אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן מו

סימן מה

ב"ה ב' ויגש תרל"ד. להרב מו"ה יעקב קאהל נ"י ראב"ד דק'

בילקאמין. ע"ד השאלה במה שנהגו זה כמה שנים בקהלתכם כם ששוכרי' עכו"ם על כל השנה שידליק בכל יום ש"ק באשמורת הבוקר בהביהמ"ד הרבה נרות וכמה אנשים מתאספים שמה ואומרי' תהלים וכדומה ועתה קמו איזו אנשים ומפקפקים בדבר שהרי מבואר באו"ח סימן רע"ו דבנר שהגוף נהנה אפי' בקצץ אסור ובפרט שהנר של ישראל ורו"מ צידד בזה ומתחלה צוה להם להדליק לאמפ א' מע"ש וכיון שיש נר א' הכשר שוב מותר להשתמש גם בנרות שמדליק העכו"ם ועוד דכיון דהעכו"ם מסיק התנור ומדליק נר א' לצורך הסקה וזה הוי לצורך עצמו וכמ"ש כה"ג הט"ז סוס"י רע"ו בשפחה המדלקת לצורך הדחת כלים וא"כ שוב מותר ללמוד אצלם וגוף ההיתר כיון דהוי בקבלנות לכל השנה ועיקר האיסור בקבלנות בבית ישראל הוי רק משום חשדא וברבים ליכא חשדא, וגם הנרות הם של הקדש ואינם של ישראל ולכן יש להתיר עכת"ד, והנה מ"ש דבנ"ד הוי בקבולת תמהני עליו דקבלנות לא הוי רק אם יש ביד עכו"ם לעשות המלאכה באיזו יום שירצה משא"כ בזה ששכרו לעשות רק בשבת מה לי שכיר יום ומה לי שכיר שנה והדבר פשוט מאוד ומבואר בכל הפוסקי' וע' סימן רמ"ג בט"ז סק"ב בשם הב"י ובסימן רמ"ד סעי' ה' פלוגתת רמב"ם וראב"ד וט"ז ומג"א שם וגם במג"א רס"י ש"ז סק"ב ועוד בכמה מקומות, ואמנם גם אי נימא דבנ"ד דמי לקבולת כפי שיבואר לקמן מ"מ בגוף הדבר דפשיטא לי' דברבים ליכא חשדא אף שהמג"א כ"כ כבר תמה התו"ש מסימן תקט"ז דבג' ב"א מיחזי כחינגא והוכיחו הא"ר ותו"ש דבדרבנן גם ברבים איכא חשדא ודוקא באיסור תורה לא חשידי א"כ כיון דאמירה לעכו"ם שבות שוב שייך חשדא גם בקבולת. ולפע"ד יש להוסיף לפמ"ש הה"מ בפ"א מאישות גבי חזקה אא"ע בב"ז דבדרבנן לא זהירי אינשי כ"כ וכן מצאתי ברשב"א יבמות ל"ו ע"ב ולכן איכא בזה חשדא טפי גם ברבים, אך לפ"ז יש לדון דדוקא בדבר הנעשה בין אנשים פשוטים איכא חשדא בדרבנן אבל בביהכ"נ וכדומה שבוודאי נעשה בפני חכמי העיר בכה"ג ליכא חשדא גם בדרבנן דמסתמא אם הי' עושין בדרך איסור הי' מוחין בידם וע' פסחים ל"ו ע"א גבי מנחת עומר דלותתין ומשני ציבור שאני ופירש"י דכל עסקים שלהם נעשה ע"פ ב"ד ובזריזין הוא ולא גזרינן ע"ש ומוכח כמ"ש והן אמת שהמהרי"ט בראשונות סוס"י ס"ח ובסימן פ"ג הביא מהש"ס דמ"ק י"ב בדין כיבוס כלי פשתן בחה"מ דמייתי ראי' מימה של טברי' דמפקי לה משיכלי דמאני דכתנא בחוש"מ ופריך אביי מאן לימא לן דברצון חכמי' עבוד (וע"ע כה"ג בגיטין מ"ה גבי הא דלוי פריק ברתי') והוכיח די"ל דלא מיחו בהם חכמי' משום דלא שמעו להם ומוטב שיהי' שוגגי' כו' בדרבנן ע"ש א"כ שוב י"ל דאיכא חשדא בכה"ג גם בדבר הנעשה בפני ב"ד ואמנם לענ"ד יש לדון דזה שייך רק בדבר רשות אבל במצוה שנעשית ברבים בוודאי אין לחשוד שיעשוהו בעבירה נגד דעת ב"ד וכמ"ש כה"ג המרדכי בפ"ג דסוכה ובהג"א שילהי ר"ה דשופר או לולב שהובא מחוץ לתחום אין לגזור שמא יאמר להביא עוד דבוודאי לא ירצה אדם לעשות מצוה בעבירה ע"ש והמג"א סימן תקפ"ו לא העתיק טעם זה אבל בב"י שם הביאו, וה"נ בנ"ד ליכא חשדא שיעשו רבים דבר מצוה בעבירה שלא ברשות ב"ד ובפרט נגד דעתם ומיושבים בזה דברי מג"א סימן רמ"ד גבי בנין ביהכ"נ דהוי מצוה בזה ל"ש חשדא גם בדרבנן וכה העירוני מדברי מג"א סימן רס"ג בשם ס"ח דבביהכ"נ ל"ש הא דמוטב שיהי' שוגגים כו' ע"ש וה"נ בנ"ד אבל בטוא"ח סימן ס"ח מוכח דגם בביהכ"נ הוי כן, ואולם יש להביא סתירה לכ"ז מהש"ס דמנחות מ' ע"א גבי סדין בציצית דהלכה כב"ה דחייב בציצית אמר ראב"צ והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין א"ר א"כ למה אסרוה לפי שאין בקיאין לדרוש סמוכין א"ל רבא ולירמו עשרה ונפקו לשוקא ונפרסמו למלתא ומשני כ"ש דמתמהו עלן ופירש"י דאמרי אנשי' הגוני' כאלו לובשים כלאים ע"ש והרי כיון דברבים ל"ש חשדא ובפרט גבי ת"ח א"כ אמאי קאמר דכ"ש דמתמהו עלן ובפרט דהתם הרי ילבשו ציצית וכבר כתבתי דגבי מצוה לכ"ע ל"ש חשדא ברבים ונעשה בפני ב"ד ומהגם דהתם הוי איסור תורה, ועלה בלבי לדון דרך פלפול קצת דכבר נודע שי' רש"י בנדה דכל שאינו שוע וטוי ונוז לית בי' משום כלאים של תורה והתוס' תמהו דא"כ למ"ל קרא למישרי כלאים בציצית, ותי' האחרוני' עפמ"ש בהגמ"ר דחולין גבי קשר תפילין דאע"ג דצריך לקשור בכל יום לשי' הר"א א"כ הוי קשר שאינו של קיימא אפ"ה חייב בשבת משום דמיחשב קשר לגבי תפילין מיחשב קשר קיימא וכעין מה דאמרי' בפ"ק דסוכה מיגו דהוי דופן לשבת כו' וה"נ בציצית כיון דחשיב חיבור לגבי מצות ציצית הוי נמי כלאים ע"ש וא"כ דב"ש דסברי דסדין פטור מציצית מה"ת ע"ש ברש"י א"כ שוב ליכא בזה כלאים של תורה כלל כיון דאינו מקיים כלל מצות ציצית ולא חייבה אותו תורה בציצית כלל וגם דיעבד הוי מהבב"ע וא"כ לפי דעת אנשי ירושלי' שאין בקיאין לדרוש סמוכין וס"ל דפטור מציצית א"כ ל"ה שוע טוי ונוז דהא ליכא חיבור כלל א"כ שוב הוי רק כלאים דרבנן ובדרבנן שוב איכא חשדא גם ברבים וכמ"ש אך מלבד דכל הפוסקי' דחו דעת רש"י הנ"ל וגם דלפ"ז יש לדון גם בהא דאיצטרך למישרי כלאים בציצית הרי אי לא כתיב קרא ולא יהי' בזה חיוב ציצית שוב לא יהי' חיוב כלאים כלל מה"ת אבל י"ל בזה וקצרתי אבל גם בלא"ה הרי כבר כתבתי דגבי דבר מצוה ל"ש חשדא גם בדרבנן וא"כ הדק"ל, אמנם נראה דהתם אין הכוונה משום דיחשדוהו שעושה איסור רק משום דנפיק מיני' חורבא וילמדו ממנו להתיר כלאים גם שלא במקום מצוה וכמ"ש רש"י שם בהא דאסרוה לפי שאין בקיאין לדרוש סמוכין ויאמרו כלאים מותרים ע"ש ותבין וזהו כעין מה דאמרי' בחולין מ"א השוחט לשם עולה לשם זבחי' כו' פסולה ופירש"י דהרואה יאמר עכשי' הוא מקדיש וקדשים בחוץ מותרים ע"ש וה"נ בזה וע' ביו"ד רס"י ה' אבל היכי דכל החשש רק משום דיחשדו אותו כעובר אבל לא ילמדו ממנו להתיר יותר בזה שפיר י"ל דבכה"ג דקא עביד מצוה ל"ש חשדא לדון אותו כעובר ע"ד חכמים, ובזה י"ל מה שהקשה בשו"ת ח"ס חא"ח סימן ס' בהא דמבואר פ"ד דפסחים גבי תודס איש רומי שהנהיג לאכול גדי מקולס בלילי פסחי' ושלחו לו אלמלא תודס אתה גוזרני עליך נידוי משום דמיחזי כקדשים בחוץ והקשה הח"ס הרי ברבים ליכא חשדא ורצה להוכיח מזה לחלק בין דבר השייך לרבים ומשותפים בו ובין דבר שעשה כל א' בפ"ע יעו"ש ולפמ"ש לק"מ דהתם הכונה שיבואו להתיר עי"ז קדשים בחוץ וכמ"ש, אך לשי' הרמב"ם דמפרש הא דשוחט לשם עולה דהוי רק משום מראית עין וחשדא ולא ס"ל הך חששא דאתי למישרי קדשים בחוץ הדק"ל אבל ג"ז לק"מ דדוקא ביחיד לא ס"ל דמפיק מיני' חורבא אבל ברבים ובפרט בגברא רבא שפיר יש לחוש דיבואו להתיר עי"ז קדשים בחוץ ומיושב ק' הח"ס ולק"מ, ובזה י"ל גם מ"ש הח"ס שם מהא דסוכה נ"ג גבי מודים מודים משתקין אותו דמחזי כב' רשויות והתם מיירי ברבים ולפמ"ש לק"מ, שו"ר בתשו' כ"ס יו"ד סימן פ"ד שכ"כ, וגם בלא"ה י"ל דהיכי דליכא למיתלי בהיתרא בזה גם ברבים שייך חשדא והתם למ"ל לכפול ב"פ ובפרט בזמניהם דהוי שכיחי מינים לא רצו לתקן שיאמרו כך מפני המינים כדאשכחן בכמה דברי' כה"ג בדבר שי"ב חשש מינים, אבל במלתא דמלאכת שבת אין לחוש דלמא אתי למישרי מלאכת עכו"ם לגמרי בשבת דאדרבא כיון דכל מלאכת עכו"ם רק דרבנן א"כ הוי גזל"ג וגדולה מזו כתבו התוס' בר"ה כ"ד ע"ב דמשום חשדא דע"ז בחתמו בולט חששו אבל אחשדא דלא תעשון ל"ח וע' בתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סימן ק"ג שהוכיח מזה דכל שהאיסור קל יותר ל"ח לחשדא ונהי דאין כל הדברים שוים מ"מ עכ"פ לענין חשש דניפוק מיניה חורבא י"ל דבדרבנן לא חיישי', וע' בשו"ת תפ"צ חא"ח סימן יו"ד עוד בענין חשדא דרבים מ"ש לצדד בזה.

והנה בגוף הדין כבר כ' בישוע"י או"ח סימן ש"ז שנהגו להקל לומר לעכו"ם מע"ש שידליק נרות בביהמ"ד באשמורת הבוקר וגם בשו"ת השיב משה חא"ח סימן י' נדפס בזה תשו' מנכדו והאריך בזה לצדד להקל והביא שם ג"כ הטעם כמ"ש רו"מ דכיון דיש נר א' שמדליק לצרכו או נר תמיד שוב מותר להשתמש וללמוד גם אצל שאר הנרות והעיד שכן נהגו כמה גדולים וצדיקים במנהג זה ע"ש (ומ"ש שם דבאמר לעכו"ם בע"ש קיל ע' במאורי שבת ק"ל דמפורש דגם לומר בע"ש אסור במלאכה של תורה אפי' במקום מצוה וגם בשבות החמיר בזה ע"ש היטב) והן אמת שלענ"ד יש לפקפק בזה שהרי עיקר הטעם בזה מבואר בסה"ת וש"פ משום דגם אצל נר האחד יכול להשתמש והוי רק תוס' הנאה ושרי אבל בנ"ד שידוע שא"א בשום אופן שילמדו כל הקהל בביהמ"ד גדול לאור של נר אחד והעומדים מרחוק לא יוכלו לעיין כלל בספר א"כ שוב הנאה ממש ואסור, ועלה בלבי להעיר בזה מהא דכתובות כ"ז דמחבואה א' מצלת על כל הכהנות בשבוי' דרבנן וה"נ כיון דאינו ניכר איזו נר הדליק לצרכו וידוע לנו שיש נר א' המותר א"כ כל א' יכול לתלות באותו נר אבל ז"א דהא מבואר בש"ס שם דבאינה מחזקת אלא אחת הוי בעיא אי תלינן להקל ופריך הש"ס מ"ש מב' שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהם ועשה טהרות דבבת א' כולן טמאים וה"נ כיון דשרו להו בב"א כבב"א דמיין ומשני הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי ועי' ברמ"א יו"ד סימן קי"ד סעי' יו"ד ובט"ז שם עוד בזה וא"כ בנ"ד שרוב הנרות בודאי נדלקו באיסור א"כ א"א להתיר לכולן ללמוד דהא לגבי אותן שיושבי' מרחוק ל"ה תוספת הנאה רק הנאה ממש, ובזה יש לדחות מה שעלה בלבי עוד לצדד בזה כיון דהנרות קבועות במנורות וקיי"ל דכל קבוע כמע"מ דמי בין להקל בין להחמיר א"כ כיון דיש נר א' המותר ולא נודע איזהו שוב הוי סד"ר ולהקל לגבי כל א' כיון דכל האיסור רק משום שבות דרבנן וע' בפר"ח בא"ח סימן תל"ט כה"ג ואף דבקבוע שאינו ניכר במקומו לשי' כמ"פ הוי רק קבוע דרבנן וא"כ י"ל דרבנן לא באו בדבריהם להקל אלא להחמיר וכמ"ש כה"ג ברש"י חולין י"ג א' בהא דבעי הש"ס קטן אם יש לו מעשה מדאורייתא או רק מדרבנן ופירש"י דנ"מ אי סמכי' עלה לגבי שחיטת עולה ואי הוי רק מדרבנן חומרא היא דאחמרו רבנן ולא להקל ע"ש וכיוצא בזה כ' רש"י בזבחים נ"ו ע"א גבי לשכות הבנויות בחול דכיון דאיתרבו לאכילה ש"מ מדאורייתא קודש הן דאי מדרבנן האיך הקילו חכמים להכשיר מקום חול לאכילת קדשים ע"ש ודבר זה פשוט בכמה מקומות בש"ס, אבל באמת ז"א דדוקא להקל על ד"ת אין בידם אבל הכא דכל האיסור הוי רק מדרבנן שוב יש בידינו להקל ע"י קבוע דרבנן וכמ"ש כה"ג התוס' בשבת ק' ע"א גבי פירות מבטלו מחיצתא דאפי' אם מדאורייתא נוטלים רק מדרבנן אינם נוטלים מ"מ כיון דכל האיסור רק מדרבנן שוב מהני מה דאין נוטלים מדרבנן לבטל המחיצה וע' כה"ג בתוס' חולין ע"ג ע"ב דכיון דהאבר אסור מדרבנן שוב אין הדם שחיטה מכשיר כלל כיון דכל ההכשר בשחיטה הוי רק מדרבנן ע"ש וכה"ג נמצא עוד בכמה מקומות, וה"נ בנ"ד, אבל לפמ"ש ליתא דכיון דאנו מתירים לכולם יחד הוי כבאו לישאל בב"א וא"א להקל גם בדרבנן ויש לעיין בשבת ל"ד ע"א ובפ"י שם וע' ריטב"א שם ואכ"מ, ולפמ"ש המג"א סימן רצ"ח סקי"ג גבי ראה אור בעיר שרובה עכו"ם דלגבי אור ל"ה קבוע דהאור פירש א"כ בלא"ה נדחה צד היתר הנ"ל, וגם לשי' הסוברים דבחד בחד גם בדרבנן ל"א סד"ר להקל נדחה ד"ז וקצרתי.

ואמנם לענ"ד יש לצדד כיון דלכל א' בפ"ע ראוי לו להשתמש לאור הנר שהדליק העכו"ם לצרכו אף דלכולם ביחד אינו ראוי מ"מ הוי לגבי כל א' הנאת שאר הנרות רק תוספת הנאה בעלמא וכדאשכחן בשבת צ"ג ע"א גבי זב שהי' רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת רגלי הבהמה דהטליות טהורות מפני שיכולה לעמוד על ג' ופירש"י וז"ל הלכך כל א' וא' הו"ל רביעי ואינו אלא מסייע וא"ב ממש דכל שזה יכול וז"י קרי מסייע ע"ש הרי מבואר דאע"ג דא"א שתעמוד בלעדי כל רגלי' מ"מ לגבי כל א' אמרי' דמיקרי רק מסייע וע' רשב"א שם דאפי' לר"מ הוי בכה"ג רק מסייע ע"ש טעמו וה"נ י"ל בנ"ד, וע' כה"ג בש"ס דפסחים ע"ח ע"ב בהא דדייק מר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא מהא דכל ישראל יוצאי' בפסח א' אע"פ שא"ב כזית לכל א' ודחי הש"ס דשא"ה דאי מימשכו הני חזי להני ואי מימשכו הני חזי להני ואע"ג דלכולם יחד לא אפשר מ"מ מיקרי עכ"פ ראוי לאכילה דהי מני' מפקית ע"ש וה"נ בזה הרי אפשר לכל א' להתקרב בפ"ע לגבי הנר וללמוד לאורו ושוב הוי שאר הנרות רק סיוע ותוספת הנאה לגבי כל א', ואין להביא סתירה מדברי רש"י בסוכה כ"ז בהא דדייק דסוכה שאולה כשר מהא דכל ישראל יוצאי' בסוכה א' והא ליכא ש"פ לכל א' דז"א דמ"מ ליכא לכל א' לחלקו ש"פ כיון דכולם שותפים בו וכמ"ש לקמן בשם הירושלמי בזה וז"פ, וע' בש"ס דמנחות נ' ע"ב גבי כ"ג שהקריב מחצה חביתין שחרית ומת ומינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם וחוצהו מחצה קרב ומחצה אבד נמצאו ב' חצאים אובדין וב' חצאים קרבי' ותני תעובר צורתו ויצאו לשריפה ופריך בשלמא ראשון חזי להקרבה אבל שני למ"ל עיבור צורה מעיקרא לאיבוד קאתי ומשני כיון דבעידנא דפלגו אי בעי האי מקריב וא"ב האי מקריב שניהם מיחזו חזי וכה"ג מצינו גם בש"ס דבכורות נ"ט ע"ב גבי מנין הראוי דאם יצאו ד' בפתח זה וד' בפתח זה ונשתיירו ששה דהוי מנין הראוי לכל א' דחזי להכא וחזי להכא ופוטר ע"ש ואם כי הוא רק דוגמה בעלמא מ"מ הבאתים להראות כי לא נפלאת היא סברא זו ובפרט מהש"ס דשבת ופסחים יש דמיון נכון לנד"ד וע' בירושלמי פ"ח דסוטה הל' ו' בסופה וגם בש"ס בבלי שם גבי שומרת יבם מחמשה אחין דכולן חוזרים מעורכי מלחמה ופריך מהא דבית א' לחמשה אחין דאין חוזרין ומשני תמן אין כל או"א ראוי לישב בו ברם הכא כל או"א ראוי ליבמה ופי' הפ"מ שם דהתם בבית שיש לכל א' חלק בו ולא יוכל לישב לבדו בבית עד שיתן דמים להנשארים בשביל חלקם ולכן הוי אינו ראוי לשום א' ואין חוזרים משא"כ ביבום מי שייבם אותה מקודם תהי' יבמתו ולכן מיחשב ראוי לכל א' יעו"ש וה"נ בנ"ד מי שיקדים א"ע וישב אצל הנר ההוא יוכל ללמוד שם ושוב הוי ראוי לכל א', וכמ"ש, וע' תוס' זבחים מ"ב מ"ג דבדם הוי כולי' מתיר כיון דכל טפה הוי חזי להיות היא המתרת ולכן כל הדם הוי מתיר וא"ב פיגול.

אכן בגוף הדין י"ל עוד כמ"ש בתשו' הש"מ שם בקיצור ואני אבאר יותר בעזה"י דהא עיקר הטעם שמחמירין יותר בנר מבשאר דברים משום שהגוף נהנה כמ"ש בב"י בשם הקדמונים א"כ כיון דקיי"ל מלל"נ ולא מיחשב הלימוד והתפלה הנאה כלל א"כ שוב מהני מה שקצף עם העכו"ם ולא מתסר בדיעבד ליהנות בו עכ"פ ואף דנהנה ג"כ הנ"ג מהנר הרי נודע שי' הרשב"א בנדרים ט"ז דגם בהנ"ג בהדי מצוה אמרי' מלל"נ ולא מיחשב הנאה כלל וה"נ בזה ואף שהר"ן חולק בנ"ד בדרבנן כדאי הרשב"א לסמוך עלו' ולכאורה י"ל דדוקא במצוה חיובית שייך לומר מלל"נ אבל במצוה שאיננו מחויב בה אף שאם יעשנה יקיים מצוה מ"מ כיון שאיננה מוטלת עליו בחיוב י"ל דל"א בזה מלל"נ וע' בכרו"פ סימן יו"ד בזה א"כ י"ל דכיון דקיי"ל דקרא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית כו' כמ"ש בש"ס דמנחות צ"ט וברמ"א יו"ד סימן רמ"ו ס"א דבשעה"ד יצא א"כ איננו בחיוב עליו לומר תהלים וכדומה באשמורת הבקר אף שאם הוא עושה מיחשב מצוה מ"מ בכה"ג ל"ש לומר דמלל"נ ואף דבנדרים ל"ז מבואר דגם בלימוד אמרי' מלל"נ י"ל דהיינו בדליכא הנ"ג בהדה משא"כ בנ"ד דאיכא נמי הנ"ג מהאור שבבית ובכה"ג י"ל דגם הרשב"א מודה שאינו חיוב ל"א כן וחשבתי להביא ראי' לזה דכבר נודע מה שהקשה הגאון בשו"ת בר"א חאו"ח סימן ג' בהא דיליף הש"ס ריש יבמות דעדל"ת מכלאים בציצית והקשה לשי' הרשב"א בפ"ב דנדרי' דגם בדאיכא הנ"ג בהדי המצוה אמרי' מלל"נ א"כ כיון דאיסור שעטנז לא עבר עד שנהנה בו כמבואר בש"ס שם א"כ מנ"ל דעדל"ת דלמא התם טעמא משום דקעביד מצוה ומלל"נ ולפמ"ש לקמן דבשאר הנאה גם הר"ן דנדרים שם מודה דמותר משום דאינו מתכוון להנ"ג א"כ גם להר"ן קשה קושי' הבר"א כמובן וצ"ל ג"כ כמ"ש, ואמנם אי נימא דבמצוה שאינה חיובית ל"ש מלל"נ א"כ לק"מ דהא במצות ציצית איננו מחויב לקנות טלית בת ד' כנפות וע' תוסי"ש ל"ב ע"ב דאם אין המנהג ללבוש בגדי' כאלו אפי' בעידן רותחא אין נענשים ע"ש ולכן בכה"ג שפיר מיחשב הנאה אבל באמת ז"א שהרי הכ"מ בפ"א מה' ציצית גבי ציצית של עיר הנדחת כ' להדיא דאי משום איה"נ מלל"נ ומבואר דגם בכה"ג אמרי' מלל"נ וכמ"ש הבר"א שם, וע' במרה"פ על הירושלמי פ"א דפאה שהוכיח דגם הקדש אע"ג דאין מחויב להקדיש מ"מ מלל"נ יעו"ש היטב אבל י"ל ג"כ דוקא אם ליכא הנ"ג בהדה כמש"ל, (ועמ"ש בסוף התשובה ושייך לכאן), ואולם לולא דברי הכ"מ הנ"ל נ"ל דבציצית ל"ש לומר כלל הא דמלל"נ עפמ"ש התוס' בנדה ס"א דציצית לא מחייב רק בעשוי הבגד להנאתו והנה המג"א סימן רצ"ז בשם אבודרהם כ' דבבשמים דעיקר המצוה דוקא כשנהנה ל"ש לומר בזה מלל"נ וא"כ ה"נ בציצית ולכן דייק הש"ס שפיר דעדל"ת ובזה אמרתי ישוב נכון להא דפסק הרמב"ם דכלאים של בגכ"ה לא אישתרי רק בעידן עבודה והקשו האחרוני' מהא דכהני' שפגלו במקדש דחייבי' לשלם במזיד והא קיי"ל דא"א לוקה ומשלם והרי כשפיגלו בעבודה נהי דלאו דפיגול הוי לאו שאב"מ מ"מ הרי לוקה משום כלאים כיון דלא אישתרי כ"א בעידן עבודה והרי כשפיגל אינו עבודה וע' בח"ס חיו"ד סימן ס"ט מ"ש בזה ולפמ"ש י"ל דטעמו של הרמב"ם דלא אמרי' בזה הואיל ואשתרי אשתרי משום דלפמש"ל הרי בבגכ"ה שיש חיוב ללבשם ואינו להנאתו וכמ"ש התוס' בחולין ק"י ע"ב להדיא בזה וע' עט"ח יו"ד סימן כ"ג באמצע התשו' בזה, א"כ שוב בעידן עבודה לא עביד איסורא כלל דמלל"נ וכקושי' הבר"א הנ"ל והנה התוס' בזבחים ל"ג כתבו דלא אמרי' הואיל ואשתרי רק אם יש כאן איסור והתירתו תורה אבל אם אינו עושה איסור כלל בשעת מצוה ל"ש לומר הואיל ואשתרי ע"ש וע' בבר"י א"ח סימן ע"ב שנחלק בזה עם גדול א' ולא הביא מדברי תוס' הנ"ל וא"כ כיון דבעידן עבודה אמרי' דמלל"נ ואינו נהנה מהכלאים כלל א"כ ל"ש בזה הואיל ואשתרי ולכן שלא בעידן עבודה אסור והנה כבר כתבתי במק"א בטעמו של הרשב"א דס"ל דגם בדאיכא הנאת גוף בהדי מצוה אמרינן דמלנ"נ וכתבתי דטעמו עפמ"ש הר"ן בפג"ה דהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו כו', והקשה הר"ן דהא הוי פ"ר ואסור גם בדשא"מ ותי' דבהנאה אם אינו מתכוון לה אינו הנאה כלל ושרי ע"ש וזה היפוך דעת תוס' בשבת כ"ט, ולכן ס"ל להרשב"א דאמרי' מלל"נ גם בהנ"ג משום דהוי דשא"מ ויש לפקפק דהתם גבי הנאת עונה גם בא"מ אסור וכדקיי"ל במתעסק בחלבי' ועריות דחייב והר"ן מיירי רק בהנאה שחוץ לגוף אבל עכ"פ י"ל דבנ"ד גם הר"ן דנדרים הנ"ל מודה ודו"ק, וא"כ כ לפ"ז לר' יהודא דסובר דשא"מ אסור שוב לא אמרי' מלל"נ בדאיכא הנ"ג, ובש"ס דגיטין שם מוכח דהך מתני' דכהני' שפגלו אתי' כר"י דלא קניס שוגג אטו מזיד וא"כ לר"י לשיטתי' שוב איכא איסור גם בעידן עבודה רק שהתורה התירתו ושוב י"ל הואיל ואשתרי אישתרי גם שלא בעידן עבודה ולכן חייב לשלם וא"ש ודו"ק, (אך לפ"ז איך פסק רמב"ם הך דינא דכהני' שפגלו כו' ובמק"א ישבתי דהא דלוקה בכלאים גם כשלבש בהיתר דבא ע"י מעשה ע' מל"מ פ"ג מבימ"ק אבל בכהנים שהוכרחו ללבוש תחלה לעבודה והוי כאונס כמ"ש תוס' שבת ד' וע' בה"ז זבחים ע"ב דהוי כנעשה מאלי' אף שפגלו שוב הוי לאו שא"ב מעשה, רק לר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקה תיקשי א"כ י"ל כדברינו) אך במש"ל דבשאר הנאות הר"ן מודה צ"ע דהר"ן הביא ראי' מטבילה דאינו טובל בימה"ח דהוי שאר הנאות וי"ל דטבילה א"צ כונה ושוב הוי מתכוון להנאה וצ"ע דא"כ במכוון למצוה יהי' מותר בימה"ח.

ונחזור לעניננו דיש לצדד עוד בדיעבד להשתמש לאורו עפימ"ש בתשו' מהרי"ו הובא בב"י אה"ע סימן קנ"ט דהיכי דאיכא חד מ"ד דשרי לכתחלה אף דלא קיי"ל כן מ"מ עכ"פ בדיעבד מותר (וע' בשו"ת שבא"ז הגדול סימן תש"מ בתשו' הר"מ בן חסדאי ומה שהשיב לו הא"ז בזה) וע' מג"א סימן רפ"ו סק"א ובמהרש"ל בח"ש יבמות כ"ח ג"כ בזה וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שדעת העיטור דבמקום מצוה יש להתיר לומר לעכו"ם לכתחלה להדליק נר וא"כ אף דלא קיי"ל כן מ"מ עכ"פ בדיעבד יש להקל אבל לפמ"ש הב"י באו"ח סימן תקי"ז בשם תשו' הרא"ש וגם בש"ע שם סעי' ב' דאם רגיל לעשותו לא מיקרי דיעבד א"כ יש לפקפק בזה, אבל לפמ"ש דבזה ליכא הנ"ג א"כ א"ש דעכ"פ בדיעבד מותר, ובמק"א כתבתי דגם לפמ"ש התוס' בשבועות מ"ד דבכל המצות איכא הנ"ג אם עושה בשעה שיש עני דמיפטר מפרוטה דר"י מ"מ במצות לימוד התורה ל"ש זאת לפמ"ש המאירי בשבת דף י"א דהא דמפסיקין לק"ש אף דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה משום דמצות ת"ת הוא רק שילמוד ע"מ לקיים המצות ולכן בהגיע זמן מצוה מחויב לבטל לימודו ע"ש וא"כ לא מיפטר כלל מפרוטה דר"י דהא עיקר טעמא משום דכל העוסק כו' וגבי ת"ת ל"ש זאת ופלפלתי בזה בסוגי' דנדרים ל"ז ואכמ"ל, אבל מד' רמב"ם וטור אה"ע סימן א' בהא דכ' דהעוסק בתורה פטור מפ"ו משום דעוסק במצוה כו' מוכח להיפוך (ועיין בסוף התשו' ושייך לכאן).

אכן מ"ש רו"מ דידליקו לאמפ מע"ש לענ"ד כיון דאסור ללמוד לאורו משום שמא יטה משא"כ בשאר נרות דמאיסי וסמכי' ע"ד המקילין בסימן רה"ע שם ואני מצאתי בתוי"ט פ"א דתמיד שפסק דגם בנר חלב ושעוה שייך הטיי' מ"מ כבר נהגו להקל בזה אבל בלאמפ לכ"ע אסור ובפרט דמבואר בשבת כ"ו דאין מדליקין בנפט אפי' בחול וכ' בשבת וע' בב"י או"ח סימן רס"ד מדוע השמיט ד"ז בש"ע ותבין, ועכ"פ גם אם יש לצדד בזה, אבל ללמוד לאורו בודאי אסור וא"כ תקנתו זו קלקלתו דכל הנאת הלימוד בא רק ע"י אור של נרות שמדליק העכו"ם כיון דבל"ז אסור לו ללמוד לאור הלאמפ וכיוצא בזה מצינו בש"ס דשבת דף פ' גבי חול הגס דשיעור הוצאתו כדי ליתן לסיד ופריך והא מקלקל הסיד שאינו לבן כל צרכו ומשני דכיון דאסור לסוד בסיד לבן משום חורבן ביהמ"ק ורק ע"י תערובות החול שרי א"כ היינו תיקונו וקלקלתו היא תקנתו ואסור ע"ש וה"נ בזה וע' בר"ן פ' המצניע דהככר הוי טפל למת כיון שא"י להוציאו רק ע"י המת אבל י"ל דבידם לקרות ב' ביחד דמידכרו אהדדי וכמ"ש בסימן רה"ע שם, וגם מ"ש רו"מ דנר של הקדש אינו שלהם, הנה בחו"מ סימן צ"ה ס"א מבואר דהקדש ביהכ"נ דינו כנכסי הדיוט וע' בב"ש אה"ע סימן ל' סק"ט דביהכ"נ הוי כחצר שותפין וכדמוכח בהל' נדרים ועקצה"ח סימן ר' ג"כ בזה, אבל כבר נתבאר טעם נכון להקל בזה בדיעבד עכ"פ, אמנם בעיקר הדין אם מותר לומר לעכו"ם לכתחלה כבר האריך בתשו' הש"מ להוכיח דבאמר קודם שבת לכ"ע מותר במקום מצוה ואין רצוני להאריך במה שכבר קדמוני וכבר הבאתי ד' המאירי שכ' להדיא להיפוך, ואולם לכאורה יש לעיין כיון דע"פ רוב השמש אינו לומד בעצמו רק ששוכר העכו"ם ומצוהו לעשות כן וא"כ הרי קיי"ל דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואף דבמצוה דרבים קיי"ל דאומרי' לאדם חטא כו' וכדאי' בברכות מ"ז גבי ר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה מ"מ י"ל לפמ"ש התוס' ביומא ו' ע"ב דק"פ אף דאתי בכנופיא מ"מ כיון דלא מייתו כולהו בשותפות מהדרי' אטהורים דלא הוי קרבן ציבור ממש וע' בש"ס דפסחים ע"ו ע"ב וברש"י שם ג"כ בזה וע' במג"א סימן תמ"ו שכ' דחמץ ל"ה עשה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא הרבי' י"ח הוי עד"ר ע"ש וע' רא"ש מ"ק י"ד וא"כ י"ל דדוקא בהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו למנין עשרה לדבר שבקדושה הוי עד"ר אבל באמירת תהלים ולימד דכל א' לומד בפ"ע ל"ה בכלל עשה דרבים ולכאורה יש להביא ראי' מהש"ס דמ"ק י"ד ע"ב דאבל א"נ אבילותו ברגל דאתי עשה דרבים דשמחת הרגל ודחי לאבילות דיחיד ומבואר דשמחת יו"ט הוי עשה דרבים אף דכל א' עושה המצוה בפ"ע אבל י"ל דלגבי אבילות דכתיב בקרא אבל יחיד עשו לך וכמ"ש רש"י שם להכי מיקרי שמחת הרגל עשה דרבים לגבי אבילות וע' במג"א סימן צ' סק"ל וע' מג"א סימן תרפ"ז סק"ג, ואף שדעת התוס' בכמה דוכתי דבלא פשע אומרי' לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד אבל הרי הרשב"א חולק בזה כמ"ש הב"י באו"ח סימן ש"ו וע' במג"א וגם בט"ז שם וע' בתשו' נו"ב מהד"ת חאהע"ז סימן ל"ז שהחמיר בזה לחוש לדעת הרשב"א יעו"ש באורך ובפרט לפמש"ל דבשעה"ד יוצאי' מצות והגית בק"ש וכאן אי לא ידליק העכו"ם הרי מי שאין בידו ללמוד בחושך יהי' אונס בדבר ויופטר מהמצוה ולמה יחטא השמש בחנם וכיוצא בזה כ' התוס' בב"ב דף י"ג בהא דכופין רבו לכתוב גט שחרור שהרי לא נברא העולם אלא לפי שנאמר לא לתוהו בראה לשבת יצרה והקשו בתוס' אמאי ל"ק משום מצות פ"ו של העבד ותי' דכיון דכל זמן שהוא ח"ע וחב"ח הוא אנוס בדבר ופטור וא"כ למה יכפו את האדון לעבור על איסור שחרור עבדו בחנם ולא מצינו שיתחייב לעבור על איסור בשביל שיבא חבירו לידי חיוב מצוה כיון דהשתא פטור לפנינו יעוש"ה ובזה מובן מה שכ' הב"ח בסוס"י ש"ו בדין אם מותר לחלל שבת להציל בתו שלא יאנסוה וכ' דכיון דהיא אנוסה ותיפטר אין לחלל שבת חנם והמג"א השיג עלי' דאדרבא כשהם אנוסימן אמרי' חטא כדי שיז"ח ואמנם הנה דברי הב"ח הם כדברי תוס' הנ"ל ודוקא היכי דלא פשע חבירו אבל מ"מ יהי' בידו עון שוגג עכ"פ שהי' לו לחקור על הדבר ולהציל א"ע וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה בשגגות לחלק בין שוגג לאונס גמור בזה ע"ש ותבין בזה אמרינן לא' חטא כשי"ח משא"כ כשיהי' אנוס לגמרי ופטור, אמנם מדברי התוס' בפ"ק דשבת במה שהביאו מהא דפסחים נ"ט דקעברו כהני' בעשה דהשלמה ומקריבי' למחו"כ כפרתו כדי שיביא פסחו וכן מהא דכהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה בשיניו דיהי' השני אונס גמור ואפ"ה כיון דלא פשע אומרי' לזה חבשי"ח וא"כ ה"נ בנ"ד וגם נראה דלפמ"ש הר"ן ביומא גבי מי שאחזו בולמוס דשוחטין עבורו ואין להאכילו נבלה והקשו כולם דשחיטה הוי איסור סקילה אבל נבלה הוי רק איסור לאו ואמאי נעבור על איסור סקילה בשביל להציל מאיסור לאו ותי' הר"ן דכיון דבאכילת נבלה יעבור על כל כזית וכזית אבל בשחיטה הוי רק איסור א' בשעת שחיטה ולכן מוטב לעבור על איסור חמור פ"א מלעבור על איסור קל כמה פעמים ע"ש וע' באו"ח סימן שכ"ח ומג"א שם וא"כ ה"נ בנ"ד מוטב שיעבור השמש פעם א' בשכירות העכו"ם על כל החורף על איסור שבות כדי שיקיימו הרבה אנשי' בכל שבתות השנה מצות לימוד וכדומה כיון דעכ"פ כשילמדו יהי' מצוה בידם, וע' בריטב"א שבועות מ"ה ע"ב שכתב דלאו דלא תגזול דשכיר שהוא בקו"ע חמור מה' לאוין של בעה"ב שהם בשוא"ת ע"ש משמע קצת להיפוך מסברת הר"ן הנ"ל אבל י"ל דשא"ה דעובר על חמשה לאוין בפעם א' ביחד כשעושק שכרו וגם אי נימא דחייב גם אח"כ לשלם הרי גם השכיר יחויב להשיב הגזילה בכל עת ויעבור גם עכ"פ בשוא"ת גם אח"כ, (וערש"י פסחים מ"ח בהא דמוטב לעבור בב"י וב"י מלעבור בקו"ע על ל"ת כל מלאכה ומוכח דב' לאוין בשוא"ת קיל מלאו א' בקו"ע והתם עובר בשניהם יחד) וע' בר"ן שבת פ' המצניע בדין הוצאת מת ע"י ככר לכרמלית ודו"ק והעירני בני מהש"ס מנחות ס"ד דלר"י מוטב שיעבור מין איסור א' כמ"פ משיעבור איסורים שונים, וע' בריטב"א שבועות כ"ט בדין נשבע שיאכל וחזר ונשבע שלא יאכל דמוטב שיעבור בקו"ע על שבועת שוא ויאכל משיעבור על שבועת שוא וביטוי בשוא"ת כשלא יאכל וזה סותר למ"ש בעצמו בדף מ ה הנ"ל, גם עלה בלבי ליישב דעת ב"ח הנ"ל דלא תיקשי עלי' מהתוס' הנ"ל דנודע דאונסא כמאן דלא עביד ופטור אבל מ"מ ל"ה כמאן דעביד וע' בש"ך ח"מ סימן כ"א ולכן התם באונסים את בתו תיפטר לגמרי דאונס רחמנא פטרי' והוי כמאן דלא עבדה כלום ולכן אין לו לחטוא אבל במצות פסח ועבודה הרי אף שיהי' אנוס ופטור מ"מ עכ"פ לא יקיים המצוה דלא הוי כמאן דעביד אבל לפ"ז יל"ע בדברי תוס' ב"ב הנ"ל דהא מ"מ לא יקיים העבד פ"ו אבל י"ל דעכ"פ א"א לכוף האדון ע"ז (ובמק"א כ' דהא דאמרי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עה"כ כאלו עשאה דאינו סותר לכללא דאונסא כמאן דלא עביד רק התם הוא ע"ד כ"ף הדמיון וכמ"ש בתשו' ח"צ סימן ע"ז מכמה דוכתי ומ"ש שם מהזוהר בהא דהיתה כאלמנה במחכ"ת נעלם ממנו דברי הש"ס סנהדרין ק"ז ע"ש ותבין) וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דמוטב שיעבור השמש פ"א כדי שיקיימו הם ברוב עם הדרת מלך (ע' יומא ע') (וע' באו"ח סימן רצ"ח דמשום ברוב עם מבטלי' ביהמ"ד וע' במג"א סימן צ סקל"ב בזה) ובכל שבתות השנה מצות לימוד התורה, ובפרט באיסור אמירה לעכו"ם שהוא שבות שא"ב מעשה כדאי' בעירובין ס"ח דקיל משאר שבותים משום דא"ב מעשה וע' בתו' פסחים פ"ט דמוטב שיעבור בס' כרת בשוא"ת ממה שיעברו רובם שלא כהוגן במה שאסור לכתחלה ע"ש, ועכ"פ יזהר השמש שלא יאמר כלום בשבת עצמו וכמ"ש בישוע"י שם להזהיר בזה, ואם באפשר שגם השמש עצמו יאמר תהלים וכדומה מה טוב, כלל הדבר שכבר הבאתי בשם תשו' הש"מ שכבר נהגו כמה גדולי' בזה וכדאי הם לסמוך עליהם ובפרט בדיעבד כשיש נר א' של היתר כגון לאמפ הדלוק מע"ש ונר שמדליק לצורך הסקה בודאי אין מקום לפקפק כלל וכמ"ש, והנה המג"א סימן רע"ו כ' בשם רדב"ז דאין להתיר שבות דאמירה אפי' בשביל טלטול רק לבני תורה ולא בפני ע"ה והרי הרמ"א באהע"ז סימן קמ"ב סעי' י"ד כתב דעכשיו אין אנו בני תורה וכ"ה ברמ"א יו"ד סימן ר"ה בשם הרשב"א והובא בב"י שם אבל כבר כ' בתשו' תשב"ץ ח"א סימן כ"ב דאי איכא ת"ח במתא דמעיין במילי דמתא חשיב כל העיר בני תורה וע"ש מה דמחלק בין הא דמבשל בשבת בזה וע' בב"י יו"ד סוס"י ר"א בשם הריב"ש גבי ממשיך מים למקוה דאין לגזור בזה בשביל שאינה בני תורה לפי שהכשר מקוה אינו מסור לכל רק לזריזים וחכמים ע"ש וה"נ י"ל בעניני ביהמ"ד שנעשה ע"פ השגחת ת"ח, וגם יעוין ביו"ד סימן שס"א סעי' א' בהג"ה דמוכח דעכשיו אין לך אדם שאינו במקרא או במשנה ומוכח דנקראי' בני תורה אבל יעוין בט"ז או"ח סימן קל"ט שכ' דדוקא בזמן הש"ס הי' הדור בעלי תורה משא"כ עכשיו בזה"ז וצ"ע שלא הביא מדברי רמ"א יו"ד הנ"ל וגם מרמ"א א"ע הנ"ל, ויותר אין פנאי להאריך, והנה במש"ל דמצות לימוד ל"ש בי' מלל"נ בדאיכא הנ"ג בהדה וחזרתי ודחיתי, שוב עלה בלבי להעיר מהש"ס דפסחי' כ"ו דדייק אביי דלא אפשר ומכוין שרי מהא דריב"ז שישב תחת צלו של היכל ודורש הלכות חג ונהנה מכותל ביהמ"ק ורבא דחי דהיכל לתוכו עשוי וק' לשי' הרשב"א בנדרים הנ"ל דגם בהנ"ג בהדי מצוה אמרי' מלל"נ א"כ דלמא התם שפיר הותר לו לישב משום דל"ה אפשר בע"א דהא הש"ס גופי' קאמר דהוי לא אפשר וא"כ אמרי' מלל"נ א"ו כמ"ש והיא ראי' ברורה בס"ד, ולפמש"ל דטעמא דמלל"נ בהנ"ג משום דהוי דשא"מ א"כ הרי התם קאי פלוגתי' אליבא דר"י דדשא"מ אסור ולא תליא בכונה ע"ש בש"ס א"כ לדידי' ל"א מלל"נ בהנ"ג לכ"ע והבן, וי"ל עוד דהוי רק מצוה דרבנן להגות כל היום ובדרבנן בדאיכא נמי הנ"ג י"ל דגם הר"ן בר"ה מודה לשי' רז"ה שם דל"א מלל"נ, ובזה י"ל ק' המל"מ פ"ה מיסוה"ת דמאי משני רבא דהוי שלכדה"נ דמ"מ מדרבנן אסור ולפמ"ש א"ש דלגבי איסורי דרבנן שוב אמרי' דמלל"נ בזה אף שהמצוה רק מדרבנן והבן ובזה י"ל דבנ"ד דהוי רק שבות דרבנן שוב אמרי' דמלל"נ אף שהמצוה מדרבנן ודו"ק.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה