שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן מט
ב"ה להחריף ובקי וכו' מוהר"מ נ"י. בדבר מה שהאריך בדין חמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות אם יוכל למכרו שהאריך המק"ח סימן ת"מ והנה במ"ש מק"ח שכ' דהעכו"ם מייאש אילו הוי ידע דזה ישרפנו והוי אבוד מכל אדם וגם ישל"מ מהני בזה ורו"מ תמה דשאני הא דסימן רנ"ט דאבוד מעצמו אבל כאן הוא רק מחמת איסור וכמ"ש כה"ג הב"י א"ח של"ד בשם מהרי"א הנה זה לק"מ דהא הב"י שם באמת דחה דברי מהרי"א וכ' דכל שא"י להציל מאיזו טעם שיהי' דמי לזוטו של ים ועוד דא"כ איך יפרנס הש"ס דב"ק ס"ו דהוי ג"כ יאוש מחמת איסור וא"ל דהכא בעינן אבוד מכל אדם ובכה"ג ל"מ מחמת איסור ז"א דבסימן של"ד הוי יאוש מדעת וא"צ שיהי' אבוד מכל אדם וע' בס' י"ש סימן רכ"ג מ"ש מכמה דוכתי ע"ד מהרי"א ומ"ש בישובו אבל אין דבריו נכונים ועכ"פ דברי מק"ח נכונים. גם מ"ש דהא להמג"א יוכל להפקידו ביד עכו"ם תמהני דהמק"ח שם קאי להדיא לשי' הח"י החולק על המג"א, אכן מ"ש כת"ר לפמ"ש התומים סוס"י ע"ב דגם בפקדון של עכו"ם הפקעתו מותר א"כ אף דכל זמן שאינו מגלה דעתו דרוצה להפקיע הוי של עכו"ם וכמ"ש בנה"מ שם א"כ לכאורה י"ל דבפקדון נימא וא"ב יפקיע ויהי' שלו וצ"ל דדוקא בשל הפקר אמרי' הואיל ולא בדבר שי"ל בעלים וא"כ עכ"פ איכא תקנה שיכוין להפקיע ויהי' שלו ויוכל למכרו והביא מהח"ס בחי' לסוכה ל' שכ' דבדאיכא עדים גם הפקע"ה אסור וכ' ליישב בזה קו' תוס' ב"ק קי"ד בהא דב' עדים יכולים להעיד לעכו"ם בדיניהם והקשו דהא הפקע"ה שרי ולהנ"ל א"ש ועכ"פ בדליכא עדים י"ל כן עכת"ד, והנה בגוף ההערה כבר הארכתי בזה בתשו' מכבר דנימא בזה הואיל לשי' תוס' והר"ן שכ' דגם בשל הקדש ואחרים יעבור הואיל וא"ב קני ותי' דהוי מחוסר מעשה א"כ בזה דל"ה מחומ"ע שוב נימא הואיל והוכחתי מזה כדעת ס' יראים דגם אי גז"ע שרי מ"מ ל"ה לכם ופלפלתי הרבה בזה בסוגי' דפסחים ל"א וע' שו"ת ח"ס חיו"ד סימן שט"ז מ"ש בענין הואיל לגבי הפקר כדברי רו"מ, אבל בנ"ד נראה דלא תליא כלל בפלוגתא זו דמלבד מה שנסתפק הפמ"ג בא"ח סימן תר"ד אי שייך דין חמסן דיהיב דמי בשל עכו"ם רק גם אי נימא דאסור הרי הכא דמחויב עפ"י התורה לבערו א"כ כיון דגם אם לא ימכרנו יחויב לשרפו וממילא לא יחזיר גוף הפקדון להעכו"ם רק ישלם לו עבורו א"כ שוב יוכל ג"כ להפקיע פקדונו גם לכתחלה דהא לא יגיע בזה שום הפסד להעכו"ם והוי בכלל זה נהנה וזה ל"ח דכופין על מ"ס וא"כ יוכל למכרו בהיתר ובהמכירה גופי' ממילא נפקע הפקדון והוי כזוכה בו וחוזר ומקנהו להעכו"ם דבשעה שעוסק במכירתו הרי ממילא מפקיע פקדונו, וגדולה מזו מצינו בטור אה"ע סימן ק"כ בשם הרמ"ה דאין העדים צריכים לזכות לו הנייר רק מכי יהבו לה בשליחותי' כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי יעו"ש וע' בירושלמי פ"ב דקידושין ה"א העני זוכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו ע"ש ומבואר דאע"ג דלא אמרו כן בפירוש ממילא הוי כן ושני הקנינים באים כאחד וה"נ בזה ונהי דהכא אין העכו"ם הקונה יכול לזכות עבורו ולחזור ולזכות לעצמו דאין זכי' לעכו"ם ם מ"מ כשבא למכרו הרי ממילא גי"ד שרוצה להפקיעו ובהיתר בא להפקיעו ושפיר יוכל למכרו, כנלפע"ד נכון לדינא, ובזה נראה דגם לפמ"ש רש"י בב"ק דהא דהפקע"ה שרי היינו ביורש דאינו יודע בשל אביו אבל היכי דמכיר בו העכו"ם ותובעו אסור ועקצה"ח סוס"י קכ"ח ע"מ בנ"ד כיון דאם לא ימכרנו יצטרך לבערו אם אין כאן העכו"ם המפקיד להחזירו לידו א"כ כופין על מד"ס דהוי בכלל ז"נ וזל"ח ומותר למכרו לעכו"ם אחר, אך דיש לדון בזה לפמ"ש התב"ש דמכירת חמץ הוי הערמה רק משום דבדאורייתא בביטול סגי הוי הערמה בדרבנן ושרי א"כ לפמ"ש השאג"א סימן ע"ז דל"מ ביטול לחמץ שקע"א א"כ שוב ממילא ל"מ גם המכירה בהערמה כיון דבאחריות איכא איסור תורה דרביי' קרא מלא ימצא ול"ש בזה ביטול ושוב גם המכירה ל"מ בזה אבל המק"ח לשי' אזיל שדחה בסימן תמ"ח דברי התב"ש והארכתי הרבה בזה בתשו' לק' בוברקא ולק' טשארטקוב ואכמ"ל. (א"ה עמ"ש המחבר בהגהותיו לאר"ח סימן ת"מ דמהני ג"כ ביטול בקע"א והביא כן מת' פ"י ח"ב סימן ה' וגם צידד דכיון שאינו שלו אולי מהני לכ"ע מכירת הערמה עש"ה בזה ומ"ש מד' היראים במק"א הערותי מרפ"א דבכורים דת"ק ור"י פליגי בזה אי קרינא בי' אדמתך גם מסופ"ק דבכורות די"ב במשנה וקיי"ל כרבנן שם.) ואמנם מ"ש רו"מ דלשי' רמב"ן בליקוטי' ריש פסחים דענין הביטול הוא שמבטל דעתו לדעת התורה והוי ממילא כעפרא א"כ י"ל דגם בכה"ג מהני ביטול שמחשבו כעפר, כבר דרשתי זאת בשה"ג וגם מלשון הרמב"ם פ"ב מה' חו"מ נראה שדעתו דאין הביטול מתורת הפקר ודבריו מטין לדעת הרמב"ן ועי' שו"ת עט"ח סימן ה' אבל יש לפקפק דכיון דדעת תוס' וש"פ אינו כן איך נסמוך להקל, שוב ראיתי בש"ע הג' מהר"ז ז"ל בקו"א סימן ת"מ שהעלה ג"כ דיוכל למכור דלא תחמוד בדמי ל"ש בשל עכו"ם והביא מהכ"מ פ"א מגזילה וגם דמי להפקע"ה דשרי וע"ש דאם נתכוין להפקיעו יוכל ג"כ לבטלו יעוש"ה.
ומ"ש בדין שנהגו להשכיר הבית שמונח בו החמץ שפקפק בו המק"ח דשכירות ל"ק לחומרא וכיון דאחריות על ישראל דהעכו"ם עני ולא ישלם ולא גרע מאחריות אלם והוי אחריות על ישראל בבית ישראל והביא מהח"ס א"ח קי"ז שכ' דמנהג נכון להשכיר וגם ל"ה הערמה ניכרת כ"כ רק מה נעשה בקושי' מק"ח ולכן כ' ליתן מעמ"ל דדוקא בהחמץ גופי' הוי חומרא ולא בהבית עכ"ד והנה יותר הי' נכון למכור לזמן אבל לא אדע אחרי שראה ד' הח"ס שם לענין קנין אגב דרבנן ממילא נדחה קושי' מק"ח דניהו דשכירות ל"ק לחומרא כיון דמדרבנן קני' ורק דקנין דרבנן ל"מ בשל תורה אבל עכ"פ הבד"ה מדאורייתא ול"ה הבית שלו עכ"פ ול"ה בבית ישראל עכ"פ אבל באמת דבריו צ"ע דא"כ גם בהא סימן רמ"ו לענין שביתת בהמתו אמאי החמירו הפוסקים בזה משום דלחומרא שכירות לא קני' ולא איקרי ממכר רק לענין אונאה וכמ"ש התוס' בע"ז וש"פ, ואולם היטב אשר דיבר בזה בשו"ת מ"מ להג' מהרמ"ז מלבוב ז"ל לפמ"ש המהריט"א פ"ב דבכורות בשם הרשב"א חולין ל"ט דאחריות אלם לכ"ע לא מיתסר רק מדרבנן גם לענין חמץ ובזה תי' שם קו' הט"ז סימן ת"מ ע"ש וא"כ בדרבנן שוב מהני קנין דרבנן של השכירות והאריך בזה ואינו ת"י רק מונח בזכרוני שראיתי' מכבר וע' בשו"ת ח"ס חיו"ד סימן שט"ז מ"ש בזה אבל לא ראה דברי מהריט"א הנ"ל, ואולם לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן שי"ג לדחות ד' הב"ח והעלה דגם מדרבנן שכירות לא קני' נדחה ד"ז אך בתשו' ב"ח סימן י"ח האריך להוכיח כן דמדרבנן שכירות קני' וע' ישוע"י א"ח סימן רמ"ו שמביאו וכ' שהש"ך לא ראה דבריו וגם המעיין בש"ך סימן של"ד ימצא דתליא במחלוקת הראשונים אי בעלמא לא הוי שכירות ממכר א"כ י"ל דהוי סד"ר להקל, וגם אי נימא דלא כהרשב"א הנ"ל מ"מ נראה דבנ"ד הוי רק איסור דרבנן לכ"ע דהא כבר העלה המהריט"א בתוד"ר סימן קל"ט דבאחריות אסור החמץ גם בדיעבד וגם בשו"ת רע"א סימן כ"ג ושו"ת ב"א א"ח סוס"י ל"ז העלו לדחות דברי הח"י בזה, ואם כן הרי כבר העליתי במק"א ואח"כ מצאתי (בשו"ת דבר משה תנינא סימן צ"ח) בשם הג' מוה"ר יוזפא מזאלקווא ז"ל דהא שנהגו לומר בנוסח כל חמירא כו' דביערתי' כו' היינו חמץ הנמכר לעכו"ם אם יש פקפוק על המכירה הוא מבטלו ומפקירו ובזה מיושבים ד' התב"ש שכ' דהוי הערמה בדרבנן משום דמה"ת בביטול סגי וכבר תמהו עליו דהחמץ הנמכר אינו מבטל כלל ולפמ"ש ניחא, ומעתה לפ"ז גם אי נימא כדעת מק"ח דאי שכירות ל"ק הוי ביתו של ישראל א"כ שוב נאסר החמץ ע"י האחריות לשי' הסוברים דלא סגי בייחד לו מקום בלבד א"כ שוב המקח מתבטל דהוי מום במקח כיון דלא חזי למוכרו לישראל ואף דאין אונאה לעכו"ם מ"מ טענת מומין איכא וכמ"ש בחיבורי, וא"כ שוב ממילא מועיל הביטול מדאורייתא א"כ נשאר רק איסור מדרבנן ושוב יש לסמוך ע"ד הסוברים דשכירות ממכר או ע"ד רש"י דסובר דייחד מקום לבד מהני, ועוד נראה דלענין אחה"פ בודאי יש להקל דכבר נודע כללא דכייל לן הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב ב דבדרבנן יש לסמוך על הפוסקים מתרי טעמי יעו"ש מדברי ב"י סימן צ"ב בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש ס' ואח"כ הושם מן השומן לקדירה כיון דלהא"ז לא אמרי' חנ"נ בלח אע"ג דהרא"ש לא ס"ל כן הרי להרא"ש ל"א חנ"נ רק בב"ח ואף דהתם לא קיי"ל כן הכא ממ"נ שרי יעו"ש ועוד בכמה דוכתי וא"כ הרי בירושלמי פ"ב דפסחים פליגי ר"י ור"ל בהפקיר קודם פסח אי שרי לאחה"פ ור"י חייש להערמה ור"ל לא חייש ופסקו הפוסקים כר"י ואמנם הא"ז בשו"ת סימן תשמ"ח הוכיח מירושלמי דשבועות וכמה דוכתי דהלכה כר"ל ונעלמו דבריו מכל המחברים וגם פירושו בירושלמי הוא נגד ד' האחרונים, ועכ"פ גם להפוסקים כר"י הרי כיון דבנ"ד הא דשכירות לא קני' משום דק"פ לאו כקה"ג דמי וד"ז הוא פלוגתא ר"י ור"ל וקיי"ל כר"ל, א"כ בזה ממ"נ יש להקל דאליבא דר"ל גופי' הרי בהפקיד חמצו שרי לאחה"פ ואליבא דר"י שוב ק"פ כקה"ג דמי ושכירות ממכר לדידי'.
ואמנם גם עיקר החשש של המק"ח דהוי אחריות על ישראל כבר כ' האחרונים דדוקא בקיבל ע"ע אחריות של פקדון או אחריות אלם שיצטרך לשלם לעכו"ם מיקרי אחריות אבל כאן שהוא מוכר לעכו"ם ואם יאבד לא ישלם לו העכו"ם ויפסיד דמי מקחו לא מיקרי אחריות ויעוין בפ"י פסחים ל"א שכ' סברא כזו והוכיח כן דאל"כ אמאי מהני ביטול הרי בודאי יפסיד דמים אם יאבד ובע"כ דכיון דהפקירו שלא יהי' שלו ואדעתא דהכי נחית אינו בכלל אחריות וה"נ בזה יעו"ש, וא"כ מנהגן של ישראל תורה ואין לפקפק כלל, וע' שו"מ מ"ב ח"ב סוס"י קמ"ח שדחה ד' המק"ח הנ"ל בב' ידים, (א"ה מ"ש מד' הש"ך סימן רמ"ב ע' ש"ך יו"ד סס"י נ"ד וע' תוס' שבת צ"ה ע"א סוד"ה המכבד כו' וע' תוס' עירובין ו' ע"ב ד"ה ומי דמוכח דגם במבוי דרבנן ל"א כן וע' מ"ש המחבר בס' גי"ד לסימן נ"ד שם) (וע"ע מה שכתבתי לקמן בסוף סימן זה השייך לכאן).
ומ"ש בדין אם מותר לומר לעכו"ם תן חמץ לפועלי ואני פורע וכן לבנו קטן בחשאב"ס שכ' המג"א סימן ת"נ להתיר והקשה כת"ר דהא בירושלמי שהובא בש"ע סוס"י תמ"ח פסק דאסור להאכיל אפי' לבהמת הפקר משום דכתי' לא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וכיון דאומר ליתן הוי כמאכיל, והנה בירושלמי שם דריש לה מדכתי' לא יאכל ולקמן שם דריש מינה לעשות מאכיל כאוכל והתם הכונה לעשות מאכיל לאחר או לקטן כאוכל אבל לבהמת הפקר לא נשמע מזה ותדע דהא קאמר התם דלר"י לא צריך קרא דיליף משרצים והתם ודאי דמותר ליתן לבהמה וניהו דבחמץ אסור גם בהנאה אבל בשל הפקר ליכא הנאה וא"כ הירושלמי גופי' סותר א"ע ולדידי קשיא טפי לפמ"ש הרמב"ם פ"א מחו"מ דאיסור כ"ש בחמץ ילפי' מדכתי' לא יאכל וכבר כ' המהרלב"ח דמשום ח"ש דכל חלב ל"ה אסור ויותר נכון תי' הצל"ח בפסחים מ"ד דנ"מ בסוף יום זש"פ דל"ש כלל סברת חזי לאצטרופי וע' נו"ב מהד"ת בזה, ועכ"פ איצטרך לא יאכל לאיסור כ"ש ומנ"ל לחייב מאכיל לבהמת הפקר ומזה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כהירושלמי מטעם שכ' בשו"ת פ"י סימן י"ג דבש"ס דילן לא מוכח כן, ובאמת בהא דדריש לחייב מאכיל כאוכל יש לעיין ביבמות קי"ד דמייתי תלתא קראי וקעביד צריכותא ואמאי לא מייתי הך דחמץ, וצ"ע בכ"ז, ועכ"פ היינו היכי דמאכיל בעצמו אבל לומר לעכו"ם הרי בש"ס דב"מ צ' הוי בעיא אי בשאר איסורים אמירה לעכו"ם שבות וא"כ לקטן בחשאב"ס הרי בא"ח סימן שכ"ח מתירים שבות דאמירה לעכו"ם לצורך חשאב"ס וע"ש סי"ז בהג"ה דסתם קטן הוי כחשאב"ס, וגם לצורך פועל הרי מבואר במג"א סוס"י ש"ז בשם הראשונים דהיכי דאין הישראל נהנה ליכא משום שבות דאמירה לעכו"ם יעו"ש וא"כ לשי' מג"א כאן דסובר דלא מיקרי הנאה מה שמאכיל לפועליו א"כ ל"ש בזה שבות דאמירה לעכו"ם, אבל יש לי להעיר לפמ"ש האחרונים להקשות למ"ל שבות דאמירה הרי בלא"ה יאסר משום שליחות דלחומרא י"ש לעכו"ם ותי' דבאיסור שבת דכל המצוה הוא רק שביתת הגוף ל"ש בזה דין שליחות דמ"מ הגוף שובת ע' בב"מ אה"ע סימן ה' ושאר מחברים ובמק"א פלפלתי הרבה בזה ומעתה לפ"ז באיסור מאכיל חמץ שוב בלא"ה יאסר מדין שליחות וכן יש להקשות בש"ס דב"מ דבעי אי שייך שבות דאמירה לעכו"ם בשאר איסורים והא בשאר איסורים בלא"ה איכא משום שליחות, וכה ראיתי בס' זל"א לסימן תמ"ח שהביא בשם הרב מהרח"א בס' מ"ק שדחה דברי מג"א בזה לדינא ולא אדע טעמו בזה. ואמנם לצורך קטן חשאב"ס נראה דיש להקל, (מה שהקשה אמאי לא מייתי ביבמות הך דחמץ באמת במכילתא איתא פלוגתא דר' יאשי' דריש כירו' ור' יצחק אמר אינו צריך ומה שרצים הקלים עשה בהן המאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין וע' במלה"ר רות קטן א"נ ס"ק כ"ב כ"ג).
ומ"ש בדין המבואר בסימן תל"ג דביהכ"נ וביהמ"ד צריך בדיקה אי הוי מה"ת אעתיק לו מ"ש בגליון שלי בזה"ל ע' בט"ז סוס"י תמ"ה דשותפים חייבים בכל מילי כאדם א' ומכאן ראי' לדברי' וע' בחי' שם וע' בתוד"ר למהריט"א סימן קל"ט שהאריך בזה והעלה דאם יש להם בשותפות רק כזית כיון דבח"ש ליכא ב"י אין שום א' מהם עובר ולענ"ד קצת ראי' לדבריו מרש"י סוכה כ"ז ב' ד"ה כל האזרח ועכ"פ לפי דברי' בביהכ"נ הרי אף שהתינוקות מכניסים לפעמים חמץ מ"מ ליכא שיעור כזית לכל א' מן הקהל א"כ ניהו דביהכ"נ יש לו דין חצר שותפות כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ל' ועי' קצה"ח סימן ר' מ"מ ליכא חיוב בדיקה ובפרט לפמ"ש בקצה"ח סימן ר"ס בשם ת' מהר"ם ב"ב דחצר שותפות אינו קונה מציאה כלל להשותפין א"כ פשיטא דלא יעברו על ב"י וצ"ל דמ"מ יבדקו שמא ימצא מי החמץ ויבא לאכלו או יזכה בו ומ"מ צ"ע. (א"ה ע' בהגהותיו שנדפס בס' אר"ח מזה במש"ל מש"ך סימן רמ"ב בכללי הוראה גם בש"ך חו"מ סימן כ"ה סקי"ט כ"כ ואולם בשו"ת שער אפרים סימן ס"ח כ' דאישטמיט מהש"ך ד' מהרי"ק שורש נ"ב וגם ביאר שם ד' האגור שבב"י יו"ד סימן צ"ב שהבאתי לעיל במ"ש ונ"ד בין למר ובין למר שרי דכונתו אפי' את"ל שהוא מדאורייתא והוא ענין בפ"ע והביא בשם תשו' מהר"י לבית לוי סימן ג' שפסק ג"כ כהרמ"א יעוש"ה ואני מצאתי בתשו' מהרמ"פ סוס"י ל"ט שפסק כן להדיא בפשיטות אבל מיירי מהדיינים המחייבים רק שלא הי' ביחד והשלישי השיב בכתב לב' דיינים ומסיק דהוי רוב אף שאינם מטעם א' וגם בתשו' מהרי"ט ח"ב יו"ד סימן ט' העלה דגם באיסור תורה מצטרפין וגם בשו"ת השיב משה סימן פ"ב האריך להוכיח כן וביאר ג"כ דברי האגור כד' הש"א ונעלם ממנו שכבר קדמו בש"א ועי' בשו"ת רמ"א סימן כ"ב שפסק בענין מודעה דכיון דלהרמב"ם בטל מטעם א' ולהר"י החולק עליו בטעם זה הרי לדידי' שוב מטעם אחר בטל ואף דהרמב"ם חולק על טעמו מ"מ ממנ"פ בטל המודעה יעוי"ש ואולם בעיקר פלוגתת הרמ"א והש"ך יש לתמוה על כולם שלא הביאו ד' הה"מ בפ"ז מה"א פי"ב גבי דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' ועיי"ש בלח"מ מ והמתבאר מדבריהם דדעת הרי"ף והרמב"ם דבכה"ג אין מצטרפים לרוב אבל דעת הרשב"א שם כר"י ובע"כ דסובר דגם בכה"ג הוי רוב גם לגבי רב או דגם נגד ר"י הוי ב' טעמי עיי"ש אך יש להעיר בד' הה"מ במ"ש כן גם בדעת הרי"ף והרי הרי"ף בע"ז פ' השוכר את הפועל פסק דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל דמב"מ בטל והובא ברא"ש שם ומבואר דאע"ג דתרי טעמי הוי לגבי חד אפ"ה הלכתא כר"י אבל יעוין בק"נ על הרא"ש שבת פ' חבית אות ט"ז וימצא דלק"מ, ובעיקר דינו של הש"ך לכאורה נראה דהוא ש"ס ערוך בב"ב נ"ד ע"ב בהא דר"ה זבין ארעא מנכרי אתי ישראל אחר רפיק בי' פורתא אתא לקמי' דר"נ אוקמי' בידי' א"ל מאי דעתך דאמר שמואל נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר ל"ק אלא מקום מכושו בלבד א"ל בהאי אנא כרב ס"ל דאמר קנה כולה ועי"ש ומבואר דאע"ג דשמואל גופא סובר באידך מלתא דלא קנה אלא מקום מכושו אפ"ה מצי סבר בחדא כחד מ"ד ובאידך מלתא כמאן דפליג עלי' אבל באמת אין ראי' כלל דהתם בהך דינא דנכסי עכו"ם אי הוי כהפקר לא מצינו דפליג רב על שמואל וי"ל דמודה לי' ועוד דהדיין יוכל להכריע כפי שהדין נראה לו אם אינו מסופק בדבר ולכן הי' ביד ר"נ לפסוק בחדא כרב ובאידך כשמואל אבל אם הדיין מסופק בדין י"ל דלא יכול המוחזק לומר קי"ל בכה"ג כיון דלפי דברי שניהם הוא חייב.)