שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן נב
להרב המאה"ג וכו' מו"ה ארי' ליב
בערנפעלד נ"י דומ"ץ דק"ק זאלישטשיק. בדבר השו"ב מו"ה עזריאל אשר למד שו"ב אצל השו"ב אשר בחר הרה"צ מק"ק פ' ושם המנהג אחר כל שו"ב אשר רוצה להסתופף תחת צלו בא עה"ח בכתב באו"ש לבל יעבור פי הרבי וגם ר"ע הנ"ל נתן כתב כזה וז"ל הריני מקבל עלי באו"ש ובח"ח עד"ר וע"ד אדמו"ר לקיים בכל עניני שו"ב כרצון אדמו"ר וחלילה לי לעשות שום דבר נגד רצונו ודעתו וכו' גם אם יצוה שאביא סכיני שחיטה להראות בפני איזו שו"ב או להמציא א"ע לפני איזו רב כו' אם אני בקי בהלכות כו' אני מחויב לקיים דיבורו ובאם ח"ו אעבור כו' אזי יאסרו ידי לזביחתן וחלילה לי ליהנות משו"ב כו' ושחיטתי יהי' אסור כו' גם אם באיזו זמן יפקוד עלי לעקור דירתי מאיזו מקום כו' וכל הנ"ל קריתי בע"פ וקבלתי עלי כו' ע"ד אדמו"ר וע"ד ב' עדים הח"מ באופן דלית לי' התרה והכל אני מקבל עלי ברצוני כו' כדרך שמבטלין בגי"נ ונעשה בכל אוהיו"ם לדחז"ל כו' נאום כו', בפנינו עדים ח"מ חתם א"ע כו' ובפנינו קרא בפיו כו' עכ"ל הכתב, ועתה נתלקטו רבים מאנשי ק' קאריליפקא ורצו לקבלו לשם לשו"ב יען כי גם חמיו הי' שם שו"ב ונפטר והניח אשתו אלמנה ושמו הקהל פרס קצוב להאלמנה ורצו לקבל ר"ע חתנה שיהי' לשו"ב ויתן לה הפרס והשו"ב הנ"ל נתיירא אולי יהי' זה נגד דעת הרה"צ הנ"ל ושלח טע"ג לדרוש אם יסכים לזה והרב לא השיב כלום והתירו ג' הדיוטות את האו"ש הנ"ל להשו"ב והתחיל לשחוט. וכעת הרה"צ הנ"ל מסכים שיהי' שם לשו"ב רק באופן שיתירו לו ע"פ דתה"ק על מה שכבר עבר ושחט בלא הסכמת הה"צ הנ"ל והצד שכנגד השו"ב טוענים דכיון שכבר עבר על הכתב אסור לאכול משחיטתו אפי' אם נתרצה הה"צ כעת, והשו"ב טוען,
א' שלא קרא בפיו הכתב והוי רק שב"כ,
ב' שבשעה שחתם בטח על הרב שיתן לו מקום פרנסה בקרב ואח"ז נתעכב ג"ש טרם נתן לו מקום וע"ד כן לא נשבע,
ג' הי' אנוס בדבר דאם ל"ה חותם לא הי' הרב מניח לאנשי בריתו ליקח אותו לשו"ב,
ד' לא קיבל טובה עבור השבועה וגם אין בזה תועלת להרב וגם יש מצוה בהתרתו כי עי"ז יחזיק את חמותו ולכן אף שנדר ע"ד הרב ועד"ר הועילה התרה,
ה' דעכ"פ בדיעבד דשכבר התירו לו מותר כמו שכ' בסימן רכ"ח וסכ"א בהגה בשם הר' אביגדור,
ו' שלא עבר כלום כי בהכתב נכתב רק שלא יעשה נגד רצונו ודעתו והוא לא עשה כי הרב לא מיחה בו ומדשתק ש"מ דניחא לי' והוא לא נתקשר שלא לעשות דבר בלא הסכמת הרב רק שלא יעשה נגד דעתו והוא לא עשה לנגדו כלום, עכ"ד טענות השו"ב כפי שהציע כת"ר לפני.
והנה טענה א' הוא מוכחש מכת"י שחתם עליו והודה שקרא בע"פ וגם מפי העדים והביא מדברי תה"ד שהובא בסימן רל"ב וסמ"ע לט"ז ח"מ סימן ע"ג לנו"ב מ"ק ח"מ סימן ל' ומהרים ח"א סימן נ"ג וח"ב חיו"ד סימן כ"א שהביא מכריתות י"ב ורו"מ דחה ראייתו והביא מהרשב"א יבמות ר"פ הא"ר (ותמהני שלא הביא דברי תב"ש בבפ"ש יבמות ע"ז לח"ד סימן קפ"ה ב"ה) והוכיח דהתם טעמא משום דאינו מוכחש רק לענין קרבן אבל במאי דאמר לא נטמאתי אפשר לפרש אלא טבלתי ואין נ"מ בזה כלל בנ"ד דהכא לענין שחיטה דנוגע הדבר לאחרים לכ"ע אינו נאמן נגד העדים אך דאי נימא דעדות שבשטר ל"מ בזה וכמ"ש מהרי"ם שם י"ל דגם בנ"ד ל"מ עדותן (וע' ת' מבי"ט ח"ג סימן ע"ו מ"ש דנאמן לומר שחתם ולא קרא ולא נשבע כלל יעש"ה בדבריו וצ"ע) ומ"ש רו"מ דהא העדים חיים וקיימים ונשאל את פיהם יש לדון בזה מה"ש קידושין י"ב ע"ש בהא דקידש בכוחלא ושיער ר"ח דל"ל ש"פ א"ל רבנן הא איכא סהדי באידית דבההיא יומא ש"פ הוי השתא מיהו ליתניהו קמן ואביי ורבא פליגי דדוקא בשבוי' הקילו בכה"ג ובתוס' שם כ' דיצא קול שיש עדים והביאו בשם י"מ דבשבוי' משום דהוי רק איסור לאו דזונה הקילו ולא בא"א דאיכא איסור מיתה ודחו דגם בשבוי' איכא איסור מיתה לפעמים ומוכח דבאיסור לאו שפיר יש להקל בכהאי גוונא כיון דאין העדים לפנינו אף שיצא קול וה"נ י"ל כיון דעדות שבשטר ל"מ כלל לא עדיף מקול גם י"ל דגם אם יעידו לא יועיל דעבידי לאחזוקי דיבורייהו כמ"ש העיטור שהובא בש"ך ח"מ סימן ל"ג וע' נו"ב א"ע סימן כ"ז ובשו"ת הש"מ סימן ס' וסימן ס"ה באורך וגם אני פלפלתי בזה הרבה ואכמ"ל ומ"ש רו"מ דעכ"פ חת"י מהני בודאי בכתב דבכת"י לא בעינן מפיהם ולא מפ"כ כמ"ש התומים סימן כ"ח הנה בש"ך סימן מ"ו סק"י כ' דבכת"י צריך קיום מה"ת והתומים לא החליט ד"ז, אבל מכל מקום לדינא הדבר פשוט כמ"ש רו"מ דחזקה שעשו כדינא והודאת בע"ד והעדאת עדים מהני בזה וקצרתי כי לדינא הדבר פשוט ולא באתי רק להעיר מה שיש לדון בזה, וע' במהרי"ט ח"א סימן י"ד שמיקל גם בפרהסיא אי יודע בעצמו שאין האמת כד' העדים וסותר למ"ש בעצמו בסימן י"ג הנ"ל, וע' הגהות מח"א על הרמב"ם פ"ט משגגות שדחה ד' מהרי"ט סימן י"ד הנ"ל, גם מ"ש שה רק בתנאי שיתן לו מקום פרנסה מלבד מ"ש כת"ר מדברי הש"ך סימן רל"ב דנשבע לאחרים א"נ לומר אנוס הייתי וכן תנאי כמ"ש בעצ"ל שהביא רו"מ ואני מוסיף דגם אי הי' תנאי בפה הרי בעינן משה"ת דהא דבנדרים ושבועות א"צ ת"כ כמ"ש ביו"ד סימן ר"כ היינו משום דבינו לבין עצמו א"צ ת"כ כמ"ש הרמב"ן ב"ב קכ"ו וע' בב' סימן רי"ח בשם ריב"ש בזה (וע' בר"ן נדרים י"א ותוס' שבועות ל"ו ותוס' כתובות מ"ו בדין אי נדר אית בי' ממונא) אבל בדבר הנוגע לחבירו בעינן ת"כ ושאר משה"ת וא"כ בלא"ה אינו טענה וגם טענת אונס מביא לידי גיחוך, [ונראה ראי' מהנימוק"י סופ"ב דב"מ בשם הרנב"ר דכבוד הבריות דוחה צב"ח ולעיל כ' דמשום הפסד ממון לא שרינן צב"ח ע"ש ודו"ק וצ"ע מ"ש משאר תשמיש אדם וע' סמ"ח מ' פ'] (וע' בשו"ת שבסו"ס תוה"ש סימן א' שהוכיח מב"ק קי"ב דשליח ב"ד טוען לשמתא דהוי בזיון ולא לפתיחא דהוי ממון מוכח דממון חביב מבזיון) וגם מ"ש שאינו תועלת להרב הנה בסנהדרין מ"ה קי"ל כרבנן דבזיונא עדיף לי' לאינש מנייחא דגופי' ולכן בודאי כיון שנוגע נגד כבוד הרב זהו תועלת שלו ונהי דהתם מיירי בבזיון גדול הכל כפי שהוא אדם וגם הוא נוגע לממון כידוע וקצרתי, (וע' ירושלמי פ"ד דכתובות הל' י"ד בני גליל חסו על כבודם ולא על ממונם בני יהודא חסו על ממונם ולא על כבודם) וע' כס"ד סימן ר"פ שהביא מב"ב ט' אי צער עדיף מבזיון ע"ש ודו"ק גם מ"ש שלא קיבל טובה הנה כפי מ"ש כת"ר שנתן לו מקום אחר ג"ש וקיים מה שהבטיח לו בשעת שבועה שפיר מיקרי עשה לו טובה וע' בב"י סימן רכ"ח בשם תשו' הרשב"א בראובן שנשבע לחמיו בשעת כניסה לעשות לו שטר מתנאי חזרת הנדוניא אם תפטר בתו בלא זרע דמבואר דס"ל דזה מיקרי תועלת חמיו ויכול לומר הריני כאילו התקבלתי אף שלא יגיע עכשיו תועלת והוא ספק אולי לא תפטר בלא זרע אפ"ה הוי תועלתו וטובתו וה"נ בזה לענין עשה לו טובה, ובפרט שאכל מפתו וציוה להשו"ב שלו ללמדו עסק השו"ב, וגם מ"ש דהוי דבר מצוה אם כי מבואר בש"ע דלצורך פרנסתו הוי דבר מצוה ועיי' או"ח סוס"י רמ"ח וע' נזיר י"א ע"ב דדוחק פרנסה מקרי אונס ועמ"ש בפתיחה לגי"ד אבל היינו אם א"י להתפרנס בלא"ה ולא נתברר לפני אם בנ"ד הוי כן אבל יפה כ' כת"ר דאם לא יסכים הרב הרי אם הרבים מוחים ל"מ כלל כמ"ש בסימן רכ"ח סכ"א בהגה בשם מהר"פ ומה שסמך על מה שהתירו לו הנדר, לכאורה עלה בלבי לדון בזה בדבר חדש דבנ"ד לא הועיל ההתרה שעשו לכל הדיעות, דהא בנ"ד קיבל עליו באלה ושבועה וח"ח והנה בסימן רכ"ח ס"ב בהגה מבואר דמתירין ב' וג' נדרים ביחד ובסעי' מ"ו מחלק בין נדרים מחולפים ובש"ך ס"ק ק"י הביא בשם רלב"ח דגם בנדר ושבועה על דבר א' א"צ היתר לכל או"א וסגי בהיתר א' לכולן ע"ש וע' בט"ז סימן רכ"ט במה שחלק על ד' רלב"ח בזה והנה הב"י בא"ח סימן תקי"ד הביא בשם תשו' הרא"ש וז"ל בדין ישראל שאמר לגוי בעיו"ט קנה לי יונים למחר לצורך יו"ט דלכתחלה אסור לעשות כן אבל בדיעבד אם קנה מותר לאכול מהם כו' אבל אם רגילים לעשות כן אסור לאכול מהם אפי' אם כבר קנו דאין זה נקרא דיעבד אלא לכתחילה כיון שרגילים בכך עכ"ל ומבואר מזה דגם היכי דאסור רק לכתחלה ושרי דיעבד מ"מ אם רגיל בכך גם דיעבד אסור דאין זו דיעבד אלא לכתחלה, והראוני במהרי"ק ש' קל"ט שכ' ג"כ דגם היכי דשרי דיעבד דוקא בדבר אקראי שאין רגילים בו אבל אם עשה אח"כ פעם אחרת שוב ל"מ גם בדיעבד יעוש"ה וע' בד"מ יו"ד ע"ו ובר"ן נדרים מ"ו ע"א מביא בשם ירושלמי בדין אם רגיל להדיר כופין אותו למכור דבתרי זימני הוי רגיל ע"ש ומדברי מהרי"ק הנ"ל מוכח דפעם ב' אסור דיעבד ומעתה לפ"ז אם הי' מתירין בנד"ד ג' הנדרים שנדר דהיינו אלה ושבועה וח"ח בזאח"ז ל"ה מועיל ההתרה גם דיעבד כיון דהי' עד"ר ולכתחלה אין להתיר א"כ בנדר ג' דהוי כבר רגיל שוב ל"מ גם בדיעבד וא"כ הרי מבואר בקידושין נ"א דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ע"ש כל הסוגיא א"כ בנ"ד גם ההתרה לג' השבועות שהתירו בב"א ל"מ גם בדיעבד כיון דאינו בזאח"ז ול"מ ההיתר גם בדיעבד לכ"ע, ולכאורה יש לדון דבנ"ד לא הוצרכו כלל להתיר כל השבועות רק דכיון דנדר ביחד באו"ש וח"ח אם הותר א' מהן הותרו כולן משום דנדר שבטל מקצתו בטל כולו, ואמנם הנה התוס' בשבועות כ"ד ב' בהא דקיבל עליו ב' נזירות בב"א והקשה ריב"ם דבנשאל על א' מהם נשתרו גם בשני' כהא דקונם שאינו נהנה לכולכם הותר א' מהם הותרו כולם ותי' דכיון דסליק למנין שתי נזירות כקיבל כל א' בפ"ע דמי ע"ש וכעין סברת תוס' מצינו בגמרא דערכין כ' ע"א דבעי הש"ס דכיון דקאמר שני כזאח"ז דמי ע"ש גבי ב' דמי עלי דאמדינן לי' בתרי זימני בכה"ג דל"ה כקיבל עליו בב"א ע"ש אבל בירושלמי פ"ג דנזיר ה"ב פריך הש"ס שם כקושי' תוס' הנ"ל ומשני באומר הריני נזיר ונזיר, ומבואר דאף דהוי מין איסור א' מ"מ לא הותר כולו ע"י שהותר איסור א' אם נאמר בלשון דמשתמע שהם ב' דברים וא"כ ה"נ בנ"ד שהם איסורים חלוקים ובפרט שבועה וחרם בודאי הם ב' דברים דשבועה איסור גברא וחרמים הם איסור חפצא כמבואר בגמ' נדרים ב' איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא תני חרמים דמיתסר חפצא לאפוקי שבועות כו' וע' בש"ך סימן רל"ט ס"ק ט"ז בשם רשב"ץ בזה, אבל גם אלה ושבועה נראה דהם ב' דברים וא"כ נראה מסברא דאין הא' מתבטל ע"י היתר איסור הב' אף שבאים האיסורים בב"א, ועלה בלבי לדון עפ"י דברי תוס' שבת ע' גבי בחריש ובקציר כו' מוכח דהוי ב' דברים בפ"ע ואי נימא דגם בלשון ב"א הוי כן א"כ הכא דבהכתב כ' באלה ושבועה ובחרם מוכח דאו"ש הם א' אבל החרם היא איסור בפ"ע אבל יש לחלק כמובן וקצרתי
אכן עוד נראה דבלא"ה ליכא לדון בזה משום נדר שבטל מקצתו, דהא כבר נודע מה שהעלה הנו"ב במה"ת חיו"ד סימן קנ"ד בטעמא דבאתי לידי גזבר ל"מ שאלה משום דענין השאלה דבעינן פתח או חרטה דמעיקרא היינו רק משום דאדם נאמן באיסור שהוא מתחרט באמת בלבו מעיקרא אבל באתי ליד גזבר אין הגזבר צריך להאמין לו דשמא אף שעכשיו בא ומתחרט אולי אינו מתחרט מעיקרו יעו"ש ואני מצאתי בב"י סוס"י רכ"ח בשם תשו' הרמב"ן ורשב"א בדין מסר מודעא ונאנס שכ' דא"צ להכיר באנסו וז"ל וכ"ש באיסורים שכל א' נאמן ע"ע דאל"כ לא נפתח לאדם אלא בפתחים שיש להם עדים ושאנו מכירים בהם שהוא כן כמו שהוא אומר כו' עכ"ל הרי שהרגיש כעין זה קצת ועכ"פ מבואר בענין פתח וחרטה דמעיקרא אף שלא נתברר לפנינו שהוא מתחרט למפרע דשמא הוא מתחרט רק מעכשיו מ"מ הוא נאמן וכדין ע"א דנאמן באיסורים בתורת בעלים וכדומה, והנה בשו"ת ח"צ סימן ל"א האריך בדין מי ששינה שם אביו והוכחש אי נאמן לומר שהוא לוי והביא מהש"ס דקדושין דף ע"א גבי נאמנת חי' לומר זה כהן כו' בד"א שלא קרא עליו ערעור כו' והביא עוד מכמה דוכתי והעלה דכמו בממון אם הוחזק כפרן בממון זה לא הוחזק בממון אחר ה"נ בזה יעוש"ה אבל בשו"ת נחלת אבות סימן כ"א האריך לסתור דבריו דבנ"ד הוי כממון זה כיון דהוחזק כפרן בגט זה והאריך לקיים דברי הח"צ היכי דהוכחש רק בע"א והביא מאה"ע סימן ד' וח"מ וב"ש שם יעוש"ה שדבריו נכונים, ושוב מצאתי במהרי"ט ח"ב יו"ד סימן כ"ז שפסק כן וע' בי"ש סימן רל"ד ס"ק ל"ה שהוכיח מהש"ך להיפוך וע"ש כמה דברים בזה, ומעתה לפ"ז אני דן דבנ"ד שהכחיש השו"ב שלא קרא בפיו והוכחש בזה מכת"י ומהעדים והוחזק כפרן בדבר זה א"כ שוב לא יוכל לישאל על השבועה דהא בעינן דין נאמנות ואף דאמר כן חוץ לב"ד הרי מבואר בט"ז ח"מ סימן ע"ט דהיכי דטוען לזכותו והוכחש אזי גם חוץ לב"ד נעשה כפרן וע' תשו' רע"א סימן ל' דאם טוען בכתב גם חוץ לב"ד נעשה כפרן.
ואולם נראה לפמ"ש הרמב"ן בתשו' והובא בב"י דהיכי דהנדר אינו בא בעצמותו רק ע"י איזה סיבה סגי בחרטה דהשתא ויעו"ש בשם רשב"ץ במי שתפסה אשתו מנכסיו ורצה שתחזירם ונשבע לה דסגי בחרטה דהשתא וא"כ ה"נ בנ"ד שכל השבועה היא רק בכדי שיתן לו הרב מקום פרנסה והוי כנדר בשביל סיבה א"כ סגי בחרטה דהשתא ובזה שפיר נאמן שהרי עינינו רואות שהוא מתחרט עכשיו לפנינו, ובזה נראה דאם הם התירו לו בפתח וחרטה דמעיקרא לא הי' מועיל התרתם כלל וגם אם יבא עכשיו לישאל לפנינו הרי אין להתיר לכתחילה נדר עד"ר ואף דמבואר במל"מ פ"ו משבועות בשה תשו' הרשב"א דהיכי דכבר עבר על שבועתו הוי דבר מצוה להתיר לו בכדי שלא יהא עליו חטא במה שכבר עבר ע"ש מ"מ בנ"ד דבא לישאל רק בחרטה דהשתא א"כ בכה"ג אין הנדר נעקר למפרע כלל רק מיגז גייז וכדין הפרה א"כ לא יהי' בזה תועלת כלל למה שכבר עבר, ועוד דהא הוא נשבע שבאם יעבור באיזו דבר נגד רצון הרב יאסרו ידיו וכל זמן שלא עבר לא חל עדיין איסור ידיו לזביחה וכמ"ש הר"ן בפ"ג דשבועות בסוגי' דאכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי' דכל מי שאוסר ע"ע דבר פ' אם יעשה כך אין האיסור מתחיל רק לאחר שיעשה אותו דבר ואף שהוכיח שם דהיכי דלפעמים אפשר שיתבטל אח"כ האיסור כגון אם יהי' נאכל האיסור וכדומה מסתמא בדעתו שיחול מעכשיו א"כ יש מקום לומר דגם בנ"ד אולי יאבד ביני וביני ההרגשה וכדומה ויופסל ממילא משו"ב אבל מלבד שאינו נראה לומר כן הרי סיים הר"ן שם דגבי גט כיון דבקישוי אדם מגרש אמדי' לדעתו דלא רצה שיחול הגט עד אחר שיתקיים התנאי יעו"ש וה"נ בנ"ד ומהגם דבנ"ד מבואר בהכתב שבאם יעבור אזי יאסרו ידו כו' ומוכח דכונתו מאותה שעה והלאה וא"כ לא הי' באפשר כלל להתיר נדר זה קודם שעבר דאין מתירין את הנדר עד שיחול ואפי' דיעבד אינו מותר וא"כ מה שהתירו קודם שעבר לא הועיל כלל ושחט באיסור, ואם יבוא להתיר עתה הרי לא יועיל למפרע כיון דאינו נאמן לומר שמתחרט מעיקרו ואף דמאותה שעה שתתחיל לשחוט בודאי מתחרט מ"מ כיון דא"נ על חרטה דמעיקרא א"כ אין החכם עוקר הנדר רק מיגז גייז מעכשיו משעת שאלה ולא יועיל ההתרה למפרע כלל, ומעתה לפ"ז כיון דבנ"ד הוי רק חרטה דהשתא א"כ שוב ל"ש לומר בנ"ד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בסימן רכ"ט ס"ב דבהפרת בעל ל"ש דין זה כלל כיון דאינו נעקר למפרע ואפי' בחרטה דמעיקרא יש ב' דיעות שם יעו"ש ובעכצ"ל דהתירו כל האיסורים א"כ שוב י"ל דלא הועיל ההיתר גם בדיעבד כיון דאינו בזאח"ז, והנה במ"ש למעלה דאיסור ידיו לזביחה לא חל עד לאחר שעבר לכאורה יש סתירה מדברי רש"י גיטין ל"ה ב' בהא דצריך לפרט הנדר משום מלתא דאיסורא ופירש"י כגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פ' ובא להתיר את נדרו סתם ורוצה לעבור העבירה עכ"ל ומבואר דאע"ג דלא עבר עדיין מ"מ בא לישאל והא עדיין לא חל הנדר ול"מ ההיתר כלל לפי דברינו ובש"ך סימן ר"ח סקי"ב כ' ג"כ כה"ג דאם רוצה להתיר כדי שיעבור אין מתירין כו' והא לא חל הנדר כלל אבל כבר נשאלתי בזה מח"א מק' טאלמיטש ע"ד הש"ך הנ"ל וע"ד רש"י כבר הרגישו האחרונים רק שלא הביאו מדברי הר"ן הנ"ל והשבתי דמיירי באומר יאסרו מהיום דמבואר בנדרים ט"ו קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דקי"ל לא יישן היום ואף דבאיסורא מיזדהר אינש מ"מ הכא דחזינן שאינו נזהר בעבירה זו שפיר חל האיסור מעכשיו ואולם גם אי נימא דבכה"ג שרוצה לגדור א"ע מן העבירה גם בסתמא כונתו מעכשיו מ"מ בנ"ד שמבואר בהכתב שאם יעבור אזי יאסרו כו' בודאי כונתו רק מאותה שעה והלאה וא"כ לא חל הנדר ולא הועיל ההיתר כלום וכמו שכתבתי, ולכאורה י"ל דבנ"ד לא חלו כלל ג' האיסורים ביחד כיון דאין שבועה חלה על שבועה א"כ נימא דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ורק החרם שחל על השבועה כיון דהוי איסור חפצא ונדרים חלים על השבועות אבל השבועה אינו חל על הח' ונהי די"ל דכאן הזכיר השבועה קודם שהזכיר החרם וחלה השבועה קודם אבל הרי לא סיים דבריו על מה נשבע וגם דעכ"פ האלה ושבועה לא חלו שניהם דלא חל השבועה על האלה אבל ז"א דאף דאין שבועה חלה על שבועה הרי זה דוקא לענין מלקות אבל האיסורים חלים שפיר ונ"מ לקברו בין רשעים גמורים כמבואר ביבמות ל"ד ועפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח וא"כ שפיר הוצרכו להתיר כל ג' האיסורים ובנ"ד שהי' עד"ר ל"מ לכ"ע מטעמא דכתיבנא, אבל שוב ראיתי דבשבועה היכי דאינה חלה ליכא איסור כלל כמ"ש האב"מ בשו"ת סימן י"ב באורך אך כיון שנשאל על הראשונה חיילא שני' א"כ איך הועיל ההיתר לכולם יחד קודם שחלה שני' וי"ל דבשעת שאלה הרי חלה שני' ומהני שפיר התרה גם י"ל דתוכ"ד חלים שניהם בב"א:
ואולם גם אי נימא דבנ"ד ל"ש הך כללא דכל שאינן בזה אח"ז כיון דהא דל"מ גם בדיעבד הוי רק מטעם קנסא שרגילים לעבור על מה שאסור לכתחלה ואם היו עושים בדרך שאינו אסור הי' חל התרתם גם בזאח"ז וכיון שהם עשו כולם יחד בלא רגילות שוב מותר הנה מלבד שיש לפקפק בזה אבל גם אי נימא כן יש לי לדון גם מטעם אחר דלא הועיל ההתרה כלל גם בדיעבד עפמ"ש הגאון מליסא ז"ל בס' תו"ג דהא דס"ל להר"א דעד"ר מהני דיעבד היכי שמתחרט מעיקרו ונעקר למפרע גם הדיבור שאמר שהוא נודר עד"ר והביא דברי השו' חו"י סימן מ' דהיכי דהוא מתחרט מעיקרו מהראוי שיעוקר גם מה שאמר עד"ר רק שהרבים זכו בכבודם ולכן מהני בדיעבד אבל היכי דניתר ע"י חרטה דהשתא גם הר"א מודה דל"מ גם בדיעבד יעו"ש ועי' בב"י רס"י רכ"ח דמבואר ג"כ דהיכי דהוי רק משום כבוד החכם מהני בדיעבד וה"נ בזה, וא"כ לפמש"ל דבנ"ד הוי רק חרטה דהשתא א"כ שוב גם הר"א מודה דל"מ ההיתר גם בדיעבד ונהי די"ל דהתו"ג חידש ד"ז רק כדי ליישב קו' הש"ך וכיון דהשעה"מ ושאר מחברים תי' בע"א א"כ נדחה ראייתו שם אבל גם בלא קו' הש"ך דבריו מסתברים ועכ"פ אין לנו ראי' להקל ואיך נוכל להקל באיסור תורה לסמוך על דעת יחיד נגד כל הפוסקים ויש מקום לומר דגם היחיד מודה וכמ"ש הגאון מליסא בפשיטות דבכה"ג ודאי דכ"ע מודו והן אמת שדעת הפ"י בגיטין דאיסור עד"ר הוי רק מדרבנן אבל במחכת"ה נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן סימן רפ"א והובא בב"י סימן רכ"ח בדין נשבע עד"ר שלא לשחוק שום שחוק ונשתטה וחזר ונתרפא דמפורש שם להדיא דהוי איסור תורה דאל"כ הרי בידינו להתיר לו ויהי' רק איסור דרבנן יעו"ש ותבין, ונ"ל ראי' דהוי מה"ת מהא דפ"ק דיומא גבי כ"ג דמשביעין אותו כו' וק' דלמא אזיל לגבי חכם צדוקי ושרי לי' וצ"ל דעד"ר וכדאיתא בגיטין ל"ה ואי עד"ר דרבנן הא צדוקי אינו מאמין ובע"כ דהוי מה"ת וי"ל דצדוקים אינם מאמינים דמהני שאלה דהיתר נדרים פורחין באויר (וע' לקמן בזה):
אך לכאורה יש לפקפק בעיקר הדבר שהעליתי דבנ"ד דהוחזק כפרן בשבועה זו שוב אינו נאמן לומר שנתחרט מעיקרו דהא בעלים נאמנים אפי' עכו"ם כמבואר ברא"ש פ"ג דמ"ק בהשגתו ע"ד מהר"ם ועכו"ם פיהם דיבר שוא ואפ"ה נאמנים על שלהם וא"כ כ ה"נ בזה אבל ז"א דהא מבואר ברא"ש דגיטין וש"ך יו"ד קכ"ז דהיינו משום דהוי בידו והארכתי בזה בתשו' א' וא"כ הרי כאן בנדר אין בידו להתיר דהא בעי ג' הדיוטות להתיר ומלבד דמי יימר דמדזקקי ע' קידושין ס"ב ב' ושבת מ"ו ומל"מ פ"ד מה' בכורות באמצע התשו' בזה וע' רשב"א יבמות פ"ח וע' שעה"מ פי"ג מאי"ב וע' תוס' סוטה כ"ה ב' ד"ה לאו יעו"ש באה"ד אבל מלבד זה הרי אף דבידו להתחרט הרי לא תועיל לו החרטה רק ע"י היתר החכם או ג' הדיוטות וכיון דלא יאמינו לו על החרטה לא יתירו לו וא"כ ל"ה בידו רק אם יהי' נאמן דאם אינו נאמן ל"ה בידו וא"כ איך נאמר שנאמן משום דהוי בידו הרי ל"ה בידו רק אם נאמן ושוב שפיר י"ל דאינו נאמן ול"ה בידו וע' כה"ג בתוס' תמורה כ' ע"א ד"ה רבי כו' דלעיל משמע דתולה תמורה ברעי' והכא תולה רעי' בתמורה לימא דלירעו ויעשה תמורה כו' יעו"ש וזה כביר נשאלתי מח"א דאיך נאמן השואל לומר שמתחרט הרי אין עא"נ נגד חזקה וכאן החפץ הוחזק עד עתה באיסור ולכאורה י"ל כיון דנעקר הנדר למפרע ע"י היתר החכם א"כ ליכא חזקה לאיסור כלל וכמ"ש כה"ג בתשו' מיימוני הל' אישות סימן ג' דהיכי דלפי דברי העד ליכא קידושין כלל שפיר נאמן דל"ה נגד חזקה ע"ש אבל ז"א דהא מבואר ביבמות פ"ח דברה"ר הוי נגד חזקה אע"ג דמיתשל עלה ואמרתי דרך פלפול קצת דלפימ"ש המבי"ט ח"א סימן צ"ח לחדש דהיכי דיש לו פתח א"צ התרת חכם מה"ת רק מדרבנן וע' במהרי"ט ח"ב יו"ד סימן כ"ו בזה ונודע מ"ש הר"ש פ"ב דמקואות דהיכי דכבר יצא מחזקת איסור של תורה שוב בטל החזקה גם לגבי דרבנן א"כ בזה הוי בידו להתחרט ולמצוא פתח באמת ויהי' מותר לו מה"ת לאכלו גם בלא היתר חכם וכיון דהוי בידו מה"ת שוב בטל חזקת איסור גם לגבי דרבנן ושפיר נאמן והארכתי בזה בפלפול:
וכעת עלה בלבי ליישב בזה דעת הסוברים דבנדר עד"ר גם אם מסכימים להתיר ל"מ כלל ורק בדבר מצוה מותר ותמהו כולם דכיון דבד"מ מהני משום דמסתמא מסכימים א"כ גם בדבר רשות אם אנו רואין שמסכימים מדוע לא יועיל להתיר ונראה דהא מבואר בתוס' גיטין מ"ו דטעמא דעד"ר הוא משום שביטל דעתו ותלה נדרו בדעת רבים וכבר כ' בשם הרשב"א דהוי מדאורייתא וא"כ בזה ל"מ פתחו כלל דהא תליא בדעת הרבים אם יסכימו ג"כ לזה וא"כ שוב ל"ה בידו גם מה"ת ושוב אינו נאמן נגד חזקה ולכן אף שהרבים מסכימים א"י להתיר דכיון דעכ"פ אינו בידו שוב א"נ נגד חזקה, אבל בדבר מצוה שהם תמיד מסכימים שוב הוי בידו ושפיר נאמן, ובזה י"ל טעם ד' הר"א דדיעבד אם התירו בעד"ר מותר דאדם נאמן בברי גם נגד חזקה לגבי עצמן ורק דאחרים אין מאמינים לו לכתחילה והבן, עוד יש לי לדון דרך פלפול דבנ"ד גם לשי' הר"א אין מועיל ההתרה גם בדיעבד ומקודם אבאר ליישב תמיהת הש"ך מהא דפריך הש"ס בהא דנודר ועובד יורד ומגרש ודלמא אזיל לגבי חכם הניחא למ"ד צריך לפרט הנדר אבל למ"ד א"צ לפרט קשיא ומשני דמדרי' לי' עד"ר ולשי' הר"א הרי לא יפרט שהי' עד"ר ויתיר לו ויהי' מותר דיעבד ונראה דבלא"ה יש להבין טעמו דהר"א דבשלמא בהא דנודר לחבירו דהוי טעמא רק משום בושה או חשד בזה שפיר י"ל דדיעבד מהני ההתרה אבל בעד"ר דטעמא משום דמבטל דעתו אצל הרבים א"כ גם בדיעבד אמאי מהני ההתרה אבל נראה לפמ"ש התוס' בסוטה כ"א ע"ב דהיכי דאסור לכתחלה ועבר עלה לטובת אחרים מיקרי רשע וכבר הבאתי ד' הרשב"א דגם בנודר עד"ר אם כבר עבר הוי מצוה להתיר כדי שלא יהי' רשע ע"מ שעבר והרי עיקר טעמא דבדבר מצוה גם בעד"ר יש להתיר משום דמסתמא ניחא להו לרבים שיעשה זה המצוה וא"כ ה"נ היכי שהתירו לו כבר בדיעבד הרי עברו הב"ד המתירים על איסור לכתחילה וגם אי ל"מ ההתרה הרי הם עברו עכ"פ והתירו שלא כהוגן וכעין מה דאי' בפ"ק דתמורה דאפי' אי ל"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ושוב ניחא להו לרבים בההתרה כדי שלא יהא איסור זה ביד ב"ד המתירים והוי ג"כ כמצוה שלא יהא עון זה בידם ולכן שפיר מהני ההתרה בדיעבד, אך כבר נודע מ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין פ"ד דבאיסור לאו אם עבר בשוגג א"צ כפרה כלל ועי' רמב"ן עה"ת פ' ויקרא והארכתי בזה בכמה מקומות וא"כ אפי' אי נימא דעד"ר הוא מה"ת וכמש"ל מ"מ עכ"פ היכי דלא יגלה להב"ד שהנדר הי' עד"ר ויתירו לו הרי אין בידם שום חטא במה שהתירו בשוגג ועברו על איסור לכתחילה וא"כ שוב גם בדיעבד ל"מ ההתרה דלא ניחא להו לרבים כלל דליכא כאן מקום מצוה כלל כיון דליכא שום חטא ביד הב"ד אבל ז"א דהא צריך לפרט הנדר ובע"כ שאמר לב"ד שנדר עד"ר ואפ"ה עברו והתירו א"כ עשו במזיד האיסור ושפיר ניחא להרבים להיות מותר, וא"כ א"ש קו' הש"ך דהתם הא קאי קו' הש"ס למ"ד א"צ לפרט הנדר וא"כ שוב לא ניחא להרבים להתיר דל"ה מקום מצוה כיון דהב"ד שוגגים ושוב ל"מ ההתרה גם בדיעבד אבל לדידן דקיי"ל דצריך לפרט הנדר שפיר פסק הר"א דמהני דיעבד, וא"ש, ומעתה לפ"ז בנ"ד דהב"ד הם מבני אותה העיר והוי נוגעים ואסור להם להתיר רק דלפמ"ש הט"ז סק"ח מהני עכ"פ דיעבד א"כ אפי' אי נימא דניחא להו להרבים אפ"ה עברו הב"ד על איסור לכתחילה וכיון דב"כ וב"כ עברו על לכתחילה א"כ שוב י"ל דלא ניחא להו להרבים להתיר וגם בדיעבד ל"מ ההתרה כלל ודו"ק, ואולם העיקר בישוב ד' הר"א נראה דהנה בש"ס דגיטין י"ז פריך הש"ס אהא דתקנו זמן בגיטין דאם נשאת לא תצא ומאי אהני חכמים בתקנתם ומשני דאהני דלכתחילה לא תינשא ופירש"י דהעדים לא יחתמו והיינו משום דודאי אין אדם חוטא ולא לו ולא יעברו ע"מ שאסור לכתחלה והנה גם בהא דדיעבד מהני גם בעד"ר לכאורה גם אי נימא דס"ל להר"א דעד"ר הוי רק תקנתא דרבנן הרי מ"מ כל א' יעבור ויתירנו ובע"כ משום דהב"ד לא יזדקקו להתירו וא"כ התינח לדידן דקי"ל צריך לפרט הנדר אבל התם דקאי הש"ס למ"ד א"צ לפרט שפיר משני דמדרי' עד"ר דלדידי' גם בדיעבד ל"מ ההתרה וזה ברור ונכון, ואחר שעלה בלבי בינותי בספרים ומצאתי בפ"י גיטין שם שכ"כ בקיצור רק שלא הביא מהש"ס דגיטין י"ז הנ"ל (וע' כה"ג בתוס' כתובות צ"ו ד"ה יתומים כו' שכ' דא"כ מאי הועילו בתקנתם ובתוס' ב"מ צ"ד ד"ה ר"נ ועוד בכמה מקומות):
והנה. במ"ש למעלה דבנ"ד אם רגילים להתיר הוי כלכתחילה יש לפקפק דבשלמא התם בסימן תקי"ז בידו לקנות עוד ולכן אם רגיל לעשות כן אם יתירו לו בדיעבד היו כלכתחלה דעי"ז יוסיף לעשות כן לכתחילה אבל בנ"ד ל"ה ביד ב"ד להתיר עוד יותר דמי יודע אם ידור מי עד"ר לבא בפניהם להתיר וא"כ אם התירו בדיעבד שפיר י"ל דגם בכה"ג מהני בדיעבד, וכפי מה שכ' לי הצד של השו"ב כי מתחלה נתקבל בהסכמת כולם ויצא עי"ז מהעיר שהי' בה תחלה ואח"כ החלו לעשות ולמחות כנגדו והי' נשאר קרח מכאן ומכאן א"כ שוב י"ל לצורך פרנסתו והוי דבר מצוה אבל כ"ז אינו מועיל אם הרבים מוחים וכמ"ש רו"מ, אבל עיקר ההיתר כמ"ש רו"מ דלא עבר כלל כיון שלא עשה בפירוש נגד רצון הרב כי הרה"צ לא אמר דעתו בפירוש רק ששתק ויפה הביא מהמקדש ע"מ שלא ימחה אביו ושתק דמקודשת וכבר הרגיש בזה רב א' ולכן הדבר פשוט שלא עבר כלום על על שבועתו וע' ברש"י ותוס' שבת ס"ט בדין האדם בשבועה בידע מאיסור עשה ולא ידע מלאו ועתוס' גיטין ל"ה אי בדבר הנוגע נגד חבירו אי אמרי' לבי' אנסימן ובתשו' להרב מלאשקיוויטץ הבאתי בזה מכמה מקומות וגם בתשו' לטערקילבראסס הבאתי מתשו' הראנ"ח בס' שו"ת מ"ע בזה ואכמ"ל ועכ"פ לדינא יפה כ' רו"מ דיוכלו לקבלו בהסכמת הרה"צ בלא פקפוק ועוד דגם אם עבר מ"מ כיון דהי' אומר מותר עכ"פ ל"ה חשוד עי"ז לאיסורים אחרים, כנלע"ד פשוט.
א"ה בדין שבועה בכתב יעו' בח"ס חיו"ד סימן רכ"ז דמהני ועמ"ש בזה בחיבורי עוללות משה סימן י"ז באורך, ומ"ש מסנהדרין מ"ה דבזיונא עדיף מנייחא דגופא עי' בתוס' שבת נ' ע"ב ד"ה בשביל שכתבו ג"כ דביוש אין לך צער גדול מזה ועי' בת"ח לב"ק צ' ע"ב ומ"ש מדין רגיל לענ"ד נראה דמה שמתיר לו הג' מיני שבועות בזאח"ז ל"ה רגיל כיון שהוא על דבר א' והגע בעצמך דכיון דבמה שהותר משבועה א' עדיין אסור מלשחוט משום דאכתי רמי עלי' שבועה האחרת א"כ עדיין לא עשה איסור כיון שלא הועיל בהתרתו דההתרה לבדו אינו איסור רק במה שעובר אח"כ על השבועה על סמך ההיתר וכמו שנודע ד' המהרי"ט בהא דכ"מ דארל"ת א"ע ל"מ לענין שוחט בשבת וגם בגוף הדבר הא דרגיל חמיר לאסור גם כדיעבד משום דחזינן דהתיר והפקיר א"ע לאיסורין ומוחזק לזה וחשיב כפושע כמ"ש בש"ס פ"ב דביצה גבי עירוב תבשילין פושע את וה"ד אם עבר ושנה על ב' איסורין משא"כ כשעבר רק על דבר א' אף אי נימא דעביד איסורא על כל היתר שבועה בפ"ע מ"מ כיון שהוא רק על ד"א וגם א"א לעשות דבר זה בלתי יתיר לו כל הג' כחדא מיחשב לי', ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דגם בכה"ג הוי מוחזק לאיסורין מהא דע"ז ד' כ"ו ע"ב מיתובי אכל פרעוש א' או יתוש א' ה"ז מומר והא הכא דלהכעיס הוא וקתני מומר וכו' וקשה להפוסקים דס"ל דבפ"א ל"ה מומר ועי' בש"ע יו"ד סימן ב' ובפרישה וש"ך שם למה לא משני דהא דקאמר דלהכעיס הוי מין מיירי בעבר כמה פעמים והא דאכל פרעוש מיירי שלא אכל אלא פעם אחד עי' בתוס' שם ועכ"ח דכיון דעל פרעוש אחד חייב כמה לאוין כש"ס מכות ט"ז ע"ב א"כ הוי כעובר כמ"פ וכאשר באמת בטוטו"ד מ"ק סימן ט"ז הוכיח מזה דכה"ג שעבר בפ"א על כמה לאווין חשוב מומר בפ"א כמ"ש הרב המחבר בספרו דע"ת הי"ש סימן ב' א' כ"ו אכן כבר העיר בשם דנעלם ממנו ת' עבוה"ג סימן ח"י שהעיר בקו' זו ותי' דלהכעיס לכ"ע נעשה מומר בפ"א עיי"ש וגם יש לחלק קצת דשם עכ"פ עבר בב"א על כמה איסורין משא"כ בעשה ג' איסורין בזאח"ז אף דהוא על דבר אחד ושם אחד מ"מ ל"ח בב"א הוא וע"ע בדע"ת שם אות י"א וט"ו.
ומ"ש מענין כל שבזאח"ז אפי' בב"א אינו יש לדון מהא שכתבו התוס' בזבחים והרשב"א בקידושין שם דהיכי דאפשר שיחול הענין על שתיהן ל"ש האי כללא ומ"ש מירושלמי ותוס' דנזיר אי אמרי' בזה הותר מקצתו הותר כולו לפמ"ש בצ"פ על הר"מ ה' נדרים וה' נזירות פ"ג ה"ו דמש"ה לא אמרי' שם דהותר כולו דכיון דכ"ז דלא מנה הראשונה לא חל השני' הוי כמו לא חל הנדר דל"ש לומר בטל מקצתו בטל כולו דזה לא עדיף משאלה לחכם דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר עיי"ש א"כ בנ"ד י"ל שפיר דהותר מקצתו הותר כולו, ומ"ש לתמוה על ד' רש"י גיטין ל"ה לפי מה שהביא בצ"פ מירושלמי נדרים פי"א ה"א ופ"ג ה"ו וע' כתובות פ"י ה"א וגיטין פ"ז ה"ג יש חילוק בין אמר בלשון אם אעבור בין אמר בלשון לכשאעבור דלשון אם חל מיד ועי' בר"ן נדרים ע"ט ע"ב דל"מ כן א"כ בנ"ד חל הנדר תיכף א"ש דהרי רש"י כתב בכה"ג דאמר בלשון אם דחל מיד ודברי הר"ן שהביא ג"כ א"ש דאזיל לשיטתו בנדרים ע"ט ע"ב ד"ה אילימא דגם בלשון אם לא חל מיד רק אם אמר מהיום, ועי"ל דברי רש"י דלכאורה בל"ז קשה ל"ל להש"ס למימר משום איסורא הרי גם בלא תלה באיסור רק שתלה בדבר היתר במילתא דלהבא אין לו התרה כיון שלא חל הנדר עדיין ואם לא יפרט לא ידע החכם שתלה נדרו בדבר ויתירנו וכמו הטעם של ר"ת שם דס"ל דא"צ משום דזימנין דגייז לי' לדיבורי' וקושי' זו תיקשי גם לר"נ דמה הועילו בזה שאמרו א"צ דמ"מ זימנין דגייז לי' לדיבורי' ולא ידע החכם שתלה נדרו בדבר באופן שלא חל עדיין הנדר ועכ"ח צ"ל דסוגי' זו אזיל אליבא דר"ה שם ור"ה ס"ל בנדרים שם ד"צ דמתירין אע"פ שלא חל הנדר אבל למאן דס"ל דאין חכם מתיר אא"כ חל הנדר ואין לחוש רק משום מילתא דאיסורא צריך לפרט הנדר גם משום לאו מילתא דאיסורא וקצת י"ל דלמ"ד צריך לפרט הנדר ס"ל דלא חשדינן לי' שלא יפרט רק היכי שמתבייש לומר שלצורך איסורא הוא אבל למ"ד א"צ לפרוט רק מטעם שמא תלה נדרו בדבר העתיד שלא חל עדיין הנדר קשה ועי' בש"ך סימן רכ"ח סוסקכ"ה דחובת הנודר הוא.
ומ"ש מהא דפ"ק דיומא דמשביעין אותו וכו' הנה אם ניחוש דילך בתר דעת הצדוקי הרי בל"ז כבר הקשו בזה כמה קושיות דמה מועיל השבועה דהרי לשיטתו הוי נשבע לבטל המצוה כמ"ש במנ"ח ובח"ס חאו"ח סימן קע"ו ובתפאי"ש משניות שם וגם הקשה שם דהרי הוי נדרי אונסין וכן הקשה הפר"ח בס' מים חיים ותי' דכיון שהי' יודעים דמשביעים לכל כה"ג איכא מאן דחמירא לי' שבועה ול"ה מכניס עצמו לכך ובח"ס ותפי"ש תי' דלהכי קא"ל ואתה שלוחינו דאם ישנה אינו כה"ג שלהם דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י בי"ד ולהא לא שווינהו שליח וא"כ גם לפי"ד הצדוקים יהי' עבודתו פסולה דאינו כה"ג ועפי"ז גם קושי' המחבר ל"ק (אלא דגוף תי' צ"ע לענ"ד דלפי"ז מה מקשה הש"ס שם די"ח לימא תיהוי תיובתא למ"ד דכהני שלוחי דרחמנא ומשני דהא דקאמרי' לי' אתה שלוחנו היינו על דעתינו ע"ש בפירש"י דלדבריהם הא דקאמרי' לי' אתה שלוחנו משום דהם בי"ד ולגבי בי"ד הוי שליח לענין דיכולין למנותו ולסלקו בפה ואין להוכיח מכאן אי הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחא דידן וצ"ע) ומ"ש די"ל דהצדוקין לא ס"ל דמהני שאלה וכוונתו דהצדוקין לא ס"ל דרשא דקרא והיתר נדרים מדרשא נלמד דלא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וכה"ג כ' בחי' הרש"ש ליומא שם, ומ"ש בשם ח"א להקשות איך נאמן השואל לומר שמתחרט הרי אין עא"נ במקום חזקה לא אבין דהרי לפי"ד הרא"ש פ' הנזיקין שהביא לעיל דכ"ד שהיא בידו הוי כבעליו ואדם נאמן על שלו אף באיתחזיק איסורא וכ"כ בקצה"ח סימן רנ"ה סק"ג ושזהו כונת הש"ס ביבמות פ"ח עיי"ש א"כ ה"נ נאמן לומר שמתחרט דכיון שהוא בידו הוי כבעליו ונאמן גם במקום חזקה ועיי"ש בקצה"ח מ"ש מד' הר"ן קידושין פ' האומר דמיגו דבידו לעשות מהני אף במקום חזקה עי' קצה"ח סימן רע"ט, וגם י"ל דכיון דמצוה להתחרט כנדרים נ"ט וע"ז ויו"ד רס"י ר"ג דהנודר אעפ"י שמקיימו נקרא חוטא וא"כ יש לנגדו חזקת כשרות דבודאי מתחרט וכבר כ' בפי"פ עה"ת סו"פ מצורע דבחזקת כשרות מסייע נאמן גם במקום חז"א שאינו קיימת עיי"ש וגם י"ל דעי"ז מחשב כחזקה העשוי' להשתנות דג"כ עא"נ כמ"ש בפת"ש יו"ד סימן קכ"ז, ומ"ש להשיג אתשו' מיימוני ה' אישות מיבמות פ"ח כבר קדמו בש"ש ש"ו פ"ד ותי' דעכ"פ גם לדברי העד מקודם דאיתשל אסור והוי איתחזק משא"כ בההוא דתשו' מיימוני עיי"ש ויש לפקפק קצת דהרי הא דאהני חרטה משום דהוי כנדר טעות וא"כ איגמ"ל דל"ה נדר כלל מעיקרא ול"ה בחזק"א אך דיש לעיין לפמ"ש התוס' נזיר כ"ב ע"א ובר"ן שם ובתוס' דל"ב ע"ב דאף למ"ד מיעקר עקיר נשאר איזה דבר עליו ול"ה ביטול לגמרי ועי' בצ"פ על הר"מ פ"ו דשבועות שהביא מהשאלתות פ' ויצא דמבואר שם דבאמת הנדר בטל מעצמו רק החכם צ"ל מותר וע' בפיה"מ והר"מ פ"ט דנדרים והוא מחלק באם ההיתר מכח חרטה אז החכם הוא המתיר משא"כ אם ההיתר בפתח דאדעתא דהכי לא נדר אז הנדר בטל מאליו ועפי"ז י"ל טעם המבי"ט ועי' שבת מ"ו ע"ב:)