שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן סט
לכבוד הרב וכו' מוה"ר נחום אורי' געליס נ"י
אבד"ק סלאטווינא. מכתבו הגיעני וע"ד השאלה שאירע בקהלתכם באשה אחת שלקחה ריאה עם הלב והלב הי' תלוי ומונח עוד בתוך הטרפש של הלב ומלחה אותם כן על הטרפש בלא שום קריעה ובלא ניקור והורה למדן א' להכשיר הלב אפי' בלא שום קליפה רק הטרפש צוה להשליך ורו"מ ערער עליו ופסק דצריך לחזור ולמולח את הלב פ"א דהא המש"ז סימן ס"ט סקי"ג הביא דברי השע"א סימן נ"ט בדין תרנגולת שלא נפתחה ונמלחה עם ב"מ ומבואר שם דלאיברים הפנימיים ל"מ מליחת העוף מבחוץ וי"ל דגרע מהא דנפחו העור והחזירוהו וגם בזה דעת הבה"י לאסור וגם להמנ"י בסולת למנחה כלל ט' דין ו' שכ' דאם החזירו העור ונסמך לבשר שרי מ"מ מודה בנ"ד דשא"ה דהוי אבר א' בתולדה משא"כ בנ"ד הוי אבר אחר וגם גרע מהא דמהני מליחת הראש לגבי מוח שבפנים דהתם ממלא כל החלל אבל בנ"ד הרי מבואר בסימן מ' דטרפש הלב אינו סותם משום דלא מיהדיק עכת"ד, והנה גוף הדין דאין המליחה מועיל לאברים שבפנים מבואר בתשו' שע"א שם שנסתפק בזה אבל במש"ז סוס"י ע"א מבואר דאפי' דיעבד וה"מ לא עלתה להם המליחה דל"ה אפי' כנמלח מצד א', וגם מ"ש בשם הבה"י לאסור בנפחו העור וחזרו וסמכוהו להבשר המעיין ימצא דגם הבה"י מתיר בדיעבד רק לכתחלה דעתו לאסור והמנ"י דעתו להתיר גם לכתחלה, ואמנם מ"ש רו"מ דלא דמי למליחת הראש דשא"ה דהוי מיהדיק משא"כ בטרפש הלב לפענ"ד הרי מהני התם מליחה ע"ג העור של הראש והעור לגבי עצם הראש לא הוי מיהדיק כמבואר בשבת דף נ"ז דרך ע"ג קשה לא מיהדק שפיר ומה"ט דעת כמה ראשונים דריאה הסמוכה לדופן אפי' סבוך וסרוך לעצם לא מהני דהוי כקשה ורך דלא מיהדיק שפיר וע' ברא"ש חולין פא"ט ובב"י סימן ל"ט ותב"ש שם וע' בתשו' נו"ב מה"ק חיו"ד סימן ה' במה שצידד לומר דהעור סותם נקב שבעצם הראש ודבריו תמוהים כמ"ש וע' בתשו' בית אפרים חיו"ד סימן ו' באמצע התשו' מ"ש בזה, ועכ"פ מבואר מזה דגם במולח ע"ג עור הרא"ש אע"ג דלא מיהדק שפיר לעצם אפ"ה מהני מליחה גם לגבי מוח שבפנים אף דהוי אבר אחר כיון דמונח תמיד אצל עצם הראש ונוגע בו סביב ולא נפתח מעולם ולא נכנס האויר בינתים וא"כ ה"נ בטרפש הלב כיון דהלב מונח בו תמיד ונוגע בו בכל צדדיו בטבעו ולא נפתח מעולם אף דלגבי סתימה לא מיהדק שפיר מ"מ י"ל דמהני המליחה גם לגבי הלב, והן אמת דלפמ"ש התוי"ט פ"י דכלים מ"ג בהא דשבת נ"ז הנ"ל יש לפקפק בראי' זו אבל מד' תב"ש הנ"ל יש ראי', ועוד יש להביא ראי' מדברי אא"ז הב"י ביו"ד סימן ק"ה שכ' וז"ל שמעתי שהיו נוהגות הנשים כשנמלח חתיכת בשר עם חלב שבו לנקרו ולחזור ולמלוח הבשר ונ"ל שאין טעם לדבר דלמא לא תעלה מליחה ראשונה דאטו החלב שבה מעכבת מלפלוט דמה וסבור הייתי שטעם מי שהורה להם כן שאפשר מפני שע"י שגוררין החלב נמצא שמגלה מקום בבשר שלא יגע בו המלח תחלה ואח"כ ראיתי שטעם זה אין לו שחר דא"כ חתיכה שנמלחה יהא אסור לחתכה לשנים כו' הלכך אין להם על מה שיסמוכו כלל עכ"ל והרי חלב טמא לא מיהדק לגבי הבשר ומה"ט אינו סותם כמבואר בש"ס וטוש"ע וא"כ י"ל דל"מ המליחה לגבי הבשר ולא דמי לחתיכה שנמלחה וחתכה לשנים דשא"ה דהוי חתיכה א' אבל הכא לא מיהדק שפיר והרי לכתחלה לכ"ע צריך מליחה מב' צדדים ואמאי פסק הב"י דגם לכתחלה א"צ למלוח שנית ובע"כ דמ"מ כיון דמונח בטבעו זא"ז ונוגעים זב"ז ולא נכנס האויר בינתים שפיר מהני המליחה גם לגבי הבשר, וה"נ בטרפש הלב עם הלב, ואף די"ל דשא"ה דהחלב עם הבשר הם כאבר א' משא"כ הכא דהטרפש הוא אבר אחר הרי מהא דמליחת הראש מוכח דגם באבר אחר מהני מליחה וחילוקו של רו"מ דבטרפש לא מיהדק יש לו סתירה מדברי הב"י סימן ק"ה הנ"ל, ואדרבא י"ל דהא עדיפא מדין עור שע"ג הבשר ונפחוהו להחזירוהו דהכא לא נפרד מעולם עדיין ומונחים זה בזה ולא נכנס מעולם האויר בינתים י"ל דלכ"ע מהני מליחת הטרפש גם לגבי הלב, ועי' פיהמ"ש להר"מ פ"ב דעוקצים מ"ה ותוי"ט שם לענין קליפת אגוזים כ"ז שמחובר באוכל הוי חיבור אבל אם כבר יצא פ"א והוחזר אינו חיבור וע"ש מ"ו לענין קליפת ביצה ועצמות דהוו שומר והוי חיבור וה"נ יש לחלק בנ"ד והבן ואם כי י"ל דשא"ה דמחובר בטבע משא"כ הכא אבל עכ"פ בזה יש לקיים דברי הג' רי"ע במג"ע שכ' בדין אותם שמפרידין העור מהבשר בניפוח דאפי' חזר וחברן אסור דיעבד כיון שכבר נפרד פ"א ודלא כבה"י ומנ"י ע"ש ולהנ"ל ל א"ש ודלא כהסלת למנחה ואמנם מחמת חוטי הלב שהי' צריך לנקר ולא ניקרו קודם מליחה א"כ עכ"פ הי' צריך לקלוף סביב החוטים כמ"ש בסוס"י ס"ד וגם במקום שהי' הלב דבוק למעלה צריך לקלוף מעט אבל זהו רק חומרא בעלמא כמ"ש ברמ"א סימן ע"ב אבל סביב החוטים לכאורה מדינא הי' צריך קליפה ואם לא קלפו צריך ס' נגד מקום הקליפה אבל כפי הנראה יש ס' נגד הקליפה הנ"ל, וגם מבואר בש"ך סימן ס"ה סק"ה ה דאם עבר ובשלו בלא קליפה שרי דגם קליפה זו הוי רק חומרא בעלמא דמדינא ככ"פ ע"ש, ולכן לפענ"ד אם כי בודאי אין להקל לכתחלה והי' מהראוי למלוח הלב שנית אבל בדיעבד לענין הכלים אין להחמיר אחר מעל"ע כיון דהדעת נוטה יותר להקל מדינא גם לענין הלב וכמ"ש, ועס"י ק"ז ס"א בהג"ה לחלק בין התבשיל ובין הכלים וע' בתשו' מבי"ט ח"ב שאלות השניות סימן ק"ס ונו"ב מ"ת חיו"ד סימן קכ"א בזה, אבל היינו בספק בגוף המעשה משא"כ בנ"ד אבל כיון דמעיקר הדין נראה להקל גם לענין הלב עכ"פ אין לאסור הכלים, כנלפע"ד.
ובדבר מה שפלפל בסוגי' דתמורה ל' והקשה בהא דכ' התוס' שם דהא דפריך ניפוך חדא להדי כלבא היינו רק למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה לק"מ וע"ז הקשה דהא מדאורייתא בטל חד ברובא רק מדרבנן ל"ב ובדרבנן י"ב וכבר העיר בזה המבי"ט בס' ק"ס הובא בשעה"מ פ"ג מגירושין ורו"מ רצה ליישב דיש כח לחז"ל להחזיק דבריהם כשל תורה וכמ"ש כה"ג באס"ז ב"מ ו' ע"ב, ודבריו תמוהים דמנ"ל להש"ס להקשות דלמא במקום זה לא עשו דבריהם כשל תורה דאין לדמות תקנות חכמים זל"ז וכמ"ש התוס' בכתובות דף פ"ד ומה שהקשה רו"מ לפי ד' האו"ה דהיכי דנולד האיסור בתערובות גם דברים חשובים בטלי' א"כ ה"נ בזה כבר קדמו בשו"ת בית אפרים חיו"ד סימן ע' וגם האריך שם בדברי החו"ד סימן ק"א וגם אני הארכתי בזה בתשו' א' שכתבתי בשנה דאישתקד להרב אבד"ק סטאראזוניץ, וגם מה שהקשה רו"מ בהא דפסחים פ"ט בהא דכולן יצאו לבית השריפה ואמאי אינו בטל ברוב ול"ה חהר"ל כיון דאינו נאכל אלא למנויו כבר קדמו בשו"ת ב"א חיו"ד סימן ל"ג יעו"ש באורך וגם אני הארכתי בזה בתשו' הנ"ל, ואמנם כל מה שהאריך רו"מ להוכיח דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי ואו"ה וסמ"ק בדין לא נודע עד אחר התערובות לא חדית הוא לי דהא המג"א סימן שי"ח הוכיח מתוס' ב"ק ס"ט דלא ס"ל כהאו"ה וסמ"ק הנ"ל וגם הכר"ו סימן ק"ב הוכיח מהתוס' מעילה כ"א היפוך דברי מרדכי וסמ"ק הנ"ל ואם כי הארכתי בתשו' הנ"ל בדברי פלפול ליישב כל הנ"ל בכמה אופנים אבל האמת יורה דרכו וגם גוף דבריו שחידש לומר דאדרבא למ"ד יש ברירה כיון דאפשר להפריד האיסור ל"מ ביטול אבל למ"ד א"ב מהני ביטול הוא דבר נכון אבל כבר קדמו בשו"ת תוע"ר בהשמטות לחיו"ד שבסופו וע' בחי' רע"א יו"ד סוס"י ט"ז ג"כ בזה, ולפמ"ש הצל"ח ביצה ל"ז דהיכי דבחיי' אסור משום אמ"ה דמי להיכי דלא הי' ההיתר בעין וגם המרדכי מודה דמהני ביטול א"ש גם בנ"ד יעו"ש בצל"ח ח ותבין וכעין סברת הצל"ח ימצא ברש"י בכורות דף י' גבי שוהנ"ס וע"ע דלא הו"ל שעה"כ כיון דמקודם הי' איסור משום אמ"ה וע' ברש"י מנחות ק"א ע"ב ג"כ בזה וגם בתוס' חולין ק"כ מבואר כה"ג. ג.