אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן לז

סימן לו

ב"ה א' בהעלותך תרל"ז לפ"ק יאזלוויץ. להרב המאה"ג מו"ה ישראל פרנס נ"י

דומ"ץ דק' טארנאפאל. מכתבו קבלתי היום ואני משיבו על אתר ע"ד השאלה בראובן שקנה מש' בשבט אלף מדות י"ש במקח תשעים צ"ל כל מדה ממקום פ' לקבל עד ר"ח ניסן ונתן אדראן ב' מאות ר"כ היינו כ' צ"ל על כל מדה והמוכר נתן לו שלוס צעטיל והגיע הזמן הנ"ל והוזל הי"ש כ"ה צ"ל על כל מדה והמוכר שתק ולא הודיע לו כלום והלוקח לא בא לקבל הי"ש ולסלק מותר המעות עד שעבר זמן עד ר"ח תמוז וחזר ועלה השער עד שיש עשרים צ"ל ריוח על כל מדה היינו שנעשה מאה ועשר כל מדה ובא הקונה ותבע את המוכר לדין שיתן לו הי"ש והמוכר הנ"ל הי' לו במקום הנ"ל כמה אלפי' מדות י"ש והוא מוכר בכל עת וגם בעת הזול מכר כמה אלפי' מדות וגם עתה יש לו עוד למכור ממקום הנ"ל וטוען המוכר דכיון שלא בא לוקח לקבל הי"ש בזמנו מכר הי"ש על חשבון לוקח בזול ותובע עוד ממנו חמשה צ"ל שהי"ל הפסד יותר מן הדראן והלוקח טוען שלך מכרת כיון שלא התרית בי לקבל הי"ש נמצא שהרחבת לי הזמן עד עתה ומחויב אתה ליתן כעת הי"ש שלי עכת"ד. ורו"מ לא כ' שום גי"ד לדינא מטעם המבואר במכתבו וביקש מעמדי להודיעהו דעתי, והנה מקודם אבאר בדין אם הי' בזה קנין גמור איך הדין, ולכאורה נראה דכיון דהי' המוכר מחויב לעשות שומת ב"ד ולהתרות בהקונה כמבואר בח"מ סימן ע"ג גבי מוכר משכון א"כ אין המוכר נאמן כלל לומר שמכר הי"ש של הקונה דאאמע"ר ואפי' במנהג רמאות בעלמא מבואר בחו"מ סימן קפ"ג ס"ב בהג"ה בשם הר"ן דבקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאה למשלח וא"נ לומר לעצמי קניתי אבל בחיבורי שם הבאתי בשם כמה ראשונים דס"ל דלפטור א"ע אדם מע"ר וכעת נראה לפמ"ש הרמב"ם סופי"ח מהל' סנהדרין דטעמא דאאמע"ר משום ספיקא שמא נטרפה דעתו וכדומה א"כ א"א להוציא ממון מידו עכ"פ, וא"כ המוחזק י"ל קי"ל, ואולם הנה בחי' סימן ק"צ סט"ו הבאתי בשם עה"ג סימן ז' בדין מי שנתחייב בקנין להעמיד איזו סחורה ליום פ' ותשליש שט"ח באוהיו"מ שבאם לא יקיים כן ימסור השליש השט"ח לשכנגדו ועבר הזמן ולא העמיד הסחורה והלה לא תבעו והשיב דכיון דלא תבעו הו"ל כהרחיב לו זמן והביא מש"ס דב"מ קי"א יכול אפי' לא תבעו ת"ל לא תלין אתך לדעתך וגם בשו"ת ג"פ סימן ע"ד העלה כה"ג וגם הרשב"א החולק בסימן ע"ג היינו בשבועה אבל בעלמא כ"ע מודו דבעי תביעה ואף די"ל דדוקא היכי שצריך להוציא דבר מחבירו צריך תביעה אבל בנ"ד שהי"ש בידו ויוכל למכרו בכל עת א"צ לתבעו ז"א דהא מבואר בסימן ע"ג סעי' י"ב גם גבי משכון דצריך לתבעו ולהודיעו אם ישנו בעיר וא"כ ניהו דאמרי' דלמיפטר נפשי' מע"ר מ"מ בכה"ג דאמדי' לדעתי' דלא קפיד עלי' והרחיב לו זמן שוב י"ל דלכ"ע א"נ וכבר כ' בא"ז הגדול ה' יבום וקידושין סימן תרי"א להוכיח מכמה דוכתי דהיכי דהכריעו חז"ל דעת האדם אינו נאמן לומר שנתכוין בענין אחר וכהא דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ולא שביק אינש מידי דאית לי' הנאה כו' ודוקא במקום שאין המעשה לפנינו רק שהוא בא להישאל לב"ד ואומר כו"כ נתכונתי נאמן אבל אם המעשה לפנינו א"נ לומר בהיפוך יע"ש באורך, והרי גם לענין מחילה בטענו חטים והודה בשעורי' דלשי' כמ"פ טעמא משום דמחל ואפי' אם יאמר שלא מחל וישבע אינו נאמן וה"נ בזה, ואף שיש לו מיגו לומר שתבעו בזמנו והתרה בו לקבל הי"ש אפ"ה הוי כמיגו במקום חזקה דאנן סהדי דמחל. אך דלכאורה י"ל דאם המוכר ג"כ קנה הי"ש מאיזו אדון לקבל לאחדים בזמן זמנים מדי חודש בחדשו כנהוג וא"כ כשמכר לזה הי"ש מחודש ניסן הוברר למפרע כי הי"ש שקבלו שם בחודש הנ"ל הוא של תקונה וניהו דביד מוכר להחליף וליתן לו י"ש אחר ולקבל בחודש הנ"ל י"ש שהי' לו לקבל בחודש מאוחר וכמ"ש כה"ג התוס' בב"מ ס"ד ב' ד"ה האי קרוב לשכר כו' ועי' ע"ז ס"ג ע"א התבעלי בטלה סתם, מ"מ במחילה לבד לא זכה לוקח כלל בי"ש אחר והי"ש שקנה מתחלה הוא שלו כמקדם וא"כ אם יבורר שמכר המוכר הי"ש שהי' צריך לקבל בחודש הנ"ל לאחרים הרי לפנינו שנמכר הי"ש של הקונה ואפי' אם הרחיב לו זמן בפירוש לא זכה לוקח בדיבור בעלמא ויוכל מוכר אח"כ לחזור בו (וע' רש"י ותוס' שבועות י' שנחלקו בדין זוכה לאחר אם יכול להחליף וליתן אחרים אבל בנ"ד לכ"ע יוכל להחליף ברצון לוקח אבל מ"מ לא זכה לוקח בדיבור וכמ"ש) ואף דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה הרי לשי' הב"ש סימן קל"א ופ"י ביצה ל"ח הוי רק מספיקא ובדאורייתא להחמיר ולא להקל וכ"ה בבעה"ע אות ח' חלוקת קרקעות להדיא וע' בשו"ת פ"י להמג"ש ח"ב חו"מ סימן צ"ה בשם חי' הרמ"ה לב"ק דמוכח ג"כ כן ובפרט לפמ"ש תויו"ט פ"ח דפסחים דהא דבדאורייתא א"ב הוי רק חומרא דרבנן א"כ פשי' דהוי רק להחמיר ולא להקל דלא באו חכמי' להקל על ד"ת אלא להחמיר כמ"ש רש"י חולין י"ג ע"א ד"ה אי דרבנן וזבחי' נ"ו ע"א ד"ה והתניא וכ"ה בנדה נ"ט ע"א ועתו"ס ב"ק ע"ט סוע"א ור"ן פ"ב דפסחים ועוד בכמה דוכתי, וא"כ בממונא אזלי' קולא לנתבע ואמרי' דיש ברירה וכמ"ש מהרי"ט ח"א סימן כ"ב וסימן ס"ג להדיא ואמרי' דהוברר למפרע שזהו הי"ש של הלוקח. וגם לפמ"ש הרשב"א בתשו' חלק תו"א סימן פ"ב ליישב הא דבית בביתי אני מוכר וק' נימא א"ב והעלה דהיכי דהקנין מצי לחול בשעה שהוברר הדבר ואצ"ל דהוברר למפרע קודם ברירה לכ"ע י"ב יעוש"ה ובנה"מ סימן ס"א זכה לכוין מדעתא דנפשי' לחילוק זה וע' בתשו' הריב"ש סימן רכ"ח בעובדא שנתן המלך חותמו שהב"ד ונאמני' יעשו ברירת ל' אנשי' והם בחרו בשנים מהם שיעשו הברירה והביא מתוס' ב"ק דהיכי דאצ"ל הוברר למפרע רק שיהי' הענין משעת בירור ואילך לכ"ע י"ב וסיים וז"ל וה"נ בנ"ד אם אמרו בפי' שהם מסכימים בברירת הל' שיעשו השנים לאחר שיעשוה אז לא היינו צריכי' לטעם ברירה אבל כיון שבשעה שהסכימו עליהם לא הי' נתברר עדיין ול"א בפי' שיחול הסכמתם לאחר שיעשוה השנים ומוכרחים לומר כשבררום השנים הוברר הדבר למפרע שאלו הם שביררום הנאמני' והב"ד ואנן קיי"ל דבדאורייתא א"ב עכ"ל ומזה נראה קצת היפוך ד' הרשב"א דגם בבית בביתי לא אמר שיחול הקנין בשעה שיבורר ואפ"ה מהני כיון דעכ"פ אפשר שיחול באותה שעה ועכ"פ ד' רשב"א כן הוא וע"ע בחי' רשב"א ב"ק ס"ט בזה וע' שו"ת ב"א חא"ח סימן מ"ה וחיו"ד סימן ע"א באורך בד' רשב"א הנ"ל ועכ"פ לשי' רשב"א ה"נ בנ"ד הרי קנין הכסף מועיל גם בשעת ברירה וע' חו"מ סוס"י קצ"א וא"כ שוב אמרי' י"ב לכ"ע לשי' רשב"א, אך די"ל דבנ"ד דבשעת ברירה הרי תוזיל השער יותר מכדי אונאה ולא יוכל המקח לחול באותה שעה כפי שער שקנה ובע"כ דנימא דהוברר למפרע א"כ שוב א"ב אבל גם בלא"ה מכח טעם הראשון אזלי' קולא לנתבע ואמרי' די"ב, אבל מלבד שלא אדע אם בנ"ד כן הוא אף גם בלא"ה כיון שנתבאר דביד מוכר למכור י"ש המאוחר קודם א"כ י"ל דלכ"ע אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' וכמ"ש הרא"ש בב"מ פא"נ סימן י"ז גבי הלויני ודור בחצירי ואמרי' די"ש שלו מכר ושל לוקח נשאר עומד עוד והשתא הוא דאתרע וכעין מ"ש הט"ז ח"מ קע"ו סי"ב ועי' בט"ז יו"ד קע"ז סקי"א בשם ד"מ דאפי' יאמר מקבל לעצמי שניתי אינו נאמן ולפמש"ל צ"ע די"ל דהמוחזק נאמן בזה וע' מג"א סימן של"ד סקי"ג ומחה"ש שם דמוכח דהמוחזק נאמן לומר דעבד איסורא וזכי בה כל זמן שהוא בידו וזהו כעין דברינו, אבל מ"מ בנ"ד שלא תבעו והוא עמו בעיר י"ל דכ"ע מודו דאחזוקי ברשיעי לא מחזקי' וגם המוחזק א"נ בכה"ג וכמ"ש, ובפרט דבש"ע נראה בכמה מקומות בפשי' דאאמע"ר גם לפטור א"ע וע"ע בש"ך סוס"י קס"ט ולפי חילוקו שם נראה ג"כ דבנ"ד דאם לא נאמין למוכר שוב מגיע ללוקח הי"ש שלו אמרי' דאין מוכר נאמן. ועתה נשוב לעיקר הדין דנ"ד, והנה לכאורה כיון דהי' רק קנין כסף וא"ק רק למש"פ א"כ כיון דמוכר מכחיש ואומר שמכר י"ש של לוקח בזמנו שוב לא נוכל לחייבו גם מש"פ דליכא כפי"מ וכמ"ש הש"ך רס"י ר"ד להשיג ע"ד הש"ג ולפמ"ש בקצה"ח שם אוררים סתם שלא לנוכח, ובזה אין לומר דא"נ משום דאאמע"ר ז"א דהא מבואר בתוס' ב"מ מ"ח דלגבי מלתא אחריתא הוי בכלל עושה מעשה עמך ואסור לקללו רק על אותו מקח בלבד וזה דלא כהמע"מ שהובא בתשו' כנ"י סימן ח' דס"ל דהמקבל מש"פ פסול לעדות וכבר דחה דברי' הכנ"י שם ועתו"ס ב"ק פ"ב שכ' להדיא דהיכא דאמרו חכמים בלשון ארור אי בעי ליקו בלטותא לא מיקרי עבריינא וכ"ה בתוס' מנחות ס"ד ב' ד"ה ארור ע"ש בסוה"ד וע' בתוס' כתובות ב' סוע"א ג"כ כה"ג ואף שד' הרשב"א דגם במלתא דחסידות שייך דין אאמע"ר כנודע כבר הבאתי בחיבורי סימן קפ"ג דרבי' חולקים ועכ"פ בנ"ד כשמקיים המקח רק שאינו רוצה להמתין יותר מן הזמן נראה דלכ"ע נאמן לומר שמכר ובפרט דעכ"פ ליכא הוכחה מדלא תבעו שמחל די"ל דלא רצה לתבעו כיון דבידו לקבל מש"פ ויחזור בו לגמרי, ויצטרך להחזיר לו הדראן תיכף ולכן אשתמוטי משתמיט מיני' עד שיתבעהו לוקח, וא"כ שוב י"ל קי"ל כהסוברי' דבכה"ג מע"ר ונאמן, אך לענין ההיזק שהי' בשעת מכירה יוכל גם לוקח לחזור בו ולקבל מש"פ ויופטר מן ההיזק אבל נראה דכיון שהלוקח רוצה באמת לקיים המקח עכשי' וא"ר לשנות בדיבורו מדוע יחויב לקבל מש"פ אך דיש מקום לומר דכיון דאנו אומרים שהמוכר נאמן לומר שמכר על חשבונו בזמן הזול והוא א"ר לקבל ע"ע ההיזק י"ל דחייב לקבל מש"פ, אבל כיון שלא נתברר אם המוכר אומר אמת גם הוא אינו מחויב לקבל מש"פ לנוכח רק בסתם אוררים למי שמשנה בדיבורו וכמש"ל בשם קצה"ח.

ולכאורה י"ל דהלוקח א"צ לקבל גם מש"פ סתם דכיון דכל הקללה למי שמשנה בדיבורו והוא רק תקנת חכמים א"כ י"ל דלרשיעי לא עבדי תקנתא וכמ"ש כה"ג התוס' ב"ב ל"ה בהא דכל דאלים גבר דאם בא א' מן השוק והחזיק בה אין מוציאי' אותה מידו וכ' התוס' וז"ל ואפי' כתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעי' הם אין נזקקים להם עכ"ל ובתוס' ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה אי הקשו וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל מש"פ שצדיקים לא יחזרו בהם לעולם אפי' אם יוקירו ותי' דלא תקנה אלא בשביל שיניחו פירות חביריהם לשרוף ע"ש וכיוצא בזה כ' בתשו' הר"ן גבי תקנת פעוטות והובא בח"מ סימן רל"ה ועוד בכמה דוכתי וא"כ ה"נ בנ"ד דכל ט' מוכר על שמכר בלא שומת ב"ד והתראה והלוקח א"ר לקבל ע"ע ההיזק הזה דגוף המקח אדרבא לוקח רוצה בו והמוכר א"ר ליתן וא"כ גם להך סברא דנאמין למוכר שעשה כן מ"מ עכ"פ י"ל דבכה"ג אין לקלל הלוקח כיון דהמוכר עשה שלא כהוגן, אך דיש סתירה לזה מדברי הש"ך סימן ר"ד סק"ב שהוכיח דגם אם אינה מוכר ללוקח בשיעור שתות אפ"ה צריך לוקח לקבל מש"פ דדין כסף לענין מש"פ כדין משיכה בכל גווני לענין קנין גמור יעו"ש וא"כ מוכח דאף דמוכר עביד איסור אפ"ה עביד תקנתא דמש"פ אם לוקח חוזר בו ובחי' שם העירותי מדין מקח שנעשה באיסור דא"צ לקבל מש"פ אף דבקנין גמור המקח קיים ותרצתי דהתם באונאה לוקח לא עביד איסורא, ואולם מהא דלא עבדי' תקנתא לאינם מהוגנים קשה, ונראה לפמ"ש תוס' ב"מ נ"ב ע"א ד"ה אמר אביי גבי פחתה סלע דבכדי אונאה מותר להוציאה ביפה ובלבד שיחזיר האונאה אם יתבענו הלה קודם שיראה לשולחני ומותר כיון שהמקח מתקיים עכ"פ ובפחות מכדי אונאה תליא בפלוגתא דאביי ורבא שם (וע' חו"מ רכ"ז ס"ו יש להסתפק אי פחות מכדי אונאה מותר להונות לכתחלה ובחי' הבאתי בשם רמב"ן פ' בהר מפורש דאסור ולפמ"ש התוס' היא פלוגתא דאמוראי וקיי"ל כרבא) וא"כ שפיר כ' הש"ך דבאונאה שתות לענין דקנה ומחזיר אונאה דין כסף לענין מש"פ כקנין משיכה כיון דלא עביד מוכר איסור אבל בנ"ד שעשה המוכר איסור י"ל דלא תקנו וגם אי נימא דכל דתקון כעין דאורייתא תקון והשוו דבריהם לקנין משיכה הרי בנ"ד אי הי' כאן קנין גמור באמת לא הי' מוכר נאמן שמכר וכמש"ל ואיך נימא דבכסף לבד אף דעביד מוכר איסור יגרע כחו של לוקח מבקנין גמור, וגם בלא"ה נראה דבזה ל"ש לומר כל דתקון כו' דכבר כ' הכר"ו סימן ק' דהיכי דחז"ל בעצמם לא השוו דבריהם לשל תורה באיזו דבר שוב ל"ש לומר כן ואני מצאתי כדברי' מפורש בס' האשכול מהרב אב"ד ה' תפלה סימן א' לענין חציצה בטבילת קרי שכ' לחלק כן ע"ש (וע' בט"ז חו"מ רסימן פ"ט שהעיר ג"כ בסברא זו ולפ"ד שם תליא בפלוגתת ראב"ד וטור ע"ש ותבין) וא"כ ה"נ בנ"ד הרי לענין מקח שנעשה באיסור ובמוכר ע"י שליח לא השוו דבריהם ואף די"ל דבנ"ד דאדרבא כסף קונה מה"ת ורק דרבנן הפקיעו ולגבי מש"פ אוקמוה אדאורייתא מ"מ מסתבר דבכה"ג דאם הי' קנין גמור הי' זוכה לוקח לכ"ע אין לקלל הלוקח במש"פ כיון שהוא רוצה לקיים המקח, והמוכר פשע שלא תבעו כלל.

ולכאורה י"ל דהא עיקר טעמא דאין כסף קונה משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעלי' א"כ הרי בנ"ד שגם המוכר אין הי"ש בביתו ואיננו סמוך להמאגיזאן והוא במק"א רחוק משניהם והאדון אשר לו הי"ש האחריות עלי' כל זמן שלא קבלו הקונים את הי"ש כנודע וא"כ ל"ש כלל חשש זה ושוב כסף קונה לגמרי אך למ"ש בשו"ת עט"ח ח"מ סימן י' להוכיח מד' הרמב"ן מגיטין ל' דגם אם הפירות ברשות לוקח בחצר שאינה משתמרת אפ"ה כסף א"ק ובחי' רי"ן מג"ש שבועות מ"ח ע"א ד"ה ועוד מבואר דגם אם משך לוקח מטלטלי' ברה"ר והוא מצוי אצלו אפ"ה מעות א"ק ועוד הביא מכמה דוכתי והוכיח דלא פלוג חז"ל בתקנתא ובכל גווני מעות א"ק רק היכי שחז"ל הוציאו בפירוש מן התקנה ולא משכח"ל באותו דבר בשום אופן הגזירה אז מעות קונות ע"ש א"כ גם בנ"ד משכח"ל הגזירה היכי דנמדד הי"ש ע"ח מוכר והוא יושב ומוכר שם לאחדים בעצמו או ע"י ב"כ וכדומה, ושוב בכל גווני לא פלוג וע' שו"ת רע"א סימן קל"ד ג"כ כמה ראיות לזה.

והן אמת שלענ"ד יש לדון בזה"ז באדראן עם שליס צעטיל דקנה מכח סטימותא שכן מנהג הסוחרים, אבל בכ"ז לדעתי כיון שלא קיבל הי"ש בזמנו אם כי מדינא אין קפידא בהעברת הזמן כנודע מד' הט"ז יו"ד רל"ו וש"ך חו"מ כ"א אבל בזה שאנו באים לדון מכח סטימותא ממנהג סוחרי' הרי הסוחרי' מקפידי' בזמן ומאן יימר דנהגו בכה"ג לקיים המקח וכל ספק במנהג ותקנתא מוקמי' אדינא כנודע, וכן אני רגיל להורות במכירת יין שרף ותבואה על בערזע בדשלב"ל דהמקח קיים מכח סטימותא כנודע ועמ"ש בחי' סימן ר"א מכמה דוכתי בזה מ"מ בכה"ג שוב יש לבטל המקח אם העביר הזמן פרעון וכדומה והוא נכון לדעתי, ולכן לענ"ד אין לוקח יכול לתבוע את המוכר מותר הריוח שיש עכשיו אם לא שיודה המוכר שלא מכר הי"ש שלו או שלא ירצה מוכר לקבל מש"פ סתם באופן שבאם לא מכר הי"ש של לוקח יחול עליו הקללה, וכן אין מוכר יכול לעכב המעות דראן כיון שח"ר ליתן עתה הי"ש אפי' אם לא ירצה נוקח בקללת מש"פ בסתם, אבל אין בידינו לחייב מש"פ לנוכח גם להמוכר מטעמא דכתיבנא, וע' לקמן עוד בזה בסוף התשובה.

ומה שהקשה רו"מ בהא דמבואר ביו"ד סימן רכ"ח ס"כ בשם תשו' רמב"ן דמי שנשבע לתועלת חבירו גם יורשי' וב"כ הם במקומו ובזה תמה בהא דמבואר בב"ש אה"ע קי"ד סק"ט בשם הט"ז דמי שהבטיח לו חבירו ליתן לו מתנה ונתן ת"כ ומת המקבל דא"צ ליתן ליורשי' וכ' דאפשר בנדר ליתן מתנה דהוי כמו קנין אתן שאני שהרי המקבל צריך לעשות אח"כ קנין בהמתנה, ואני תמה דאף שבתשו' רמב"ן גופי' שהובא בב"י מיירי רק בנשבע שלא יתעסק בסחורה זולת ברשותו אבל הרמ"א שם כ' להדיא דגם בנשבע ליתן לחבירו יורשי' וב"כ במקומו ויפלא בעיני על כת"ר שהעלים עיני' מגוף דברי רמ"א במקומן, אבל י"ל לפמ"ש הב"ש שם לחלק בין כבר הגיע זמן המתנה דצריך ליתן גם ליורשי' והט"ז מיירי בלא הגיע עדיין זמן המתנה עד שמת א"כ י"ל דהרמ"א ביו"ד מיירי כשהגיע כבר זמן המתנה בחיי' ולכן זכו בו יורשי' והא דבנשבע שלא יתעסק בלתי רשותו הנה בתשו' רמב"ן שם מבואר דמיירי שהמעות שמתעסק בו ראובן הוא של ש' ור' נשבע שלא יתעסק במעותי' בסחורה שלא ברשותו והוא לתועלת ממונו של ש' א"כ אף שמת הנותן כיון שזה מתעסק במעותי' שזכו בהם יורשי' ממילא חל גם השבועה שלא יתעסק בשלהם בלא רשותם ואין לו ענין כלל להא דסימן קי"ד ובאמת גם מה שלמד רמ"א מזה דבנשבע ליתן לחבירו ב"כ ויורשי' במקומו צ"ע מנ"ל ולא נשמע זאת מד' הרמב"ן ועכ"פ לק"מ מהא דסימן קי"ד הנ"ל, ובגוף הדבר תמהתי מאז על הט"ז והב"ש שלא הביאו מד' המרדכי כתובות פ"י אע"פ שנחלקו הרח"כ וראבי' בדין נדר להשיא יתומה ונפטרה אי זכו יורשי' והר"ח פטרו שלא כ' אלא ע"מ להשיאה וראבי' חייב דאמל"ג כנדר וזכו יורשי' וע' רמ"ח יו"ד וחו"מ רי"ג שפסק כהר"ח ומבואר דדוקא משום שאמר ע"מ להשיאה אבל בסתם לכ"ע זכו יורשי' וגם לשי' הש"ג שם שהביא בשם ר"י מוינא דאומדנא הוא שלא נתכוין רק למצוה ולא לדבר הרשות שיאכלום היורשי' ויעשו בהם צרכיהם ע"ש היינו נמי היכי דמקבל גופי' עני ויורשי' עשירי' בזה י"ל דנתכוין רק למצוה אבל בנדר ליתן לעשיר כ"ע מודו דזכו יורשי' ומבואר דלא כהט"ז וב"ש ואף די"ל דבלא הגיע זמן דמי לאמר ע"מ להשיאה מ"מ עכ"פ הו"ל להביא מזה ולהוכיח לחלק כן וע' בב"ש סימן נ"ג סק"ח בסופו מ"ש בדין פוסק לבתו ומתה אי זכו יורשי' והביא מהא דסימן רנ"ג הנ"ל וחילק בין נכדו ויורש שלו לאחר, ועקצה"ח סימן ר"ז סק"ט שכ' בפשי' דמי שנשבע ליתן מתנה ומת המקבל דצריך לקיים שבועתו וליתן לב"כ והביא ג"כ מד' מרדכי הנ"ל ולא הזכיר כלל מדברי הט"ז וב"ש סימן קי"ד הנ"ל אך לפמ"ש במח"א ה' צדקה סימן ו' דטעם ראבי' הנ"ל הוא משום דס"ל דאמל"ג כמסלה"ד ממש והוי כמו קנין וזכה ממש עני המקבל וע' בש"ך ותומי' רס"י ס"ו בזה א"כ אדרבא בנשבע לעשיר י"ל דלא זכו יורשי' וא"ש דברי הט"ז וב"ש הנ"ל, ומ"ש בקצה"ח שם ראי' מהא דב"ב קכ"ג דבכור נוטל פ"ש במתנות אביהם במכירי כהונה משום דאסור לחזור הוי כמוחזק לענ"ד התם הרי בא לידיהם לבסוף ורק דבראוי אין בכור נוטל פ"ש והיינו אם הי' אצל אביהם רק ראוי אבל בזה דהוי אצל אביהם מוחזק דלגבי אביהם אסור לו לחזור שפיר בכור נוטל פ"ש במה שבא לידם אבל באמת הי' ביד נותן לחזור לגבי בנים ואין ראי' מזה כלל ובגליון מכבר ציינתי ע"ד הט"ז וב"ש הנ"ל לעיין בתשו' הרשב"א, ח"א סוס"י אלף קמ"ב ואינו ת"י כעת ויותר אין פנאי להאריך. שוב נתיישבתי במ"ש למעלה אם לוקח צריך לקבל מש"פ לענין החזרת הדראן דנראה פשוט דא"צ להאמין למוכר שמכר הי"ש שלו בלא קב"ח דאף שהבאתי בשם הש"ך דהיכי דכל הקנין רק למש"פ ליכא שבועה כיון דל"ה כפי"מ היינו לענין אם יש הכחשה לביטול המקח כיון דגם אם יודה לדברי תובע ליכא רק מש"פ שוב כשכופר ליכא שבועה אבל לענין החלט הדראן דהיינו באופן ששניהם מקיימי' המקח רק שהמוכר טוען שכבר מכר הי"ש בהיזק והלוקח אינו מאמינו מספק בזה הדבר פשוט שצריך המוכר לקב"ח שכן הוא כדבריו דאף שא"צ לישבע על ט' ספק עכ"פ יקב"ח דזהו כפי"מ ממש, (וע' ב"י בא"ע קי"ח דנראה דגם בשבועה צריך לקב"ח עכ"פ וע' ח"מ סימן פ"ז סכ"ז בהג"ה מפורש ג"כ כן) דגם אם ירצה מוכר לקבל מש"פ ולבטל המקח הרי עכ"פ יצטרך להחזיר הדרא. וא"כ הי כפי"מ ממש והדבר פשוט שצריך המוכר לקב"ח שמכר הי"ש שלו בזול וכמה הפסיד ואז יופטר מהחזרת הדראן, אם לא שירצה לוקח לקבל מש"פ על ביטול המקח אז יצטרך להחזירו לו.

גם שבתי וראיתי דלפמש"ל דבזה"ז אדראהן עם שליס צעטיל קונה בתורת סטימותא רק דמ"מ אם עבר הזמן יוכל השני לבטל המקח א"כ היכי שהלוקח עבר הזמן אף שביד מוכר לבטל המקח מ"מ אם רוצה לקיים המקח ומכר הי"ש בזמנו שפיר חל ההיזק על הלוקח, ואף שכתבתי לעיל דבנ"ד י"ל דאין המוכר נאמן לומר שמכר מדלא תבעו בזמנו מ"מ בנ"ד שלא הי' קנין גמור אולי לא ידע מוכר הדין דלאו כ"ע ד"ג בדבר שאינו פשוט ונתיירא לתבעו פן יהי' ביד לוקח לבטל כל המקח בדין ויצטרך להחזיר מעותי', ולכן מסתבר יותר לומר דאם יקב"ח המוכר שכדברי' כן הוא שמכר הי"ש בעת הזול יוחלט הדראן בידו ובזה יופטר ממילא מלקבל מש"פ על סירובו מליתן י"ש כעת.

ולכאורה עלה בלבי לדון בזה עפ"י מה דמבואר ברמ"א בסימן ק"צ ס"י שהעתיק דברי טור בדין נתן מקצת מעות בערבון דאפי' לא עייל ונפיק אזוזי ל"ק רק נגד מעותי' ומקורו מהש"ס דב"מ מ"ח וע"ז וא"כ ה"נ כל הנ"מ רק נגד הדראן אי לאו משום סטימותא ואמנם לענ"ד אינו כן ויען כי לדעתי קצרו בזה המחברי' ולא ביארו הדין לנכון לכן אעתיק מקור הדיני', והנה בש"ס שם הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד"ר יוסי ר"י לטעמי' דאמר אסמכתא קני' ר' יודא אומר דיו שיקנה נגד ערבונו ארשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל מכר לו כו' ופרע לו מהם כו' קנה כו' וברש"י ד"ה הנותן ערבון וז"ל לא דמי לההוא דלעיל דז"א פריעת מקצת מעות שקורין איירש אלא ערבון ומשכון לקנות את החוזר בו פרמנינן בלע"ז עכ"ל ובד"ה דיו שיקנה לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא לא זה ולא זה יכולים לחזור מן המכירה כנגד הערבון וחוזרי' מן השאר כו' בד"א בזמן שא"ל ערבוני שלא נתנו לו בתורת תחלת פרעון והשאר עלי' מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מלתא היא אבל מכר לו כו' ונתן לו מהן ה' מאות לשם תחלת הפרעון או סתם קנה הכל וההיא היא דאיפלגו רב ור"י לעיל אי ערבון כנגדו קונה או נגד הכל ולר"י קונה הכל בכה"ג הוא שזה הערבון תחלת הדמים הפרעון של פיסוק כי יהיב לי' סתם עכ"ד והתוס' ס"ל דאי אמר שיקנה נגד הכל עדיף מנותן בפרעון וקנה הכל והא דאמר ערבוני יקון משמע שערבוני יהא קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיהא קונה לו במקח שויו יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דה דהיינו כאילו א"ל תכפול לי ערבוני וקנה במקח כפלים ממעות שנתן לו ולר"י דיו שיקנה בע"כ של מוכר כנגד מעות שנתן דס"ל אסמכתא ל"ק אבל לוקח אם ירצה לא יקח כ"א מעותי' כי יאמר איני חפץ במעט מקח ע"ש, ובנימוק"י שם כ' בד"ה דיו שיקנה כנגד ערבונו כו', אבל הרמב"ם כ' דלא אמר ר"י אסמכתא אלא באכפול לך אבל אם חזר בו לוקח אפי' ר"י מודה דערבונו מחול דכיון שהוא תי' כמ"ד לי' מעכשיו דמי דלית בי' משום אסמכתא ולדברי' ז"ל א"ש לשון דיו דלא קאי אלא על שלא יכפול לו ערבונו אבל האחרונים הקשו לו מהא דתנא בפג"פ כו' אלמא אפי' במחילה שייך אסמכתא כו' ע"ש, ועי' בב"י סימן ר"ז באורך דברי הראשוני' בזה, והטור סימן ק"צ כ' וז"ל ואם נתן לו קצת מהדמי' ל"ק אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתו"פ אלא א"ל הנה לך ערבון ויקנה לי ערבוני לפיכך ל"ק אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גבי' למכור לו כל הקרקע באותן הדמי' ל"ש עייל ונפיק אזוזי ל"ש לעו"א ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם ל"ק אלא כנגד המעות והמקום הגרוע בהשדה וכו' עכ"ל ואח"ז נמשך הרמ"א והעתיק ד"ז בסתם וצ"ע דמשמע דד"ז הוא לכ"ע והא בסימן ר"ז הביא בעצמו דעת הרמב"ם דנחלט הערבון וא"כ אם לוקח חוזר בו נחלט כל הערבון לגמרי ומשא"כ כשמוכר חוזר בו א"צ לכפול ערבונו וא"כ לדידי' יש חילוק בין אם מוכר חוזר ובין אם לוקח חוזר, וראיתי בסמ"ע סימן ר"ז סקכ"ג שרמז להא דסימן ק"צ ס"י וכ' וז"ל ע"ל בסימן ק"צ בטור סי"ג ובמור"ם ס"י מבואר הדין לענין אם אמר ערבוני יקון ואינו גזים כלל אלא יקנה כפי שויו וכמבואר שם אבל כאן מיירי באינו מבקש לקנות בגוף הערבון אלא שבאם יחזור מהמקח יהא ערבונו מחול להמוכר וכן להיפוך וזהו בכלל דין אסמכתא אלא שפליגי אי מהני לשון מחילה שא"ל וגם מסרו לידו עכ"ל, ובסימן ק"צ סקי"ד כ' וז"ל אלא בערבון בעלמא פי' שא"ל קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזור בי החזק בהן לעצמך ולכך קראוהו ערבון עכ"ל וזה סותר למ"ש בסימן ר"ז הנ"ל דגם כאן איכא גזים באם שיחזור בו ועוד דכבר הבאתי בשם התוס' דערבוני יקון משמע גם שיכפול לו אם יחזור מוכר והרי כל הסוגי' מיירי באומר ערבוני יקון וכ"ה בטור להדי' ואי נימא דכונת סמ"ע בסימן ר"ז דהתם מיירי שלא נתן לשם קנין כלל ומשא"כ בסימן ק"צ שאמר ערבוני יקון ונתכוין גם לשם קנין אכתי לא הונח בזה מה שסיים ואינו גזים כלל שהרי גם בזה גזים ומה בכך שנתכוין גם לקנין דמ"מ במה שהותנה שאם יחזור יחזיק לעצמו הוי גזים, ועוד דעכ"פ תיקשי דלהרמב"ם בודאי זכה מוכר בהערבון ואיך סתם רמ"א ואמר שאינו קונה רק כנגד הערבון.

ולכן נראה פשוט דבסימן ק"צ לא נחית לדין החלט הערבון רק לדין גוף הקנין אי קנה בהסחורה או לא לז"א דקנה רק נגד מעותי' אבל אם אין המוכר מסתפק בזה ורוצה בכל הערבון תליא באמת בפלוגתת רמב"ם וש"פ שבסימן ר"ז ונראה דלכך השמיט רמ"א מה שסיים הטור דאין חילוק בין אם מוכר חוזר או לוקח דהטור לשיטתי' דמסיק בסימן ר"ז בשם הרא"ש דלא כרמב"ם וסמך עמ"ש בסימן ר"ז דיני אסמכתא ורמ"א השמיט זה בכונה, וא"כ לדינא ל"מ היכי דאמר בפי' שאם יחזור בו לוקח יחזיק מוכר הערבון ודאי דביד מוכר לעכב הערבון דמצי למימר קי"ל כהרמב"ם וכמ"ש בחיבורי סימן ר"ז שם וגם אם לא התנה כן רק שאמר ערבוני יקון כבר הבאתי בשם תוס' דהוי ג"כ הכונה כן.

אך דיש לבאר איך הדין בנתן מעט מעות שקורין דראהן ואמר כן בשעת נתינה שנותן דראהן ולא התנה יותר כלום דלכאורה נראה דהוי רק כערבון וקנה רק נגד ואם מוכר רוצה להחליטו בחזרת לוקח ג"כ יהי' רשות בידו וכן ראיתי בחי' רז"ה שהבין ג"כ דקנה רק נגד מעותי' ותמה מזה על מכירת חמץ שנהגו לכתוב שנתן ערבון שקורין זדאטיק וא"כ ל"ק רק כנגד המעות שנתן ועי' שו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סימן ס"ג שנדחק בזה ליישב, ואני תמה שהרי נהגו לכתוב והמותר זקפתי עלי' במלוה, אבל לענ"ד סתם לשון ערבון הוי דמי המקח ודוקא באמר בפירוש שיקנה בו ויוחלט למוכר אם יחזור בו או שאמר ערבוני יקון דמשמעותו כן שיוחלט ויהי' נקנה ביד מוכר אם יחזור בו לוקח וכמ"ש התוס' הנ"ל אז הוי דינו כנתן בתורת ערבון אבל סתם לשון ערבון הוי פירושו גם דמי המקח וכן מצאתי בתשו' הרי"ף שבאס"ז ב"מ ע"ז שהוכיח כן בראיות ע"ש וגם לשון דראן חקרתי והגידו לי כי פירושו לשון חלק שנותן חלק מהמעות על המקח וא"כ בודאי הוי כנותן דמי המקח וקנה ממילא נגד הכל אי לא עייל ונפיק אזוזי, וא"כ אין הדראן מוחלט בסתם רק דינו כקנין כסף בעלמא וכבר כתבתי בחיבורי דנגד המעות יש לדון דקנה בכסף לבד מכח סטימותא ועל המותר יקבל מש"פ, ואם עשה גם שליס צעטיל קנה הכל מכח סטימותא והנלע"ד כתבתי

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה