אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן ע

סימן סט

עוד להרב הנ"ל. ע"ד שאלתו בדין א' שנולד לו בן בכור וביום כ"ו ללידתו נחלה ר"ל וביום ל"ד נפטר והאב לא פדה אותו יען שהי' גוסס ביום ל' וח"א דגוסס כחי לכל דבריו כמ"ש במס' שמחות ויו"ד סימן של"ט וגם אם הי' כבר גוסס ביום ל' איך יכול לחיות עד ל"ד יום דהא ברמ"א סימן של"ט מבואר דגוסס א"י לחיות יותר מג' ימים (וע' פסחים ע' שהי' נשיא גוסס בי"ג ודו"ק) ורו"מ צידד דכיון דרוב גוססים למיתה והרוב מסייע לפטור י"ל דפטור וגם הרי עיקר הילפותא לבכור שמת אחר ל' שחייב בפדיון מבואר בבכורות נ"א דהוא משום דילפינן ערך ערך מערכין וגבי ערכין קי"ל דהגוסס אינו נערך כדאיתא בערכין ו' ורמב"ם פ"א מערכין הי"ג אבל הביא דברי נימוק"י פ"ק דב"ק שכ' להדיא דמריבויא דפדה תפדה ילפי' לרבות גוסס והובא בד"ח ומעיו"ט פ"ח דבכורות אבל מדברי ריטב"א שהביא הפ"י בקידושין פ"ט דריבויא אתיא להא דחייב לפדות א"ע ודלא כמהרש"ל ומהרש"א שם וא"כ שוב לא נשמע דרשת הנימוק"י כלל לרבות גוסס וא"כ כ תליא במחלוקת הראשונים ועוד האריך בזה כמו שיבואר לפנינו בס"ד, והנה בגוף השאלה ע' בהגהות הג' רע"א ז"ל שדיבר מזה והביא בשם היש"ש פ"ק דב"ק שהאריך לפסוק דגוסס חייב בפדיון ע"ש ובזה ימצא כת"ר תשובה למה שהאריך די"ל דדוקא לשי' הרשב"א דטרפה א"ח כלל י"ל דגוסס כיון דמיעוט חי לכן חייב אבל להיש"ש דרק רוב טרפות א"ח א"כ דמי לגוסס ומ"ש גוסס מטרפה ואימא אתי קרא לריבוי טרפה ולא גוסס והרי שלך לפניך דהיש"ש גופי' פסק כן להלכה דגוסס חייב בפדיון, וגם מ"ש רו"מ דהריטב"א חולק דהא יליף מהך ריבויא דין פדיון עצמו במח"כ לא דק דהא דכ' הפ"י דילפינן מריבויא אין הכונה מתיבת פדה רק מריבויא דתיבת תפדה גופי' דכולי' קרא מיותר בפ' קרח דהא כתיב התם ב' פעמים וכה"ג אי' בבכורות דף י' ע"ב ורש"י שם ד"ה תפדה תרי זימני כתיב כו' ע"ש ובאמת שלא נמצא בריטב"א שם דבר מזה אבל מצאתי בתוס' רי"ד שם שכתב וז"ל דכתיב תפדה כו' פי' אפי' למ"ד יש אם למקרא הכא תפדה יתירה קדריש דכתיב לעיל מיני' בפ' קרח אך פדה תפדה את בכור האדם והדר כתיב ופדיו מבן חדש תפדה עכ"ל ומבואר דמיתורא דתיבת תפדה לבד קדריש ואינו חולק ע"ד נימוק"י כלל ומצאתי בירושלמי שם מנין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו ת"ל אדם תפדה ופי' הק"ע ופ"מ דמיתורא דתיבת אדם דריש דהכונה שהאדם יפדה א"ע וגם לעיל מינה לפדותו דכתיב וכל בכור אדם תפדה ולא מייתי כלל קרא דפדה תפדה וע' בר"ן קידושין שם מ"ש בענין י"א למקרא מש"ס דסנהדרין ומה שיש לתמוה שהוא נגד סוגיות הש"ס שם כבר האריך בזה הברכ"י ביו"ד סימן ש"ה שם וע' ירושלמי פ"א דחגיגה ה"א במה דדריש תפדה אפי' לאח"מ אבל התם דריש מקרא דפ' בא גם י"ל דממלת כל דריש.

ומה שהקשה רו"מ דכיון דרוב גוססים למיתה ומסייע לחזקת ממון אמאי יתחייב בפדיונו לפענ"ד אין הטעם משום דמיעוט גוססים חייב רק גם אם הוא מן הרוב מ"מ כל זמן שהוא חי דינו כחי לכל דבריו וכדמוכח בש"ס דערכין י"ח ע"א בהא דהי' עני והעשיר כו' אפי' מת אביו והניח לו ריבוא כו' אין להקדש בה כלום והכל הולך בתר שעת הערכת הכהן אי עני הוא או עשיר ומפרש בש"ס דמיירי שהי' אביו גוסס בשעה שהכהן מעריכו מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל והרי אכתי תקשי למ"ד הולכין בממון אחר הרוב איך יפרנס הך מתני' דאמאי לא יצטרך ליתן בערך עשיר באמת כיון דרוב גוססין למיתה דהתם הוי ממון שיל"ת דהיינו גזבר דהקדש (וע' ירושלמי פ"א דתרומות אי גזבר דינו כבעלים אבל בנ"ד גם אם אינו כבעלים אבל עכ"פ יד דהקדש הוי וע' בב"ק כ' כיון דאיכא דעת שכינה כדעת הדיוט דמי וע' בחו"מ סימן ש"א וכמה דוכתי) ועוד דהיכי דמת האב לבסוף הא איגלאי מלתא דהוא מן הרוב גוססין דלמיתה וליכא בי' מיעוטא כלל וכדאי' כה"ג ביבמות פ' באכל חלב מבן י"ב ויום א' עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ואח"כ הביא ב' שערות דקי"ל כרב דנעשה סריס למפרע ול"ה התראת ספק כלל וע"ש בתוס' (ויש בזה אריכות דברים מכמה דוכתי' ע' מל"מ פט"ז מסנהדרין ובפ"י בקו"א לקידושין ס"ג וע' ירושלמי סופי"א דיבמות ובמרה"פ על הירושלמי פ"ג דשביעית ה"ד וע' בנימוק"י ר"פ החולץ ואכ"מ) וא"כ יתחייב כדין עשיר ובפרט לשי' ר"ט בבכורות י"ח היכי דחיים מקצת ליכא דין המע"ה כלל ובעכצ"ל דאף דמת ורובן למיתה מ"מ כל זמן שהוא חי דינו כחי ממש ובתר אותה שעה אזלי' וכדאי' בשבועות ל"ג גבי ב' כיתי עדים דכשהי' שני' בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות והוי ס"ד דלא יתחייבו ראשונים כלום שלא הפסידו לו בשעת כפירה כיון דקיימא כת שני' וקמ"ל דל"א דהשתא מיהו לא שכיב דגוסס כחי לכל דבריו ואע"ג דרובן למיתה וכמ"ש רש"י ותוס' שם והרי התם מסייע הרוב להעדים לפטרן ואף דהתם קאי לענין חיוב קרבן שבועה דלגבוה הוא משום כפרה הרי גם קרבן הוי חיוב ממון וכדאיתא בשבת ע' יומת בממון ופירש"י קרבן ובכריתות כו' א' מ"ש מחייבי חטאות כו' התם ממונא מיחייב לגבוה ובתשלומי ממון ל"ש כפרה ביוה"כ וע"ש דף י"ח ג"כ בזה, וא"כ כיון דאיכא רוב מסייע לפטור לכ"ע יופטרו ובפרט דאיכא חשש חב"ע וע' כריתות י' ועי' רש"י גיטין י"ט בזה ובע"כ דאף דרובן למיתה מ"מ כל זמן שהוא חי דינו כחי ממש וה"נ בנ"ד לענין פדיון, והא דממעטין טרפה אף דלשי' רש"ל מיעוט טרפות חי היינו משום דאף דחי יותר מיב"ח מ"מ המכה שהתחילה בו סופו למות מחבלה זו וכדמוכח בש"ס דסנהדרין ע"ח ותוס' שם דגם למ"ד טריפה חי מ"מ סופו למות וה"נ לדידן דמיעוט טרפה חי' וע' ירושלמי רפ"ח דתרומות דלא נחלקו בדבר שאפשר לברר וע' רמב"ן ריש פא"ט בזה, שוב מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי חא"ע כלל ב' סימן ד' שהעלה דמיעוט גוססין לחיים הוי מיעוט מצוי אבל הא דטרפה חי הוי מיעוט שאינו מצוי לכ"ע ולכן אף דגוסס פוטר מחליצה ויבום מ"מ טרפה לכ"ע אינו פוטר יעו"ש באורך וה"נ בנ"ד, ובראשית השקפה עלה בלבי לדין בזה בהך דינא דהנימוק"י דתליא בפלוגתת הראשונים דהא כבר הקשה רו"מ דכיון דאיכא מיעוטא דאך וריבויא דפדה תפדה מ"ש דמרבינן גוסס וממעטין טרפה דלמא להיפוך דממעט גוסס ומרבי טרפה וצ"ל כיון דהורג טרפה פטור והורג גוסס חייב כדאי' בסנהדרין שם ואפי' בנולד בסימני טרפה פטור א"כ חזינן דחשבי' תורה לטרפה כמת ולגוסס כחי וה"נ בזה מסתבר טפי לאוקמי מיעוטא אטריפה מלאוקמא אגוסס אך דיש לדון לפי המבואר בש"ס דנזיר מ"ג פלוגתא דת"ק ורבי אי שרי לכהן ונזיר לכנוס לבית שי"ב גוסס לת"ק יליף מלהחלו ולר"ל גוסס א"ב דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דרוב גוססין למיתה וקאי בלא יחלל ולשי' רוב הפוסקים קי"ל דאסור לכהן לכנוס לבית שי"ב גוסס וכגי' בה"ג וכמ"ש הב"י ביו"ד סימן ש"ע וא"כ הרי חזינן דמדאורייתא גוסס אין דינו כחי לענין זה ולגבי טרפה שרי לכהן ונזיר לכנוס וא"כ שוב תיקשי דלמא אתי קרא למעוטי גוסס ולרבוי טרפה כיון דאיכא נמי בגוסס מה דליכא בטרפה ומ"ש הא מהא ואי נימא דשניהם שקולים וכעין מה דאי' במנחות נ' ותוס' שם וכמה דוכתי וע' רשב"א ב"ק ב' לענין חיוב ממון בכה"ג דשקולים הם א"כ נימא דתרווייהו אימטטו וקרא דפדה תפדה אתי ליוצא להרג או לדרשה אחרינא, ואמנם הנימוק"י לשיטתי' אזיל דס"ל באמת דכהן מותר לכנוס לבית שי"ב גוסס וכמ"ש הב"י שם בשמו ולכן כתב שפיר דגוסס חייב בפדיון אבל לדידן דקי"ל רוב הפוסקים וכמ"ש בש"ע שם ועי' בש"ך שם בשם הב"ח א"כ גם גוסס פטור מפדיון ואף דהנימוק"י שם כ"כ בדעת תוס' י"ל דגם התוס' לשי' בנזיר שם שכ' דמהסוגי' מוכח דמותר לכהן לכנוס לגוסס, אבל באמת נראה דהנימוק"י הוסיף ד"ז מדילי' דהא לא נזכר בתוס' ב"ק שם מזה כלל, (וע' בתוס' נזיר דף ד' ע"ב ד"ה דלמא גוססין שוינהו שכ' בפשי' דנזיר אסור ליגע בגוסס ולא הזכירו כלל מפלוגתא הנ"ל), כן הי' נראה לכאורה.

אבל לדינא י"ל דר"ע מודו להנימוק"י בזה דהתם בכהן ונזיר ג"כ אין דין גוסס כמת רק דכיון שסופו למות ע"פ רוב ובתוס' יבמות ק"כ כתבו דסופו למות מיד לכן אסרה תורה לכנוס דשמא ימות וגדולה מזו מצינו בסנהדרין י"ח א' ורש"י בהא דכה"ג אינו יוצא אחר המטה דלמא אתי למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה כו' יעו"ש ומכ"ש בזה, וא"כ אין דינו כמת כלל דכל האיסור הוא רק מחששא דשמא ימות וא"כ לכ"ע נכונים דברי נימוק"י דמסתבר דקרא אתי למעוטי טרפה דאף דמיעוט טרפה חי מ"מ כיון דקרא קריי' טרפה הוי כודאי מת וכיוצא בזה כ' התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דאע"ג דהאשה טוענת ברי מ"מ מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה לא מיקרי טענת ברי ע"ש וע' קידושין נ"ט שאני טומאה דהתורה קרי' מעשה וע' חגיגה כ"ו שאני שלחן דקרי' רחמנא עץ לכך ל"מ הציפוי ועוד בכמה דוכתי וה"נ בנ"ד כיון דהתורה קראתו טרפה משום דע"פ רוב אינו חי לכן אין דינו כחי ובפרט דעכ"פ סופו למות אח"כ מחבלה זו וכמש"ל, מ"ש מדברי אס"ז ב"ק י"א שכ' דבמצוה י"ל דהולכין אחה"ר גם בממון והוכיח מתוס' והרמב"ן בכורות כ' להיפוך הנה באס"ז גופי' שם כ"כ להקשות ע"ד התוס' בהא דהקשו לשי' רש"י דנטרף היינו נהרג מהא דאסיק גמרא דאך חלק הא כיון שנהרג תוך ל' מפדיו מבן חדש נפקא וע"ז הקשה האס"ז הא מקרא דבן חדש דבא להוציא מכלל נפל הו"א דחייב משום דרובם אינם נפלים ואף דאה"ב אה"ר דלמא משום דמצוה הוא הו"א דבכה"ג הולכים אחה"ר ואיצטרך קרא דאך חלק לפטרו ע"ש ומבואר דהתוס' לא ס"ל כן וגם האס"ז כ"כ רק דאי לאו קרא דאך י"ל דהו"א כן אבל לפי האמת י"ל דאינו כן.

ומ"ש בדין גוססין דרובן למיתה אם המיעוט הוי מיעוט המצוי יעיין בתוס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה דנראה מדבריהם דגוסס הוי מיעוט המצוי רק אח"כ נסתפקו דשמא התם משום דאיסור ערוה החמירו, וכבר הבאתי דברי הגו"ר בזה, ומה שהקשה ע"ד רש"י כתובות נ"ה שפי' בהא דאמרי' הלכה כרש"ש במסוכן ופירש"י בגוסס והא לשי' רש"י בקידושין ע"ח דגוסס א"י לגרש כבר קדמו בס' יד המלך פ"ב מגירושין יעו"ש מ"ש ליישבו, ובפשי' י"ל דכונת רש"י כעין מ"ש התוס' בנזיר ד' דהיינו קרוב לגוסס, ויותר לא הסכים הזמן לעיין בדבריו בגוף הדין יפה כ' רו"מ דא"א לחלוק ע"ד נימוק"י המפורשים ובפרט שהוכחתי דליכא מאן דפליג וגם הבאתי ד' יש"ש ורע"א שפסקו ג"כ כן.

ושוב הגיעני מכתבו השני ומ"ש לפקפק ע"ד תשובתי (לקמן סימן ע"ד) שהוכחתי מסימן קמ"ו דבכה"ג שאמרו תחלה מספר שבעים ר"כ ואח"כ אמרו חוץ מאה מן החטים דהוי כסותרים דבריהם ורו"מ הביא מדברי רמ"א וש"ך סוס"י כ"ג אני תמה מי לא ידע מזה והרי השואל בעצמו דיבר מהש"ך הנ"ל והרי בסוסק"ח כ' הש"ך בעצמו בשם מהריב"ל דגם בשנים אם הלשון שמפרשים דחוק צ"ע אם נאמנים ומבואר דהיכי דסותר לגמרי גם שנים אין נאמנים והא דסק"י מיירי שרוצה להוסיף דבר מבחוץ שלא נזכר בהפסק להיפוך רק שרוצה להעמיס שכבר נזכר בדברי הפסק בזה תליא בפשרן א' אי הפסק סובל אותו התוס' או לא וגם לגרוע היינו בדבר שלא אמר בפירוש להיפוך רק מכללא נשמע ובזה בשנים נאמנים וכנידון הבר"א ח"מ סימן ב' שכ' רו"מ בשמו שהזכירו טענת בהפס"ד ואח"ז אמרו שהי' עוד טענות וע"ז הביא הבר"א ראי' מהרשב"א שהובא בש"ך סימן נ"ו סק"ג, ויפה הביא וגם אני בתשו' לק' בוטשאטש נשתמשתי בדברי הש"ך הנ"ל בנידון כיוצא בזה ובתשו' א' לפערמישלאן הבאתי מהש"ס דפסחים ל"ו גבי מצה של טבל דיליף מדכתיב לא תאכל עליו חמץ יצא זה שיש בו גם משום טבל ופריך מידי בלבד כתיב ומוכח דכיון דלא כתיב חמץ בלבד נוכל לומר דה"ה טבל וגם הבאתי מש"ס דבבא קמא כ"ה מידי ולא דבר אחר כתיב וכמה דוכתי, אבל בנ"ד הרי הוכחתי דהוי כסותר לגמרי דהא מבואר בסימן קמ"ו שם דאפי' הביא עדים על טענתו השני' ל"מ כלל ובע"כ משום דהוי סותר לגמרי ולא דמי כלל להא דאה"ע סימן ל"ח וסימן קל"ז דחוץ הוי שיורא דשא"ה דאינו סותר לגמרי היפוך דבריו הראשונים רק מכללא נשמע וכעין מ"ש אין למדין מן הכללות כו' ואף דמבואר במהרי"ק שורש י' דבלשון ב"א למדין מן הכ' היינו היכי דליכא הכרח לדבר כמבואר למעיין בתשו' שם משא"כ היכי דחוזר בו וגלי דעתי' שאין כונתו כך ועכ"פ אינו בכלל חזרה משא"כ בנ"ד שאמר מספר קצוב ותדע דאל"כ גם בהא דסימן קמ"ו נימא דג' שנים קאמר חוץ ד' שנים הקודמות ובע"כ דמספר קצוב הוי סתירה גמורה דאטו מאה ר"כ של טענת החטים לא הוי בכלל שאר כל הטענות שתבעו כמה וכמה תביעות ובכללם הי' טענת החטים וא"כ הוו סתירה גמורה ובכה"ג לכ"ע ל"מ.

גם מ"ש עמ"ש מדברי הש"ך סוס"י פ' דהתם מיירי ביכול לתקן קצת טענתו מדכ' הש"ך שהרי אפי' טענתו יכול ליישב כו', ז"א דכונת הש"ך דכמו דיכול לתקן טענתו אפי' בנראה סותר קצת ה"נ יוכל ליישב שתיקתו היכי דיכול ליתן טעם על שתיקתו ול"ש כאן סתירה גמורה כיון דנותן טעם על שתיקתו ונמצא שלא הודה מתחלה כלל ובנ"ד שנתנו טעם לפי שלא נגמר ההסכמה ביניהם מקודם כלל וביני וביני קפץ א' מהם ואמר הפסק ושתקו כמסכימים אבל רק כפי המדובר שהי' ביניהם שיתן לו בעד טענת החטים מאה ר"כ חוץ לזה ואם הוא טעה בדיבורו מה להם בכך וא"כ בכה"ג ל"ה שתיקה כהודאה וכמ"ש הש"ך סימן פ"א סקי"ז דהיכי דאיכא אמתלא ל"ש דין שתכ"ה ודוקא היכי דהוסכם כן ביניהם והגדול שבהם אומר הפסק שליחותייהו קעביד ושתכ"ה משא"כ בכה"ג וכיון דשנים נאמנים שפיר מהני אמתלא וכנ"ל.

מה שהקשה ברש"י ב"ק ט"ו ע"א ד"ה ממונא דס"ל דבפ"נ אי הוי קנסא בהודה ואח"כ באו עדים פטור וע"ז הקשה מהא דב"ק ע"ה דבלא חייב א"ע בהודאתו כלום חייב כבר קדמו היש"ש ב"ק פרק מרובה שם וע' בתשו' נו"ב מה"ת חא"ע סוס"י כ"ג מ"ש ליישב קושיא זו וע' ב"ק מ' ע"ב דמבואר כדברי רש"י הנ"ל וגם בגמרא שם ט"ו ריש ע"ב וע' רשב"א ב"ק ג' בשם הראב"ד, (א"ה מ"ש בדין גוסס, אעתיק בזה מ"ש בתשובה זה לא כביר להרב החריף מ' עקיבא בלויא נ"י בק' קראסנא, מ"ש עוד תוס' רע"א בפ"א דעירוכין מ"ג שהקשה ע"ד התוי"ט בשם התוס' שכתבו ושמא בנודר ומעריך יחול מיד והקשה רע"א שהוא נגד הגמרא ד"כ דאינו חל רק כשעמד בדין וכשלא עמד בדין הוי רק מלוה ואינו גובה מן היורשים וכתב רו"מ דכונת התוי"ט דבגוסס ויוצא להרג הוי מצוה מחמת מיתה וקנה ההקדש דלא גרע מהדיוט, כ"מ בגיטין ס"ו ע"א דיוצא להרג הוי מצוה מח"מ והנה באמת הר"ן ר"פ מי שאחזו הוכיח מכאן דגוסס מתנתו מתנה דמדקתני דנודר ומעריך אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיפא אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט ובתוס' קידושין ע"ח ע"ב הביאו ג"כ ממס' שמחות דגוסס כחי נדרו נדר והקדשו הקדש וכתבו לדחות די"ל דדוקא בנדר והקדש משום דאמירתו לגבוה כמ"ל אבל הרא"ש הקשה דנהי דהוי כמסירה אבל טפי ממסירה ל"ה ואי נימא דמסירה ל"מ אמירתו לגבוה ל"מ ותי' המהרי"ט דרק במה שאינו צריך מעשה דידי' ואתיא ממילא בזה חשבי' לי' כחי ומש"ה גבי נדר והקדש דבדיבורא בעלמא מתקיים הוי כמו ממילא אבל בפר"ח אה"ע סימן קכ"א דחה דבריו דהרי מתנה נמי בדיבורא מתקיים דדברי ש"מ כוכ"מ ע"ש, ומעתה לא הועיל רו"מ כלום דאכתי קו' רע"א במקומה עומדת דנהי דנקנה באמירה בעלמא אבל מ"מ בעי' עמד בדין דאל"כ ל"ה רק מלוה לגבי יורשים ומצד אמירה לגבוה לבד אין החיוב על היורשים לקיים נדרו וכמ"ש בקצה"ח סימן ר"צ בזה אלא היכי שעמד בדין כמ"ש התוס' וע' שו"מ מ"ק ח"ג סוס"י קנ"ז רק גבי הקדש נקנה מיד להקדש כיון דל"ב עמידה בדין וע' קצה"ח שם באורך בזה וע' נתה"מ סימן ר"נ סק"ד דאפי' בנדר לצדקה אם התפיס דבר מיוחד ואמר ה"ז לצדקה דחל מיד והיורשים מחויבים ליתן וא"כ קו' הרע"א במקומה עומדת, אלא דקו' זו לא חדית היא לן ע' בשעה"מ פי"ט מה' מלוה מזה וכל האחרונים העירו כן וגם בחי' הרש"ש לא מצא ישוב ע"ז רק שהתוס' לא הי' להם בגירסתם בגמרא דף כ' דמיירי שעמד בדין ע"ש וגם לכאורה ד' התוס' שם ד"ו סוע"ב דמסיימי בסופו ונודר ומעריך אצטריך דס"ד הואיל ואינו נידר ונערך אינו נודר ומעריך ג"כ קמ"ל משמע דרק הא אשמועינן דיכול לנדור ולהעריך ולא נחית לענין תשלומין וכאשר העיר בזה בהג' אור גדול למשניות שם ומש"ה א"ל ג"כ דכונת התוס' כפי מ"ש רו"מ דהוי מצוה מח"מ והיורשים מחויבים לשלם גם כשלא עמד בדין משום דמצוה לקיים דברי המת כמו שהוא הי' מחויב אם הי' קיים וכמ"ש המ"מ בכונת הרמב"ם סופכ"ב מה' מכירה וע"ש בכ"מ דפשטת לשון המשנה מוכח דלא על תשלומין קמ"ל רק דאשמועי' דנדרו נדר וגם הרי התשלומין הוא רק בתורת מצוה ולא בגדר חיוב ובלח"מ פ"א הי"ד כ' דמדכתב הר"מ דהיוצא להרג שהעריך אחרים חייב לשלם וגובין מנכסיו ושבק גוסס מוכח דס"ל דגוסס אינו מעריך ומ"מ משמע דס"ל ג"כ דחל מיד אך י"ל דמיירי כשעמד בדין ובפרט לשי' הר"מ שם הכ"א שיש לו שיטה אחרת בפי' שעמד בדין דהיינו הנערך להעמידו ולהעריכו וע"ש בהשגות א"כ י"ל דמיירי שהעמידו להנערך קודם שמת ואם נאמר דגם התוס' מפרש כהרמב"ם י"ל דכוונתם במ"ש שמא יחול מיד אין כונתם דמספקא להוא רק פי' דשמא יתרמי בכה"ג דיחול מיד כגון שהעמידו לנערך קודם שמת המעריך ומש"ה לא נקט פלוגתי' רק בהזיק דשם צריך להעמיד בדין להמזיק וגוסס א"א אך לפמ"ש הלח"מ דגם להר"מ בעי' העמב"ד להמעריך א"א לומר כן).

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה