אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן נא

סימן נ

בדבר הדו"ד שבין רי"י ובין ר"א שבאו לפניו לדין בחודש אלול העבר בדין שמכר רי"י לר"א מאה ק' כסמין במקח חמשה ר"כ ונתן לו מאה ר"כ אדראן וגם הי' תק"כ והמכירה היתה מקודם פריחת הכסמין (שקורין צוויטען) והי' המדובר ביניהם שהוא מוכר לו רק הכסמין שיעלה משדה שלו ובאם שלא יפרחו הכסמין שלו ולא יעלה כראוי אזי מחויב להחזיר לו מאה ועשרה ר"כ ואם יהיו הכסמין אזי יהי' היזק זולא על הקונה ואם יתיקרו אזי עד עשרים צ"ל ריוח שייך להקונה והשאר למוכר והי' הכחשה ביניהם שהקונה טען שקנה רק באופן שיתן לו כסמין הראשונים מכל שאר כסמין וכיון שנתאחרו אצלו הכסמין עד שכבר קדמו ובאו כסמין משדות אחרות המקח בטל והמוכר טען שהי' התנאי רק ליתן כסמין ראשונים שלו הגם שלא יהי' ראשונים לכסמין של שדות אחרות ולא הי' ביניהם שום שליס צעטעל כי המסחר הי' בע"פ ולכן לא הי' אפשר לברר הדבר עכת"ד טענותיהם, ויצא הפס"ד מאתי כי המקח בטל עפ"י דתה"ק, וכעת הביא רי"י פסק מהב"ד מביטשאטש לקיים המקח ועברו על מ"ש בתר ב"ד לא דייקי' וכתבו הטעמים בהפסק דכיון דבזמן המכירה כבר יצא השער בימי שוק לאשקוויץ ל"ה דשלב"ל וגם אין בו ריבית, והנה אם כי אינני מחויב להודיע מאיזו טעם דנתי מכמה טעמים המבוארים בש"ע בכ"ז יען כי ע"י הפס"ד מהב"ד הנ"ל ניתן יד להבע"ד הנ"ל לבלי לקיים הפס"ד שלי ההכרח יאלצני לבאר טעמי ונימוקי, וזה החלי בס"ד

א נראה דכיון דלא חנטו אז עדיין הכסמין כלל והי' אז שחת לגמרי א"כ הוי דשלב"ל דהא גם בחנטו הפירות דעת הרשב"ם בב"ב קכ"ד דהוי דשלב"ל וכמ"ש בחיבורי סימן ר"ט לתמוה על הרמ"א שם שכ' בפשי' דחנטו מיקרי בא לעולם ומקורו מדברי רש"י ב"מ ס"ו והרי הרשב"ם אינו סובר כן ואח"ז מצאתי ברשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד קידושין נ"ז בהא דמשני שם הב"ע דיהיב לה כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא פרי כו' והקשו אמאי לא משני דיהיב קודם שהי' סמדר ותי' דא"כ הוי דשלב"ל ממש וברשב"א שם כ' דאחר חנטה לר"מ קנה ולפי לשון ב' של רש"י שם מקמי דהוי סמדר גם לר"מ לא קנה דמי יימר דאתי, ועכ"פ לדידן דלא קיי"ל כר"מ לכ"ע לא קנה גם בתר חנטה, ומצאתי באב"מ אהע"ז סוס"י מ' שתמה מזה על הרמ"א, אבל בנ"ד שהי' עוד קודם חנטה לכ"ע דשלב"ל, וע' בפ"י קידושין דחנטה היינו לבלוב ופריחת הפירות, וגם אי נימא דבנ"ד יצא השער הרי מבואר בש"ס דב"מ וכל הפוסקים דהא דבפוסק על השער מהני משום דאע"ג דאין הפירות ברשותו מ"מ כיון שיצא השער ויש פירות בשוק אע"פ שאין לזה יש לזה כיון דבידו לקנות מאחרים, וא"כ התינח היכי דפוסק על השער ליתן לו כסמין סתם ובידו לקנות מאחרים וליתן לו אבל בנ"ד שהי' המכירה בפירוש רק שיתן לו כסמין שלו ואם לא יצמחו יחזיר לו מעותיו עם ריוח א"כ לא הי' בידו לקנות מאחרים וליתן לו א"כ שוב הוי דשלב"ל, וגדולה מזו מבואר בנה"מ סימן ר"ט סק"ט דגם במוכר דבר שב"ל רק שאינו ברשותו ופסק עמו על יין מיוחד דכיון דאינו בידו לקנותו דשמא לא ימכרו לו יין זה אזי ל"מ יציאת השער כלל והמקח בטל לגמרי וגם בחידושים שם הביא ד"ז לפסק הלכה ואין להוכיח מהסמ"ע וש"ך שלא תי' כן דלא ס"ל כן, די"ל דלא ניחא להו לאוקמי ביין זה כמובן, וא"כ רואה אני הדברים ק"ו היכי דהתבואה שמכר לו לא הי' בעולם כלל וגם אצל אחרים לא הי' עדיין כסמין חדשים והמכירה הי' בפירוש רק על כסמין שלו דבודאי לכ"ע לא מהני כלל בזה יציאת השער וז"ב ואמת, ועוד שהרי הב"י והש"ך פסקו דגם ביצא השער ואפי' היכי דהי' קנין גמור מ"מ אינו קונה רק למי שפרע וכ"פ הנה"מ שם וגם בשו"ת נטע שעשועים סימן מ"ג הוכיח כן, ולפום ריהטא נראה להביא ראי' לזה מהש"ס דחולין קמ"ב בהא דלוי בר סימון אקני פירות שובכו דהיינו אפרוחים וביצים לר"י אתא לקמי' דשמואל א"ל זיל טרוף אקן דליתגבהו על ידך ותקנינהו ופריך למאי אי למקני ליקניהו לי' בסודר ומשני הני פירי חדתא הוו דלוי בר סימון גופי' לא הוי קני להו עדיין כיון דלא עמדה עדיין האם ולוי הי' צריך לילך לקנותם ואם יקנה בסודר יוכל לחזור בו ויעו"ש ברש"י ולכאורה קשה דכיון דבידו הי' לקנותם א"כ דמי לפסק על השער דבידו לקנות והוי מה"ט ברשותו א"כ ה"נ בזה דהי' ביד לוי להגביה ויקנה לו חצירו א"כ שוב הי' יכול להקנותו בק"ס ג"כ, א"ו דגם בקנין גמור ל"מ בזה רק למש"פ ולכן ציוה לר"י לעשות קנין גמור, ואף דהרא"ש בנדרים ל"ד כ' בשם הרא"מ דככר של הפקר שלא הי' אדם סמוך לה אלא הוא ואמר לכשאזכה בה יהא הקדש דכיון דבידו לזכות בה הוי הקדש כבר ביאר בקצה"ח סימן רי"ב דהיינו היכי דבא לידו בסוף א"כ התם הי' בידו לחזור קודם שיבא לידו, כן הי' נראה לכאורה, אך דאכתי לא הונח לי בזה דאכתי הו"מ להתחייב בחיוב הגוף בק"ס לקנותו עבורו והוי מהני שפיר לכ"ע ואפשר לומר לפמ"ש בקצה"ח סימן ס' דחיוב הגוף שהוא מטעם שעבוד ל"מ רק מדרבנן ובפרט למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ולשי' תוס' ב"ב סו"פ ג"פ וריטב"א פ"ק דקידושין גם בשיעבד בפירוש מהני רק דרבנן א"כ בודאי ל"מ לענין דשלב"ל רק מדרבנן והנה הב"ש באה"ע סימן צ"ג ס"ק ל"ט העלה דגם אי מזיק שיעבודו ש"ח חייב מ"מ היכי דהוי רק שיעבוד דרבנן פטור וע' בטוח"מ סימן ק"ז לענין תקנת גאונים כה"ג והא שמואל סובר של"ד כמבואר בש"ס דב"ב סו"פ ג"פ וא"כ הי' ביד לוי להזיק שיעבודו וגם לפמ"ש התומי' סימן ס' דאם מת קודם שנתן לו לכ"ע היורשים פטורים א"כ י"ל דמה"ט לא קנה בחיוב בק"ס, ונחזור לענינינו דכיון דהקנין קונה בנד"ד רק למש"פ א"כ כיון דאיכא הכחשה בענין המדובר איך הי' וכבר כ' בנה"מ סימן ר"ז דנהגו לדון דבממון במטלטלין א"צ ת"כ, וא"כ שוב המקח בטל לגמרי דהא א"א לחייב שום שבועה כיון דאין הקנין חל לגמרי וכמ"ש הש"ך רס"י ר"ד וא"כ המקח בטל, אך בזה הי' מקום לדון עפ"מ שהעליתי בחיבורי דדין קנין גמור בדשאב"ר הוי ספיקא דדינא א"כ בנ"ד המוחזק י"ל קים לי וגם לפמש"ש בשם הש"מ דגם במטלטלין בעינן שיהי' תנאי שבידו לקיימו א"כ ה"נ בזה דתנאי בטל ולכן אי משום ה"ט הדין עם המוכר אבל לפי טעם הראשון שכתבתי המקח בטל לכ"ע.

ב ועוד אני אומר דבנ"ד גם אם הי' כבר אחר חנטה ונימא כדעת רמ"א דהוי בא לעולם מ"מ המקח בטל, דהא מבואר בסימן קצ"ג דפירות המחוברים בקרקע אם צריכין עוד לקרקע לכ"ע כקרקע דמי יעו"ש וא"כ הרי בקרקע אין כסף קונה בלא שטר דהא לדידן אתרא דכתבי שטרא ואפי' במסחרים של מטלטלין המנהג לכתוב שליס צעטעל ומכ"ש בקרקע וא"כ בנ"ד המקח בטל לגמרי (ועמ"ש לקמן בענין התק"כ שנעשה ביניהם) ונהי כי אני בחיבורי סימן ק"צ הבאתי מדברי תוס' כתובות צ"ג והר"ן דבקרקע צריך לקבל מש"פ עכ"פ ואף דהרמב"ן וריטב"א חולקים מ"מ הוי סד"ד עכ"פ אבל כבר כתבתי דבנ"ד דאיכא הכחשה בגוף הקנין שוב כיון דהקנין הוי רק למש"פ ל"ש בזה שום שבועה והמקח בטל לגמרי, אך דלכאורה יש לדון בזה דאי נימא דבנ"ד הוי כקרקע א"כ הרי בקרקע בעינן תנאי כפול וכל משה"ת א"כ גם לפי טענת הקונה שהתנה שיהי' כסמין ראשונים לכל שאר כסמין התנאי בטל וליכא חיוב שבועה ושוב י"ל דלשי' הסוברים דבקרקע חייב לקבל מש"פ א"כ ה"נ בנ"ד, אבל נראה דבנ"ד אי הוי הקנין רק למש"פ המקח בטל לגמרי דהא כבר נודע מה שהעלה הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה דהא דבעינן משפטי התנאים היינו רק היכי דהמעשה נעשה מיד והוא בא לעקור בדיבור התנאי את המעשה הנעשית בזה בעינן משה"ת אבל היכי דהמעשה לא יחול רק אחר התנאי שפיר אלים דיבור התנאי לבטל המעשה שלא יחול יעוש"ה שהביא ד"ז בשם הראב"ד וע' במהרי"ט ח"ב חו"מ סימן ס"ח שהביא כמה ראיות לזה, ומעתה לפ"ז אמינא דהתינח במקח שהקנין חל לגמרי וגוף המקח נקנה ללוקח בזה מיחשב מעשה ובעינן משה"ת לבטל המעשה דאל"כ לא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל היכי דהקנין לא חל כלל רק דרבנן תקנו לקלל את החוזר בו ואקרקפתא דגברא קאי א"כ הרי לא נעשה מעשה כלל וכבר נודע מ"ש האחרונים דגם כל איסורי דרבנן לא הוי איסור חפצא רק איסור גברא והביאו סמוכין לזה מש"ס שבועות כ' דמתפיס בדרבנן הוי דבר הנדור ובדאורייתא הו"ל מתפיס בדבר אסור ובתשו' א' לק' זאלישטשיק פלפלתי הרבה בזה ובנ"ד בודאי לא חל על גוף המקח שום דבר א"כ לכ"ע מהני דיבור התנאי לבטל הענין גם בלא משה"ת, וע' בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן יו"ד שהעלה דמי שקנה במעות באופן דחל רק למש"פ דא"י למכרו לאחר דהוי דבר שא"ב ממש כיון דהקנין גופי' לא חל יעו"ש וגם לפמ"ש הנו"ב מה"ק חיו"ד סימן ס' להוכיח דלדיעה א' שהובא בסוס"י קצ"ח וסימן ר"ד כל זמן שאין החוזר מקבל מש"פ לא עקרו חכמים קנין של תורה והמקח בתקפו בגוף הקנין יעו"ש היינו היכי דמדאורייתא קונה כגון במעות לבד במטלטלין דמה"ת מעות קונה רק דרבנן הפקיעו הקנין וזה דוקא היכי דמקבל מש"פ אבל במוכר דשלב"ל דמדאורייתא אין הקנין חל כלל וכדמוכח בש"ס דיבמות צ"ג דדייק דר"י סובר אדם מקנה דשלב"ל מהא דדריש קרא דלמען תלמד ליראה כו' כל הימים אלו שבתות ויו"ט למאי הלכתא לאו כה"ג דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם לצורך שבת יעוש"ה ומוכח דהאי דדשלב"ל לא קנה הוי מה"ת דאל"כ לא מוכח מידי ודו"ק, וגם מדברי תשו' הריב"ש שהובא בקצה"ח סימן רע"ח שהקשה במכירת בכורה דעשו ליעקב מהא