שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן לח
ב"ה א' במדבר ל"ח למב"י תרל"ז לפ"ק
להרב המופלג בתורה מ' יואל שליט"א
כטארניפאל
מכתבו קבלתי היום ואני משיבו על אתר בדבר שאלתי באיש א' זקן בן שבעים שנה שדר עם אשתו נ' שנה ויש לו בית ונכתב זה נ' שנה בערכאות על שמו ושם אשתו והאיש הנ"ל בשגעון ינהג כל ימי' ואשתו הנ"ל סבלה כל ימי' מכאובות לדור עם נחש בכפיפה ועתה מתה האשה הנ"ל והניחה בנים ובנות מבעלה הנ"ל, ונשלח להם מהערכאות דעקרעטין כמשפט היורשים ועתה נשא אביהם לעת זקנתו אשה אחרת ותבע את בני' ובנותי' הנ"ל לד"ת שיתנו לו צעסיאנען בלשונם שאין להם חלק בביתו כדין הבעל שיורש את אשתו, והיורשי' טועני' כי הגם שהם לא השתדלו כלל בערכאות ע"ז אבל אחרי שבא והגיע לידם ערבס דעקרעטין אין רצונם ליתן לו פטורין אבל אין רצונם לעשות מאומה בערכאות נגד ד"ת, ורו"מ צידד בזה דמסתמא מה שנכתב על שמה מחצה זה נ' שנה הי' עבור בני' שלא יהי' עמלה לריק ונהי דמבואר באה"ע סימן צ"ב ס"ז דאחר הנישואין אין מועיל שום תנאי להפקיע זכות ירושתו דהוי מתנה עמש"ב מ"מ הרי הרמ"א כ' דיוכל להתנות להתחייב להחזיר לבני' ומסתמא גם בנ"ד הי' כן ונעשה בערכאות לתוקף ולכן הדין עם היורשים ואין הבעל יורש את אשתו, והנה באמת הדין מבואר בטוש"ע א"ע סימן פ"ה ס"ז דאם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות אבל אם תמות יורשנה ובטור הביא ד' הרמ"ה שאם מכרה ונתנה קיים אבל לכ"ע אם מתה קודם שמכרה הבעל יורשה ומבואר דלא אמרי' דמסתמא בשביל יורשי' נעשה הקנין להפקיע ירושתו ואדרבא אמרי' דנעשה רק לטובתה כל ימי חיי שאם ימות הוא בחיי' יהי' שלה ולא להפקיע זכות הירושה שיש לו עפ"י דתה"ק, וכיוצא בזה מצינו בחו"מ סימן צ"ז סכ"ח ואע"ג דבהתנה שלא יסדרו לו התנאי קיים מ"מ אם שיעבד לו כל נכסימן סתם ואפי' בכתב לו מגלימא דעל כתפאי לא אמר אלא על אצטלא בת ק' זוז, וע' בחו"מ סימן ס"א סעי' ו' כה"ג ואף דבנ"ד גם זכות אכילת פירות שייך לבעל והוא נתן לה זכות זה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה וע' בש"ך סימן מ"ב בשם מהרי"ק דבכל דבר שהוא נגד הדין אמרי' יד בעהש"ט עה"ת אפי' הב' מוחזיק דכל מה דמצינו לאוקמי אדינא מוקמינן, ועכ"פ הרי הדין מפורש דאף שנתן לאשתו מתנה מ"מ אם מתה יורשה, וא"ל דשאני בנ"ד שכתב לה כן בערכאות אדיניהם סמיך ז"א דכבר ביארתי בחיבורי סימן קצ"ד דדוקא היכי דתליא רק בסמיכת דעת מהני דיניהם נגד ד"ת אבל בעלמא אזלי' רק בתר ד"ת וע' בחו"מ סימן ס"ח ס"א בסופו דכל השטר שפסול לפי דינינו וכשר לפי דיניהם פסול וגם החולקים שם היינו דס"ל להכשיר גוף השטר אבל לא יעלה על הדעת לפרש ע"פ פירושים שלהם ולדון בדיניהם נגד ד"ת כיון דלדידן אף שקנתה האשה מ"מ חוזר לבעל מכח ירושתו אם מתה, והדבר מבואר בשו"ת שארית יוסף סימן ע"ה בדין אשה שנכתב על שמה בערכאות שפלוני מכר לה בית והאמת שהבעל נתן המעות בשביל הבית וציוה לכתוב על שמה ועתה האשה רוצה ואם הבעל אוכל פירות והביא מדברי הטור סימן פ"ה בדין בעל שנתן מתנה לאשתו דמכרה בטל אף שאינו אוכל פירות ועוד דשמא עשה כן הבעל כדי להבריח בע"ח ולא גמר ויהיב לה ודוקא היכי שנכתב בערכאות שהוא שלו ונתן לה הרי הב"ח חוזר וגובה גם מהאשה ול"ש לומר שעשה כן להבריח אבל בנ"ד שנכתב מתחלה על שמה והב"ח לא יוכל לטרוף ממנה י"ל דלהבריח עשה כן ועכ"פ אין לה כח בהם יותר מבנכסי מלוג עכת"ד שם ובאמת מ"ש דלהבריח עשה ודוקא היכי דב"ח חוזר וגובה ממנה ל"א כן לפ"ז יש לבטל בזה"ז כל המתנה דידוע בזה"ז בנימוסיהם אין הב"ח חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע ע"ש הלוקח אבל כפי הנראה ד"ז כתב רק לסניף ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח וראי' ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוע"ב גבי ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה קודם נישואין כתבתינהו לברתה אינסבא ואיגרשה אתאי לקמי' דר"נ וקרעי' לשטרא משום דס"ל שטר מברחת הוא דאפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ומסיק דדוקא בכתבה כל נכסימן ולא שיירא כלל אבל במקצת קנתה שפיר ולא תלינן בהברחה ולשי' רש"י גם בכולה דוקא בהודיעה לעדים דלהברחה עושה כן ולשי' התוס' כיון דגלתה דעתה סגי וע"ש בר"ן בשם רי"ן מג"ש דכל דאמרה בעינא לאנסובי הוי אומדנא דמוכח דלהבריח עשתה וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גי"ד כלל לא תלינן בהברחה ואפי' אי נימא דגם בזה איכא אומדנא היינו בנתן כל נכסימן ולא שייר כלום אפשר דהשא"י מיירי באמת בכה"ג ומשא"כ בנתן רק מקצת וכהא דנד"ד, ועכ"פ מבואר מדברי השא"י דגם בנתן לה בערכאות לא עדיף מנכסי מלוג דמכרה בטל ומכ"ש שהבעל יורשה. ולכאורה י"ל לפמ"ש הר"ן שם בהא דכתבה מהיום ולכשארצה דלשי' הרמב"ם דירושת בעל דרבנן אע"ג שלא קנה מקבל מ"מ אין הבעל יורשה ואע"ג דגם בנכסים שאין ידועים לבעל יורשה היינו אם לא גלתה דעתה כלל להקנותו לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשי' ע"י מקבל מתנה זה שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל מדרבנן להרמב"ם בהכי סגי לעקור ירושתה מבעלה ע"ש א"כ י"ל דה"נ בנ"ד זכתה ליורשי' אך מלבד דהר"ן שם חולק ע"ז וגם כל הפוסקים חולקים ע"ד הרמב"ם אף גם לשי' הרמב"ם היינו היכי דנתנה לאחרים י"ל דזיכתה ע"י המקבל ליורשי' אבל בנ"ד אינה יכולה לזכות עבורן אם אין רצון הבעל בכך שתזכה בשבילן והרי הדין מבואר דאם נתן הבעל מתנה לאשתו אם מתה יורשה ובע"כ כמ"ש, וע' בשו"ת נאות דשא סימן קל"א בדין נתחייב ראובן להחזיר ליורשי' אם מהני מחילת האשה ובמח"כ נעלם ממנו דברי מהרי"ט ח"א סימן ל"ח יעו"ש באורך, וע' בב"י אה"ע סימן קי"ח בשם תשו' הרשב"א שכ' וז"ל בדין ראובן ואשתו שעשו תנאי ביניהם בקנין שאם תפטר היא בחיי' יחזיר כל מה שהביאה וכו' אבל מה שמספק עלי ענין השטר לפי שאני רואה שלא חייב עצמו הבעל ולא קנו מידו ליורשים אלא שקנו מידו ללאה אשתו וגם ללאה לא חייב א"ע ולא קנו מידו ליתן לה אלא אמר לה הריני לוקח לה בקנין שאתן לפלוני כו"כ וא"כ במה נשתעבד ליורשים שהרי לא קנו מידו להם וגם ללאה לא קנו ליתן לה ושיזכו הם מחמתה וכל האומר קנו ממני לראובן שאתן לשמעון במה קנה שמעון כו' עכ"ל ומזה נראה לכאורה דאם קנו מידו ליתן לאשתו גם יורשי' זוכים הם מחמתה אך באמת מבואר בב"י סימן פ"ה בשם הרשב"א א גופי' דהנותן מתנה לאשתו אם מתה יורשה ובע"כ צ"ל דכונתו כאן רק היכי שאמר לה כן בפירוש שיזכו מחמתה אבל בסתמא לכ"ע לא זכו יורשי' כלל.
ואם אולי כונת רו"מ דשמא אמר לה בפירוש שתזכה ליורשי' אבל איך נוכל להפקיע זכות ירושתו מספק ואפי' היכי דהספק השקול לפנינו קיי"ל אין מוציא ספק מידי ודאי וכמבואר ביבמות ל"ח גבי נפל הבית עלי' ועל אמו יורשי הבן אומרי' האם מתה תחלה ויורשי האם אומרי' הבן מת תחלה דמעמידים הנכסים בחזקת היורשים שהם ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי, ומכ"ש בנ"ד שאין כאן סברא להסתפק כלל ובמה איפוה נוכל להקפיע זכות ירושתו וע' רש"י ותוס' ור"ן כתובות פ' אי נכסימן בחזקת יורשי בעל או בחזקת יורשי האשה, והא דכ' הרמ"א סימן צ"ב דאם מתחייב להחזיר ליורשי' מהני היינו היכי דנתחייב בקנין בחיוב המועיל וכמ"ש הרשב"א שבב"י סימן קי"ח הנ"ל אבל במה שכתב בערכאות על שמה לא נפקע זכות ירושתו וכמ"ש, כנלפע"ד פשוט, ואף דטענין ליתמי גם מספק מ"מ אין להשביע לשכנגדו מספק וכמ"ש הש"ך סימן ע"ב ס"ק קמ"ב ולכל היותר אם יקב"ח שלא אמר כן יופטר, ויל"ע בש"ך סימן צ"ט סקי"ג.
ומה שנסתפק כת"ר באם שהדין עם הבעל אם מחויבי' לחתום צעסיאן והביא דברי שו"ת שו"מ בשם שו"ת פ"מ שפסק דא"צ לחתום וגם הביא מ"ש בחיבורי סימן קפ"ד, והנה מ"ש שם דדוקא מכירה הוי זילותא אבל צעסיאן דהוי רק מחילה לא מלבי כתבתי כן רק הבאתי כן בשם גדול א' בתשו' והוא הרב הגאון הצדיק אבד"ק צאנז שכ"כ בתשו' כת"י אבל צדקו בזה דברי רו"מ דצעסיאן דמי למכירה ולא יתכנו דברי' רק בעזבון של מעות שבזה בידה לחתום רענים שסילקו לה כל המגיע, ודברי שו"ת שו"מ כבר ראיתי והוא גם במהדורא תנינא ח"א סימן א' והביא ראי' מהר"ן פ' השולח שכ' דאף דלא תסגיר עבד כו' א מ"מ אין כופין רבו לכתוב שטר שחרור ובאמת שאין זה ראי' כלל דהתם לא הוי עדיין בן חורין ולא פקע העבדות ממנו רק שאין מחזירים אותו לבעלים אבל אם חזר מאלי' הו"ל עבד ולכן אין כופין אותו לשחררו אבל בנ"ד הוי גזל גמור מדתה"ק וכופין על מדות סדום ותליא רק היכי דהו"ל זילותא לגבי' וכמ"ש בחיבורי, ולכאורה יש לדון דל"ה זילותא רק כשכותב שטר מכירה אבל מתנה לא הי' זילותא לגבי נותן אבל י"ל דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' ל"ה יהיב לי' מתנה וכדאי' בגיטין נ' ואף דהרא"ש בסופ"ק דגיטין גבי תן כזכי כ' דרגילות הוא שאדם נותן לאוהבו אע"ג דלא עביד נייח נפש' מ"מ כיון דלפעמים היו כן משום הנאה הוי זילותא ובאמת מהש"ס מגלה כ"ו גבי ביהכ"נ דפליגי אי מתנה כמכר וקיי"ל כמאן דשרי ולכאורה היא סתירה להרא"ש אבל י"ל לפי המבואר בפסחים ע"ד דכל היכי דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כהמיקל ועסמ"ע סימן ש"נ דבממון קיי"ל קולא לנתבע בהך פלוגתא וכ"ה בתוס' ב"מ צ"ה ע"א וע' בר"ן פ"ב דע"ז א"כ התם במגלה קיי"ל כהמיקל אבל בנידון הרא"ש גבי תן כזכי לא מפקינן מחזקת מ"ק ולכן ס"ל דל"ה תן כזכי במתנה ויוכל הנותן לחזור בו וע' ברא"ש פ"ק דב"מ בהא דדף ט"ז אי מתנה כירושה או כמכר דמבואר שם דאין להוציא מיד גזלן והוא כדברינו וצל"ע בח"מ סימן רל"ה גבי תקנת פעוטות דקיי"ל ג"כ דמתנה כמכר וע' יו"ד קי"ז לענין סחורה בנו"ט, וא"כ בנ"ד א"א לכופו לחתום דיוכל לומר דזלותא הוא לגבי', וע' בכורות נ"ב לענין אי מתנה כמכר לצאת ביובל דלר"מ ל"ה מתנה כמכר ואפי' רבנן לא פליגי רק משום דילפי מתשובו לרבות המתנה ומוכח דבעלמא לכ"ע לא הוי כמכר וע' רשב"א ב"ק ע"ח גבי ונתן לאחר דפשי' לי' דבעלמא מתנה לאו כמכר וגבי דו"ה משום דנשתרש בחטא וע' בירושלמי ור"ש פ"ב דמעשרות מ"א דאע"ג ג דמקח קובע מ"מ אין מתנה כמכר ומוקי לה כר"מ וצריך עיון דבעלמא גם רבנן מידו וע"ע בירושלמי פ"א דמע"ש ה"א ומרה"פ שם ואכמ"ל, והנה בש"ס דכתובות מ"ט בהא דהכותב נכסיו לבני' דהוא ואשתו נזונים מהם כ' רש"י דאע"ג דמתנה כמכר לענין שיעבוד היינו באחר אבל בבנו י"ל דנתן לו מתנה בחנם בלא טובה ע"ש (וע' ר"ן נדרים ל"ד ע"ב שכ' דאיכא טה"נ באב המחזיר להוריש לבני' אבל י"ל דמ"מ אינו בשביל טובה שעשה לו מקודם) א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בן לגבי אב לא הוי זילותא כלל אי יהיב לי' מתנה כיון דדרך הוא ליתן מתנה בחנם וע' ב"מ ט"ו ע"ב דאי אתמר בהא דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה אבל גבי אחותו אימא מודה לי' כו' הרי מבואר דגם לאחותו עביד אינש דיהיב וע' בש"ך ח"מ קמ"ו סקי"ז ואף דהמל"מ פ"ד מעבדי' ה"א כ' בשם מהרח"א דשאר קרובים דמו לנוכראה מ"מ בבן לגבי אב י"ל דמודה והא דכתובות ע"ט דקאמר דאפי' לגבי ברתי' נפשי' עדיפא לי' היינו בנותן כל נכסימן אבל מקצת נכסימן עביד איניש דיהיב וא"כ י"ל דבכה"ג לכ"ע ל"ה זילותא וכופין על מ"ס אך לפמ"ש התוס' בב"ב דף ע"ז ע"א ד"ה חוזר כו' י"ל דגם במתנה הוי זילותא וע"ע בט"ז חו"מ סימן רמ"ב ס"ג ועתו"ס כתובות נ"ה ע"א ד"ה כתוב מחלוקת ר"י וריב"ם בזה, ומ"ש רו"מ די"ל דכיון דיש חשש שיבזבז נכסימן ולא יושאר להם נחלה במותו אין מחויבי' לחתום תמהני דהרשות ביד כל אדם לבזבז מעותי' בחיי' וא"כ איפוא מדוע יחשב זאת להם לזכות אחרי שמחויבי' להחזיר לו את שלו ודוקא גבי זילותא שאין עליו חיוב לבזות א"ע עבור אחרים משא"כ בזה וגם יעוין בנמוק"י סופ"ב דב"מ גבי פריקה דמשום כבוד הותר צב"ח ולא משום הפסד ע"ש בשם הרנב"ר ומכ"ש בנ"ד שאינו הפסד כלל כיון דאינו שלהם ומהגם די"ל דכיון דמדינא הוא של האב וא"כ מחויב הבן מכח מצות כיבוד לקבל עלי' גם זילותא דלא עדיף מקרעו בגדי' ותפחו על פני' המבואר ביו"ד סימן ר"מ ס"ג, ובזה י"ל דלכ"ע מחויבי' לחתום וגם הפ"מ לא קאמר רק באחים ואחיות שאין מחויבי' לכבד זא"ז משא"כ בבן לגבי אב וראי' מגיטין מ' דמשום מלדה"מ כופין היורשי' ובתוס' ל"ח סוע"א כ' דכופין לכתוב גט שחרור, והרי מלדה"מ הוי רק לפנים משה"ד כמ"ש השב"י ח"א קס"ח וע' תשב"ץ ח"ב י"ג וע' בדברי הר"י אבן שועב פ' ויחי בשם הרמב"ן דנלמד מבני יעקב דכתי' ויעשו כו' כאשר ציום ומכ"ש במקום כיבוד דאורייתא, ומ"ש רו"מ דאינו מחויב להניח לזרוק כיסו לים תמהני דהא מבואר ברמ"א שם דדוקא במקום חסרון כיס ממש אבל אם הוא רק מניעת הריוח לבד אסור בכל ענין ובנ"ד הוי רק מניעת הריוח כיון דמדינא הוא של האב, ובאמת שיש לי לתמוה מד' הרמ"א הנ"ל שמקורו מד' הר"ן וראייתו מהא דדמא בן נתינה ובריטב"א שם מבואר יותר דאף שהריוח מזומן הוי רק מניעת ריוח ולא היזק והביא ראי' מדין חה"מ דיש חילוק בין היזק מגופו ובין מניעת הריוח, ומזה תמי' לי ע"ד הב"י באו"ח סימן תקל"ט בשם הריב"ש בהא דלמזבן משיירתא בחה"מ דכיון שהסחורה בידו והריוח מזומן הוי היזק ממש ולא הזכיר כלל מדברי הריטב"א והר"ן הנ"ל ודבריהם מוכרחים מהש"ס, ועכ"פ מפורש ברמ"א דבמקום מניעת ריוח לכ"ע מחויב בכבודו של אב וא"כ ה"נ בנ"ד אך דאכתי יש לי לדון בזה דנהי שכתבתי לעיל דאין זוכים בנחלת האשה בטענת ספק שמא נתחייב באופן המועיל ליתן ליורשי' דאין ספק מוציא מידי ודאי מ"מ לענין כפיי' לחתום על פיטורין שוב י"ל דכיון. דהם מוחזקי' בזה אין בידינו לכופם וראי' לזה מהא דרפ"ק דב"מ זה אומר כולה שלי כו' ובתוס' הקשו דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי ותי' שם סתום כמ"ש התומי' סימן ק"ד סק"ז וע' בלב"א חולין קל"ב וע' תוס' ב"ב ל"ג ד"ה ה"ג כו' דמוכח להיפוך ודו"ק והעיקר כתי' הפ"י שם דהיכי דזה מוחזק א"א להוציא מידו מה שהוא מוחזק בו יעו"ש וה"נ בזה.
ולכאורה י"ל הרי כפי שהי' נכתב על שמה זה נ' שנה א"כ עדיין לא הי' היורשים אז בעולם וכבר הבאתי בחיבורי רס"י ר"י בשם הח"ס חחו"מ סימן ק"כ דאף דאדם מחייב א"ע בדשלב"ל מ"מ לדשלב"ל לא מהני כלל ואף שהבאתי שם בשם גו"ר להיפוך הנה מצאתי אח"כ בתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן פ"א דמבואר כדברי הח"ס אבל מלבד שמדברי תוס' ורשב"א בפ"ק דגיטין בסוגי' דמעמ"ש נראה להיפוך ועכ"פ המוחזק י"ל קים לי אף גם בלא"ה הרי קיי"ל דהמקנה לבנו קנה וגם הבאתי בשם מבי"ט דגם לבתו מהני קנין ואף דהרמ"ע כ' להיפוך הנה מדברי נימוק"י פ"ט דב"ב במשנה דאם ילדה זכר יטול מנה והוא מקור הדין דסימן ר"י שם ויעו"ש בנמוק"י וימצא מפורש דגם לבתו מהני וכדעת מבי"ט, וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דטענינן ליתמי ואפי' במלתא דלא שכיח הוי ספיקא דדינא אי טענינן ליתמי ועסימן ק"ח וכמה דוכתי, גם י"ל לפמ"ש השעה"מ פ"י דמקוואות כלל ז' דלשי' קצת פוסקים בדרבנן לא אמרי' דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ לשי' הרמב"ם דירושת בעל דרבנן שוב גם מספק אין להחזיק הנכסים בחזקת בעל, גם י"ל לפמ"ש הרא"ש רפ"ב דכתובות סוס"י א' דהא דטענינן ליתמי הוי טענת ברי ולא מיקרי טענת ספק ואע"ג דלר"ג דוקא בברי וברי מ"מ כיון דטענינן ליתמי מה דמצי אבוהון למיטען חשבי' לה לטענת ברי א"כ שוב י"ל דמוציא מידי ודאי להחזיק ביד היתומים.
עוד יש לי לדון בזה דהא עיקר טעמא דאחר נישואין א"י להתנות משום דכבר זכה בירושתה דהוי כבא לידו כמבואר בש"ס דכתובות וטוש"ע סימן צ"ב א"כ לפ"ז י"ל דהיינו דוקא היכא דאין ביד האשה לכופו בכל עת שיגרשה הוי כבא הירושה לידו אבל היכי דמדינא כופין אותו שיגרשה בכל עת שתרצה האשה א"כ ל"ה כבא לידו כיון דבידה לכופו בב"ד וזה מיקרי בידה וכמ"ש התוס' בגיטין מ"א דהיכי דאפשר ע"י כפי' הוי בכלל אפשר לקיים שניהם והן אמת דמהש"ס דגיטין פ"ד א' דקאמר אטו בדידה קיימא לאיגרושי ובתוס' הקשו דהא בידה לטעון מאוס עלי וכפינן לי' לגרשה וגם משום דבאיסור א"א קיימא עלי' ותי' דמ"מ יכול הבעל לדחותה ולא בדידה קיימא ע"ש ומוכח דל"ה בידה מ"מ לענין ירושה היכי דמדינא כופין ואינו רוצה שוב אינו יורשה דלא עדיף ממורד על אשתו המבואר ברמ"א סימן צ' ס"ה בסופו בשם הגמ"ר דאינו יורשה וא"כ כפי הצעת השאלה שהבעל איש משוגע וכל ימי' ציער אותה במדון וריב וא"א דר עם נחש כו' בודאי בכה"ג מדינא כופין אותו לגרשה וכן מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ב סימן ח' שפסק להדיא דאם הבעל אדם קשה בקטטה וא"י לסבלו ובפרט שאינו זנה דאפי' אם באה לב"ד ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום כי א"א נתפס על צערו וכופין אותו בשוטים לגרשה והדיין שדן להיפוך מנדין אותו יעו"ש כי ד"ז נעלם מהאחרונים וע' בש"ע סימן קנ"ד ס"ג באינו זן ורגיל לכעוס ולהוציאה מביתו דכופין להוציא אבל דין תובעת כתובתה לא נזכר שם וגם מבואר מהתשב"ץ דגם אם אינו מוציאה מביתו הדין כן וא"כ שוב בכה"ג לא הוי כבא לידו עכ"פ ויכול להתנות עמה גם אחר נישואין וע' כה"ג בתה"ד סימן של"ט שהובא ברמ"א א"ע סימן צ' סי"ד בסופו בדין ישראל המחזיק מדד"מ בנכסי עכו"ם וביד העכו"ם עוד לפדותו והישראל רוצה למכור הנכסימן לאחר והאשה מעכבת בחוב כתובתה וכ' דכיון דביד העכו"ם לפדותן אין לו דין קרקע וקצת ראי' מב"מ ע"ג ותוס' וש"מ דהיכי דהדבר הי' של אחר ועדיין ידו בו לזכות בו אע"ג שיצא מרשותו עדיין הוא בכחו וידו באמצע וע' גו"ר ח"מ כלל ג' סימן ל"א בזה, וה"נ בנ"ד הוי ביד האשה, ועסמ"ע סימן ק"ד סקל"ב ב' דיעות אי שיעבוד וגביית ב"ח דמי למכירה משום דבידו לפדותו וע' מג"א סימן ד"ש בדין עבדי' ושפחות שבידם להמיר דל"ה כשפחה ועבד כיון דבידם להפקיע א"ע מת"י וא"כ כפי שכ' רו"מ דהאשת היתה הנו"נ ועקרת הבית וכל הריוח נעשה על ידה והוא איש משוגע א"כ לפמ"ש המל"מ פכ"א מאישות דנשים המכלכלות בעליהן מע"י הם שלהם משום דיכולה לומר קים לי כהסוברים דמציאתה לעצמה, ומכ"ש בנ"ד שכבר נתן לה במתנה עכ"פ חצי הבית ואם הי' כופין אותו לגרשה הי' חצי הבית שלה ושפיר הי' יכול להתנות עמה גם אחר נישואין שלא יירשנה ושפיר טענינן ליתמי ואף דבאמת אין בידינו להפקיע זכותו כיון דנכסים בחזקת בעלה וע' ריב"ש סימן ת"ד דהא דהאשה מיקרי בעהש"ט משום דהבעל מוחזק בנכסים ע"ש וע' כתובות דף פ' הנ"ל וע"ש פ"ג דהאשה הוי בערש"ט ולהוציא מיד אחר לא טענינן ליתמי וכמ"ש הש"ך סימן ע"ב ס"ק קמ"ב מ"מ לענין לכופם על החתימה דהוו מוחזקים שוב י"ל דין כופין אותה דשמא התנה עמה עכ"פ אחר נישואין שלא ירשנה, ובמק"א העירותי בד' מל"מ הנ"ל מדברי הרשב"א שהובא בב"י א"ע סימן צ"ה דאין האשה מחויבת לעסוק בריבית וכדומה וא"כ בכה"ג י"ל דהוי כהעדפה ע"י הדחק וע' בב"מ שם אבל מדברי תשו' הרא"ש שהובא בב"י א"ע סימן ק"ס מבואר דגם מה שמרוחת בסרסורית הוא של יבם וגם מדברי העיטור שהובא בב"י חו"מ סימן קע"ז וד"מ סימן ע"ר מבואר דגם ריוח סחורה לאב וע' ברמ"א סימן ע"ר ס"ב דגם באשה שייך לבעל אבל עכ"פ היינו אם הוא זנה אבל בנשים המכלכלות בעליהן, כבר הבאתי ד' המל"מ דהיא לעצמה ובפרט בנ"ד דכבר נתן לה זאת ולכן לפענ"ד הדין עם היורשים במה שאין רוצים לחתום לו צעסיאן, והנלע"ד כתבתי.