שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן נ
ב"ה ב' נצבים תרל"ה. לכבוד הרב המופלג בתורה באר מלא פלג
מו"ה חיים צבי נ"י אבד"ק קאפיטשוניץ
ע"ד שאלתו באשה שהוא קלושה מאוד ואינה מדברת עם אנשים שאינה רגילה עמהם ולא תשוב אמרי' להם בשום אופן אפי' אחר פיוסים ואיומים כאלם לא יפתח פיו וגם עם אנשים שרגילה עמהם אינה מבינה להשיב להם דבר דבור על אופניו ובפרט לחשוב חשבון לצרף אפי' רק א' עם א' אינה מבינה ומ"מ עושה כל אשר יצוו עלי' במלאכת בית רק שצריך לפרט כל דבר עשה כך ואח"כ עושה כך ואם לאו לא תגמור הדבר וכן היתה גם בעת נישואי' וכפי הנשמע יכולה לשמור א"ע אבל יש ספק אם מבינה מהו ענין גט ואם יודעת לשמור גיטה וזה שנתים אין הבעל רוצה לדור עמה ומבקש להתירו מכבלי עיגון ואם יוכל לגרשה אם כי לא תשיב בב"ד על שום שאלה, גם כ' שפעם א' עשה אבי' בגדים לשאר אחיותי' וגם לה עשה ול"ה שלה טוב כמו בגדים שלהם ולא רצתה ללבוש עד שעשוהו כמו שלהם ומזה נראה שי"ב דעת להבחין, עכת"ד השאלה.
והנה בש"ס דחגיגה ג' ע"ב ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק ופליגי ר"ה ור"י רה"א עד שיהי' כולן בב"א ורי"א אפי' בא' מהן ומוקי לה דמיירי בדעביד דרך שטות ואר"פ אי הוי שמיע לר"ה הא דתניא איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו הוי הדר בי' ובעי כי הוי הדר ממקרע כסותו דדמיא להא או דלמא מכולהו הוי הדר תיקו, וברא"ש פ"ק דחולין פסק כר"י דאפי' בא' מהן ובב"י אה"ע סימן קכ"א כ' דמוכח מהרמב"ם דלאו דוקא הנך מילי רק לדוגמא נקטינהו וה"ה לשאר דרכי שטות אבל דעת הר"ש דדוקא הנך ד' דברים שהובא בש"ס שם, ולכאורה נראה להביא ראי' מהש"ס דכתובות ע"ב בהא דאם הבעל רוצה שתהא ממלאה ומערה לאשפא יוציא ויתן כתובה במתניתא תני שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה ואמר רבב"ח אר"י מפני שנראית כשוטה ובפיהמ"ש להרמב"ם שם כתב וז"ל אבל שתהא ממלאה ומערה לאשפה הוא מעשה ממעשה השוטים והמשוגעים וכל זמן שיכריח אותה שתעשה מעשים שתחשב בעשייתן שהיא שוטה יוציא ויתן כתובה עכ"ל, ומבואר דע"י מעשה מילוי מים ועירוי לאשפה נחשבת לשוטה ובפ"ק דחגיגה לא קחשיב לה והא דקאמר שם דבהך מלתא לבד נראית כשוטה נראה דהתם ר"י קאמר לה ולשיטתי' אזיל בפ"ק דחגיגה דס"ל דאפי' בא' מהן וה"ה בשאר סימני שוטה, ואף דהרמב"ם באמת לשיטתי' אזיל דס"ל דל"ד הנך ד' דברים אבל גם מלשון הש"ס דקאמר מפני שנראית כשוטה מוכח כן, ונהי דיש לדחוק ולומר דהתם נראית בעיני הרואים כשוטה אבל מ"מ אין דינה כשוטה וע' כה"ג בש"ך ח"מ סימן ע"ה סקי"ז שכ' דכונת רש"י במ"ש שישבענו דאין האמת כן רק דהאובד יסבור כן ע"ש אבל פשטות לשון הש"ס נראה כמ"ש וע' רש"י תהלים ל"ד גבי דוד ששינה דבריו וטעמו ועשה א"ע שוטה והוריד ריר על זקנו ומשמע דזהו ג"כ סימן שוטה ומשוגע וי"ל קצת דהתם אף שמעשה זו היא שטות מ"מ אין מזה להחזיקו לשוטה בכל דבר וכן י"ל בהא דכתובות הנ"ל, וע' בכתובות ס' בההוא עובדא דחנקה בנה וקאמר ההיא שוטה הוי דלא עבידי נשי דחנקי בני' ומשמע דמהך עובדא גופא דייק דהואי שוטה משום שעשתה כן וגם ראי' מר"ה כ"ח בכפאו שד דהוי שוטה ומבואר ברמב"ם דהיינו נכפה ואין בו ד' סימנים הנ"ל ואפ"ה הו"ל שוטה גמור וגם בגיטין ע' במי שאחזו קורדיקוס, וגם התב"ש הביא מהא דב"ב קנ"ה בההוא דשדא קשייתא קמי רבא דהחזיקו רבא לשוטה ומ"ש התב"ש להוכיח מזה דבפ"א סגי לא ידענא מנ"ל דהוי רק פ"א דלמא הוי שדי כמה פעמים, גם מ"ש מהא דנקט היוצא יחידי והמקרע כסותו ולא נקט מי שיצא ומי שקרע לענ"ד אין מזה הוכחה כלל דהא מבואר בעירובין י"ט השתא דאמרת הפושעים דפשעי ואזלי אלא מעתה דכתיב המוציא והמעלה ה"נ דמסיק ודמפיק אלא דאסיק ואפיק ה"נ דפשעו הוא ומבואר דלשון זה משמע גם על העבר ואין מזה דיוק כלל, וע' ברכות ל"ח המוציא אי דאפיק משמע ואנן קיי"ל דאפיק משמע ע"ש וה"נ בזה.
והנה הב"י פסק כהרמב"ם כמ"ש הב"ש סימן קכ"א שם והא דמייתי ביו"ד הנך ד' סימנים היינו לדוגמא ומה"ט אין סתירה גם מהרא"ש פ"ק דחולין וגם ביש"ש פ"ק דחולין פסק כהרמב"ם הנ"ל דלאו דוקא הנך ד' דברים והביאו בשו"ת עט"ח חאה"ע סימן י"ז, ומה שהקשה שם מהא דחי' בטוש"ע א"ע סימן קנ"ד באיש המשתטה יום יום אם כופין אותו לגרשה לפי שהאשה טוענת שהוא מטורף ואי דינו כשוטה איך מהני הגירושין שלו לענ"ד התם מיירי בעתים חלים ועתים שוטה ובכל יום חוזר ובא עליו שעת השטות וז"ש המשתטה יום יום דאל"כ הול"ל איש המשתטה תמיד א"ו כמ"ש והרי מבואר בסימן קכ"א דמי שהוא ע"ח וע"ש כשהוא חלים ה"ז כפיקח לכל דבריו ולכן שפיר נסתפק אי כופין אותו לגרשה, גם מ"ש בשו"ת עט"ח דלגבי האשה לא תליא כלל בסימני שוטה רק אי יודעת לשמור גיטה ועצמה הנה מדברי הב"י וד"מ סימן קי"ט שהביאו פלוגתת הר"ש לענין אשה מוכח דגם התם תליא בהנך דינים ואף שכ' העט"ח שבלשון הר"ש יש ט"ס מ"ש בלשון נקבה הנה לפי דבריו לא הו"ל להב"י וד"מ להביא הנך דינים בסימן קי"ט רק בסימן קכ"א ובע"כ כמ"ש אבל לענ"ד הדבר פשוט דלפמ"ש הפמ"ג ביו"ד סימן א' בדעת הט"ז דהמאבד מה שנותנים אינו דוקא אם זורק בידים רק גם אם אינו שומרו לבל יאבד הוי בכלל מאבד א"כ היינו א"י לשמור את גיטה דאם אין האשה יודעת לשמור גיטה היינו מאבד מה שנותנים והויא שוטה גמורה ולכן ל"מ הגט מדאורייתא וא"כ ה"ה אם נראה שאר סימני שוטה הויא שוטה ול"מ הגט מה"ת רק היכי דיודעת לשמור גיטה רק דאינה יודעת לשמור א"ע בזה הוי רק איסור דרבנן משום גרירה וכדומה.
והנה רו"מ נסתפק היכי דגם בשעת נישואין היתה שוטה אי שייך איסור גירושין משום גרירה משום דהוא גרם לה שטעמה טעם ביאה, והדבר פשוט דאם היתה שוטה גמורה שאין הקידושין כלום בודאי ל"ש טעמא דגרירה וכדמוכח ברש"י יבמות ק"י ע"ב ד"ה נשתטית שכ' וז"ל פקחית שנשתטית לא תצא מבעלה אע"פ שהאשה יוצאה לרצון ושלא לרצון ורבנן תיקון כו' ומבואר דדוקא פקחית שנשתטית וכ"ה ברש"י גיטין ע"א ב' ד"ה נשטית היא משניסת לא יוציא כו' וכן הוא להדיא בס' ג"פ למהרמב"ח סימן קי"ט סק"ל דהיכי דהיתה שוטה כשנשאת דאין קידושי' כלום בודאי ל"ש בזה טעמא דגרירה, וגם יש להוכיח מהא דקאמר הירושלמי הובא בתוס' יבמות קי"ג ב' תלתא מילי איכא ביניהו בין טעמא דגרירה בין טעמא דא"י לשמור את גיטה ע"ש ואי נימא דמשום טעמא דגרירה גם היכי דנשאת שוטה א"י להוציאה א"כ הול"ל ג"כ א"ב בכה"ג דלפי טעמא שא"י לשמור את גיטה שפיר יוצאת כיון דגם הקידושין ל"מ כלום, ושוב ראיתי בשו"ת ח"ס א"ע ח"ב סימן ג' שחוכך בזה להחמיר ולענ"ד ברור כמ"ש, וגם בלא"ה טטות נזדקר לפני רו"מ במכתבו שכ' דהיכי דא"י לשמור את גיטה דבזה איכא טעמא דגרירה וזה ליתא דהיכי דא"י לשמור גיטה מדאורייתא ל"ה גיטא משום שאין לה יד או שמשלחה וחוזרת רק היכי דיודעת לשמור גיטה רק דאינה משמרת א"ע שייך טעמא דגרירה ובכה"ג יש מקום לומר לכאורה דל"ה שוטה גמורה ושפיר תפסו בה הקידושין אבל מדברי הג"פ הנ"ל מוכח דגם בכה"ג הויא שוטה ולא תפסו בה קידושין שהרי קאי שם על דין יודעת לשמור גיטה ולא א"ע וכ' דאם היתה כן כשנשאת אין קידושין תופסין בה וגם מדברי רש"י הנ"ל נראה כן וגם בפר"ח אה"ע שם כ' בטעמא דנשתטית דלא יוציא משום גרירה משום דכיון דהיתה פקחית ונשתטית מזלו של בעל גרם ומוכח דאם היתה שוטה כזו בשעת נישואין שא"י לשמור א"ע ל"ש כלל הך טעמא משום דלא תקנו בה נישואין כלל אפי' מדרבנן יעו"ש בפר"ח ותבין ומבואר כמ"ש, וצ"ל דכיון דא"י לשמור א"ע הוי ג"כ בכלל מקרע כסותו או מאבד מה שנותנים לו, והו"ל דין שוטה גמורה ובחנם האריך בזה רו"מ.
והנה דעת הרמב"ם בהל' עדות דהיכי דדעתו משובשת בא' מהדברים הוי שוטה, ונלפע"ד דודאי הנך סימנים דקאמר בריש חגיגה התם מיירי שאין אנו רואים שיבוש בדעתו ומדבר ככל אדם ומבין הכל רק מכח המעשים ההם אנו מוכיחים שהוא שוטה, אבל היכי דחזינן שדעתו משובשת ואינו מבין מה שמדברים אליו בשופטני כזה לא עסקינן ואין נ"מ להשמיענו שהוא פטור מראי' וכדומה שהרי אין לנו לצות לו שהרי לא ישמע לנו והא דקאמר איזהו שוטה כו' היינו הך שוטה דאיירי' התם ועוד דבשוטה כזה שדעתו משובשת פשיטא ומאי קמ"ל ולכן מפרש ע"י איזהו סימן יתברר אצלינו שהוא שוטה אף שמדבר כהוגן לזה קמ"ל דבהנך סימנים מעשיו מוכיחים על מחשבותיו שאינם צלולים אבל היכי דחזינן שאינם צלולים מכ"ש דהוי שוטה וכדמוכח מהא דנכפה דדינו כשוטה בשעה שדעתו מטורפת ומ"ש הרמב"ם דגם בדעתו משובשת בדבר א' היינו דכיון דבסימני מעשים סגי בדבר א' ה"ה היכי דחזינן דדעתו משובשת בדבר א', ואולם מ"ש מהרי"ט דהרמב"ם לא כ"כ רק לגבי עדות יפה דחה רו"מ דהא הרמב"ם סובר דטעמא דשוטה פסול לעדות לפי שאינו בר מצות וע"ז כ' דגם הפתאים ביותר פסולים ומוכח דס"ל דאינם בני מצות כלל וגם כבר הוכיח התב"ש דגם בשאר דברים הוי כן, וגם מ"ש דהא דכ' הרמב"ם דין פתאים ביותר דהיינו דכיון דחרש פסול אף שיש לו קצת דעת א"כ ה"ה פתי כזה וגם ביאר בזה דברי רמ"א רס"י מ"ד והביא מקור דברי רי"ו שכ' רק דין שוטה דל"ה קידושין אפי' דרבנן ומי הוא הנקרא שוטה מבואר בה' שחיטה ובה"ש כ' הרי"ו דאם עושה א' מג"ד המבוארים בפ"ק דחגיגה הוי שוטה ואח"כ כ' הרמ"ה חרש פי' מי שדעתו צלולה ומבין הדברים ומשיגם על בריו אע"פ שדלה וחלושה קידושיו קידושין גמורים וכן גירושין ואם דעתו משובשת ואינו מבין הדברים על בריו אין קידושיו קידושין גמורים כו' וביאר רו"מ דהכונה דכיון דבחרש תקנו רבנן קידושין א"כ ה"נ באינו חרש רק שדעתו משובשת ואינו מבין על בריו אבל מ"מ אינו שוטה גמור אית בי' ג"כ קידושין דרבנן כיון דיכול לדור עם אשתו והשיג בזה על הח"מ וב"ש רס"י מ"ד עכת"ד ואם כי דבריו נראים נכונים אבל בב"י סימן קכ"א הביא בשם רי"ו בשם רמ"ה דאם דעתו משובשת ואינו מבין הדברים על בריו אין קידושיו כלום ומשמע דגם מדרבנן ל"ה קידושין ודייק לה מהא דאיתא ביבמות גבי חרש בעיא אי אית בי' דעת צלולה יעו"ש וכפי הנראה ס"ל דאף דבחרש תקנו נישואין מדרבנן היכי דתקנו תקנו משום דכל חרש הוי כן מסתמא אבל באינש דעלמא מא לא תקנו אף שיש בו קצת דעת ואין בידי להוסיף על תקנתם אף דלפי טעם תקנתם הי' נראה דגם בזה הוי כן מ"מ כיון דלא תקנו לא תקנו וע' כה"ג בב"י או"ח סימן י"ג ובמג"א סוס"י ש"א, אבל כיון שאין בידי גוף ס' רי"ו אקצר בזה, וכפי שהעתיק רו"מ שכתב ברישא דהוי קידושין גמורים ואח"ז כ' שאינם גמורים בודאי משמע דקצת קידושין מיהו הוי וע' כיוצא בזה בתוס' שבת ו' ע"ב ד"ה ואמאי קרי לי' גמורה כו' אור"י דמלשון גמורה אדרבא איפכא מסתברא זו היא רה"י גמורה אבל זהו אינה רה"י גמורה אבל היא רה"י קצת כו' עכ"ל ומבואר כמ"ש ואולי מ"ש הב"י סימן קכ"א אין קידושיו כלום היינו קידושי תורה בלא נישואין אבל בהדי נישואין שפיר מהני מדרבנן ואף דנקט שאינם כלום מ"מ יתכן לפרש כן וע' כה"ג ברש"י שבת צ"ה ע"ב בד"ה טהור מכלום משום כלי אא"כ מצניעו לגיסטרא יטמא כו' ובתוס' תמהו באמת אמאי נקט טהור מכלום ועכ"פ רש"י מפרש כמ"ש וה"נ בזה, ועדיי' צ"ע) וע' בכ"מ פכ"ט מה' מכירה שהוכיח מדכ' הרמב"ם ואינו שומע כלום דאפי' קצת אינו שומע, שוב מצאתי בשו"ת ח"ס חא"ע ח"ב סימן ב' שכבר קדמו בביאור ד' רמב"ם והרמ"ה הנ"ל יעו"ש באורך.
ומ"ש רו"מ בדין חרשת דמתגרשת ומדוע לא חששו דלמא אינה יודעת לשמור גיטה או א"ע כיון דדעתה אינה צלולה, הדבר פשוט דחרשת אף שאינה דעתה צלולה אבל מ"מ היא בגדר שמירה וכדמבואר בירושלמי פ"א דתרומות מאן תנא חרש אין תרומתו תרומה דלא כר"י דתני' אר"י מעשה בבניו של ריב"ג שהיו כולן חרשין והי' כל הטהרות שבירושלים נעשין ע"ג א"ל מפני שהטהרות א"צ מחשבה ונעשית ע"ג חש"ו אבל תו"מ צריכות מחשבה ופריך ואין נפסלות הטהרות משום היסה"ד ומשני מחשבה אין כתיב בהן שמירה כתיב בהן וחרשים אית להו שמירה וע"ש בפ"מ ומבואר דחרשים אית להו שמירה ששומרים מה שנותנים להם ולכן יוצאת בגט דפסיקא להו לחז"ל דחסרון דעתם אינה מגעת לגדר א"י לשמור רק דמ"מ אין לה דעת צלולה כשאר אנשים אבל בשאר אנשים ונשים שהם פתאים ביותר באמת צריך לדקדק עד מה מגיע חסרון דעתם אם הם בגדר יכולי' לשמור א"ע, וע' בתוס' ערכין ב' ע"א בדין אם יש דמים לחרש והי' נראה להוכיח דאינם בני שמירה דאל"כ יש להם דמים כיון דחזי להיות שומרים עכ"פ וע' בתוס' ב"ק פ"ה ב' וע' תוס' ב"ק צ"ח אבל י"ל כעין מה דאי' בב"מ ס"ד גבי עבדא דנהים כריסימן לא שוה וה"נ בזה אבל מהש"ס ב"ק ורש"י ד' פ"ה הנ"ל מוכח דחרש אינו ראוי לשמירה כלל יעו"ש ותבין אבל מ"מ י"ל דאם נותני' בידו אינו מאבדו רק לישב ולשמור קישואין אינו ראוי ועדיין צ"ע, וע' תוס' יבמות צ"ט ב' ד"ה וכולן משגרין כו' שהקשו למה משגרין לחרש ושוטה הלא לא ישמרוהו בטהרה כו' ומוכח דס"ל דחרש ל"ה בר שימור.
ובהיותי בזה נתקשיתי בהא דיליף הירושלמי שם מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה כו' ומוכח דחו"ש הוי בכלל איש ולא אימעוטי מקרא דכל איש וברש"י גיטין כ"ג א' פריך בשלמא חש"ו לאו בני דיעה נינהו ולכן ל"ה בני שליחות ופירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן כו' ומוכח דגם חו"ש אימעוטי מאיש. גם יש להקשות מהש"ס דבכורות מ"ה ב' החרש והשוטה והשיכור פסולים באדם כו' ופריך הש"ס שיכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחלי עבודה בעי למיחשב ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י ופירש"י דהכא קתני מומין דפסולים משום שאינם שוים בזרעו של אהרן דאמרי' בריש פרקין דלא מחלי עבודה וע"ש דף מ"ג, (וע"ש בתוס' דף ל"ז א' שהקשו בהא דהכהו על אזנו וחרשו דעבד יוצא לחירות ולקמן תנן חרש ושוטה פסולים באדם משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ותי' דגבי עבד גלי רחמנא כו' וע' בריטב"א קידושין כ"ד שהביא ד"ז בשם התוס' ולא נמצא שם והם דברי תוס' דהכא), ולשי' רש"י דחו"ש ל"ה בכלל איש א"כ בלא"ה פסולי' לעבודה וכדאי' בחולין כ"ד ב' איש מזרעך כו' מכאן אר"א קטן פסול לעבודה, גם יש להקשות בהא דבעי בנדרים ל"ו אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא כו' והו"ל למיפשט מהך דהכא דקחשיב חו"ש מפסולי דאינם שוים בזרעו של אהרן והא בלא"ה פסולי לעבודה משום דאינם בני שליחות וא"ל דמיירי בקרבן דידהו ז"א דהא מבואר בזבחים י"ב דבנשתטה נדחה חטאתו בשעת שטותו עכ"פ וע' בירושלמי ר"פ מי שאחזו וגם בפ"א דהוריות דמבואר דגם בנתחרש דינא הכי וע"ש בשי"ק ומרה"פ גיטין והוריות שם, אך לפמ"ש רש"י שם דהיינו משום דצריך דעת א"כ לפי המבואר בערכין כ"א בשלמים שלו א"צ דעת וסמיכה לא מעכבא וגם בקרבן דידי' יוכל לסמוך בלא דעת יעו"ש בתוס' ותבין א"כ י"ל דמיירי בשלמים, גם י"ל דנ"מ בשאר עבודות שבמקדש, ובזה י"ל מה דקשה דהא בעינן בעבודה לשמה וחו"ש לאו בני דיעה נינהו ולפמ"ש א"ש, וע' חולין י"ג דמעשה יש להם מדאוייתא ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן, אבל קו' הראשונה קשה והי' נראה להכריח מזה דהתם מיירי בחרש שאינו שומע לחוד וכמ"ש בתשו' נו"ב סימן נ"ג מטעם אחר אבל אכתי מה נעשה בשוטה וצ"ע.
ונחזור לענינינו דבנ"ד נראה דודאי יוכל לגרשה דאם דעתה היא בגדר חרשת ויש לה קידושין מדרבנן א"כ בודאי יודעת לשמור א"ע וגיטה וכמו שהוכחתי ואם דעתה משובשת יותר מחרשת וא"י להתגרש א"כ שוב הוי בגדר שוטה ואין לה קידושין כלל, ול"ש בה טעמא דגרירה וכמש"ל ומהגם דלפמ"ש רש"י יבמות קי"ג ב' ד"ה שמשלחה מביתו וחוזרת וז"ל שכן מנהג השוטים שאין בושין עכ"ל ומבואר דאם היא בגדר א"י לשמור גיטה אינה בגדר בושה כלל א"כ בנ"ד כפי שכ' רו"מ אדרבא היא בושה ביותר א"כ מוכח דל"ה בכלל שוטה שא"י לשמור גיטה וכיון שכ' רו"מ דהיא בגדר יודעת לשמור א"ע א"כ ליכא שום חשש כלל, וגם בלא"ה כפי הנראה מהש"ס שם היכי דא"י לשמור גיטה הויא שוטה טפי ובודאי א"י לשמור א"ע ורק היכי דיודעת לשמור גיטה יתכן שתהי' א"י לשמור א"ע ויתכן שתהי' שומרת א"ע דהא נקט שם אילימא דיודעת לשמור גיטה ועצמה מי נהגו בה הפקר אלא דא"י לשמור גיטה ועצמה כו' ל"צ דיודעת לשמור גיטה ולא עצמה כו' ומדוע לא נקט חלוקה דיודעת לשמור א"ע ולא גיטה ובע"כ כמ"ש וא"כ כיון דבנ"ד יודעת לשמור א"ע שוב ליכא לחוש שמא א"י לשמור גיטה וא"כ בנ"ד יוכל לגרשה ממ"נ אם הוא בגדר בת דעת ודאי דיוכל לגרשה ואם היא רק בגדר דעת חרשת דיש לה קידושין דרבנן א"כ הרי יוכל לגרשה ואף שהנו"ב בא"ע סימן פ"ב חוכך קצת וכמ"ש רו"מ בשמו אבל בתשו' מהרמ"פ סימן ח' מפורש באר היטב דאם רומזת שרוצה לקבל הגט סגי אף דרמיזותי' לא מיקרי רצון אבל גם כפיי' ואונס לא מיקרי ואם מבינה להתגרש שלא תהי' משולחת וחוזרת סגי בהכי והובא בג"פ שם ואם כי המעיין בגוף תשו' רמ"פ כ' שם מתחלה טעם משום דעוברת על דת וטעם ב' הנ"ל הוא רק לסניף וכבר כ' הח"צ בתשו' סימן... דאין לסמוך ע"ד הפוסק היכי דכותב ב' טעמים רק היכי דשייכי ב' הטעמים מ"מ מבואר בט"ז בהשמטות לח"מ סימן כ"ה דבמלתא דרבנן שפיר יש לסמוך גם על טעם סניף, ובנ"ד דאיכא רק חששא דחדר"ג מבואר בד"מ יו"ד סימן של"ד בשם תשו' רמ"פ גופי' דדיני מוחרם ומנודה הוי רק דרבנן אך כבר הארכתי בזה בחיבורי על הח"מ בקונטרס תיקון עולם לסימן רל"א אות י"ט והבאתי מכמה מקומות והעלתי דדוקא התנהגות המוחרם הוי רק דרבנן אבל גוף האיסור לעבור על החרם הוי מה"ת וא"כ שוב קשה להקל, ולכאורה י"ל דכיון דאנו מסופקים אולי דעתה גרועה מחרשת ולא תפסי בה קידושין כלל א"כ אף דאיכא לספוקי אולי דמיא לחרשת הרי גם בחרשת הוי רק קידושין דרבנן א"כ י"ל דהוי סד"ר ולהקל אבל ז"א דהא י"ל דהוי ספק חסרון ידועה וע' בט"ז סימן צ"ח ובב"ש סוס"י קנ"ה ובפי' בקו"א למכות אבל באמת כפי מ"ש רו"מ דאם אומרים לה לעשות איזו דבר מבינה ועושה דבר זה עכ"פ א"כ כשפושטת ידי' ליקח הגט הוי שפיר מרצונה ועוד דהא מבואר בסוס"י קי"ז דהיכי דמאוסה עליו משום מומין פטור מעונה ואדרבא אסור לבעול משום דהוי בני שנואה וגם אפשר דבנ"ד צריכה פקחות לבדוק אותה ומבואר בתשו' רש"ל סימן ס"ה דל"מ בדיקת פקחות וע' נדה י"ג דמבואר להיפוך וכבר הרגישו בזה המחברים ובאמת שכן מבואר ביו"ד סימן קצ"ו ועכ"פ הוי אמתלא מבוררת לומר שמאוסה עליו א"כ לא מיבעי' לשי' הגאון בני אהובה פי"ד מאישות הט"ו דס"ל דבמאוסה עליו כה"ג יוכל לגרשה בע"כ א"כ ה"נ בנ"ד וגם לדידן דקיי"ל כהרמ"א אבל עכ"פ הובא שם בהגמ"ר דיעות לגרשה בע"כ ודעת כמ"פ דבמקום מצוה לא גזר ר"ג וע' בג"פ סימן קי"ט סקי"ט בשם כמ"פ בזה להקל א"כ שוב איכא ס"ס וכבר נוגע דברי המ"ב וש"ך סימן נ"ג דבס"ס יש לצרף גם סחי"ד בהפ"מ ואין לך שעה"ד יותר מזה שיושב הבעל מעוגן בהרהורי עבירה ולכן נראה דבנ"ד אין לחוש מכח חדר"ג.
אך דיש לחוש בנ"ד אולי בשעת נישואין הי' דעתה מיושב יותר והוי קידושין של תורה (ורובא מסייע ל"ה דרוב ב"א בריאים ועתו"ס ריש נדה) ועתה נשתבש דעתה יותר והיא שוטה גמורה והי' נראה דתליא במחלוקת רש"י ותוס' בקידושין ע"ט בדין היכי דאיכא חזקה דהשתא וליכא חזקה דמעיקרא להיפך אי אזלי' בתר חזקה דהשתא וע' בש"ש להגאון קצה"ח ש"ג פט"ז ונהי די"ל דשא"ה דהי' מקודם חזדמעי"ק רק דאיתרע אבל בנ"ד כפי הנראה היתה כן משנולדה וליכא חזדמע"ק כלל וי"ל דבכה"ג לכ"ע מוקמי' לה בחזקה דהשתא דכמו שהיא עתה כן היתה גם מקודם אבל מדברי תוס' כתובות י"ט גבי ב' חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו פסולין הי' שהביא בש"ש שם פי"ז מוכח דגם בדליכא חזדמע"ק כלל לא אזלי' בתר חזקה דהשתא ומ"ש שם מדברי רמ"ה שהובא בטור א"ע סימן ל"א תברי' לגזיזי' בס' אב"מ סימן ל א שם והביא מדברי הב"י בבדה"ב שם יעו"ש ותבין, אכן נראה דלפמש"ל דבנ"ד דהיא בושה ליכא ספיקא למיחש שמא א"י לשמור גיטה ומהגם דאפשר לברר ע"י בדיקת אגוז ונוטלו וצרור וזורקו כדאיתא בגיטין ס"ד ואף דיש לחוש שא"א בקיאים היטב בזה ע' בתשו' רש"ל שם מ"מ עכ"פ בצירוף מה שהיא בושה נראה דיש להקל ונשאר רק לחוש שמא א"י לשמור עצמה וזה הוי רק מדרבנן, ושוב יש לסמוך ע"ד רש"י דמוקמי' בחזקה דהשתא כיון דלא נודע אם הי' בתחלה להיפוך וגם בלא חזקה הרי הוי סד"ר ולהקל ומהגם דלפמ"ש רו"מ דבנ"ד יודעת לשמור א"ע שוב ליכא חששא כלל, דהא חרשת יוצאה בגט וע' בשו"ת שבס' מנ"י בסופו ובבל"י ופמ"ג סימן צ"ט בדין עצם שנמצא חלול בלא מוח אי מחזקי' ריעותא שהי' בו מוח כשנפל ויש לדון מהמקומות שהביאו וגם מכח חזקה דהשתא ודמעיקרא וקצרתי, ועוד דלפמ"ש רו"מ גם בשעת נישואין היתה כן ומעשי' מוכיחין על מחשבותי' שהיתה אז ג"כ בגדר זה ממש ומדוע ניחוש שהי' דעתה בשינוי ממה שהיא עתה, ואם באנו לחוש שמא נשתפית בינתים ובעל אז לשם קידושין הנה אף דהיכי דידעי' דנשתפית יש לחוש לזה וכמ"ש הג"פ סימן קי"ט סק"ל שם ומדמה לה להא דסימן קכ"א ובאמת שלפי דמיונו הי' מקום לחוש מכח דברי ירושלמי שהובא בנימוק"י וב"י סימן קכ"א דכשקידש בביאה ל"מ גט ברמיזה א"כ ה"נ באשה ומ"ש הב"י שהפוסקים לא הזכירו מזה אבל במחכ"ת נעלם ממנו ד' הרשב"א בחידושיו שם בר"פ חרש שהביא ג"כ דברי הירושלמי הנ"ל אבל יעוין בשיו"ק על הירושלמי שתי' ד' הפוסקים דלהלכה לא קיי"ל כן וגם לפמ"ש במרה"פ שם דדוקא כשקידש בביאה אבל בקידש בכסף אף שבעל אח"כ גם הירושלמי מודה וע' בשו"ת נא"ד סימן קל"ב מ"ש בזה וא"כ בנ"ד אין חשש מזה, אך מכח דברי הג"פ לכאורה גם בנ"ד י"ל כן אבל כבר הארכתי זה איזו שבועות בתשו' לק' זאלישטשיק והוכחתי מהש"ס דיבמות דף פ' ומהש"ס דנדה ס"ח ומה"ש דב"ב קנ"ג דאין לחוש לשינוי בינתים גם היכי דרובא מסייע לזה, ובפרט דבנ"ד כפי שכ' רו"מ מ היתה כן בתמידות וליכא חששא דשינוי בינתים כלל, ובפרט דכיון דאיכא ספיקא בעיקר הקידושין אם חלו כלל איכא נמי חזקת פנוי' המסייע לה וע' בר"ן בפ"ק דקידושין בבעיא דקידשה הוא ואמרה היא, ולכן מכל הלין טעמי נלע"ד דכפי מצב השאלה שכתב רו"מ יוכלו לגרשה ולהתיר הבעל מחרצובות העיגון, רק שצריך חקירה היטב במתינות על מצב הענין אם כן הוא וגם ידרוש עוד מאיזו רב מובהק אם יסכים ג"כ לזה כי היכי דנמטי' שיבא מכשורא.
והנה במה שהאריך הט"ז סימן קי"ט בענין גרירה יש להעיר מהר"ן שבת ר"פ שואל וירושלמי פ"ק דשבת ובק"ע שם השיג שלא כדת וטעה בהבנת דברי ירושלמי שם ולפי שאינו מענינינו קצרתי.
שוב ראיתי בשו"ת שבש"ע הרב ז"ל סימן כ"ה שהעלה דמ"ש הרמב"ם פ"ט מעדות משובשת תמיד האי תמיד דוקא כמ"ש ב"י ח"מ סימן ל"ה ודלא כתב"ש סימן א' סקמ"ו ואף דראיית תב"ש נכונה אך י"ל בשי' רמב"ם כמ"ש מהרי"ט חא"ע סימן ט' דל"א א הרמב"ם רק לענין עדות לענין הפתאים וה"נ י"ל ברישא בשדעתו משובשת תמיד בדבר א' ומדבר ושואל כענין בשאר דברים ל"ה שוטה רק לענין עדות משום דיש לחוש שנדמה לו כו' אבל אינו שוטה שדברו בו חכמים כיון שמדבר כהוגן בשאר דברים כמ"ש התב"ש סקנ"א בשם התוס' אך שנדחק שם בד' רמב"ם דדרך מקרה הוא וזהו אינו במשמע מל' רמב"ם כלל אלא י"ל דלא מיירי רמב"ם רק לענין עדות ומה"ט לא הזכיר רמב"ם מזה רק בהלכות עדות ולא בשום מקום וגם הטור לא העתיק ד"ז רק לענין עדות ואף דח"ו לזוז מד' הב"י א"ע סוס"י קכ"א מ"מ אין להחמיר רק כמ"ש הב"י בח"מ סימן ל"ה דדוקא שדרכו בכך, ועוד נראה דגם אם דרכה בכך להיות מטורפת בכמה דברים רק בעניני הגט מדברת כהוגן וגם י"ב דעת לשמור א"ע מזנות אין לחוש שמא לא תשמור א"ע או גיטה דביודעת לשמור א"ע וגיטה גם בשוטה גמורה מתגרשת ומכ"ש במה שהוסיף רמב"ם בדעתו משובשת ושואל ומשיב כענין, ואין להב"ד לחוש לחסרון בקיאות ושמא היא ע"ח וע"ש דהא הט"ז מיקל בע"ח והיא סד"ר ולכן אין להחמיר כ"כ ויגרשנה בעת חלימותה שיודעת אז לשמור א א"ע וגיטה ולא ניתנה תורה למלה"ש ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות עכת"ד. (א"ה כמה דברים שבתשובה זו כבר אמורים עם הספר דע"ת על הי"ש סימן א' סע"ה ויען כי נתוספו כאן הרבה ענינים בנוגע להלכה בנידון השאלה ע"כ משנה לא זזה ממקומה).