דדשלב"ל מוכח כן, וא"כ אף דהטילו חכמי' על החוזר מש"פ מ"מ גוף הקנין לא חל כלל וא"כ הדיבור מבטל כל הקנין לגמרי, וע' בהגמ"ר דכתובות פא"נ שהביא בשם התוס' דבנדר ושבועה אף דא"א ע"י שליח וליכא משה"ת מ"מ כיון דהוי רק דיבור אתי דיבור ומבטל לי' וד"ז נעלם מכמה אחרונים, וא"כ לא מיבעי' לפמש"ל באות הקדום דבנ"ד הוי דשלב"ל רק דנימא דמשום דיצא השער חייב לקבל מש"פ א"כ פשיטא דהי' מועיל שפיר התנאי שהתנה הקונה גם בלא משה"ת רק גם היכי דכבר בא לעולם מ"מ בקרקע דלא קנה בכסף משום דלא סמכה דעתי' א"כ בטל הקנין מדאורייתא דעיקר הקנין תלוי בסמ"ד ומה"ט בלא פסק דמי המקח אין הקנין חל כלל א"כ אין כאן מעשה כלל, ועוד נראה דכבר כ' במק"א דכל מעשה שיש ביד העושה לבטלה לא מיקרי מעשה ובזה ביארתי דברי הרא"ש פ"ג דקידושין שכ' דנתינת כסף קידושין ליד האשה לגבי האשה מיקרי מעשה ולא לגבי האיש ותמהו כולם בזה ולפמ"ש הדבר נכון דהאיש בידו לבטל המעשה ולגרשה בעל כרחה אבל האשה אין בידה לבטל הקידושין וכה"ג כ' התוס' בב"ק ק' דבטעה בדבר משנה דיכול לחזור הדין לא נגמר עוד המעשה ולא מיקרי מעשה ולהכי אף שאינו חוזר פטור מלשלם משא"כ בטעה בש"ה דקם דינא יעו"ש וע' בתוס' ב"ק קי"א ומהרש"א ופ"י שם ג"כ בזה, וא"כ בנ"ד דבידו לקבל מש"פ לא מיקרי מעשה וכבר כ' תוס' סוכה ל"ג דגם היכי דאיכא איסורא מיקרי בידו ע"ש בהא דאין ממעטין ביו"ט וגם לשי' תוס' זבחי' ל"ד א' שכ' להיפוך ולדידי נראה ראי' לדבריהם מהא דאמרי' בזבחים ע"ג כיון דאמרו רבנן לא יקריב אי מקריב לא מירצו הואיל ואידחי וקשה הא הי' בידו לעבור ולהקריב בע"כ דבכה"ג לא מיקרי בידו אבל היינו לענין דיחוי לגבי מצוה אבל בעלמא הוי שפיר בידו לכ"ע וכדמוכח מדברי תוס' זבחים צ"ה ע"א ד"ה מכניסו בהא דמעיל שנטמא מכניסו בפחות מגע"ג והקשו דהא לחד מ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ותי' דשאני בגד דיכול לחתכו לא הוי כנכנס כולו ואף דאסור לחתכו משום דלא יקרע מ"מ מיחשב בידו יעו"ש ותבין וא"כ ה"נ בזה ובפרט באיסור דרבנן דלאו כולהו אינשי זהירי בי' וכמ"ש הה"מ בפ"א מאישות דל"ש בי' חזקה דלא יעבור עלה מה"ט יעו"ש גבי חזקה דאא"ע בב"ז.

ג ועוד אני אומר דהא בנ"ד הי' המקח באופן שאם לא יצמחו הכסמין יחזיר לו קרן וריוח וזה הוי ריבית גמור דהא כשהמקח מתבטל הוי המעות הלואה גבי' ועי' תוס' ב"מ ס"ג א' דאפי' לר"י דסובר צד א' בריבית מותר היינו בדבר שבידו לעשותו אבל היכי דל"ה בידו לכ"ע אסור וע' בט"ז סימן ק"ע סק"ב וגדולה מזו כ' הנימוק"י בב"מ פא"נ דהיכי דפסק עמו על חבית ידוע ואי תקפה ברשותו דמוכר והמקח מתבטל והוי המעות הלואה ואפי' היכי דהמקח מתקיים אסור בקרוב לשכר כו' יעו"ש וע' בסימן ר"ז סעי' י' וכמה דוכתי, וא"כ תנאי זה עכ"פ בטל, והנה התוס' בב"מ ס"ו ע"א ד"ה ומניומי כו' הביאו בשם ר"ת לתרץ סתירת דברי ר"ה דאמר בשעת מתן מעות קנה הכל ולעיל דף מ"ח לא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס לי' ותי' משום דהתנאי הי' שאם יחזור בו מוכר אכפול לך ערבונך וכיון דלגבי לוקח דלא תפס התנאי של חזרת מוכר בטל שוב גם לגבי מוכר היכי דלוקח חוזר התנאי בטל אע"ג דתפיס יעו"ש בסוה"ד ועי' בסמ"ע סימן ר"ז סק"נ שרמז ג"כ לסברא כזו ועי' בב"י שם סט"ו ובב"ח ופרישה סכ"ב שכ' ג"כ סברא זו ותמהני שלא הביאו דברי תוס' הנ"ל, וא"כ גם בנ"ד כיון דהתנאי בטל לענין אם לא יצמחו הכסמין ה"נ בטל גם לקיום המקח, אך שדעת הרמב"ם שהובא בסימן ר"ז סעי' י"א מוכח דאף דמוקצת התנאי בטל מ"מ שאר התנאי קיים והוי פלוגתת הרמב"ם והתוס' וא"כ המוחזק י"ל קים לי ואולם הנה לכאורה יש לדון דבנ"ד שהתנה אם יצמחו ואם לא יצמחו והקנין תלוי באם יצמחו א"כ י"ל דהוי כל המקח אסמכתא ולא קני' דהא לדעת הרמב"ם אין חילוק בין התנה בדבר שבידו או לא ובכל גווני הוי אסמכתא וגם בלא גזים רק דתליא אם נעשה הקנין תיכף אז התנאי לא הוי אסמכתא אבל היכי דהקנין יחול אחר קיום התנאי אז הוי אסמכתא כמ"ש הב"י והט"ז, וא"כ הרי בנ"ד הוי דשלב"ל אלא דנימא דכיון דיצא השער והוי בידו לקנות הוי ברשותו א"כ הרי הוכיח בקצה"ח סימן רי"ב שהבאתי לעיל דסברת בידו לזכות לא מהני רק אם בא לידו לבסוף והבאתי בחיבורי בשם שו"ת ב"א דלא קנה רק משעה שבא לידו דלא עדיף מדשלב"ל לר"מ דס"ל דקנה ואפ"ה יכול לחזור קודם שבא לידו וסברת בידו מועיל רק לענין שיחול עכ"פ משעה שבא לידו יעו"ש וא"כ כיון דהקנין אינו חל רק משבא לעולם א"כ שוב הוי אסמכתא לשי' הרמב"ם ולא קני', אך לשי' התוס' שהובא ברמ"א סעי' י"ג דהיכי דאינו בידו ולא ביד אחרים ל"ה אסמכתא א"כ ה"נ בנ"ד דהתנאי תלוי בידי שמים י"ל דלשי' תוס' גמיר ומקני, וא"כ שוב בנ"ד לכ"ע המקח בטל דלשי' תוס' אף דס"ל דל"ה אסמכתא הרי לשיטתם כיון דמקצת התנאי בטל שוב הכל בטל וכמש"ל ולשי' רמב"ם דסובר דלא נתבטל שאר התנאי הרי לשיטתי' הוי אסמכתא בנ"ד וא"כ לכ"ע המקח בטל, והן אמת דהש"ך בח"מ סימן כ"ה סקי"ט העלה דהיכי דב' פוסקים מחייבי' מב' טעמים וכל א' חולק על טעם חבירו לא מצטרפי להיות רבים רק בדרבנן ולא בדאורייתא וגם בממון יוכל המוחזק לומר קים לי בזה כהך מ"ד ובזה כאידך יעו"ש ואולם כבר העלה בשו"ת שער אפרים סימן ס"ח דאישתמיט מהש"ך ז"ל דברי מהרי"ק שורש נ"ב וגם ביאר שם דברי האגור שהובא בב"י יו"ד סימן צ"ב שהביאם הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב במה שסיים ונ"ד בין למר בין למר שרי דכונתו אפי' את"ל שהוא מדאורייתא והוא ענין בפ"ע יעו"ש שהוכיח כן מלשון האגור והביא בשם תשו' מהר"י לבית לוי סימן ג' שפסק ג"כ כהרמ"א יעוש"ה ואני מצאתי בשו"ת מהרמ"פ סוס"י ל"ט שפסק כן להדיא בפשיטות אבל מיירי בדייני' המחייבי' רק של"ה ביחד והשלישי השיב בכתב לב' דייני' ומסיק דהוי רוב אף שאינם מטעם א', וגם בתשו' מהרי"ט ח"ב יו"ד סימן ט' העלה דגם באיסור תורה מצטרפין ואחר אחרון אני בא בשו"ת השיב משה סימן פ"ב האריך הרחיב הדיבור בענין זה מאוד והוכיח לדינא דשפיר מצטרפין לרובא מב' טעמים גם באיסור תורה ובממון ופלפל הרבה מכמה דוכתי וכה ראיתי שביאר ג"כ דברי האגור כדברי הש"א הנ"ל רק שנעלם ממנו שכבר קדמו הש"א הנ"ל) וע' בשו"ת רמ"א סימן כ"ב שפסק בענין מודעה דכיון דלרמב"ם בטל מטעם אחד ולהר"י החולק עליו בטעם זה הרי לדידי' שוב מטעם אחר בטל ואף דרמב"ם חולק על טעמו מ"מ ממנ"פ בטל המודעה יעו"ש.

ד ובהיותי בזה ראיתי שנתקשה שם הגאון ז"ל בהבנת דברי הש"ך שכ' לחלק דבדיינים שהם לפנינו מצטרפין גם מב' טעמים משא"כ בדעת פוסקים שאינם לפנינו ותמה מאיזו טעם נחלק ביניהם דאי נימא דהוי רובא גם בפוסקים נאמר הכי, ועלה בלבי דלכאורה גם בהא דקיי"ל דבממון המוחזק יכול לומר קים לי כהמיעוט הפוסקים כבר תמהו האחרונים דהא בסנהדרין קיי"ל דאחרי רבים להטות גם בממון והאריכו בזה למעניתם, ואולם נראה דהא התוס' בב"ק כ"ז הקשו מ"ט אין הולכין בממון אחה"ר ליתי בק"ו מד"נ דכתי' אחרי רבים להטות ותי' וז"ל דגבי דייני' שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיני' אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלי' בתר רובא עכ"ל וכבר נתקשו כולם בהבנת דבריהם ואולם נראה עפמ"ש הרשב"ם בב"ב קע"א ע"א ד"ה בשלמא בהא דב"ד מקרעין השטר וכותבין שטר אחר מזמן ראשון ופריך בשלמא ב"ד אלימי לאפקועי ממונא ופירשב"ם משום דהפקר ב"ד הפקר מדאורייתא וילפי' מקראי בגיטין ל"ו ובדף מ' שם בהא דכותבי' העדים בלא רשותו כ' רשב"ם כדין כל מעשה ב"ד משום דכח ב"ד יפה והפקירן הפקר וע"ש דף קל"א ע"א ברשב"ם ד"ה אלא תנאי ב"ד כו' ג"כ בזה, וכבר נודע מ"ש המהרמב"ח בג"פ סימן ק"כ ומק"ח סימן תמ"ח לחדש דדוקא הפקר הוי ולא קנין וכבר קדמם בעליות הר"י הובא באס"ז ב"ק ק' וכבר נודע דהא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא רק היכי דבאים להוציא ממון מחזקתו אבל היכי דשניהם אינם מוחזקי' שוב אזלי' בתר רובא ע' בש"ך סימן צ"א בסופו וע' בתוס' ב"מ כ"ג ע"א ד"ה והא איכא נכרים כו' יעו"ש בסוה"ד, ומעתה לפי"ז שפיר תי' התוס' דהא דגבי דייני' מפקי ממון דליכא חזקת ממון משום דב"ד מפקי מיני' וכיון דהפקר ב"ד הפקר ויכולי' להפקיר ממון היכי דנראה להם שהוא לתיקון הכלל ודבר זה הוי תיקון לטובת הכלל דהיכי דהרוב מכריעין לצד א' ניזיל בתר רובא ובפרט שהרי לדעת הרוב הדין כן א"כ לפי דעתם בודאי יוכלו להפקיר ממונו ונהי דהוי רק הפקר ואין בידם להקנות אבל כיון דכבר הופקר ויצא מרשות נתבע שוב ליכא עכ"פ חזקת ממון ודמי לאיסורא דאזלי' בתר רובא ושפיר נקנה לתובע מדינא דאחרי רבים להטות כנלע"ד נכון בכונת דברי תוס' ז"ל, ומעתה לפ"ז התינח בדייני' היושבי' יחד ועפ"י דעת תורה היכא דאיכא רוב גם המיעוט מחויבי' להסכים והוא מטעמא משום דליכא חשש גזל דהא הפקר ב"ד הפקר וכדכתיבנא ושפיר מוציאי' הממון אבל היכי דרוב הפוסקים סוברי' לחייב ומיעוט מזכים והדיין מסופק א"כ אין בידו להפקיר ממון כיון דהוא עצמו מסופק בדעתו אם יש תיקון לפסוק כהרוב או אולי האמת המיעוט והוי תיקון להיפוך ולא נוכל לומר דהרוב הפקירו ממון הנתבע לכל הדורות כיון שיש ביד הדיין להכריע כהמיעוט וכמ"ש הרמ"א סימן כ"ה דאם הדיין מכריע יוכל לפסוק כהמיעוט א"כ כיון דלא הופקר עדיין ממון הנתבע והדיין מסופק איך לעשות א"כ שפיר יוכל המוחזק לומר קים לי כדעת המיעוט ולא מפקי' ממונא, וא"ש, ומעתה לפ"ז א"ש ג"כ דברי הש"ך דבשלמא היכי דהדייני' לפנינו אף שהם מחייבי' מב' טעמים מ"מ לפי דברי שניהם מהראוי להפקיר ממונו של זה ושפיר מוציאי' ממנו משא"כ היכי דהפוסקי' נחלקו בדורות הקודמי' ניהו דנימא דהיכי דמסכימי' מטעם א' הוי רובא ונימא דמסתמא כיון דהרוב הסכימו לדעת א' מסתמא כן האמת מ"מ היינו אם הסכימו מדעת א' אבל היכי' דכל א' סותר טעם חבירו הרי לפנינו דלא הסכימו אל האמת דלפי דברי כל א' טעם של חבירו אינו אמת ולכן לכ"ע לא אזלי' בתר רובא, ופקחתי עיני וראיתי כי בישוב סברת הש"ך גם הגאון הש"מ שם הרגיש קצת בישובו כעין זה אבל בישוב דברי תוס' וקושי' התומים חדשות אני מגיד, וגם לפי דברינו לא יתיישבו דברי הש"ך רק לגבי ממון ולא באיסורא כמובן וקצרתי.

ה ואולם בעיקר פלוגתת הרמ"א והש"ך ז"ל יש לתמוה על כולם שלא הביאו דברי הה"מ בפ"ז מהל' אישות הל' י"ב בהא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקידשה דמקודשת מספק לשניהם וביאר הה"מ משום דבש"ס פליגי רב ושמואל ור"י דלרב מקודשת ואינה מקודשת לעולם משום דמספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה ולשמואל לאחר ל' פקעי קידושי שני משום דתנאה הוי ולר"י אפי' קידושי מאה תופסים דשיורא הוי וקיי"ל כרב וכמ"ש גם הרי"ף שם ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י כיון דשמואל נמי פליג עלי' דר"י הו"ל תרי לגבי חד ואע"ג דפליג נמי עלי' דרב מ"מ ליכא תרי לגבי חד דלאו מחד טעמא פליגי אלא מתרי טעמי כו' ובלח"מ שם תמה דהא גם לגבי ר"י הוי מתרי טעמי ותי' דהתם תרוויי' ס"ל דתנאה הוי ולא פליגי רק אי ודאי תנאה אי ספק אבל נגד ר"י הם מחולקים לגמרי בטעמים יעו"ש ומבואר דעת הרי"ף ורמב"ם דבכה"ג אין מצטרפים לרוב אבל דעת הרשב"א שם כר"י ובע"כ דסובר דגם בכה"ג הוי רוב גם לגבי רב או דגם נגד ר"י הוי ב' טעמי, וע' בלח"מ פ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' ט"ו בהא דשתי הלחם מעכבין את הכבשי' וכו' שכ' ג"כ כן, ואגב אמינא שיש לתמוה ע"ד הכ"מ פט"ז מפהמ"ק הל' ט' בהא דפסק הרמב"ם הקטיר כדי שומשום מן הקומץ כדי לאכול שומשום למחר עד שכלה קומץ דפסול ואינו פיגול ובמנחות ט"ז ח"א פיגול וח"א פסול וח"א כשר וכ' הכ"מ די"ל דהיו תרי לגבי חד לגבי מ"ד כשר וכן למ"ד פיגול יעו"ש, ומדברי הרא"ש בכורות כ"א וב"י יו"ד סימן שט"ז בדעת רמב"ם גופי' מוכח דס"ל דבכה"ג לא הוי תרי לגבי חד כיון דלאו בחד שיטתא קיימי וצ"ע וע' בפר"ח או"ח סימן תר"ח בדין תוכחה כשמקללנו וצ"ע שלא הביא מכל הנ"ל, ובדברי הה"מ הנ"ל יש להעיר במ"ש כן גם בדעת הרי"ף והרי הרי"ף בע"ז פ' השוכר את הפועל פסק דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל דמב"מ בטל והובא ברא"ש שם ומבואר דאע"ג דתרי הוו לגבי חד אפ"ה הלכתא כר"י אבל יעויין בק"נ על הרא"ש שבת פ' חבית אות ט"ז וימצא דלק"מ וקצרתי כי אינו מענינינו, ובעיקר דינו של הש"ך לכאורה נראה דהוא ש"ס ערוך בב"ב נ"ד ע"ב בהא דר"ה זבן ארעא מנכרי אתא ישראל אחר רפיק בה פורתא אתא לקמי' דר"נ אוקמי' בידי' א"ל מאי דעתך דאמר שמואל נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד א"ל בהאי אנא כרב ס"ל דאמר קנה כולה יעו"ש ומבואר דאע"ג דשמואל גופי' סובר באידך מלתא דלא קנה אלא מקום מכושו אפ"ה מצי סבר בחדא כחד מ"ד ובאידך מלתא כמאן דפליג עלי' והוא כדברי הש"ך, אבל באמת אין ראי' כלל דהתם בהך דינא דנכסי עכו"ם אי הוי כהפקר לא מצינו דפליג רב על שמואל וי"ל דמודה לי' ועוד דהדיין יוכל להכריע כפי שהדין נראה לו אם אינו מסופק בדבר ולכן הי' ביד ר"נ לפסוק בחדא כרב ובאידך כשמואל אבל אם הדיין מסופק בדין י"ל דלא יוכל המוחזק לומר קים לי בכה"ג כיון דלפי דברי שניהם הוא חייב.

וא"ו ונחזור לענינינו ואמינא עוד טעמא לבטל הקנין בנ"ד לפי המבואר בסימן ק"צ סעי' י' דאם נתן המעות בתורת ערבון בעלמא אפי' לא עייל ונפיק אזוזי לא קנה רק נגד מעותיו ובנה"מ הביא מהתוס' ב"מ דאפי' לא אמר אם אחזור בי תחזיק לעצמך רק ערבוני יקון שייך ד"ז וא"כ היכי דנתן לו בתורת דראן אינו קונה רק נגד מעותיו הן בקרקע הן במטלטלין רק היכי דאיכא נמי תק"כ קנה הכל מכח סטימותא, וא"כ הרי הש"ך בסימן ר"א הביא בשם הב"ח דלפי מנהג מדינתינו לא מהני קנין סטימותא בקרקע וכ"פ בנה"מ שם רק היכי דאיכא מנהג ידוע לקנות בזה, וא"כ כיון דפירות הצריכים לקרקע כקרקע דמי א"כ ל"מ בזה קנין סטימותא כלל וא"כ כ לא קנה רק נגד מעותיו לכ"ע, ובפרט דכבר כתבתי דהמנהג לכתוב שליס צעטיל ועכ"פ ליכא מנהג ידוע להיפוך וא"כ ל"מ הקנין כלל גם אם הי' כבר בא לעולם, וגם בלא"ה י"ל דאי נימא דכל הקנין מועיל רק מכח סטימותא א"כ זה דוקא היכי דמכר כפי המנהג אבל בנ"ד שקנה שלא כמנהג הסוחרים שירויח רק עשרים צ"ל ואחריות הפסד יהי' הכל על הקונה א"כ י"ל דל"מ כלל הקנין כיון שאינו כפי המנהג אבל בזה יש לפקפק וכתבתיו רק לסניף בעלמא, ובפרט לפמ"ש בשו"ת ח"צ סימן קכ"ז דגם בעיסקא שנעשה באיסור הרשות ביד מקבל שלא יהי' לו כל אחריות ההיזק א"כ י"ל דה"נ בנ"ד כיון דהתנה שלא יהי' לו ריוח א"צ הקונה לקבל ההיזק ע"ע וע' בשע"ד רס"י קע"ז ויל"ע עוד בזה ואכ"מ.

סוף דבר בהא נחיתנא בהא סליקנא דגם אם הי' המכירה אחר החניטה נראה דהמקח בטל ומכ"ש בנ"ד שהי' המכירה קודם החניטה בודאי לכ"ע אין ממש בהמקח כלל, והב"ד מביטשאטש טעו בדבר משנה הלכו חשיכים ואין נוגע להם צלמות ולא סדרים, ואשר העמידו יסוד נופל בנוי על קו תוהו יען שכבר יצא השער אני אומר כל השערים ננעלו דהא בשוק לאשקוויץ דלא נמצא עוד תבואה מוכנת שלא נקצרו עוד השדות בודאי ל"ה בכלל יצא השער וכמ"ש בחיבורי לח"מ סימן ר"ט ותבואות ישנות הם במקחים אחרים מכפי שקונים בזמן ההוא קניות החדשות.

ומה שיש לדון בזה משום דנעשה גם בתק"כ ולשי' כמ"פ סטימותא מועיל גם בדשלב"ל כמ"ש בחיבורי סימן ר"א, הנה כבר כתבתי לעיל דהמנהג בכה"ג לעשות גם שליס צעטיל וכיון דבנ"ד לא נעשה א"כ ל"ה הקנין כפי המנהג ול"מ בזה התק"כ דהא דבסטימותא מועיל גם בדשלב"ל היינו היכי דנהגו לקנות בזה גם בדשלב"ל א"כ כיון דנהגו בזה"ז לקנות עם שליס צעטיל בכה"ג שיתן התבואה לאחר כמה חדשים וכבר כ' הזל"א ח"מ אות ח' דקנין סטימותא בעינן שיהי' מנהג פשוט וברור ובכה"ג כיון דעכ"פ רוב הסוחרים נוהגים ליתן גם ש"צ א"כ זה שלא עשה כמנהג לכ"ע לא מהני התק"כ לענין דשלב"ל והמקח בטל לכ"ע, כנלפע"ד ברור ופשוט.

אבל בגוף הטענה שטען זה שקנה באופן שיהי' הכסמין ראשונים לכל הכסמין שבגליל זה נראה שהיא טענה גרועה ויפה העירני ח"א מהתוס' גיטין מ"ט סוע"א דל"ש לומר בדניזק שיימי' דמי ידעי' עידית דהקדש שמא יש להקדש עידית בסוף העולם טובה שאין כמוה וה"נ בזה איך יתכן להתנות בזה דאפשר שכבר יהי' כסמין במקום אחר קודם לזה.

וגם בעיקר דין יצא השער לפי המבואר ביו"ד סימן קע"ה דלא מיקרי יצא השער רק אם שוה המקח בפירות ישנים וחדשים בלא הפרש ביניהם א"כ ה"נ בנ"ד נראה דל"ה יצא השער כלל בימי שוק לאשקוויץ דידוע מנהג סוחרים להפקיד ולעשות הבדל במקח בין תבואה ישנה לחדשה עד אחר חודש תשרי, וד"ז צע"ג שלא נהגו הדייני' להקפיד בזה כלל.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה