אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן מא

סימן מ

ע"ד הדו"ד בראובן שסרסר לשמעון כ כבשים אצל אדון א' ולא רצה ש' ליתן רק א חמשה וחצי ר"כ בעד כל כבש והאדון רצה ששה ר"כ והפציר ר' בהאדון שיעשה למענו בכדי שירויח ש"ס וימכור בפחות ואמר האדון לש' הגם שלא רציתי פחות מששה אבל מהפצרת הסרסור יען כי הוא עני הנני מוכר בפחות והי' הכחשה בין ר' לש' וכפי דברי ר' אמר האדון בזה"ל מהפצרת הסרסור יען כי הוא עני הנני נותן ההנחה עשרה ר"כ לר', וש' שתק ונתן דראן ואח"כ סילק המותר המגיע לאדון וקיבל הכבשים לביתו ושחטם ומכרם ולא דיבר האדון כלום מהחמשה ר"כ וגם לא א"ל ליתן לר', וש' טען שהאדון אמר מהפצרת הסרסור יען כי עני וירויח ש"ס אני מניח הסך עשרה ר"כ, והנה מכח מעמ"ש הדבר פשוט שלא זכה ראובן עדיין כלום שהרי לא אמר האדון לש' ליתן לר' רק אמר שהוא נותן הסך הנ"ל לר' ובכה"ג אינו קונה במעמ"ש ואף דביו"ד סימן רנ"ח ס"ח באומר יהא לצדקה ל"מ כן היינו בצדקה דאמל"ג כמסלה"ד משא"כ בעלמא (וענה"מ סימן ס' סוסקי"ט שכ' להדיא כן לענין זכי') וראי' מהתוס' גיטין י"ג שהקשו דלמ"ל תקנת מעמ"ש הרי בלא"ה תן כזכי כו' ואי נימא דבמעמ"ש קנה גם באמר אני נותן זאת במתנה לזה א"כ שפיר יש נ"מ בכה"ג א"ו דבכה"ג אינו בכלל מעמ"ש וגם מסברא כן הוא וע' בסמ"ע סקנ"ט וש"ך סק"צ בדין שתק הלוה וע"ש בש"ע ס"ג ב' דיעות בלא אמר מנה שיש לי בידך כו' כיון דהוי הלכתא בלא טעמא, וגם הרי אמירת האדון הי' קודם המקח ול"ה שום חיוב עוד על ש' נגד האדון רק אח"כ בגמר המקח ולא אמר אח"כ כלום וע' בש"ך ח"מ קכ' סק"א בסופו וע"ש ש בש"ע סי"ח גבי שכירות דכיון דאין משתלם אלא בסוף ל"מ בי' מעמ"ש וגם הש"ך החולק שם מודה בנ"ד ועתוס' ב"ק ע' ובכורות מ"ט דהיכי דא"י לגבותו בב"ד ל"מ מעמ"ש ע"ש ואף שאח"כ נגמר המקח כיון דבשעת אמירה לא חל הקנין ל"מ כלום וכדאי' כה"ג בסוס"י קצ"א ועסימן רנ"ג ס"ה וסמ"ע שם בזה וע' בר"ן פ"ק דקידושין ויו"ד סוס"י רנ"ח גבי אמל"ג כה"ג וגם יעוין בש"ך סימן קכ"ו ס"ק צ"ח צ"ט בדין מעמ"ש בנותן עכו"ם אי מהני לגבי ישראל הלוה יעוש"ה, וגם מכח זכי' אין לדון בזה מטעם הנ"ל שהרי לא א"ל האדון לזכות ולא ליתן וגם בלא"ה כבר הארכתי בחיבורי סימן קפ"ג אי מהני זכיית הישראל לישראל חבירו בשל העכו"ם והוי סד"ד והמוחזק י"ל קי"ל ובזה מובן ג"כ דל"ש בזה דין מעמ"ש וכמו שהקשה הש"ך סקצ"ט ועכ"פ הוי סד"ד וי"ל קים לי, כלל הדבר כי מדינא לא זכה הסרסור עדיין בהסך עשרה ר"כ גם לפי טענתו, ואמנם מכח מה שמגיע לאדון נראה דכיון דלא אמר האדון להקונה בלשון תנאי שהוא מוכר באופן שיתן זאת לסרסור וכדומה וא"כ אף דקיי"ל דבמטלטלין א"צ ת"כ מ"מ עכ"פ בעינן שיאמר בלשון תנאי אבל בלא"ה הוי רק גי"ד ול"מ במטלטלין וכמ"ש המק"ח סימן תמ"ח ואני מצאתי בתשו' רמ"א סימן נ"ב שכ' להדיא דגם להסוברי' דבמטלטלין א"צ ת"כ מ"מ בעינן שיאמר בלשון תנאי שהוא מוכר לו בתנאי כו"כ אבל זולת זה הוי רק גי"ד ולא מהני, וא"כ ה"נ י"ל (ובפרט די"ל דכונתו גם לפי טענת ר' הי' הכונה רק שהוא מניח על המקח זאת ומחמת שעושה זאת מהפצרת הסרסור הוא נקרא על שם הסרסור כאלו נותן לו זאת כידוע למי שבקי בלשונם, ומהגם דמוכח כן דאל"כ הו"ל להאדון לכפול אחר גמר המקח ולומר שיתן סך זה לסרסור ולשאול אח"כ אם כבר נתן ואיך נתן לו כל הצאן לביתו ולא חקר ע"ז כלל ובע"כ כמ"ש) וגם אי נימא דכונתו שיתן זאת לר' עכ"פ לא הי' באופן שיתן זאת תיכף ולא הי' אצלו קפידא בזה כלל וגם לא תלה בזה גוף המקח שיתבטל למפרע המקח דאל"כ לא הי' מאמין להקונה שהוא ג"כ איש עני ולא הי' נותן לו הצאן לזביחה והוי רק כזקף עליו במלוה וכדין מוכר סחורה בהקפה וכמ"ש הח"מ וב"ש א"ע סימן ק"כ דאם נתן לו הגט בהקפה אפי' לא שילם אח"כ איננו גזל בידו למפרע וענה"מ סימן צ"א סק"ט ובחיבורי סימן ק"צ שם, וא"כ שוב הוי רק כהפקע"ה דבא"י לעכו"ם שרי כמ"ש בש"ע סימן שמ"ח ואף דהש"ך כ' בשם יש"ש דבדמי מקח ל"ש זאת הנה מלבד די"ל דהיש"ש לשי' דס"ל גם בפקדון ל"ש הפקע"ה וע' תומי' סוס"י ע"ב אבל גם בלא"ה היינו היכי דהמקח תלוי בנתינת המעות דאתי לידי' באיסורא אבל היכי דנתן לו המקח בהקפה הרי אתי לידי' בהתירא והוי רק הפקע"ה וא"כ כיון שלא נודע לעכו"ם אסור לישראל להודיע להאדון כמ"ש הרמ"א סימן שפ"ח סי"ב בשם מהר"ז מרוזבורג דברעה עשה וענה"מ סימן קצ"ד וע' בט"ז בהשמטות לחו"מ סימן כ"ח בזה ועמ"ש בחבורי סימן קע"ו סי"ב, ואף דבנ"ד נתן האדון זאת בדיבורו במתנה להסרסור כיון דבדיבור לבד לא נקנה להסרסור א"כ דמי לדין המבואר בח"מ סימן קצ"ד ס"ב בעכו"ם שמכר שדה לישראל בכסף לבד ובא אחר והחזיק בה דזכה אחרון וגם במטלטלין היכי דשייך הך טעמא הוי כן וכמ"ש הרמ"א שם בהג"ה שני' דעכו"ם שהי"ל משכון או פקדון ביד ר' ונתנו במתנה לש' בשטר זכה ר' במה שבידו אף דיש עודף בהמשכון וכמ"ש הסמ"ע שם סקט"ו (ועס"י ע"ב ס"מ בהג"ה וסמ"ע וש"ך שם) דאף שהעמיד את ש' במקומו ונתן לו כח שיהי' במקומו מ"מ כיון שא"צ ליתן לעכו"ם כלום הוי העכו"ם כמסולק אף דמסתמא כיון שנתן העכו"ם מתנה לש' מסתמא הוא אוהבו ואי לאו דעביד לי' נייח לא הוי יהיב לי' וכדאי' בש"ס דגיטין וכמה דוכתי אפ"ה כיון דהוא בעצמו מסולק הוי כהפקר וזכה הלה במה שבידו וה"נ בנ"ד כיון דלא זכה הסרסור עדיין בדיבור לבד א"כ יוכל הקונה לזכות מן ההפקר ומצאתי בתומי' סימן קכ"ו סוסקכ"ז שכ' גבי מעמ"ש דאם צוה העכו"ם לנפקד ליתן למקבל כבר מסולק העכו"ם והוי כהפקר רק דזה זוכה עבורו וזה ל"ש בנ"ד וגם ע"ש מדין הפקע"ה, ואף דמבואר בש"ע שם בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין המלך שלא יזכה בקרקע כו' עושים כפי משפט המלך הנה מלבד מה שאין זה ברור אם זכה הסרסור בזה בדיניהם זכי' גמורה בדיבור לבד ואף דהתוס' גיטין י"ג כ' דבדיניהם קונה במעמ"ש אבל בנ"ד הרי לא הי' מעמ"ש וכמש"ל וע' תומים סימן ע"ב סוס"ק נ"ד ודבריו צע"ג, ואם אולי ביד האדון לחזור בו שלא ליתן לו וכבר כ' בשו"ת שב"י ח"ב סימן קע"ו דלא אזלי' בתר דד"מ רק בדברים גלוים וידועים ומפורסמים לכל בלא שינוי ופקפוק כלל ומבוארים בפוסקים שכן הוא דד"מ ואין לדמות מלתא למלתא דא"כ יצטרכו הדיינים ללמוד משפטיהם והתורה חוגרת שק ע"ז ומשפטים בל ידעום כתיב יעו"ש כי נעמו דבריו, וכן מצאתי בשו"ת מהרי"ן לב ח"ג סימן ק"י ושו"ת שמ"צ ומרומז בחיבורי שם בקיצור דדמ"ד חידוש והבו דלא לוסיף עלה, וה"נ בנ"ד, ועוד שהרי כבר הבאתי בחיבורי בשם תשו' מהרש"ך דודאי לא אזלי' בשום דבר בתר דד"מ נגד ד"ת והא דמהני בסימן קצ"ד הקנין של דד"מ היינו משום דגם בדינינו כסף קונה היכי דסמ"ד ואי איכא דד"מ שפיר סמ"ד וכבר ביארתי שם עפי"ד הש"ך סימן ע"ג דהא דמבואר שם היכי דמלכא אמר לא ליקני אלא באגרתא דל"מ החזקה היינו משום דהבא מכח עכו"ם הוי כעכו"ם לגריעותא (אבל צ"ע דהא זה שזוכה מן ההפקר איננו בא מכח העכו"ם ואדרבא בא להפקיע ממנו), אבל למעליותא לשי' כמ"פ ל"ה כעכו"ם כנודע והמוחזק י"ל קים לי, ועוד דבנ"ד אין דין הסרסור כבא מכח עכו"ם דאי נימא דלא זכה איננו בא בכח העכו"ם כלל וכמ"ש בשו"ת מהרמ"ל כה"ג וע' בנה"מ סימן ס"ו סקל"ד וע"ש שכ' דמטלטלין לא תליא כלל איך הדין בדיניהם רק הכל תלוי בדתה"ק, וכבר ביארתי דנגד העכו"ם הוי רק הפקע"ה ואסור לזה להודיע להעכו"ם וזכה הלוקח בשלו ואף דבדד"מ אסור להפקיע מעות עכו"ם ודאי דאין לנו לפסוק נגד ד"ת, ואף שדעת מאירי הובא באס"ז ב"ק קי"ג דבעכו"ם הגדורים בדרכי דתות ל"ש ד"ז הנה מדברי כל הפוסקים ל"נ כן וע' בש"ך יו"ד קנ"ח בעכו"ם שאינו מקיים ז"מ וכו' וכבר נודע מד' רמב"ם פ"ח ממלכים דבעינן שיקבל ז"מ מפני ציווי מרע"ה ולא מהכרע הדעת וא"כ רוב עכו"ם שבזה"ז אינם בגדר זה וכיון דגופו מותר מכ"ש ממונו כדאי' בב"ק קי"ז וכל האיסור לשי' כמ"פ רק מדרבנן משום ח"ה כנודע וכ"ה בירושלמי פ"ד דב"ק ה"ג להדי' דכל גז"ע הוי רק תקנת ר"ג משום ח"ה אבל ברמב"ם פ"י מעכו"ם מוכח כדעת הט"ז שם אבל י"ל דלשי' אזיל דס"ל גז"ע מה"ת וע' בתוס' ע"ז ס"ד ע"ב שכ' דדוקא אחר שדנוהו ב"ד חייב העכו"ם על ז"מ שלו אבל היינו שאין העכו"ם חייב מיתה שיהי' מחויבים להרגו אבל מ"מ י"ל דאין בזה איסור וכד' הש"ך ונהי שאני רגיל לומר ולהזהיר שלא יעשו לכתחלה דבר נגד עכו"ם מכח דברי המאירי אבל ח"ו להוציא ממון והוא פשוט בפי כל ב"ד שבישראל לדון עפ"י הש"ע דהפקע"ה שרי גם בזה"ז והראוני שמבואר בב"י סימן רס"ו להדיא כן וכ"מ משאר פוסקי' וסוגי' דעלמא הכי והפוסק להיפוך הוי כטועה בש"ה עכ"פ, ומלבד כל אלה הרי בנ"ד הקונה מכחיש ואומר שהאדון הניח לו על המקח א"כ הרי אין נשבעין על נכסי עכו"ם כמ"ש בסימן צ"ה והסרסור לא זכה עדיין כלל וא"כ איננו של ישראל כלל וא"כ גם אי נימא דבנ"ד הוי גזל הרי הוא פטור נגד העכו"ם ואף דבש"ע מבואר דהיסת נשבעים בכל דבריו המבוארים שם כבר כ' בשו"ת צ"צ סימן קכ"ט דגבי כ"ה דהוי רק תקנתא דר"נ תקנתא לעכו"ם לא עבדינן ופטור לגמרי יעו"ש וא"כ אסור להסרסור להודיע להעכו"ם לבל יתבעהו בערכאות ובמק"א כ' להצדיק דברי הצ"צ מטעם אחר ואכ"מ, וגם הוי בנ"ד טענה גרועה ונגד המנהג דידוע המנהג ליתן ש"ס איזו צ"ל מכל צאן והסרסור בעצמו כפי טענותיו הפציר באדון שימכור בכדי שירויח הוא ש"ס ומדוע נימא שנתן לו האדון יותר מכפי בקשתו ויותר מהראוי וע' בחו"מ סוס"י ש"ל ובש"ך כללי מיגו וכבר נתבאר בסימן פ"ז סל"ח דאין משביעין על טענה גרועה, מכל הלין טעמא נראה ברור שהדין עם הלוקח, וגם בלא"ה נראה טענת הסרסור מרומה דהא הקונה לא רצה לקנות במקח ששה ר"כ ואין להקונה נ"מ אם שיתן להאדון או לסרסור וא"כ כל הפצרתו בהאדון הי' שיניח מן המקח בכדי שיתרצה הקונה לקנות ויוכל הוא להרויח ש"ס וא"כ איך נימא שהאדון מילא בקשתו ונתן לו ההנחה הלא הוא לא ביקש זאת כלל כי הקונה לא נתרצה בזה וזה האות שהאדון הניח זאת להקונה והדין עם הלוקח.

ואמנם בגוף הדין שכ' לעיל דאסור להסרסור להודיע זאת להאדון הנה באמת הסמ"ע סקט"ו כ' דאם ישאלנו העכו"ם מותר לו לומר שלא נתן לו כיון דהוי לגבי' כמציאה ובנה"מ הקשה מל' התוס' ב"ק וכבר ציינתי לעיל למ"ש בחיבורי סימן קע"ו סי"ב שנעלם ממנו ד' הט"ז סימן כ"ח ולפ"ד הט"ז י"ל דהסמ"ע כאן מיירי בגונא דאיכא חשש ח"ה וי"ל בזה דהיינו טעמא שכ' הסמ"ע אם ישאלנו העכו"ם והיינו דבכה"ג אם יאמר לעכו"ם שנתנו לו אולי ירצה העכו"ם שיראהו לו והמשכון אינו בידו ויוודע לו האמת אבל מ"מ אסור לישראל לומר לעכו"ם זאת מעצמו, ובנה"מ צידד לומר דכיון דנוגע להפסד ישראל ב' דגם במתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא יהיב לי' ובכה"ג אפשר דשרי גם לכתחלה והניחו בצ"ע ובאמת מצינו כה"ג בסימן שפ"ח ס"ה ב' דיעות במתכוין להוציא את שלו אם יש לו דין מסור וא"כ בזה דלכ"ע אין בו דין מסור רק דאסור לכתחלה משום דהוי משיב אבדה לעכו"ם א"כ י"ל דלא חמיר מלאו דלא תחנם דהיינו בנותן מתנה לעכו"ם דעובר בלאו והיינו דוקא היכא דעושה רק לטובת העכו"ם אבל לעצמו שרי וע' בר"ן פ"ד דגיטין ומה"ט בעכו"ם מכירו שרי ליתן לו מתנה בכה"ג אפי' לכתחלה אבל י"ל דבנ"ד גורם ח"ה במה שלא החזיר ישראל הזוכה ואסור אבל מל' הרמ"א סוס"י שפ"ח מוכח דכל האיסור רק משום משיב אבדה לעכו"ם וא"כ י"ל דבכה"ג שעושה לטובת עצמו שרי אבל י"ל דשאני התם דידוע להעכ"ם החוב ואחר שיברח הישראל יהי' ח"ה גם אם לא יגלה לו ישראל הב' א"כ בנ"ד אסור ועמ"ש בחיבורי סימן ר' בדין גרמי בכה"ג ולפמ"ש התוס' ב"ב קל"ט דמתנה לא מיחשב פסידא א"כ י"ל דבמתנה לכ"ע אסור ודלא כנה"מ הנ"ל וע' שו"ת רדב"ז ח"א סימן קל"ד שכ' לענין מזיק שיעבודו ש"ח דבמתכוין לטובת עצמו לכ"ע פטור וצ"ע שלא הזכיר כלל מדברי הפוסקים שהבאתי בחיבורי שם וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"א סוס"י מ"ה ועסמ"ע סימן פ"ג סוסק"ג, גם יש לדון בזה לפמ"ש התומים סימן קכ"ו סוסקכ"ז הנ"ל די"ל הא דהפקע"ה שרי היינו דוקא כשמתכוין להפקיע אבל כל זמן שאינו מתכוין להפקיע הוי של העכו"ם וענה"מ סימן ע"ו סק"א ג"כ בזה ולענ"ד ראי' ברורה מתשו' רש"י שהובא במרדכי פ"ק דקידושין והובא בקיצור ברמ"א סימן רפ"ב ס"ב יעו"ש במרדכי ותמצא כדברי, א"כ בנ"ד שהלוקח מכחיש ואומר שהוא שלו א"כ אינו מכוין להפקיע של עכו"ם דהוי כעודר בנכסי הגר וקסבור שהוא שלו דלא קנה כדאיתא יבמות נ"ב א"כ לפי טענת הסרסור הוי של עכו"ם ממש ומותר לו להודיע לעכו"ם ואף שיש ביד ישראל להפקיע מ"מ כל זמן שלא הפקיע אין שום איסור על הסרסור לומר לעכו"ם לתבעו וגם אי נימא דהוי הלוקח עכ"פ כעני המהפך כו' הרי במציאה ל"ש זאת ובנ"ד הוי לגבי סרסור כמציאה (ודברי סמ"ע סוסקט"ו צ"ע במ"ש דדמי למציאה דהא כבר זכה בו המחזיק והוי שלו ממש ואין לו ענין לדין עהב"ח כלל ואולי י"ל דס"ל כשי' יראים דגם אם גז"ע מותר מ"מ אינו שלו עמג"א סימן תרמ"ט וה"נ י"ל בהפקע"ה וצ"ע) אבל ז"א דאם היינו יודעים שהלוקח סובר באמת בדעתו שהאדון נתנו לו הרי א"צ לישבע כלל דגם באיא"נ פטור ובפרט לגבי עכו"ם דליכא טענת ברי כמ"ש בסימן קמ"ט וכמה דוכתי וע' בש"ך סימן ע"ב סקנ"א דהיכי דיודעין שא"י א"צ לישבע רק דאנו חושדים אותו שמא משקר במזיד וא"כ אם משקר במזיד הרי דעתו להפקיע באמת וזכה בו, אבל בגוף הדין דנד"ד אין נ"מ בזה כלל דגם אי נימא דשרי להודיע מ"מ אין להב"ד להשיאו עצה בזה וכפי טענותיהם שלפנינו זכה לוקח בדינו ובפרט ע"י ההכחשה וכמש"ל. ובעיקר דברי הצ"צ הנ"ל כתבתי במק"א דהוא נגד הש"ע סימן צ"ה ואף די"ל דהתם מיירי בע"א מכחישו אבל לא מיירי מתקנתא דר"נ אבל מ"מ הרי כל שבועת היסת הוי ג"כ רק תקנת חכמים ע' מרדכי פ"ב דקידושין ולשי' הצ"צ הרי תקנתא לעכו"ם לא עבדי', ובגוף דין כ"ה בלא עד נראה דבלא"ה א"י להשביעו דהוי רק טענת ספק וכמש"ל מסימן קמ"ט ע"ש סי"ח ובש"ך שם ועס"י קע"ו סל"ו וסמ"ע שם ועוד דהא כל עיקר טעמי' דר"נ דתיקן ש"ה מבואר בש"ס דשבועות משום דחזקה א"א תובע אא"כ יש לו וזה ל"ש בעכו"ם דפיהם דיבר שוא, אבל מ"מ צ"ע מלשון הש"ע והן אמת שבדברי הטור לא נזכר ד"ז גבי עכו"ם וע"ע לקמן סימן ש"א אבל מלשון הש"ע נראה כן ואולי קאי רק על הקדשות וקרקעות וע' כה"ג בש"ך סימן כ"ג סק"ח דמ"ש הטור וכל זה לא קאי על כל הדברים ע"ש וצ"ע,

גם במש"ל דבנ"ד דמי למכר בהקפה יש לפקפק דבנ"ד הי' סבור האדון שכבר שילם להסרסור הסך הנ"ל ובטעות נתן לו הצאן אבל ז"א דכיון דהאדון נתן זאת לטובת הסרסור וא"כ תלה הדבר בדעת ורצון הסרסור והרי הסרסור נתן לו הצאן בהקפה ולא תבעו עד כמה שבועות אח"כ ולא תבעו אז כלל וא"כ הוי כמכר לו האדון בהקפה ועתו"ס גיטין י"א ע"ב ד"ה ש"מ כו' במ"ש המקבל דעתו הוא כמו שרוצה האדון כו' יעו"ש ועתוס' קידושין מ"ו ד"ה בין הוא כו' וע' ב"מ ס"ו ותוס' ד"ה קמ"ל בהא דאדעתא דידה יהיב ש"מ גיטא ואי היא התנית מהני אע"ג דלא בדידה קיימא למשדי תנאה ע"ש ועתו"ס גיטין י"ח ד"ה א"נ ג"כ כה"ג, ובזה נראה דגם אם הי' האדון מתנה בלשון תנאי שיתן תיכף המעות לסרסור כיון שנתן לו אח"כ הצאן ולא חקר כלל אם נתן לסרסור המעות וגם הסרסור נתרצה ליתן לו הצאן בהקפה א"כ הרי אחלי' לתנאי' וקנה הצאן במשיכתם וזביחתם לכ"ע וגם למ"ד קידש ע"ת וכנס סתם ל"א דאחלי' לתנאי מודה בזה ועמ"ש בחיבורי רס"י ר"ז בשם תשו' פ"י ותבין, וע' בט"ז יו"ד סימן קע"ז סוסק"ז שכ' דכיון שנתן לו המעות ולא תבע ש"ט הוי כמחילה גמורה ע"ש וה"נ כיון שלא תבעו האדון ולא חקר כלל אם נתן לסרסור הוי כסילוק גמור לגבי האדון, ובזה י"ל לפמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו סק"י דגם במעמ"ש המוחזק י"ל קי"ל דהנותן יכול למחול א"כ בנ"ד הרי מחל האדון להלוקח.

ועוד נראה דגם אם הי' בלשון תנאי שיתן לסרסור מ"מ כיון שכבר קיבל הצאן ושחטם הרי גם גזלן קונה בשינוי וכבר כתבתי דכיון דאנו חושדים אותו למשקר א"כ דעתו לגזול וקנה בשינוי לכ"ע וגם בלא כונה תליא בפלוגתא שהבאתי בתשו' והמוחזק י"ל קים לי וא"כ נתחייב רק דמים ולא גרע מהפקע"ה דשרי כשאין ידוע לעכו"ם וכבר כ' לעיל דהא דכ' הרש"ל וש"ך שמ"ח דדרך מקח אסור היינו דהמקח בעין וכיון שאינו משלם לו הרי גוף המקח ברשותי' דמרי' קאי ומה"ט כ' הב"ח בחו"מ סימן צ"ו דהמוכר קודם לשאר ב"ח וא"כ הוי כגוזל בהאי שעתא ול"מ לשי' רש"ל גופי' דפקדון אסור להפקיע רק גם להחולקים בפקדון מודו בזה אבל בנ"ד שכבר גזלן מכבר וברשות בעלים בא לידו וקנה בשינוי ורק דמים חייב לו פשי' דשרי להפקיע דגם בכל הלואה הוא נותן לו באופן שישלם לו ואפ"ה שרי לי' להפקיע אח"כ ואינו בכלל גזל וה"נ בזה כיון דדמים בעלמא חייב לו, ועוד דבנ"ד שלא נתחייב לשלם לאדון רק לסרסור כבר הבאתי בשם הסמ"ע ותומים דהוי העכו"ם כמסולק כיון דב"כ וב"כ לא יבא לידו שום ריוח מזה ואיננו בכלל גזל כלל.

ואמנם בעיקר ד' הרש"ל וש"ך סימן שמ"ח יש לי לדון עפמ"ש התוס' בב"ק קי"ב ע"ב ד"ה אע"פ כו' שכ' בהא דדייק הש"ס שם מהא דהניח להם אביהם מעות של רבית דא"ח להחזיר דרשות יורש כרשות לוקח והקשו בתוס' דהא גם אי לאו כרשות לוקח א"ש הא דפטורים כיון דמדעת נתנם לו הו"ל הלואה ולא גזילה ומלוה ע"פ אין גובה מיורשי' ותי' דהוי כנתינה בטעות שהרי לא נתנם לו בתורת מתנה רק בתורת רבית וכיון שהמעות בעין מיקרי גזילה בעיני' ע"ש א"כ ה"נ בדמי מקח הוי גזל ממש כיון דנתן לו המקח אדעתא שישלם והמקח בעין אבל בנ"ד שכבר אין המקח בעין ואף שנתחייב בדמים מ"מ אין המעות מיוחדים ויוכל ליתן איזו מעות שירצה א"כ הו"ל רק כהפקע"ה, ובפרט להסוברים דגז"ע אינו חייב בהשבה כמ"ש הכפ"ת בסוכה ונו"ב מ"ק יו"ד סימן פ"א ונה"מ סימן שמ"ח ויד אפרים או"ח סימן תקפ"ו א"כ י"ל גם בנ"ד ואף שכ' במק"א מהתוספתא פ"ו דב"ק דמבואר דחייב להחזיר אבל היינו רק משום ח"ה ובנ"ד אין העכו"ם יודע כלל וליכא ח"ה, וכיון דבמה שאינו משלם אין בו גזל רק דע"י שאינו מקיים התנאי הו"ל למפרע גזל בידו וא"כ כיון דכבר הגזל בידו שהרי כיון שתבעו הסרסור כמ"פ ולא רצה ליתן א"כ כבר נתבטל המקח למפרע והוי גזל בידו ושוב א"צ להחזיר בכה"ג דליכא ח"ה וז"ב, וע' בב"י וד"מ חו"מ סימן קצ"ט שכ' להדי' דחוב מחמת מכר הו"ל כמלוה בעלמא והב"ח שם כ' באמת דהא דקנה היינו אם המקח בעין ונהי שכ' בח"י בשם הלח"מ וסמ"ע להיפוך מ"מ עכ"פ שם מלוה עלה וע' במח"א ה' מכירה קנין מעות סימן ד' וסימן ז' במ"ש מדברי התוס' יבמות צ"ג וריטב"א ב"מ דבנתן דמים על מקח אם חזר בו הו"ל כגזל אין מזה ראי' להיכי דנתחייב לו לשלם בעד מקח שכבר אינו בידו וגם מ"ש המח"א שם רס"י ד' מיירי בעוד המקח בידו (וע' חו"מ סוס"י קצ"א וחיבורי שם) שהרי כ' שם דהוי כעומד המקח בבית מוכר ע"ש ותבין, וא"ל דהא דסימן קצ"ט מיירי בזקף עליו במלוה דז"א דא"כ הו"ל מלוה ממש ולכ"ע אינו קונה ועמח"א ה' גזילה סימן כ"ג כ"ד ולכן הדין ברור דבכל גווני הדין עם הלוקחו' שוב מצאתי בת' הרשב"א תתו"א סימן רל"ב בדין גוי שפרע חוב בעד ישראל דהישראל פטור כדין פורע חובו ש"ח ע"ש ולהנ"ל ל יל"ע בזה.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה