אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן עו

סימן עה

להרב כו' מו"ה צבי הירש ראזעצווייג

אשכנזי מו"צ דק' יאגליניצא. מכתבו קבלתי וע"ד השאלה בקדרה של חלב רותחת שנגע בה חתיכת בשר נגוב לגמרי וגם הקדרה בחוץ היתה נגובה והנה לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ק"ה סקכ"ג דאף דכלי פולט בלא רוטב טעם הבלוע בה מ"מ בדבר נגוב אינו אוסר יותר מכ"ק וגם בבלוע שמן הניח הש"ך בצ"ע והמג"א סימן תנ"א סקל"ז פסק להקל גם בשמן וכמ"ש הדג"מ ובפרט בחלב דל"ה שמן לענין בלוע א"כ החלב אסור אם אין בה ס' נגד הבשר אבל הבשר אינו אסור רק כ"ק אך לפמ"ש הפמ"ג בא"א א"ח סימן קע"ג בדין אם הי' גבינה על השלחן והעמידו עליו קדרה חמה מלאה תבשיל בשר די"ל דכיון דיש רוטב בתוכה פולט לגבינה יותר מכ"ק א"כ ה"נ בזה והאריך רו"מ בזה וכ' די"ל דתליא במ"ש הח"ד סימן צ"ה דבשעת בישול ל"ש דין נ"ט בר נ"ט כיון דהבלוע שבקדרה מקושר עם התבשיל שבו והאריך לסתור ד' הח"ד וגם בשו"ת ב"א יו"ד סימן ל"ז והב"מ דחו ד' הח"ד בזה, ובאמת שאין לכ"ז ענין כלל לנ"ד דאף דהבלוע מקושר למה שבתוך הקדרה היינו דבקל נפלט לתוך הרוטב וחוזר ונבלע אבל לענין לצאת לחוץ ולפלוט מן הקדרה בחוץ אין הרוטב שבפנים פועל כלום יותר מבשאר בלוע בקדרה ויפה כ' רו"מ דא"כ גם בב' קדרות הנוגעים זב"ז ותבשיל בתוכן נימא ג"כ דבולעים זמ"ז ע"י הרוטב שבתוכם ובע"כ דאינו פועל כלום בחוץ ובמרדכי פכ"ה סימן תרצ"א הוכיח דין ב' קדרות שנוגעים זב"ז מדין בלוע שא"י מחל"ח בלא רוטב משום דלא ס"ל לחלק בין חתיכה לכלי וכמ"ש היש"ש פג"ה סימן מ"ה בדעת מרדכי כן א"כ כיון דס"ל דגם מקדרה שיש רוטב בתוכו מיקרי בלוע וה"נ לדידן לענין פליטת קדרה למאכל, ויש לדון קצת שזהו דעת הד"מ שהובא בש"ך סימן ס"ו סקי"ג גבי נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק וביאר הש"ך שם דבאינה קלופה הוי הביצה בלוע בתוך הקליפה וא"י בלא רוטב ולכאורה לפעמים הביצה טרם גמר בישולה הויא כרוטב בפנים של הקליפה ושוב יוצא לחוץ לתוך החמין ובע"כ דגם בכה"ג א"י בלא רוטב וי"ל דבזה נחלקו מהרש"ל והד"מ שם יעו"ש ותבין אבל נראה דליתא דעכ"פ הו"ל לאסור כ"ק מן המאכל והרי הרשב"א כ' שם דקליפת הביצה הוי במקום קליפה ובזה תיקשי דלא עדיף קליפת ביצה מכלי שנבלע בה מאכל דפולט כ"ק עכ"פ ובדבר שיש בו רטיבות קצת בכ"נ ולדידן עד ס' ולכן דברי הש"ך צ"ע בזה.

אבל בגוף הדין לענ"ד אין נ"מ בחקירת הפרמ"ג הנ"ל דגם בעיקר הדבר שהוציא הש"ך דאף דכלי פולט בלא רוטב טפי ממאכל מ"מ אינו פולט רק כ"ק אף שכל האחרונים נמשכו אחריו והוסיפו להקל גם בשמן נלע"ד ברור להיפוך ואם כי אינני כדאי לחלוק על הש"ך מ"מ האמת יורה דרכו וגם מצאתי תנא דמסייע לי וכמו שיבואר, ולכן צריך אני להאריך וראיות יתנו עדיהן ויצדקו, והנה גוף הסברא תמוה מאד דכיון שהסכימו הפוסקים דכלי פולט גם דבר הבלוע בתוכו משום שאין לה פליטה מגופה איך נימא דלענין כניסת הבליעה לתוך המאכל גרע מאוכל ובפרט אם הבלוע שמן דגבי אוכל מבליע בכולו וגבי כלי אינו מבליע בכולו והיא סברא הפוכה מהיפוך להיפוך ובאמת שגוף הדין דכלי פולט בלא רוטב מצאתי טעמו מבואר ברשב"א חולין ק"ח ב' בהא דלא ניער ולא כיסה מיפלט לא פליט והקשה ע"ז מדין קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ודגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח משום דהוי נ"ט בנ"ט אלמא דפולטת גם בלא רוטב וגם מש"ס שילהי ע"ז וע"ז תי' וז"ל דשאני כלים מאוכלין דכלים אין בליעתן מסתרכת בהן אלא עומדת בתוכן כעין כנוס ובמעט רתיחה יוצאת בליעתן מהן כולן או מקצתן משא"כ באוכלים שהיא נסרכת ומתפשט בתוכן ואינו יוצא בנקל כ"כ הלכך אינו יוצא בלא רוטב ותדע שהרי יש הגעלה לכלים משא"כ לאוכלין וכ"ז לקלות פליטתן של כלים ואפי' כ"ח שאין להם הגעלה מ"מ יש להם תקנה בחזרה כבשונות ולענין יי"נ ע"י הכשר ומילוי משא"כ כ באוכלין מאחר שנאסרו אין להם הכשר עולמית וה"נ אף שהכלים פולטים בליעתן ע"י רותח יבש אין דנים מכלים לאוכלים וע"ש שהקשה מהא דפסחים ע"ד והעלה דחתיכה שנאסרה מחמת בליעת דם אוסרת חתיכה שבצדה אפילו ביבש דדם נקל יותר להפלט דמשרק שריק והניח ד"ז בצ"ע עכת"ד שם, והרי מבואר דהרשב"א יליף לה מדין הגעלה שפולט בכלים וא"כ איך נימא דאינו נבלע רק בכ"ק, וקיל בזה מאוכל, וגם אי נימא דאף דכלי פולט טפי מאוכל היינו לענין בליע שבתוך המאכל דא"י בלא רוטב ומכלי יוצא אבל לענין שיבליע בהמאכל של היתר יותר מכ"ק א"י להבליע ואיננו קל בזה מאוכל שי"ב בלוע דהתם אינו מפליט כלום יהא דבמאכל שאסור בעצמו אוסר מאכל שבצדו יותר היינו משום דגוף המאכל אסור כולו ולא מחמת בלוע שבתוכו משא"כ בכלי גוף הכלי אינו אסור רק מחמת שי"ב בליעה של איסור הנה גם בזה לא יונח דהא מקור דברי הש"ך נלמדו מדברי הרשב"א שהובא בב"י סימן ס"ט ובש"ך שם סקס"ד ובסימן צ"ד סקל"ב שכ' דרותח נגוב בקערה אינו נאסר רק כ"ק ומזה למד הש"ך דכלי אינו מפליט יותר מכ"ק והרי גבי בלוע של דם כתב הרשב"א דגם במאכל יוצא בלוע בלא רוטב דדם נקל להפליט דמשריק שריק א"כ כיון דגם ממאכל יוצא בלא רוטב שוב תיקשי מהא דכ' הרשב"א שבסימן ס"ט לענין קערה שמלח בה בשר דגם להראב"ד דהקערה רותחת אפ"ה אינה אוסרת דבר נגוב שבתוכה רק כ"ק ואם יש"ב רטיבות קצת כ"נ הרי כלי מפליט יותר הבלוע שבתוכו ממאכל שי"ב בלוע וכיון דמאכל מפליט דם הבלוע לחם שבצדו בכ"נ איך נימא דבכלי אינו אסור רק כ"ק.

אבל באמת מצאתי ברשב"א חולין קי"א ב' בד"ה קערה ש שמלח בה בשר שכ' וז"ל כ' הראב"ד דבין מנוקבת כו' קאמר שאסור לאכול בה רותח ואיכא מ"ד דדוקא בשאינה מנוקבת כו' והרמב"ן כ' דנ"ל כהראב"ד משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבילה דאמרי' טהור מליח וטמא טפל מותר וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם וכמ"ש ולא דמי לטהור מליח וטמא תפל אלא לשניהם מלוחים ע"ד שכ' הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כדין חם לתוך חם כמו שאנו עתידים לכתוב משמו כו' ואע"ג דדם משריק שריק אפ"ה קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת משום דהו"ל כטמא מליח וטהור תפל דאסור דכיון דלא טריד למיפלט בלע לכ"ע וה"נ אמרי' לענין דם וכענין דגים ועופות שמלחן זע"ז וכו' עכ"ל, ואח"ז העתיק דברי הראב"ד דאם נתן בה רותח נגוב שא"צ אלא כ"ק דאע"ג דשניהם רותחים כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוי כסיכה דמשהו עבדי לה ובקליפה סגי אבל אם אותו רותח דבר שי"ב רטיבות קצת כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת צריך שיטול מקום מגעו וכהא דנטף מרוטבו על החרס כו' ע"ש ומבואר דהרשב"א מדמה דין קערה לחם לתוך חם והא דברותח נגוב סגי בקליפה היינו משום דס"ל דגם בחם לתוך חם בנגובים לגמרי סגי בכ"ק דדמיא לסיכה בעלמא ותדע שהרי הב"י סימן ק"ה הביא בשם הרשב"א גופי' שהביא דעת הסוברים דבצלי אינו אוסר רק כ"ק וי"א א דבעי כ"נ והכריע הרשב"א להחמיר בדאורייתא בכ"נ ובדרבנן להקל בכ"ק והרי דם שמלחו דרבנן לשי' הרשב"א גופי' וע' בב"י ופר"ח סימן ס"ט, וע' ברשב"א שם ד"ה צונן כו' שהאריך בדין סכין שחתך בו רותח דאיכא מ"ד דבקליפה סגי ודעת הראב"ד דבעי נטילה ומדמי לה לדין צונן שחתכו בסכין דמשמע דבעי כ"נ כנטף מרוטבו על החרס דבעי כ"נ והיינו משום דשמנונותו מדובק ע"פ וכמ"ש הרשב"א שם בתחלה ע"ש ועכ"פ מבואר דהראב"ד מדמי לה לדין חם לתוך חם וסובר דבנגוב לגמרי סגי בקליפה ולא נזכר שום חילוק בזה בין כלי לאוכל ואיך יעלה על הדעת לומר דכלי שפולט טפי מאוכל לא יבליע במאכל כמו אוכל.

גם מ"ש הש"ך דבי"ב רטיבות כיון דאוסר כ"נ שוב א"א בקיאין בין כחוש לשמן אבל היכי דאסור רק כ"ק שפיר בקיאין צ"ע דהא במליחה אוסר ג"כ רק כ"ק ואפ"ה קי"ל דא"א בקיאין בין כחוש לשמן וה"נ בזה, וגם עיקר דיוקו של הש"ך מלשון הד"מ סימן ק"ה שכ' על דין כלי דאוסר בלא רוטב וז"ל ופשוט הוא שאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב וכמו שנתבאר לעיל עכ"ל וביאר הש"ך כונתו דאף דבמאכל קי"ל דאוסר בכולו בכלי שאני במח"כ הוא תמוה דאם כונת הד"מ לחדש חילוק בין כלי לאוכל דגבי אוכל אוסר כ"נ ולדידן בס' ובכלי אינו אוסר רק כ"ק ולא יותר א"כ איך כתב הד"מ ע"ז ופשוט הוא כו' כמו שנתבאר לעיל, והרי לא נזכר לעיל שום רמז לחלק בכך וגם אינו פשוט ומנ"ל לחדש מסברא כזה וגם מה שהכריח הש"ך בסימן צ"ד סקל"ג דבר זה בדעת רמ"א אין לו שום יסוד ומה שלא הגיה רמ"א שם י"ל דסמך עמ"ש בסימן ק"ה וד"ז מצוי בש"ע כמ"פ ותדע דאל"כ מדוע השמיט הרמ"א בסימן ק"ה בהג"ה מלהביא דבר חדש כזה שחידש בד"מ, וגם גוף פירושו של הש"ך בסימן צ"ד שם בדעת הב"י וש"ע הוא תמוה מאד חדא מנ"ל להב"י להמציא דטבע בליעה שבסכין דמי לטעם גבינה ולהקשות עי"ז ע"ד רי"ו, ועוד שהרי הב"י שם סיים וכתב וז"ל א"נ התם ה"ט דסכין שמנונותו קרוש עליו כו' משא"כ קערה עכ"ל והא לדברי הש"ך לא מיירי כלל בקערה רק שנפל על גוף מאכל הפאנדש ולכן הדבר ברור דכונת הב"י כמ"ש המש"ז סימן צ"ד שם סוס"ק ט"י וגם הט"ז שם בע"כ מפרש כן וס"ל דבשמן אוסר גם בכלי יעו"ש בפמ"ג ותבין, ואמנם בכונת רמ"א בד"מ מצאתי בד"ח על הרא"ש פג"ה אות ק"ג שהביא ג"כ דברי הד"מ הנ"ל וכ' שהדבר פשוט דלא מיירי בשמן שהרי נתבאר לעיל דבשמן אוסר בכולו והא דלא העתיק הדברים בהג"ה משום דסמך עמ"ש לעיל דלדידן א"א בקיאים בין כחוש לשמן בצלי וה"נ בבלוע בכלי כיון דיוצא בלא רוטב והקשה אמאי נקט רמ"א בד"מ כדי קליפה ולדידן בעינן כ"נ ותי' דכיון שהד"מ העתיק לעיל ד' הרשב"א דסובר דגם בצלי סגי בקליפה ולכן לא דקדק כ"כ בלשונו וסיים שהוא דוחק, ולפע"ד אין זה קושי' כלל דהא הש"ך בעצמו סוס"ק י"ז ביאר כן דברי או"ה שכ' דחתיכת בשר שבלעה ונגעה באחרת צריך קליפה דלאו דוקא נקט וכונתו דבעי נטילה וזהו ג"כ דעת הד"מ ובפרט שהרי כתב כמו שנתבאר לעיל וכבר מבואר למעלה דלשי' קצת פוסקים סגי בקליפה ולדידן בנטילה ודבר זה ברור, ודברי הד"ח הנ"ל הי' בהעלם עין מכל האחרונים, ולכן לפע"ד הדין ברור דאין חילוק בין אוכל לכלי ולא מיבעי' בשמן בודאי אוסר בכולו רק גם בכחוש כיון דא"א בקיאים בין כחוש לשמן אוסר בכולו עד ס', כנלע"ד.

ומ"ש רו"מ מדברי מרדכי דאינו מחלק בין כלי לאוכל הנה גם במרדכי פכ"ה סימן תש"ה מבואר כן וזהו מקור דברי הג"א פכ"ה שהביא בהגהות י"ש שם ולא ידע במחכ"ה שזהו שי' המרדכי ואנן לא קי"ל כותי', וכמ"ש רו"מ בשם היש"ש.

ובדבר מה שעוררני בסוגי' דזבחים צ"ו בבישל במקצת כלי אי טעון מו"ש בכולו, לא אמנע מלהודיעהו מה שנתחדש לי בעזה"י מידי עיוני בסוגי' הנ"ל ליישב מה שהקשה הצ"ק ע"ד התוס' שם דף פ"ב ע"א בהא דפריך הש"ס שם מכדי אתרבו כל קדשים לגבי מזבח לענין מו"ש חטאת דכ' רחמנא ל"ל ותמהו התוס' דלמא ר"ע ס"ל כמ"ד קדשי קדשים טעונים מו"ש ולא קק"ל ואתי חטאת נדבות קק"ל והקשה הצ"ק דהא בדף צ"ו פריך הש"ס לר"ש דס"ל קק"ל א"צ מו"ש א"כ אותה דכתב רחמנא למעט תרומה למ"ל וכדדייק ר"י באמת מדאיצטריך אותה למעט תרומה ש"מ דקק"ל טעונים מו"ש ומשני דלר"ש אותה כשרה ולא פסולה קמ"ל וכדאיתא בדף צ"ג וכיון דר"ע ס"ל התם דגם פסולה בכלל א"כ ממילא בע"כ דס"ל דקק"ל בעי מו"ש והוא תמי' גדולה, ונראה ליישב ע"ד פלפול ונקדים ליישב קושי' הישוי"ע ביו"ד סימן צ"ג לשי' הרשב"א בחולין דבקדשים חענ"נ מה"ת כמו בב"ח כיון דהמל"א בקדשים א"כ הרי הר"א הוכיח בתוס' חולין ק' דל"א חנ"נ רק בב"ח דאל"כ איך הגעילו כלי מדין הרי מי ההגעלה נ"נ וחזרו ונבלעו ע"ש א"כ אכתי תיקשי איך הי' מועיל הגעלה בכלי המקדש הא חענ"נ כיון שנעשה נותר, ונראה ליישב דהנה בתוס' חולין קי"א וזבחים צ"ו הקשו איך שרי לבשל בכלי מקדש חטאת והדר שלמים הרי ממעט באכילתן דאין נאכלין אלא ליום ולילה ומתסרי לזרים ולנשים ועבדים ותי' דמב"מ בטל ברוב מה"ת רק מדרבנן אסור ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא והקשה מהרמ"ל דא"כ אמאי בעינן מו"ש והגעלה בכלי מקדש כלל ומה שרצו האחרוני' ליישב דגזיה"כ הוא והוא מצוה בפ"ע לעשות מו"ש בקדשים אכתי לא הונח בזה הש"ס דע"ז ע"ו דפריך תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור והתנן גבי קדשים מגעילן בחמין והש"ס מסיק שם דהגעלה מלבד מו"ש בעינן דמו"ש הוא גזירת מלך והגעלה בעינן להפליט האיסור א"כ הדק"ל כקו' מהרמ"ל וע' עבוה"ג סימן קט"ז מ"ש ג"כ בזה ע"ש שהעיר ג"כ בקו' מהרמ"ל אבל לא ביאר טעם נכון בישובו, ונראה דבלא"ה יש להבין לפמ"ש מהרש"א שבת מ"ב דהא דאין שבות במקדש דוקא באיסורי שבת ולא בשאר איסורים והוכיח כן מד' התוס' א"כ כיון דמדרבנן גם מב"מ אינו בטל ברוב אמאי איקמוה בכלי מקדש אדאורייתא כיון דיש שבות כזה בשאר איסורים במקדש ובפרט לפמ"ש התוס' שבת צ"ה דהיכי דיש לו עיקר בדאורייתא גם בשבות שבת גזרו במקדש א"כ ה"נ בזה.

אמנם נראה דהנה בש"ס דמנחות ס"ח פריך הש"ס למ"ד האיר המזרח מתיר והדכתיב עד הביאכם למצוה מהא דתנן משחרב ביהמ"ק התקן ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה המקדש ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח כו' ואי ס"ד למצוה משום מצוה ניקו ונגזור וכ' התוס' דאע"ג דאיכא עשה דאורייתא כיון דליכא לאו אין סברא לגזור גזירות ולהחמיר עוד ועתו"ס מנחות מ' דמוכח להדיא דלרבנן גזרו מחשש לאו אבל בעשה לא גזרו (ומה שהקשו בדף ס"ח מפ"ק דביצה י"ל דבדרבנן איכא לא תסור כמ"ש הר"מ בסה"מ ובזה א"צ לדחוק כמ"ש התוס' שם דף ה' וע' במש"ז א"ח סימן ח' סק"ח וסימן תס"ח סק"ב וי"ל דאין לדמות גזרות חכמים זל"ז וכמ"ש התוס' בכתובות פ"ד ולפעמים גזרו גם בעשה והיכי דלא אשכחן לא גזרו וז"פ.)

והנה בש"ס דזבחים צ"ז שם פריך הש"ס בהא דמקדש להיות כמוה ואם פסולה תפסול דניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי ל"ת ומשני ר"א דיקדש עשה ואין עדלתו"ע וכבר נודע מ"ש תוס' חולין קמ"א בשם ריב"א דאע"ג דאין עשה דלתו"ע היינו דהעשה אינה נידחת אבל הל"ת נדחה שפיר וא"כ בכל פסול דקדשים בתערובות שוב ליכא ל"ת רק עשה נשארת דהא הל"ת נדחה מפני עשה דאכילת קדשים וא"כ שוב אין לגזור עוד גזרות במב"מ אטו שא"מ וע' ש"ך סימן ק"ט בשם הר"ן דבדרבנן בטל מבשא"מ ביבש ולכן שפיר כ' התוס' דאוקמוה אדאורייתא במב"מ, והן אמת דלפמ"ש התוס' זבחים צ"ו שם דגבי נותר דאיכא כרת לא מצי העשה לדחות הל"ת כלל דאין עדל"ת שיב"כ ובזה הי' מקום ליישב קו' מהרמ"ל הנ"ל דמשום נותר דאית בי' כרת שפיר הוצרכו להגעיל דבזה לא אוקמוה אדאורייתא והא דשרי לבשל בכלי מקדש היינו משום דלענין חשש נותר הרי קודם שנעשה נותר הוי נ"ט בר נ"ט להסוברים דבנתבשלו שרי ורק לענין איסור אכילת זרים ונשו"ע ובזה ליכא כרת וע' רש"י פסחים נ"ט דגם באכילת בעלים איכא עשה דאכילת קדשים ודלא כהצל"ח ביצה י"ט אבל אחר שנעשה כבר נותר אסור לבשל וצריך הגעלה, ובזה יש ליישב דברי רש"י בע"ז שם ד"ה גבי קדשים כו' שכ' וז"ל ונותר איסור כרת הוא עכ"ל וכבר תמה בתשו' ח"ס חיו"ד סימן קי"ד ע"ז דשפת יתר הוא ולפמ"ש ניחא ודוק.

אך דבזה לא יתיישבו ד' תוס' שם דקאי השתא אי נימא דנ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו והקשו גם מהא דחטאת נאכל רק ליום ולילה ונעשה נותר בבישול שלמים ובזה איכא כרת, ולכן נראה דהתוס' ס"ל הכא כדעת הר"ש מקינון בס' כריתות שהעלה דלמסקנת הש"ס ביבמות עדל"ת שיב"כ וא"כ א"ש דהנה התוס' בזבחים צ"ז שם כ' דמו"ש דקדשים אחר שנעשה נותר ויש לי לדון עוד להוכיח כן לפמ"ש האב"מ בתשו' סימן י"ח דגבי תרומה דאסור להפסיד תרומה מה"ת אסור לבטלו בחולין ג"כ מה"ת דאם הוא מבטל ונעשה חולין ה"ז בכלל מפסיד תרומה ע"ש א"כ ה"נ בקדשים קודם שנעשה נותר אסור להגעיל דהוי מפסיד קדשים וע' רש"י חולין ב' ע"ב דבקדשים אסור להפסיד כמו בתרומה וכ"ה ברש"י גיטין ס"א אבל אחר שנעשה נותר ונאסר שוב כיון דהולך לאיבוד וא"א לאכלו שרי להגעיל ועתוס' פסחים י"ג ומעתה לפ"ז א"ש קו' מהרמ"ל דהתוס' כ' שפיר דהיכי שמבשל קודם שנעשה נותר כיון דא"א להגעיל א"ז שפיר עדל"ת (וכבר נודע מ"ש הרשב"א שבת כ"ד דהא דאפשר לקיים למחר לא הוי בכלל אפשר לקיים שניהם) ונשאר רק עשה ושוב אין לגזור מב"מ אטו שא"מ ואוקמוה אדאורייתא דבטל ברוב ושרי לבשל, אבל אחר שנעשה נותר כיון דאפשר להגעיל הרי היכי דאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת ושוב איכא ג"כ ל"ת ושוב גזרי' מב"מ אטו שא"מ ולא בטל ברוב מדרבנן עכ"פ ולכן צריך להגעיל מלבד מו"ש דהוי גזירת מלך ומיושב הש"ס דע"ז הנ"ל ול"ק קו' מהרמ"ל הנ"ל.

ומעתה מיושב היטב קו' הישוי"ע הנ"ל דכבר נודע דהיכי דאפשר להפריד האיסור ל"א חנ"נ וכמ"ש בסימן צ"ח וע' מש"ז רס"י צ"ב שחקר דבדשיל"מ כיון שיש לו היתר אח"כ ל"ש לומר חנ"נ ובאמת נעלם ממנו דברי הר"ן סופכ"ה, אבל היכי שיש לו עכשיו היתר כמו שהוא לפנינו לכ"ע ל"ש לומר חנ"נ, וא"כ הרי עיקר טעמא דבעינן הגעלה הוא משום דאפשר לקיים שניהם ע"י הגעלה ואי נימא דחנ"נ ול"מ ההגעלה כלל שוב לא נצטרך הגעלה כלל ויהי' מותר לגמרי וא"כ איך נוכל לומר בזה חנ"נ ולכן שפיר מהני בזה הגעלה וא"ש ודוק היטב והוא דבר נחמד בס"ד.

ומעתה נחזור לעניננו לסוגי' דזבחים הנ"ל, והנה לכאורה יש להקשות בהא דדייק מדאיצטרך אותה למעט תרומה דקק"ל טעונין מו"ש הרי הש"ס מפרש להך ברייתא דקאי לענין אי בישל במקצת אם צריך מו"ש בכל הכלי ודבר זה הוי ספיקא אי מפעפע בכולו או לא (וצ"ל דלפעמים הוי כן ולפעמים אינו כן ולכן א"א לברר הספק) וכבר נודע מ"ש המש"ז א"ח סימן שד"ם דגם להסוברים דסד"א לחומרא מה"ת מ"מ דוקא באיסור לאו אבל באיסור עשה לכ"ע לקולא מדאורייתא א"כ י"ל דבקק"ל דאיכא עשה דאכילת קדשים ודוחה לל"ת ונשאר רק עשה דיקדש ולכן סד"א להקל אבל בתרומה לזר דאיכא ל"ת ומיתה ב"ש להכי סד"א להחמיר, ומזה ראי' לשי' הרמב"ם דכל סד"א להקל מה"ת וגם באיסור כרת ומב"ש כמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"ב חיו"ד בזה, וכבר כ' במק"א דלמאן דחייש למיעוטא ולשי' תוס' נדה ל"ב היא מדאורייתא וכ"ה בכרו"פ סימן ק' דיני ס"ס בקונ' תפי"ש שם וע' ש"ס סופ"ק דמכות דר"ע חייש למיעוטא מה"ת א"כ פשי' דסד"א לחומרא מה"ת א"כ ר"ע לשיטתי' אין ראי' כלל מקרא דאותה למעט קק"ל ומיושב קו' הצ"ק, ודוק.

ועוד י"ל באופן אחר דכבר כתבתי דהוי סד"א אי מפעפע בכולו או לא וא"כ מהראוי לאוקמי הכלי בחזקת היתר וע' ישוי"ע סימן צ"ב סק"ט ואמנם ברש"י חולין קל"ד מבואר דבאיסור כרת ומיתה לא מוקמי' בחז"ה כלל בסד"א ועפמ"ג בפתיחה לה' טריפות, והנה הרא"ש שלהי ע"ז הקשה באיסור נותר דהוי רק אחר מעל"ע וכבר נעשה אב"י ונט"ל שרי ותי' דמ"מ הוי גזיה"כ ומ"ע לבער הנותר וא"כ שוב ליכא בזה איסור כרת עכ"פ דנט"ל שרי ולכן י"ל דבקק"ל סד"א להקל ורק גבי חטאת גזיה"כ להחמיר משא"כ בקק"ל אבל בתרומה דאיכא איסור מיתה היכי דמבשל תוך מעל"ע בהכלי ושפיר איצטרך אותה להקל בספק דאל"כ היינו מחמירים, אבל י"ל לפמ"ש הרשב"א הובא בסימן ק"ג ואחרוני' שם דהא דאב"י שרי אף דראוי מ"מ בליעה שבכלי מסתמא איכא רובא בתבשיל רק דטכ"ע בשא"מ אסור ובכה"ג דאב"י אינו טעם שיחול עליו איסור ולא דמי לכלי מדין ע"ש א"כ הכא דהוי מב"מ ולכ"י מב"מ לא בטל כנודע וגם ר"ש בע"כ ס"ל כן למעיין ברע"ב פי"ב דמנחות מ"ד ושם פ"ג מ"ב ובש"ס שם דמוכח כן להדיא וע' תוס' ר"ע שם וד"ז נעלם מבעל מלה"ר אות מ' והא דאמר בירושלמי שהובא בר"ן נדרים דמב"מ בטל היינו משמי' דר' יהושע ולי' לא ס"ל, א"כ שפיר דייק הש"ס אליבי' מדאיצטרך אותה למעט תרומה דקק"ל טעונין מו"ש והוצרך לשנוי דאיצטרך לר"ש למעט פסולה אבל לר"ע י"ל דסובר מב"מ בטל ולק"מ ומיושב ק' הצ"ק הנ"ל ע"ד התוס', וא"ש ויותר אין פנאי לעיין בזה.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה