שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן לו
ב"ה ג' פנחס תרל"ז. להרב המופלג מוהר"צ שטערנבערג נ"י
בטשארטקוב. בדבר שאלתו במי שיושב במרחץ חמין וא"א לו למצוא חמין בש"ק זולת מה שמבשלין קאווע שחורה או טייע בבית טראקטיר עכו"ם בשבת כי במקום ההוא לא נמצא יהודים שי"ל תנורים שלהם כשרים ומפני חלישותו וחליו נחוץ לו הדבר והעכו"ם הנ"ל מבשל הקאווע לצורך האכסנאים שרובם עכו"ם והביא מהש"ע א"ח שכ"ה דיש ב' דיעות בפת שאפה עכו"ם לעצמו וסיים דבשעה"ד יש להקל ובתשו' שב"י ח"א סימן י"ב פסק דדוקא בלחם אשר עליו יחי' האדם מיקרי שעה"ד ולא בקאווע ולזה צידד בנ"ד דגבי אדם חלוש שאין לו שום חמין ונחוץ לו שתיית הקאווע הוי ג"כ שעה"ד לשתות קאווע י"ל דגם השב"י מודה להקל עכ"ד והנה באמת כל האריכות של השב"י שם בדברי הרא"ש אינו נחוץ לדינא ואמנם לענ"ד יש לצדד דבנ"ד גם בלא שעה"ד יש להתיר חדא דהא המג"א סימן תקי"ז הקשה סתירה דהתם פסק המחבר להקל גם בלא שעה"ד דליכא בזה משום מוקצה כיון דעכ"פ חזי לכוס חיין וא"כ ה"נ בסימן שכ"ה אמאי לא היקל רק בשעה"ד ותי' דס"ל דטעמא רק משום שמא יאמר לבשל ולאפות עבורו ובחנוני ל"ש זה ובמחה"ש נדחק בכונתו אבל במש"ז סימן שכ"ה כ' דחנוני בלא"ה מכין הרבה וא"כ עכ"פ בחנוני המכין הרבה יש להקל גם בלא שעה"ד וא"כ ה"נ בנ"ד, והן אמת דלפ"ז ק' קו' הט"ז בסימן שכ"ה שם דבלא"ה אסור משום פת עכו"ם והמעיין בב"י ימצא דהרשב"א מיירי להדיא בפת פלטר אך דהמג"א כ"כ רק בשי' הש"ע וצ"ל דמיירי שהתנור הי' חם מהיסק של ישראל מע"ש ועי' יו"ד סימן קי"ב ס"ט וסעי' י' בהג"ה, ועכ"פ לפ"ד מג"א ההיתר בנ"ד הוא פשוט גם בלא שעה"ד.
אך דיש לדון דהא עיקר טעמא דל"ש בזה מוקצה לשי' המקילין משום דגמרו בידי אדם והיינו משום דהוי של עכו"ם וע' מחה"ש וי"א סימן תקי"ז שם א"כ לפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן שכ"ו סק"ב ליישב המנהג שנהגו שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה והנשים באות ומפרישות כל א' חלה וביאר הט"ז דהוי כמכירי כהונה דאע"ג דלא מטי לידי' כמטי לידי' דמי וה"נ כיון שהנשים רגילות לקנות אצלו הוי כשלהם בשעת גלגול וא"א לנחתום ליקח חלה בשאינו שלו ע"ש וע' כה"ג בגמ' דשבת קמ"ח בהא דע"פ שחל בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל פסחו ועושה חשבון אחר יו"ט ובעי להוכיח מינה דמקדיש אדם פסחו בשבת ומשני הב"ע בממנה עמו אחרים על פסחו דמעיקרא מיקדש וקאי והתנן אין נמנין על הבהמה ביו"ט שא"ה דכיון דרגיל אצלו כמאן דאימני מעיקרא דמי ע"ש וא"כ ה"נ אי יהי' רגיל אצל הטראקטיר הנ"ל יהי' כשלא מעיקרא ובשל ישראל שייך מוקצה אף דגמרו בידי אדם וא"כ גם המתירים בסימן שכ"ה יודו בזה דאסור וע' בר"ן נדרים מ"ו בשם ירושלמי דבב' פעמים הוי רגיל, ואמנם נראה דדוקא במוכר ישראל י"ל כסברת הט"ז דודאי דעתו להקנות להם מעיקרא ומדמי לה למכירי כהונה דהוי כמטי לידי' והיינו בשל ישראל דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא הדרי בהו ע' פסחים צ"א ומשא"כ בעכו"ם ועוד דעכו"ם א"י להקנות ולזכות לו קודם שבא ליד ישראל (וע' בט"ז שם שסיים בעצמו דגבי עכו"ם ל"ש ד"ז דאין דעתו להקנות להם ולענ"ד גם אם דעתו להקנות ל"מ כלל) דאין זכי' לעכו"ם בשביל אחרים ג"כ, ועוד דבנ"ד דהוי לחובתו של ישראל א"י להקנות להם בע"כ ואף דאח"כ יומשך זכות דהישראל צריך לו מ"מ הרי השתא הוי לחוב שיהי' נאסר עי"ז ולא יהי' מותר לשתותו וע' בר"ן גיטין פ' השולח בהא דמזכה לו קרקע כ"ש שלא ישמט שכ' דאף דאח"כ יומשך לו חוב מ"מ השתא לפנינו זכות הקרקע זכות הוא לו וענה"ך יו"ד קס"ב וש"ך ח"מ ק"ה אבל מ"מ י"ל דמודה בנ"ד דהא מה שמזכה לו מעיקרא קודם הבישול אינו זכות לישראל כלל דכיון דלא יהי' ראוי לו למה הוא לו ועי' כה"ג בתשו' רמ"א סימן פ"ז גבי זכות בכור דכיון דאם יהי' של ישראל יאסר הוא חובתו וא"ח לאדם שלא בפניו יעו"ש והוא ממש כדברינו.
ועוד נ"ל דבלא"ה יש להתיר דהא כל טעם האוסרים בסימן שכ"ה משום דהוי מוקצה (ואף דאין מוקצה בשל עכו"ם צ"ל דהוי כנולד ועמג"א סימן תק"ה סק"ג) ואע"ג דקיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה מ"מ הכא דמי לגרוגרות וצמוקים דדחי להו בידים ע' בב"י ותבין והנה התוס' בעירובין מ' ע"א בההיא ליפתא דאתי למחוזא נפק רבא וחזיי' דכמישא ושריי' דמאתמול נעקרה וכ' התוס' דאי היום נעקרה הי' אסור אע"ג דאדעתא דנכרים קאתי מ"מ הוי מוקצה דכיון דלא לקטן אתמול אקצינהו ודמי לגרוגרות וצימוקי' והקשו מהא דשוחט בשבת דל"ה מוקצה לר"ש ותי' דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים עע"ג וכ"ה בתוס' חולין י"ד ע"א וע' בפ"י ביצה ל"א ב' בתוס' ד"ה ונפחת שכ' כה"ג לענין סתירת בנין דהיכי דיושב ומצפה שיסתרנה עכו"ם ל"ש מוקצה ואף דבתוס' שבת כ"ט ד"ה אכלן מבואר דבגרעינן דצריכין לאוכל וחשיבי כאוכל ל"מ דעתו כלל וי"ל דהכא עומדים רק לכך, וא"כ לפ"ז הא דפת שאפאו עכו"ם בשבת דאסור היינו באינו יושב ומצפה שיאפנה או משום דאינו עומד לפת דוקא דשמא יעשה תבשילין אחרים, אבל בנ"ד שהוא נחוץ לו לבריאת גופו וידוע בבירור כי העכו"ם מבשל הקאווע לצורך רוב עכו"ם ועומד רק לבישול שוב ליכא בזה משום מוקצה וכבר הבאתי ד' מג"א דטעמא דשמא יאמר כו' ל"ש בנ"ד וא"כ מב' הטעמי' שרי בנ"ד.
עוד יש לי לדון בזה בדבר חדש דהנה התוס' פסחים מ"ו סוע"ב הקשו לרבה דאית לי' הואיל גבי מבשל מיו"ט לחול וקיי"ל כותי' א"כ כל מלאכות דשבת ישתרו משום הואיל וחזי לחשיב"ס ותי' דחשיב"ס לא שכיח כלל ובכה"ג ל"א הואיל ע"ש ומעתה לפ"ז במרחצאות החמים אשר באים לשם כמה אלפים חולים מקצוה ארץ ושכיחי התם טובא חשיב"ס שוב גם ישראל המבשל בשבת אינו עובר מה"ת דבזה שפיר י"ל הואיל וחזי לחשיב"ס כיון דשכיח התם טובא ובפרט המבשל למכירה בודאי אינו עובר מה"ת אך דמ"מ אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן בפ"ק דביצה בסוגי' דנולדה בזה אסורה בזה דטעמא דהואיל מהני רק להפקיע איסור דאורייתא, והנה בש"ס דביצה ל"א ב' בהא דבית מלא פירות שנפחת דעת רש"י והרא"ש דהיכי דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ל"ה מוקצה והביא ראי' מהא דטבל מוכן שאם עבר ותקנו מתוקן ובתוס' שם הקשו מהא דסל לפני אפרוחים דאמרי' מיגו דאתקצאי וכן מהא דמוכני שיש עלי' מעות, ולענ"ד י"ל דהא טעמו של רש"י דכל איסור מוקצה הוא רק דאתקצי ביהש"מ וקיי"ל דלא גזרו על שבות ב ביהש"מ א"כ מה"ט ליכא מוקצה באיסור דרבנן וא"כ הרי מבואר בתוס' עירובין ל"ג ד"ה דהדר זקיף דהיכי דבקל יבא לידי איסור דאורייתא גם ר' מודה דגזרו ע"ש ביה"ש וע"ש בתוס' ל"ד ד"ה ואמאי ג"כ בזה, ובתוסי"ש ביצה ג' מבואר דמוקצה חמיר כעין דאורייתא ויש להחמיר בספיקא ע"ש וא"כ היכי דהוי מוקצה מחמת דאתקצי ביה"ש מכח איסור טלטול אתקצי ביה"ש ואתקצי לכולי יומא ומשא"כ באיסור דרבנן בעלמא (ועצל"ח שם דף ל' מש"כ לחלק בין איסור שיש לו עיקר בדאורייתא השתא לפנינו והאיסור במקומו עדיין הוא אסור ומשא"כ בנתבטל כל האיסור) ועכ"פ ד' רש"י והרא"ש כן הוא וע' בריטב"א שבת מ"ג במש"ש ליישב ק' התוס' וחילק ג"כ בין איסור דאורייתא. לדרבנן יעוש"ה ותבין וע' בפ"י שם ושו"ת נט"ש סימן ט' שלא ראו ד' הריטב"א, ועתו"ס עירובין מ"א ד"ה לא הפסידו את מקומן שכ' דהא דמבשל בשבת במזיד לא יאכל היינו באיסור דאורייתא אבל בדרבנן שרי ועמג"א סימן ת"ה סקי"ד שכ' דהיינו בדל"ל פירי אחריני ואף דהנת"ח שם הביא דברי ריטב"א לחלק מהא דמעשר בשבת בענין אחר ואני מצאתי כן גם ברשב"א שבת ק"ל אבל הנה דעת תוס' דעירובין הוא כמ"ש וע' בשי"ק על ירו' פ"ד דעירובין ה"א וע' שו"ת נט"ש סימן ד' והארכתי בזה בתשו' ואכ"מ (וע' במש"ז א"ח רס"י שי"ח שלא הזכיר מתוס' הנ"ל והביא בשם לבוש להיפוך ודבריו צ"ע) ומבואר דלא נאסר משום מוקצה בכה"ג וע' בט"ז ומג"א ואחרונים סוס"י תקי"ח בכ"ז ומעתה לפ"ז בנ"ד שנתבאר דליכא איסור תורה משום הואיל וחזי לחשיב"ס א"כ שוב לא נאסר מטעם מוקצה דהא מה"ת יכול לבשל ביהש"מ ולא אתקצי כלל ובפרט לפמש"ל דמוקצה ל"ש בשל עכו"ם ורק דאסור משום נולד והרי מבואר במג"א סימן תק"ה גבי חלב ביו"ט דהיכי דמשכח"ל אופן המותר לגבי ישראל לחלוב לתוך אוכלין שוב גם בחולב סתם ל"ש נולד וא"כ ה"נ בנ"ד הרי מה"ת ליכא איסורא ושבות ל"ג בי' ביהש"מ, ובפרט דהא קיי"ל שנים שעשאוה פטורים ואפשר לעשות בשנים רק דאף דפטור מקרבן מ"מ לאו איכא וכמ"ש המק"ח בהגהותיו לסימן רס"ו אבל בכה"ג דליכא רק איסורא דרבנן אפי' ביחיד העושה שוב בשנים שעשאוה י"ל דליכא רק איסור קל. ובכה"ג בודאי ל"ג עלי' ביהש"מ וא"כ ל"ש נולד בכה"ג ושרי מטעמא דמוקצה, ואף דהתוס' ורמב"ן ביצה חולקים ע"ד רש"י הרי שוב י"ל דהוי ס"ס שמא הלכה דבגמרו ביד"א ל"ש מוקצה ושמא בדרבנן ל"ש מוקצה וא"כ י"ל דגם בלא שעה"ד שרי בנ"ד. והש"ע מיירי באיסור תורה דוקא, וגם מטעמא דשמא יאמר לעכו"ם לעשות י"ל כ"כ דבכה"ג דהוי רק איסור דרבנן הוי גזל"ג. ולא גזרי' ודו"ק והיא הערה חדשה.
האמנם יש לדון דרך פלפול ולדחות היתר זה דהנה בשו"ת עט"ח חא"ח סימן ד' העיר ליישב קו' תוס' פסחים הנ"ל דלא מצינו למימר הואיל כו' רק היכא דהותרה לגמרי כגון אופה ומבשל לצורך או"נ אבל היכי דהוי רק דחוי' וכהא דשבת לגבי פ"נ דקיי"ל דהוי רק דחוי' ל"א כלל הואיל וכדמוכח מדברי סהי"ש לר"ת סימן ש"ב וכדברינו מבואר בדברי הראב"ד בפי' לתמיד והביא כמה ראיות לזה, ולכאורה הוא תמוה על התוס' ואולם י"ל דכבר נודע מ"ש האחרונים להוציא מדברי הרמב"ן בתה"א דהא דמצינו לפעמים הותרה ולפעמים דחוי' החילוק הוא דהיכי דאי ידחה האיסור יועקר כל האיסור לגמרי בלא שיור בכה"ג הוי הותרה אבל אי רק לצורך שעה נדחה האיסור ומ"מ נשאר הא וחל במקומו כשימצא מקום לחול בזה אמרי' דהוי רק דחוי וע' ישוע"י או"ח ה' ציצית סימן כ"ב בזה בסוגי' דחורש ביו"ט, ומעתה לפ"ז הקשו התוס' שפיר דנימא הואיל וחזי לחשיב"ס דהא כיון דנימא כן יהי' מותרין כל מלאכת שבת לגמרי וא"כ שוב הוי הותרה שבת אצל פ"נ ובכה"ג שפיר אמרי' הואיל, ואמנם למאי דתרצו התוס' דחשיב"ס לא שכיח ובכה"ג ל"א הואיל א"כ שוב נשארו כל איסורי שבת במקומן ורק דאנו באים לומר דבמקום פרטיי דשכיחי התם חולים שיב"ס נימא הואיל בזה שוב כיון דהוי רק דחוי' שבת אצל פ"נ שוב י"ל דל"א הואיל דהשתא הרי אין איסורי שבת מתבטלין לגמרי ובמקומם הם עומדים והוי שפיר רק דחוי' ובכה"ג י"ל דגם התוס' מודו דל"א הואיל וכמ"ש, (ובעיקר תי' התוס' ק' לי לפמ"ש הרשב"ץ הובא בש"ך יו"ד רס"ו דבמילה ביום ג' שכיח סכנה לחלל שבת א"כ הא בזבחים צ"א דמילה שכיח ותדיר א"כ הדק"ל נימא הואיל וחזי לחשיב"ס במילה וצ"ע, וע' בא"ח פסחים ה' בשם השאג"א בהא דנהרג מקושש לר"א דכורתין עצים למילה א"כ נימא הואיל)
ובזה נראה ליישב מה שהקשה העט"ח שם וגם בישוע"י א"ח סימן שכ"ח בהא דמבואר בש"ס חולין ט"ו ב' בהא דהשוחט בשבת דאסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר"י היא הא ר"מ שרי כי שרי ר"מ כגון שהי"ל חולה מבע"י א"ה מ"ט דר"י דאסר כגון שהבריא וע"ז הקשו דהא התוס' כ' שם דחולה שהבריא רגילות הוא שיחזור לחלו' א"כ שוב נימא הואיל וחזי לחשיב"ס כיון דשכיח, ולפמ"ש א"ש דכל קו' התוס' יתכן רק אם ע"פ סברא זו יתבטלו כל מלאכות דשבת ויהי' הותרה שפיר י"ל הואיל אבל למסקנת דבריהם דבעלמא לא שכיח וליכא הואיל ורק במקום פרטיי נבא להתיר מטעם הואיל בזה שוב הוי רק דחוי' ול"א הואיל ודו"ק והוא נכון בס"ד ע"ד פלפול.
ויש לי לדון בזה לפמ"ש הכ"מ פ"ב משבת דדין שבת לגבי פ"נ אי דחוי' או הותרה תליא בדין טומאה אי דחוי' או הותרה וכדבריו מבואר בתשו' הרשב"א סימן תרפ"ט וא"כ הרי בחולין שם קאי לר' יהודא ובפסחים ע"ז וביומא ז' מבואר דר"י ס"ל טומאה הותרה א"כ לדידי' גם שבת הותרה אצל פ"נ ושוב הדק"ל דנימא הואיל, ואולם כבר תמהו בשו"ת תשב"ץ ח"ג ושו"ת שמ"צ בהשמטות וח"ס יו"ד סוס"י של"ח וא"ח סימן פ"ה מהש"ס דיומא מ"ו ע"ב דמוכח דלא תליא זב"ז. (א"ה ע' במהרי"א אסאד חאו"ח סימן ע"ט תי' ע"ז מהא דיומא.)
ואולם לדינא מלבד שדעת הר"מ והרא"ש דשבת הותרה אצל פ"נ עמג"א שכ"ח וי"ל דגם ד' התוס' כן הוא וא"כ יש לצרף דעתם עכ"פ בנ"ד אף גם נראה דעת תוס' בפסחים ובשילהי חולין דהא דהואיל וחזי לכסוי דם צפור הוי ג"כ רק מכח דחיית עשה לל"ת ואפ"ה פריך הש"ס דנימא הואיל גבי חורש ביו"ט, ולפי המבואר בתוס' ורשב"א שבת ל"ט דין מתוך והואיל שוין ודלא כתוס' פסחים מ"ז ע"ב והרי בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב ופ"א דביצה מבואר גבי חרישה דאמרי' מתוך שהותרה לחרישה דמצוה יעו"ש וע' בט"א חגיגה ושו"ת ב"א חאו"ח סוס"י נ"ג שנחלקו אי אמרי' מתוך גבי דחוי' ודעת הב"א דגבי דיחוי ל"א מתוך ובמח"כ נעלם ממנו ד' הירושלמי הנ"ל ועכ"פ לשי' התוס' מבואר דאמרי' מתוך והואיל גם במקום דחוי' וכדאי הם לצרף דעתם ולהקל בנ"ד.
ומכל הלין טעמי נ"ל להתיר בנ"ד בפשי', וגם מטעם בישולי עכו"ם כבר התירו פרושים וע' בי"א ליו"ד בשם שאילת יעב"ץ ובאר עשק בזה ואף דאדם חשוב אסור גם בנאכל כמות שהוא חי ע' שבת נ"א בכה"ג שנחוץ הוא לצורך בריאת גופו החלוש בודאי אין להחמיר בכה"ג, ובפרט שהדג"מ רס"י קי"ג העלה דגם אדם חשוב א"צ להחמיר בזה ודלא כהש"ך סימן קי"ב.
ובדין טלטול בהפארהויז שבבית המושכר לו לדירה ודרים שם עוד הרבה עכו"ם וישראלים שאין מודים בעירוב וגם הבעה"ב הוא ישראל שאינו מודה בעירוב ויושב בשכירות מעכו"ם והנה להתיר מכח שלא השכיר רשותו לאסור עליו אף דבסימן שפ"ב מצינו כן גם בעכו"ם שיש לו ה' שכירים ולקיטים ובגליון שם תמהתי באמת על המג"א שהעתיק טעם זה איך שייך סברא זו גבי עכו"ם, אבל גם להמג"א היינו רק היכי דבידו להחליף דירתם וכמבואר בב"י שם אבל בשכירות ממש לכ"ע א"א להתיר ע"ש בב"י ובפמ"ג ותבין, אבל נראה להתיר ע"י שכירות רשות דכבר כ' ספ"י סימן ז' דגם לגבי ישראל שאינו מודה בעירוב בשו"ת מהני שכירות רשות של גזבר המלך או השר וע' שו"ת גו"ר א"ח כלל ג' סימן כ"ב שכ' בפשי' דגם לגבי צדוקי שא"מ בעירוב מהני שכירות הרשות וע"ש שכ' דבזה"ז יש צד להקל לגמרי כיון דעיקר טעמא שלא ידור ישראל עם עכו"ם ועכשיו אנו שרויים ביניהם וכמ"ש ביו"ד רס"י קנ"ט לענין ריבית כה"ג ועכ"פ רפוי' תקנה זו בזה"ז ויש להקל בכל מה שיש צד להקל.
וא"כ בנ"ד יוכל לשכור הרשות מן המשרת המשמש האורחים דלא גרע משכירו ולקיטו ואף דאינו מקבל שכר מהם מקודם רק אחר כל זמן שימושו טרם נסיעת האורחים לביתם וגם לא קצבו לו שכר מקודם ובא"ח סימן רמ"ז נראה דבכה"ג הוי כעושה בחנם וע' באס"ז ב"ק צ"ט בשם הרמ"ה דמבואר ג"כ כן וע' בכ"מ פי"ח מפרה הל' ו' מבואר ג"כ כה"ג ואפי' בהבטיח לו שכר מבואר שם דלא מיקרי בשכר ובפרט דכאן הבעה"ב שכר אותו לשמש האורחים וי"ל דהוי כשכירו של בעה"ב ולא של האורחים, אבל נראה להקל דכיון דהוא שוכרו אדעתא דהכי לשמש את האורחים והם ישלמו לו כנהוג שם הוי כשוכר בשבילם וכיון דהמנהג שם כן הוי כהתנו מתחלה והוי כקצבו לו שכרו וכדאי' כה"ג ביו"ד סימן קס"ט סי"ח בהג"ה ובב"ש אה"ע סימן ע"ו סקי"ב ובא"ח סימן רע"ט וסימן תרל"ח וכמה דוכתי וה"נ בנ"ד וכיון דכל שכיר ולקיט משתלם בסופו ואפ"ה מהני שכירות ה"נ בנ"ד, והנלע"ד כתבתי, (ויל"ע מהש"ס דב"מ ק"י ע"ב האומר לחבירו צא שכור לי פועלי' שניהם א"ע בבית זה לפי שלא שכרן ופרש"י ולא קרינא שכיר גבי' עכ"ל ומשמע דבכה"ג דנ"ד שהבעה"ב שכרן בשביל האורחים לא מיקרי שכירו של האורחים אבל מ"מ נראה דלענין עירוב סגי בשכירו ולקיטו כל שהו.)