אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן נד

סימן נג

להרב דחריף ובקי מוהר"מ נ"י

בדבר מה שפלפל בדין אם מותר להציל א"ע בממון חבירו היכי דהוא עני ולא יהי' לו לשלם ובתחלה נסתפק אם מחויב אדם להציל חבירו מסכ"נ בממונו דאף דהוי גם לאו דלא תעמוד על דם רעיך כדאיתא בסנהדרין ע"ג מ"מ הוי בשוא"ת, ודמי למ"ע כמ"ש בשו"ת חו"י וא"כ הרי במ"ע א"צ לבזבז יותר מחומש אבל י"ל כיון דמחויב לאהוב חבירו כנפשו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואף דהרמב"ן פ' קדושים כ' דלאו דוקא לאהוב אותו כנפשו אבל מירושלמי פ"ט דנדרים ה"ד וש"ס ב"מ ס"ב משמע דדוקא הוא והביא דברי הגמ"יי שהובא בב"י וסמ"ע סימן תכ"ו דמשמע בירושלמי דחייב להכניס א"ע בספק סכנה להציל חבירו והפוסקים השמיטו וכת"ר כ' דכונתו לירושלמי פ"ח דסנהדרין ה"ח לפי' הפ"מ שם אבל י"ל דשא"ה דבא לעשות מעשה להרוג חבירו משא"כ היכי דיהי' בשוא"ת אין ראי' משם ולכן השמטו הפוסקים (והנה מ"ש בענין אהבת חבירו יעוין תוס' סנהדרין מ"ה א' בשם י"מ דואהבת לרעיך כמוך ל"ש מחיים דחייך קודמים יעו"ש), ולענ"ד הא דהשמיטו משום דבש"ס דיומא פ"ה ע"א נענה ר"י אם במחתרת כו' ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפ"ד מטמא כו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפ"נ שדוחה כו' ומבואר דר"י סובר בפירוש דגם בספק מותר להרוג ובירושלמי שם הם דברי ר"י גופי', ואף דהש"ס קאמר דאית לי' פירכא דדלמא כדרבא דחזקה א"א מעמיד עצמו כו' מ"מ בגוף הדין אין ביד אמורא לחלוק על תנא ובפרט לבתר דיליף דספק פ"נ דוחה שבת גם הוא מודה לדברי ר"י ועכ"פ מפורש דר"י סובר דמספק מותר להרגו, ולכן נראה דגם כונת ירושלמי אינו כדברי הפ"מ דז"ל הירושלמי שם כל זמן שאת יודע שאת שלום כו' ההורגו נהרג פעמים שהוא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג (פי' דבעי איך הדין בכה"ג) וקאמר אמרת שאם בא לגנוב ודאי והרג ההורגו נהרג, (פי' בכה"ג ודאי דההורגו נהרג) פעמים שהוא בא להרוג נהרג (פי' היכי דפעמים בא להרוג אפי' הוי רק ספיקא שפיר נהרג הגנב דמותר להרגו) וגם כפי' גי' הפ"מ במכילתא ימצא המעיין דיש לפרש בכה"ג דבספק מותר להרגו, וע' בפ"ת יו"ד סימן קנ"ז בשם רדב"ז היפך ד' הגמ"יי, ומ"ש מגיטין מ"ה דאין פודין השבוים יותר מכדי דמיהם ולפי הס"ד טעמא משום דוחקא דציבורא מוכח דא"צ להביא א"ע לעניות בשביל פדיון שבוים ושבוי אית בי' פ"נ כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ממ"ע אבל למסקנא לא הוי טעמא משום דוחקא א"כ אין ראי' עכ"ד, והנה גוף הדבר מפורש בפיהמ"ש להרמב"ם ורע"ב ריש פ"א דפיאה דפדיון שבוים א"צ לבזבז יותר מחומש והרמב"ם ביאר זאת באריכות והרי הרמב"ם גופי' כ' דפ"ש אית בי' משום לא תעמוד על דם רעיך ואפ"ה הוי רק כעשה וא"צ לבזבז יותר מחומש אבל הוא רק מתקנת אושא כמ"ש הרמב"ם שם להדיא ובזה א"ש התוספתא פי"א דב"מ שהובא קצת בנדרים פ' ע"ב דלרבנן חיי אחרים קודמים לכביסתן ובהמתן ולר"י בהמתן קודם ומסתמא הלכה כת"ק לגבי דר"י ומוכח דחיי חבירו קודם להפסד ממונם ולפמ"ש ניחא דהתם קודם תקנת אושא צריכים להפסיד כל ממונם אבל אחר תק"א א"צ להפסיד רק חומש, וגם י"ל דהתם דמפסידין בהמתן הוי רק בהפסד חומש, אבל בגוף הפלוגתא דר"י ורבנן יעוין באהע"ז סימן פ' סי"ב וח"מ וב"ש דהוי פלוגתת רמב"ם וראב"ד והרמב"ם פסק כר"י א"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתי' ובהגהות ש"ל שם בהשמטות הביא משאלתות פ' ראה שהביא תוספתא זו ופסק כר"י ונראה הטעם משום דמבואר בגיטין ס"ז גבי אי מילי מימסרי לשליח דר"י נימוקו עמו והלכתא כותי' אפי' היכי דרבים פליגי עליו יעו"ש וה"נ בזה ומיושב קושית הב"ש שם, והא דכ' התוס' בגיטין נ"ח דבדאיכא סכ"נ פודין יותר מכדי דמיהן היינו אף דצריך ליתן יותר מהשיווי אבל מ"מ הוי רק עד חומש ממון הפודה ולא יותר, וגוף ההערה יעוין בח"ס ח"מ סוס"י קע"ז, אבל בגוף הדין אי מותר להציל א"ע בממון חבירו היכי דאין לו לשלם יפה כ' כת"ר שמדברי רמב"ן מלחמות שילהי ב"ק שממנו מקור הדין מוכח דבכה"ג אין לך דבר שעומד בפני פ"נ, אבל בגליון שלי מכבר הבאתי ג"כ דברי הירושלמי פי"ד דשבת ה"ד דמוכח דלגזול חבירו יהרג ואל יעבור אבל התם הטעם משום דא"א מעמיד א"ע על ממונו ויבא לידי ש"ד א"כ מזה הי' נראה דדוקא בפניו אבל שלא בפני חבירו מותר וזהו היפוך ממ"ש כת"ר מדברי אס"ז ב"ק קי"ז שכ' דהא דחייב אדם להציל חבירו בממונו דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך ועפי"ז כ' מעכ"ת גם לענין להציל א"ע בממון חבירו כן ולפמ"ש נהפוך הוא. שוב ראיתי שכת"ר השיג ע"ד הק"ע וע' לקמן, אבל מצאתי באס"ז ב"ק פ' בשם המאירי בעובדא דהאי חסיד שהי' גונח מלבו וגידל עז בביתו והקשה דהא אין דבר שעומד בפני פ"נ ותי' דכיון דנוגע להיזק אחרים אין לעשות כן יעו"ש ואולי התם הי' בידו לשלם רק שהבהמה דקה רועה בשדות אחרות וא"י באיזה שדות חמיר טפי אבל צ"ע לחלק בזה.

ומ"ש כת"ר מיומא פ"ג שקיפח הרועה כבר העיר בת' ח"ס חאו"ח בסופו מזה אבל י"ל דגז"ע דרבנן וקיל טפי וגם אי הוי מדאורייתא הוי רק עשה וקיל מל"ת כמובן.

ומ"ש ע"ד הק"ע בשבת הנ"ל שכ' דטעם ירושלמי משום דא"א מעמיד על ממונו והקשה דבודאי לא יהרוג חבירו כשיקום כנגדו דבאדם כשר מיירי לא ידענא מאי ק"ל דכשירצה לחטוף ממון פ' ויעמוד חבירו עליו להרגו, א"כ מי יודע אם חבירו הוא כשר ואולי ירצה להרגו עבור שחמס ממונו וא"כ או יהרוג או יהרג דהבא להורגך וכו' וז"פ.

וכה ראיתי לפום רהטא שהאריך כ"ת וגם הרב הגאון אבד"ק הרימלוב בד' ר"מ פי"ט משבת דסובר דאי מותר לישא הבגד ציצית ביום דתכשיט שוב גם בלילה מותר, יש להעיר מזבחים י"ט דבעי תפילין מה שיחוצו ואליבא דמ"ד לילה לאו זמן הפילין לא תיבעיא לך כיון דבלילה חייצי ביום נמי חייצי ופרש"י דאל"כ מצינו עבודת לילה חמיר והן קלים מהם ע"ש ונראה דל"ד משום שקלין הם רק דעכ"פ לא מצינו שיהי' חמורים א"כ הרי דאף דיש סברא לחלק דבלילה לאו זמנם אפ"ה אין לחלק א"כ ה"נ בנ"ד וע' פסחים ב' וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסורים אבל לילה מיום מצינו יעוי"ש אבל לפמש"ש התוס' דהיכי דאיכא סברא שאני אין ראי'. א"ה) מה שנסתפק השואל אי מחויב לבזבז כל ממונו בשביל הצלת חבירו, הנה מפרש"י סנהדרין ע"ג שם ד"ה קמ"ל משמע לכאורה דמחויב דפי' שם בהא דקאמר אי מהתם (מוהשבתו לו דגבי אבידה ה"א ה"מ בנפשי' אבל מיטרח ומוגר אגורי לא קמ"ל דלא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך ולכאורה מנ"ל לרש"י דממשמעות הכתוב נלמד דלמא כונת הגמרא הוא משום האי הלימוד הוא מאבידה אף דגם שם איכא ל"ת דלא תוכל להתעלם וכמ"ש המנ"ח בהשמטות למצוה רל"ז ע"ש מ"מ אינו מחויב להוציא מממונו כלום דהשבת אבידה רק בחנם וכמ"ש בב"מ ל"א וחו"מ רס"ד ורס"ה ולכן קמ"ל דעובר על הלאו דלא תעמוד על דם רעך דעל ל"ת גם להפוסקים דבשוא"ת אינו מחויב לבזבז כל ממונו מ"מ עד חומש מחויב לבזבז ועכ"ח דעל בוזבוז חומש א"צ ללימוד מלאו דלא תעמוד דהרי בל"ז יש בזה עשה דגלי קרא בנערה המאורסה דניתן להצילו בנפשו ה"ה הכא וכמ"ש התוס' שם ד"ה להצילו ואי משום דלוקמי' בלאו הרי גם אי נלמד מאבידה איכא לאו דל"ת להתעלם ולוקמי' בלאווי יתירי א"א לומר כיון דאין לוקין עלי' וכמ"ש המנ"ח שם ולכן פרש"י דכונת הגמרא הוא משום דמשמעות הקרא מוכח כן ומן המשמעות מוכח דצריך לבזבז כל ממונו המחויב לחזור על כל צדדין, והא דבאבידה אינו מחויב לבזבז כלום משום דהוא בכלל אבידתו קודמות דאין אדם מחויב להפסיד ממונו בשביל להציל ממון חבירו כמו הטעם דאינו מחויב ליהרג בשביל חבירו דמאי חזית וכו' אלא דמ"מ צ"ע לפמ"ש הב"י או"ח סימן תרנ"ו בשם הראב"ד גבי הא דבמ"ע א"צ לבזבז יותר מחומש וז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני וכו' שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש שלא אמרו אלא במ"ע בשוא"ת אבל במצות ל"ת אפי' כל ממונו עכ"ל (ומלשון הראב"ד משמע כד' האחרונים דעל ל"ת בשוא"ת ג"כ אינו מחויב לבזבז כל ממונו מדתלי טעמא במ"ע משום שהוא בשוא"ת וע' בגליון רש"א יו"ד סימן קנ"ו ובחי' רע"א שם וגם מוכח מדבריו כד' המשנ"ח שבפת"ש שם דלעבור על מ"ע בקו"ע כגון לאו הבמכ"ע מחויב לבזבז כ"מ ובמק"א הבאתי ראי' לדבריו מביצה כ"א ע"א בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל ופטרנום לשלום א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לכותים וקשה דהרי ל"ה רק איסור עשה דלאו הבמכ"ע ע' וא"כ הי' מותרים לעבור בשביל הפסד כל ממונם ועכ"ח דקו"ע שאני ואולי י"ל דאיסור חילול יו"ט חמיר משאר איסורין משום דשוי"ט חמיר כע"ז ובע"ז בכ"ע מחויב למסור כל מאודו וכ"מ בפמ"ג או"ח מש"ז סק"ז וע"ש שהביא ד' הרדב"ז שהובא לעיל ובפ"ת חו"מ סימן תכ"ו ובזה י"ל דלא תיקשי עמ"ש בביאור הגר"א שם מת' מהרי"ו דס"ל דאינו מחויב למסור כל ממונו רק בע"ז מדכתיב בכל מאודך והקשו עליו מהא דעירובין מ"ה ואו"ח סוס"י שכ"ט דנכרים שצרו על עיר דבבאין על עסקי ממון אין מחללין עליהן השבת ולפמ"ש ניחא דשבת שאני דחמיר כע"ז) וא"כ הא תינח לעבור לענין לעבור על ל"ת נגד המקום מחויב למסור כ"מ אבל לעבור בשוא"ת שלא להציל חבירו י"ל כיון דעוני הוי כמיתה קצת וע' ביו"ד סימן רל"ב אי אונס ממון חשיב אונס ועמ"ש המחבר ז"ל בפתיחה לספרו גי"ד אות נ' י"ל דאינו מחויב להפיל עצמו לעוני דחשיב כמיתה קצת במקום שהוא רק בשוא"ת די"ל דעוני חשיב כספק סכנה וע' מג"א סימן רמ"ח סקט"ז וע' ר"ש סופ"ז דפרה וכמו דא"מ להכניס עצמו בס' סכנה בשביל חבירו וכמש"ל וע' סמ"ע חו"מ סימן תכ"ו וברדב"ז שהובא בפ"ת שם כמו כן א"מ להכניס עצמו לעוני מחשש שלא יבוא עי"ז לססכ"נ וגם לפמ"ש חז"ל עניות מעביר ע"ד קונו וא"כ הוי בכלל מה שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה וע' בפת"ש סימן קנ"ו בשם ס' חומת ירושלים.

ומ"ש מפיה"מ דפ"ש רק עד חומש בר"מ פ"ז ממ"ע וכ"פ בטוש"ע רס"י רמ"ט דחומש הוא רק למי שאין ידו משגת וגם כתבו הפוסקים דלכפרת עונות יבזבז יותר.

ומ"ש מפלוגתא דת"ק ור"י בנדרים ע' בת' ב"ש ח"ב יו"ד סוס"י צ"ט דר"י לא מיירי אלא ביש אפשרות להביא להם מים לחיי נפש ממק"א אבל בחשש סכנה גמורה לכ"ע סכנה דאחריתא עדיף מצערא דידהו וגם בתפא"י משניות ריש פאה כתב דלא מיירי שימות אם לא ישתה רק שיצטער הרבה וגם כי כביסה הוי חיי נפש וכמ"ש הר"ן שם וכ"כ בבאה"ט אה"ע סימן פ' עפי"ד הגמרא שם דערבובותא מתיא לידי עוירא ושעמיותא.

ומ"ש דר"י נימוקו עמו גם נגד רבים ע' תוס' עירובין צ"ו סוע"א וע' מג"א סימן קנ"ו סק"ב שמחויב לסבול צער שלא יהרג חבירו חנם.

ומ"ש בדין דאסור להציל א"ע בממון של חבירו כ"כ ג"כ בשו"מ מהד"ת ח"ב סימן ד' ועמ"ש בזה אאמ"ו ז"ל בספרו ידות אפרים עה"ת פ' וארא אולם לענ"ד ז"פ דהיכי שהוא עני ואין לו לשלם ועומד בסכ"נ בודאי מותר להציל א"ע בממון חבירו וכ"מ בהרא"ש שם, והרי אפי' בלוקח אדעתא לשלם ג"כ רשע מקרי כמ"ש בגמרא ב"ק ס' שם ואעפ"כ אהא לא קמבעי' לי' דודאי שרי במקום פ"נ והאיבעיא הוא רק אי חייב לשלם כיון דברשות לקח וכמ"ש בב"ח חו"מ סימן שנ"ט, והאי מעשה דחסיד ב"ק פ' י"ל שחשבו לעון משום שהי' חסיד וחסיד שרי למסור נפשו על כל המצות כדעת הרמב"ם דהרי בל"ז שם ל"ה גזל שהרי הי' קשור בכרעי המטה דלר"ג שם שרי ורק משום שעבר על תקנת חכמים וקצת י"ל דגזל הוי אביזרי' דשפ"ד כמ"ש בגמרא ב"ק קי"ט דהגוזל את חבירו ש"פ כאילו נוטל נשמתו ובכה"ג יש לחסיד ופריש למסור נפשו וכמ"ש הריב"ש סימן רכ"ה לענין סתם יינם האסור להתרפאות דהוי אביזרי' דע"ז אבל שאר כל אדם בודאי שרי להציל נפשו מסכנה בממון חבירו כשאין לו לשלם ג"כ דהרי הנגזל עצמו מחויב להצילו בממונו עכ"פ עד חומש לכ"ע וממילא רחמנא אפקרי' ממוני' לגבי' והאיסור הוא רק כשיש לו לשלם ונוטל ע"ד שלא לשלם וכמ"ש בחו"מ סימן שנ"ט וכתוס' ב"ק שם ד"ה מהו דהאיבעיא הוא רק אי חייב לשלם כשהציל ומקום הספק היי' כמ"ש אי נימא כיון דמקום פ"נ אפקיר רחמנא ממוני' לגבי' ובהיתרא אתי' לידי' שוב אינו מחויב בהשבה וע' סוטה מ"ג רע"ב.)

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה