשוד על יין נסך כשר להעיד על היין כשנשבע עליו, דאינו מושבע ועומד, לפי שמקיל בסתם יינם דרבנן בפרט האידנא בעוה"ר שנפרץ גדר ישראל בכמה מקומות ביודעים ובלא יודעים, עד שנחשב בעיני ההמון כהיתר, והמונע לשתותו יוחשב כיוהרא או לשטות ומשום הכי לא אמרינן דחשוד עי"ז לשבועה עכ"ל רש"ל ביש"ש) הזכירו למעשה זקן שקנה חכמה הרב מהר"ש אמאריליס בס' כרם שלמה סי' טו"ב, וכל חכמי לב דעדיפי מנביאי נמנעו מלהוכיח את הרבים, משום הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים בדברים דאתו מדרשא ולא כתובי בהדיא כמ"ש הרב כנסת הגדולה או"ח תר"ח בשם הרא"ש ומהר"מ אלשקר ואף ידענו כי גדול עונש המתדיין ומביא חברו לפני ערכאות כנודע לכל הפוסקים, מתנבאים בסגגון אחד לרעה על הפורשים מדרכי חיים, משפטי אמת ללכת בדרך אשר לא יחיו בהן, ומכללם יצאו ללמד ספר הזכרונות ס"ז ס"ח והרב בעל בנימין זאב סי' רפ"ב בקנאו קנאת ד' צבאות ותורתו וכל דבריהם כגחלי אש בוערת גחלי רתמים, להעיר ולהבעיר הלבבות לקדש שם שמים ברבים, ולא ליקר שם זולתו, על כל זה הן לא ראינו ולא שמענו מי שכופה ומעשה ביד חזקה ובזרוע נטויה לדון בדיני ישראל, אם לא בהורמנא דמלכא, או מלכותא דארעא המשליטים אותו על כך, ומי לא ידע בכל זאת שאם באנו להכות ולהעניש במה שאינו מן הדין בדברים שהמון העם מקילין בהם, מפני שברבות הימים והשנים נעשו להם כהיתר, לא שבקת חיי לכל בריה ורבים חללים נפיל או נביא את הרבים לידי תקלה (ועניו זה מן כ"ד דברים המנדין בשבילם) ושגגת התלמוד עולה זדון ומרד, לכן רועי ישראל ומנהיגהם וכל מקום שמצאו בקעה ופרצה וגדר הדחויה במצות מן המצות, הי' מחשבים בדעתם הרחבה, הפסד התוכחה והאזהרה כנגד שכרה, ושכר השתיקה כנגד הפסדה, ושוקלים הכל בפלס כוונתם, ומאזני שכלם הזך חומר הענין וקלות השגגה, נזהרים ונשמרים הרבה מאד לנפשותם, שלא להוסיף על חטאת הקהל והעלם מקדש ידיעות הטומאה, וזדון המעשה, כדי שלא להכשיל את הרבים בדברים דדשו בי' אינשי וכהיתרא דמו להו עכ"ל הרב בעל שמש צדקה, הנך רואה דגם הרב הגדול הנ"ל חשש לתקלה דרבים מפני החשש אולי לא נועיל בתוכחתינו ויגרום ענין זה חילול שם שמים גדול מהכיל, ועיין ג"כ אהע"ז סי"א ובמרן ב"י שם, דבהרבה פעמים מתירין קטלנית שמתו שני בעליה, והעולם נהגו עתה להקל, והביא בשם מהרא"י הטעם, משום חשש שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה וע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק' ששאלוהו אם מותר לחכם לסדר קידושין במי שנושא אשה בתוך ג' רגלים שמתה אשתו, כיון דמדינא דברייתא אסור לישא אשה בתוך ג"ר שמתה אשתו, (מועד קטן כ"ג ע"א) וברמ"א ה' אבלות סי' שצ"ב כ' דנשתרבב המנהג להקל היום, והשיב דיש כמה צדדים להתיר לסמוך ע"ד מהרא"י בפסקיו, ודברי ר"ש בן אברהם מובא בהגהות מיימוני ה' אבל, ועוד מפני שבכל יום ויום הפרוץ מרובה על העומד וצריכין לשמור עצמו מן החטא, ואם מידי איסור יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, ע' ספר פחד יצחק ערך אבל אסור לישא אשה, ומכל זה ראינו במוחלט דחוששין בכל עת שלא יצא משפט מעוקל, וחוב על הב"ד אשר המה עיני העדה, להביט אחרית דבר מראשיתו, אך כל זה רק באיסורי דרבנן ושלא למחות בעוברי עבירה, אבל להזיד בהוראה מפני הזדים, חלילה וחס לעשות כן, ואין אנו אחראין וערבאין לרמאים, ומ"ש רו"מ מהך דאמר ר' יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר, ומסיק דאמרה דכ' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ראינו דהתנא ריב"ז לא חשש על התקלה העתידה לבא מרשעי ישראל, הנה אין התחלת ראי' מזה אשר לפנינו דשם עדיין לא פעל רעה, ומפני זה אין משגיחין על הרמאים, אבל בעינינו כבר המה מבחוץ וילפתו אורחותם בכל דבר בודאי הסכנה מפחדת אם יעזבו אותנו, לכן אין צריכין לבא בחרמות וברדיפות עליהם, רק להחזיק בפסק הרמ"א יו"ד ס"ס של"ד שלא נהגו היום למחות בעוברי עבירה, ולמשכם בדברי אהבה וחיבה אלינו, אולם זה שייך רק בהאנשים אשר נתפתו לדעת הדרשנים הראשים, אבל המה בעצמם דינם כמסיתים וצריכים להרחיקם ונדון אותם כדין המפורש אצלנו נגד הכתות אשר נצמחו בימי חכמי התלמוד:
וטרם אכלה לדבר אמרתי לפלפל פה עם דברי הרב בעל שו"ת בית יעקב סי' פ"ח ראיתי גם הוא נגע בפינה זו, והקשה ע"ד מהרא"י מובא ברמ"א רסי' של"ד מנדין למי שחייב נדוי ואף במקום דאיכא חשש שיצא לתרבות רעה, הרי רבינו יונה הקשה במשנה ריש ברכות דאמרו במשנה דעד חצות להרחיק מן העבירה, וכיון שחייב מן התורה לקרות אחר חצות, איך פוטרים החכמים לקרות אחר חצות, ותרצו שהרשות ביד חכמים לעשות כן להעמיד דבריהם בשב ואל תעשה, אבל בקום ועשה לא עיין (יבמות צ' ע"ב) וכאן דעונשין הב"ד את העוברים ויש חששא שיעזבו אותנו ויחבקו חיק זרים, ויעבור בקום ועשה ובכה"ג לא העמידו דבריהם באיסור של תורה, וכ' לתרץ דזה מקרי מגדר מלתא ובכה"ג אפילו בקום ועשה מותר כמו באליהו בהר הכרמל ע"ש אולם כל דבריו אינם מדוקדקים בזה, דשם היתה ההקרבה בהר הכרמל תקנה גלויה ומפורסמת, דעי"ז שיקובל הקרבן יענו ויודו כלם כי ד' הוא האלהים כאשר היה לבסוף, כמ"ש בספרי תורת נביאים בשם התוס' (סנהדרין פ"ט ע"ב) אבל כאן מאן לימא לן דהאמת יהיה כן ודלמא אינו רק מגזם, ואף אם אומר כן בכל זאת בכה"ג דבור לאו כלום הוא, ועוד שם היתה תקנה לכל ישראל זה מקרי תקנה דרבים והתקלה היא תקלת רבים אבל כאן אינו רק תקלת יחיד, ולתקלת דרבים ומכ"ש תקלת קטנים חיישינן כמ"ש לעיל. עוד ראיתי דהקשה הרב הנ"ל לשיטת מהרא"י ורדב"ז ואגודה עקר נבואת רבי היתה דאע"ג דנשתמדו אלו שצדו דגים בשבת, בכ"ז לא נמנע ר' אחי בר יאשיה (מלנדותו) [מלנדותם] וע"כ ס"ל לרבי דל"א חטא בשביל שיזכה חברך, ואולם (עירובין נ"ב ע"א) דאמרינן ניחא לי' לחבר ליעבד איסורא קלילא, ולא יעבר עם הארץ איסורא רבא, א"כ דברי רבי סותרים אהדדי, ומזה הוכיח דעובדא דקידושין מה שניבא רבי בא להורות להיפוך, דאין צריכין לנדות במקום חשש שיצא לתרבות רעה, כמ"ש לעיל בשם הרב חות יאיר ג"כ, והנה ראיתי כי גם אתם במכתבכם התעוררתם על קו' זו, אבל הרב הנ"ל חילק בין פשע ללא פשע כשיטת התוס' (שבת ד' ע"א), וגם אם ב"ד נדו אותו הוי כפשעו היכי שידעו שיבא לידי מכשול ע"ש, וע' עוד דמסיק היכי דהוי מצוה דרבים כגון ההיא אמתא דשחררה משום דהוי עבדי אינשי איסורא, וכ' התוס' בריש שבת ובריש חגיגה דהוי תקלה דרבים ובכה"ג לכ"ע אמרינן חטא בשביל שיזכה, ואסור לב"ד לענוש ולנדות את העוברים במקום תקלה דרבים ומכ"ש בנים הקטנים יצאו לתרבות רעה, אבל בתקלה דיחיד לא חיישינן וא"כ הדרשנים החדשים ראוי להפרידם מאתנו דאינם רק יחידים, ואם יעזבו אותנו ויטמעו בין האומות אין אנו אחראין וערבאין עבורם, אבל להעם אשר נתפתו מהם ראוי להחזירם למוטב לאיתן התורה, ומה שכ' הרשב"א בתשובה מובא בש"ע או"ח ה' שבת סי' ש"ו לענין מי ששלחו [לו] שהוציאו בתו מכלל הדת דאסור לחלל שבת, הנה בודאי בתקלה דרבים מודה הרשב"א ושם הספק אם נועיל בזה ואזי החילול שבת הוא ודאי וההצלה היא ספק, אבל היכי דברור לנו דע"י החילול שבת מצדנו תהיה ההצלה ודאית ליכא מאן דפליג דבכה"ג אמרינן יחטא יחיד כדי שיזכו רבים וז"ב לענין דינא וע' ג"כ שו"ת בית יעקב סי' קט"ו ואין רצוני להאריך:
21 הרבה חומרות גדולות נמצאו אצלנו, אשר גדולי הדור התאמצו לבטלם ולא עלתה בידם, והנני מעתיק כאן מ"ש בזה למחו' ה"ה המופלג הנגיד החכם השלם מוה' אברהם אבלי כהן מזיראווני, וז"ל אדוני יודע גודל היוקר בזמנינו, וכמה קשים ימי החג לפני עניים, ומדוע לא ירהיב בנפשו עוז להגיד היום דבר האמת, כי אין בזה איסור על צד היותר רחוק, וזכות הרבים יהיה תלוי בו, וכן הראני ידידי הרבני המופלג החכם השלם מוה' יעקב בודק נ"י, כי בתשובת בשמים ראש מיוחס לרבינו הרא"ש כ' סי' שמ"ח להתיר בפשיטות, וכן נמצא בתשובות הגאונים אשר נדפסו מחדש בעיר ברלין ע"י החכם ר' זעליג קאססעל, דהיו נוהגים בזמן הגאונים לאכול עיסת אורז, ומדוע יגרע חלקנו בדבר שרבינו הרא"ש ובנו רבינו הטור ה' פסח סי' תנ"ג, כ' ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חיטין מתערבין בו, וחומרא יתירה הוא ולא נהגו כן ע"ש, ואם אמנם כי הרמ"א כ' סי' תנ"ג דכבר נהגו כן במדינתינו להחמיר ואין לשנות, כל זה היה בזמנו דלא היה נחוץ כ"כ, אבל עתה צריכים לעשות תקנה לעניים, כי בימי החג הקדוש אשר מעותד לששון ולשמחה, נהפך להם לימי יגון עכ"ל השאלה, וזה מ"ש לו הנה גם רבינו הגדול בעל חכם צבי צעק ככרוכיא על זה, כאשר נזכר בספר מור וקציעה על טוא"ח לבנו הגאון מוה' יעב"ץ סי' תנ"ג, ומפני כי ספר זה יקר במציאות, לכן חשבתי למשפט להעתיק כאן כל דבריו, וז"ל, ואפילו המחמירים בכל זאת קאפע שהוא פרי האילן וטעע שהוא עלה של ירק לא שייכא בהו שום חומרא, ובשעת הדחק ודאי יש להתיר כל הקטניות באכילה, דהרי אפילו רבינו בעל הטורים שהיה אשכנזי, ובימיו כבר התחיל מנהג חומרא זו, לא השגיח בה וכתב חומרא יתירה היא, ולא נהגו בה, מכלל שלא קבלוה אבותינו האשכנזים ז"ל בימיו, (לכן מה שנרשם בהג"ה דש"ע על מוצא חומרא זו הטור, משבשתא הוא) ולא נתפשטה ביניהם, וכמה פוסקים חושבים אותה לשטות, ומנהג טעות שאין צריך אפילו חרטה והתרה, וכן מוכח מגמרא ערוכה דלית דחש לדר' יוחנן בן נורי באורז (פסחים קי"ד ע"ב) ורבא מהדר אסילקא וארוזא לשני תבשילין ע"ש, וכל חומרא דקטניות נולדו ונצמחו מאורז עפ"י דעת ר"י בן נורי, וכיון שנעקר השורש ממילא יבשו הצמחים מאליהם, ומעידני . על אבי מורי הגאון זצ"ל (היינו החכם צבי אביו של המחבר) כמה צער נצטער אותו צדיק על זאת, כל חג המצות היה מתרעם, ואומר אי איישר חילא בטליני' למנהג גרוע הלזו, שהוא חומרא דאתיא לידי קולא ונפיק מיני' חומרא ומכשול (תחת אשר חשבו להתרחק ממנו מרחק רב) באיסור חמץ גמור, כי מתוך שאין מיני קטניות מצויים להמון לאכול ולשבוע, צריכים לאפות לחם מצה הרבה בפרטות העניים ומי שבני ביתו מרובים, ולא יספיקו להם תבשילים הרבה לשבר רעבונם, ומוכרחים על כרחך להספיק להם מצה די לחמם לביתם וחיים לנערותם מתוך כך אינם נזהרים בעיסה כראוי וכחובה, עושים אותה גדולה ושוהים עליה מאד קרוב הדבר שנכשלים באיסור כרת רחמנא ליצלן, גם המצות עומדים להם ביוקר ואין יד כל אחד משגית לעשותם די הצורך לבני ביתו, ולא ימצא להם אפילו די שבעם אף בלחם חמץ כל השנה, וקטניות נמצאים בזול ובלי טורח ובהיתר ואתו לאמנועי משמחת יום טוב בסבת חומרא שאין לה טעם וריח, לכן אשרי שיאחז צדיק דרכו יתן אוכל למכביר, ויפיץ את עלולי החומרות הזרות אל הסלע, ואף אם היה נראה גם מדעת אבי מורי הגאון זצ"ל שלא ערב אל לבו להתיר בלי הסכמת רבים, משום דברים (האסורים) [המותרים] ואחרים נהגו בהן איסור וכו', איברא הא ודאי ליתא דאוקמא ר' חסדא בכותאי (פסחים נ"א ע"א) א"נ במדינת הים דדמו להו, א"נ היכי דשכיחי עבדי אשכחן זמנין סגיאין דהוי מחמרי חומרות במילי דשרו מדינא משום פריצותא דעבדי דמטרכי מלתא ובהפקירא ניחא להו, מאי דלא שייך האידנא לגמרי גבן בני אשכנזים, דלית לן עבדי וכולן בני תורה נינהו, ישראל קדושים ומחמירים על עצמם ביותר, וכל דבריהם ע"פ חכמים עושים פשיטא דליכא למיחש למידי, אלא נראה דהנה חש להמון דיבת עם שלא תלעוז עליו מדינה, למקרי' לי' בית דין שריא, אבל כשיסכימו חכמי אשכנז על ככה להפקיע חבל חומרא זו, פשיטא דלית דין צריך בושש, ואין כאן חשש, לא משום דברים שנהגו אפילו לסייג, ולא משום שאין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין, דבמילתא דנפיק מיני' חורבא ליתא להאי כללא ממשנה ערוכה, עיין לחם שמים רפ"ה דמעשר שני, שמה תמצא דברים נפלאים בענין זה, על כן אני אומר המבטל מנהג זה של מניעת אכילת קטניות (והדומה לו ממנהגים גרועים כאלה) יהי חלקו עמו הלואי יסכימו עמדי גדולי הדור במחוז הלזו, הנני, להיות נטפל לדבר מצוה זו, וכל ימי הייתי עומד ומצפה מתי יבא לידי ואפרסם דעת אבי מורי הגאון, להפקיע חבל חומרות כאלו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בהן, לקיים ותגזור אומר ויקם ואקבענה בדפוס, ואעשנה כיון להביא לידי מעשה לתקוע בה מסמורת לקבעה הלכה לדורות לזכות את הרבים ולהסיר מכשול מדרך עמנו בודאי למצוה יחשב עכ"ל הגאון יעב"ץ אות באות:
ועיינתי בספרו לחם שמים אשר רמז עליו הרב יעב"ץ כאן, פ"ה דמעשר שני על המשנה שאמרה שם דתקנו שיהיה מעשר שני נפדה סמוך לחומה, ותנאי היה בדבר אימת שירצה יחזור הדבר לכמות שהיה, והרב תוספות יום טוב הביא מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם פ"ב מה' ממרים דאף אם בטל הטעם אשר בשבילו גזרו חכמים, גם כן צריך להיות המבטלים גדולים מהמתקנים בחכמה ובמנין, ומפ"ז היו המתקנים מוכרחים להטיל תנאי זה בשעת התקנה, למען יוכלו לבטל אח"כ בנקל התקנה הראשונה, וכ' הרב יעב"ץ דאין מכאן ראי' דעד כאן שייך דינו של הרמב"ם, דאף אם בטל הטעם תקנה הראשונה בתקפה עומדת, דוקא אם אין כאן שום סייג לבטל תקנה (ראשון) [ראשונה] כגון יום טוב שני של גליות נהי דעתה בקיאים בקביעת החודש, מ"מ אין כאן שום סייג לעקור התקנה, אבל אם רואין ב"ד האחרון כי נחוץ לעקור תקנה ראשונה משום גדר ומשמרת, שוב רשאים ומורשים מפי התורה לעקור תקנה הראשונה, וכל שכוונתם רצויה להחמיר ולא להקל אזי מוכרחים לעשות מעשה לבטל אף אינם גדולים בחכמה ובמנין ע"ש, ועתה גם דעתו בבטול גזירת קטניות ג"כ נחוץ לבטל משום דהוי חומרא דאתי ליד קולא כמ"ש במור וקציעה שם, ואם אמנם כי בעיקר החלטת הרב יעב"ץ הבאתי בספרי דרכי הוראה ראי' לדבריו מהא דאמרו (ע"ז ל"ו ע"א ע"ב) דמקשה איך התיר ר"י הנשיא את השמן הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ובמנין, ומשני הש"ס שמן לא פשט איסורו בכל ישראל, ודרשו שם דכתיב במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים הגוי כלו דוקא גוי כלו ע"ש, פרש"י אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואח"כ אותי אתם קובעים שאתם נהנים מן הארורים ע"ש, ולדעת מרן הכ"מ פ"ב מה' ממרים גזירת השמן נתפשט בתחלה בשעת הגזירה בכל העולם, רק אח"כ התחילו לזלזל ונעשה גזירה זו רפויה אצלם, ומפ"ז חשבו עצות להתיר להם למען לא יבואו ליד מכשול עון אשר עוברים על הגזירה, ראינו אף דבר שנתפשט פעם אחד, מ"מ כיון דאח"כ הקילו בו ההמון, והחוב מוטל על הב"ד לפקח בטובת העם, להסיר המכשלה למען שלא יתמידו העם באיסור לכן התירו אף בב"ד קטן מהמתקנים, וע' (סנהדרין מ"ד ע"א) קום לך למה אתה נופל א"ל הקב"ה אתה גרמת להם, פרש"י שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו, והיינו דכתיב ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה ופרש"י דמסיים הקרא רק שללה ובהמתו תבוזו שלא תחרימם עוד, והיינו כיון שראה שהעם מועלים בחרם שוב אסור לגזור ולתקן לעשות גזירות חדשות, ובירושלמי רפ"ט דנדרים, ולשון חכמים מרפא, ר' דימי בשם ר' יצחק לא די לך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים ע"ש, ועיין ג"כ (כתובות ג' ע"ב) דמקשה הש"ס בפשיטות נהגו לגמרי' נעקרי', ופרש"י כיון שיש סכנה בדבר מדוע תהיה התקנה עומדת מוטב לעקור התקנה כיון שאין אפשרות לשמרה ולהזהר בה ע"ש, ראינו דכל תקנה אשר אין אפשרות לקיימה בתוקפה ורפויה אצלנו מוטב לבטלה ואף ב"ד קטן יכולים לבטלה, ואולם כל זה אין ענין לגזירות קטניות אשר נתפשטה אצלנו אצל כל האשכנזים, ולא שמענו בשום מקום שיפרצו בה העם, ובכה"ג אפילו בטל הטעם, ואפילו יש לנו עתה טעם לבטל התקנה הראשונה, ואפילו אם יש כאן גדר וסייג להיפך לעקור תקנה הראשונה, כמו בקטניות דע"י גזירה זו קשה לקיים שמחת החג לנכון, ויוכל לבא לידי עונש כרת, בכל זאת דוקא ב"ד גדול מהמתקנים צריכים, דמנהג שנתפשט דינו אצלנו כדין תורה גמור כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד ובפ"ב מה' ממרים, ואין אפשרות לבטלו, וזה שלשים שנה אשר התיר הרב הגאון מוה' ליב ז"ל אבד"ק קאססל במדינות וועסטפאלען ושאר רבני אשכנז הקטניות בימי פסח בימי היוקר, והיה אז שעת חירום ורעבון, והדפיס ה"ה החכם המנוח מוהר"ר זאב היידענהיים ז"ל חיבור מיוחד על ענין זה, ואולם הרבה גאוני הזמן ובכללם הרבנים הגדולים ב"ד מו"ש דק"ק פראג, הרב מוה' אלעזר פלעקלעש ז"ל והרב מוה' שמואל לנדא ז"ל עמדו לבטל דבריהם מכח זה, דכיון דנתפשטה הגזירה בכל בני אשכנז, אין בידינו לבטלה, ועל ענין זה רמז הגאון בעל שערי תשובה באו"ח סי' תנ"ג שכתב ובימינו עמדו החכמים לבטל גזירת קטניות ולא עלתה בידם, ובפרט דמהרי"ל מסיים, דהפורץ גדר בזה, עובר משום לאו דלא תסור ע"ש, ומה שהביא רו"מ דברי הרב בשמים ראש הנה יותר ויותר היה לו להביא דברי הגמרא (פסחים קי"ג ע"ב) דאמרו דלית הלכתא בריב"נ באורז, וגם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ומרן הב"י התירו בפירוש, והן המה עמודי הוראה ומי יבא לחלוק על דבריהם, ועל כרחך כיון דבזמן אחרון עמדו רבני אשכנז ואסרו, והרמ"א הביא המנהג וכתב דאין לשנות מן המנהג ונתפשטה בכל בני אשכנז, מי הוא יעיז היום לפרוץ הגדר, ואם היה המחבר בשמים ראש, יושב ודורש כאחד מן האחרונים אשר נתפשטה בימיהם גזירת קטניות היה אפשר להביא ראי' מדבריו, אבל עתה שנתיחס לרבינו הרא"ש וכותב לפי זמנו שעדיין לא נתפשטה גזירה זו, בודאי לפי זמנו ומקומו יפה כתב, ולמענו הנני מעתיק כל דברי בעל בשמים ראש וז"ל בסי' שמ"ח בדבר הקטניות והאורז והדוחן בפסח כי מקצת רבני אשכנז אוסרין וכן המנהג במקצת קהלות ואומרים שאין זוכרים זמן שאכלוהו, תשובה זרות היא זה שהדבר מפורש בגמרא להיתר ולא נודע בשום מקום שום ב"ד שעשו תקנה, אין לנו לחפש טעם וזכות למה שעשו מקצת ולא אכלוהו בקהלות ידועות, וקרוב הדבר שמן הגירושים והבלבולים נשתקע ענין זה, שהגירוש הראשון שהיה למונטסין, היה ג"כ עדה קטנה של קראים בתוכם, שנתגרשו ונבנו בתוכנו בלכתם עמנו בגירוש, והם לא ידעו שום חילוק בין לחם ללחם, והכל מחמיץ כל שאפשר להעשות ממנו קמח ולחם, אבל אנו חלילה לאסור דברים המותרים חנם וביותר משום תקנת עניים ודלים שאין להם בשר ולחם לשבוע כל ימי המועד ומעברין דלא לקלעו תרי שבי בהדי הדדי, משום עניים האוכלים ליטרא ירק בסעודתא (ר"ה ך' ע"א) וכן אין מעברין השנה במוצאי שביעית משום זה (כוונתו שלא יאריך עליהם איסור התבואה שכבר כלה הישן) (סנהדרין י"ב ע"א) ק"ו לאסור רוב מיני מאכל לעניים ולאביונים ובפרט ביום טוב? והמחמירין עתידין ליתן את הדין עכ"ל, והנה ראיותיו אינם ראי' דשאני עבור השנה והחודש דתלויים רק בב"ד דדרשו אתם אפילו מזידין (ר"ה ך"ה ע"א) ומפ"ז הרשות לב"ד לעשות בעניני עיבור כטוב בעיניהם בכה"ג חשו לתקנת עניים, אבל באיסורים קבועים אין אנו משגיחים להפסד מרובה, וכבר אמרו (חולין מ"ט ע"ב) ריש לקיש ואיסורא דאורייתא, ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, ואפשר כוונתו דגבי' עניים שאין להם מה להוציא לצורך יו"ט, מקרי תקנת גופם, ועוד דעד כאן לא משגיחין בהפסד ממון דוקא באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן קי"ל במקום פסידא לא גזרו, עיין (כתובות ס' ע"א) ובנ"ד אפילו לדעת המחמירין אינו רק גזירה רחוקה, שלא יבואו להחליף בשאר עיסה, ובזה"ז דהתבואה ביוקר גדול ושכיחי עניים, בודאי צריכים להשגיח על תקנתם אבל כל זה אין לו ענין לנ"ד, הנה רו"מ רואה בדברי בשמים ראש שכתב וכן המנהג במקצת מקומות אומרים שאין זוכרים זמן שאכלוהו, משמע דגם במקצת הקהלות אשר אין אוכלים, לא ידעו שנאסר להם באיסור, רק שאין זוכרים זמן שאכלוהו, ובכגון זה קי"ל לא ראינו אינו ראי', עיין יו"ד סי' א' ואפילו לדעת הש"ך ס"ק א', דבמנהג קי"ל לא ראינו ראי', הנה עכ"פ לא נתפשטה אז התקנה בכל הארץ רק בקצת קהלות, וגם הוסיף לומר שלא נודע שום ב"ד שעשו תקנה בזה, אבל עתה בזה"ז אשר נודע לנו מן הסמ"ג ומהרי"ל שנתאספו רבני אשכנז בזמן קודם ואסרו הקטניות, ונתפשטה הגזירה בכל ישראל בני אשכנז, בכה"ג אפילו ב"ד גדול מהגוזרים אין יכולים לבטל דבריהם, ע' רמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ג: ומ"ש רו"מ דלא נעשה מעשה להתיר לעולם רק בשעת היוקר, והביא ראי' מה שבטלו תענית תשעה באב בשעת החוילערא ר"ל, ולא התירו רק באותה שנה, ואחר שנפסקה החולי בעז"ה חזר תענית ט"ב למקומה, הנה שתי תשובות בדבר, חדא דשאני זה דהותר מדינא, ע' מג"א או"ח סי' תקע"ו ס"ק ב' שכ' האידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר ר"ל משום דבדוק ומנוסה דכשאינו אוכל ח"ו קולט שינוי האויר ע"ש, ובכה"ג הוי סכנת נפשות, וכתיב וחי בהם, ועוד גם בזה יש לנו דינים שונים, דנמצאו הרבה ענינים המותרים, ומורין כן ליחיד אשר בא לשאול, אבל אין משמיעין זאת ברבים (ע' תענית ך"ו ע"ב עירובין ע"ב ע"א) אם אמרינן הלכה כפלוני, דרשינן בפירקי, ואם אמרינן המנהג כפלוני לא דרשינן, אבל אוריי מורינן ליחיד אבל היכי דאמרינן נהגו לא מורינן ולא מורין, וע' (נדרים ך"ג ע"ב) סבר למדרשי' בפירקי, א"ל תנא מסתם סתים לי' ואת דרשית בפירקי', והנה בביטול התענית בט"ב בימי הדבר ר"ל, לא דרש החכם ענין זה ברבים, רק ליחיד הבא לשאול אבל להשמיע ברבים לא שמענו, אבל בהיתר הקטניות אין אפשרות להורות היתר לכל יחיד השואל, רק צריכים לפרסם הדבר ברבים ואפילו להכריז ברבים, דבימי הדבר בטל ענין התענית, יש סמך דמצינו בירושלמי מובא טור או"ח ה' שבת סי' שכ"ח, הנשאל הרי זה מגונה, וכ' מרן הב"י בשם מהרא"י הטעם שהיה לו להחכם להודיע דין זה, לבני עירו קודם שיצטרכו לו ע"ש, והכל משום פקוח נפש, אבל לא בשאר הוראת משום תקנת עניים, ועוד אף כי הרמב"ם ז"ל כותב בפירוש פ"ב מה' ממרים ה"ד דיש לב"ד להתיר אף ענינים אלו (היינו אדלעיל ה"ג סמך בענינים אשר נתפשטו בכל העולם לפי שעה אף ב"ד קטן מן המתקנים הראשונים למען לא יהיו ענינים אלו חמורים מדברי תורה עצמה, אשר יכולים לבטלם לפי שעה ולצורך שעה ע"ש) היינו ב"ד שלם עכ"פ, וע"ז כיוון הגאון ח"צ ז"ל דהותנה דאם ימנו עמו חכמי דורו היה מתיר, והיינו ג"כ רק לשעה ולצורך שעה בזמן היוקר דוקא, וכל זאת יתכן בימיו, דלא עלה על לבו שיזידו איזו דרשנים לבטל עניני תורה, וכן זה שלשים שנה במדינות וועסטפאלען ע"י הגאון מהר"ל ז"ל אבד"ק קאססעל, לא הזידו אז ג"כ איזהו מהחדשים לאסוף אסופות ולקבץ קיבוצים, להתיר איסורים והמון העם עדיין האמינו בדברי החכמים ולא היה אפשרות לתקלה ומכשול עשו כדין וכדת, אבל עתה חלילה וחס לשתף עמהם בזה להיות ב"ד שריא, ואנו צריכים להזהר בנפשינו שלא לתת מקום להמון העם לאמר כי גם רבנים הכשרים ידם עם החדשים ולפינה אחת מכוונים להתיר קטניות בפסח כפי השתדלות בעלי אסופות וימהרו ויחליטו כי התורה מסורה ביד החכמים דהעם אינם יודעים להבחין ולחלק בין הענינים ויגררו אחריהם וכבר אחז"ל (ברכות ס"ג ע"ב) היו הם אוסרין והוא מתיר כי היכי דלא לגררו בתרייהו ע"ש. הנה הראיתי לו כי אין אפשרות עתה לפי מצב הדור, להתיר ענין הקטניות אף לצורך שעה:
סוף הספר