שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן לה
להרב הגאון המפורסים מו"ה יצחק אהרן
איטינגא הלוי נ"י אבד"ק לבוב. בדבר מה שתמה מעכת"ה ע"ד מהרש"א שבת ע"ה בתוס' ד"ה הצד כו' במש"ש דאע"ג דהשולה דג מן הים כיון שיבש בו כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו והקשה מהרש"א דהול"ל משוש דלא ניחא לי' בנטנ"ש בחלזון וע"ז תמה כת"ר דהא התוס' קאי הכא למ"ד כשפצעו מת ולא מוקי בפצעו חי ובע"כ דלא ס"ל הך מלתא דלא ניחא לי' דליציל צבעי' א"כ שפיר הוצרכו תוס' לסברת פרכוס והיא תמי' גדולה על רבינו המהרש"א ז"ל ותיתי לי כי גם אני בהשקפה ראשונה העירותי בזה ואני מוסיף שכן כ' להדיא מהרש"ל בח"ש ע"ה ב' ברש"י ד"ה משום נטנ"ש במש"ש ותחש וחלזון וכ' דקאי לר"י וכשפצעו חי והיינו משום דלר"י איכא בזה משום נטנ"ש והמהרש"א שם תמה באמת על רש"י מדוע נקט חלזון גם אחרי רואו דברי הרש"ל והוא תמוה מאד, וכדי ליישב דבריו דלא לישוי' טועה ח"ו אבאר מקודם מה שראיתי מבוכה בענין מהות החלזון דהנה ברש"י מנחות מ"ד כ' דחלזון עולה מן הארץ ובתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סימן ג' הביא מסנהדרין צ"א דעולה מן הים להרים ושם הוא נמצא וכ"ה במגלה ו' ורש"י שם גם הביא מהרמב"ם פ"ב מציצית וכ' שם דלפי פירש"י במנחות הוי דבר טמא דהא רמש הארץ הוא אבל אי נימא דיוצא מן הים י"ל דהוי דג טהור וי"ל סנפיר וקשקשת והנה מ"ש דאם הוא עולה מן הארץ הוי דבר טמא כדברי' מבואר בתוס' מכות ט"ז ע"ב דאפי' דג שיש לו סנפיר וקשקשת ומצוי בי כרבא הוי שרץ הרומש על הארץ וטמא אבל לפירש"י שם אינו מוכרח וע' בריטב"א שם בשם הרמב"ן ורשב"א ורא"ה דגם אם תחלת גידולי מן המים אפ"ה אם אח"כ גדל בקרקע הוי בכלל רמש הארץ וטמא, ולפ"ז גם אי נימא כדברי רש"י סנהדרין ומגלה דיוצא מן הים מ"מ כיון שעולה בהרים ונמצא שם י"ל דהוי טמא, ואולם מדברי הה"מ פ"ח משבת ה"ז שכ' דלהרמב"ם דבהמה מיקרי גי"ק ומפרק חייב בהו משום דש והא דפליגי רבנן וס"ל אין דישה אלא בגי"ק היינו בחלזון דבא מן הים ומים לאו גי"ק נינהו (וע' גיטין ח' דמיא כארעא סמיכתא אבל בערובין מ"ג עמוד גבוה כו' כארעא סמיכתא כו' בספינה מאי כו' מוכח דהוי בעיא וע' ירו' פ"ב דחלה בהא דאר"י אימתי בזמן שהספינה גוששת בעי למימר ר"י כדעתי' דפוטר במים לפי שאין בהם ממש ועתו"ס ערובין מ"ה ע"ב ד"ה ליקני שביתה במ"ש כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כמונחין בארץ אבל אין מזה סתירה להה"מ כמובן וצל"ע בעירובין כ"ז ע"ב ב' לישני אי דגים הוו גי"ק אבל למסקנא לכ"ע לאו גי"ק נינהו) (א"ה מ"י ע' פסחים ל"ט דדג גידולו מן הארץ לא הוי וע' בכלכלת שבת להתפא"י די"ל ל דגי"ק מקרי רק גידולי מהארץ לא מקרי וע' ברכות מ' וד"מ יו"ד סימן פ"ד אות ד') ואי נימא דחלזון עולה מן הים וגדל בהרים הרי כיון דהוי רמש הארץ וכמ"ש הריטב"א הנ"ל א"כ פשי' דהוי גי"ק כשאר בהמה ועוף והדק"ל אמאי קיי"ל דאין בו משום דישה, וצ"ל דאף שעולה בהרים מ"מ אין גידולו שם ואחר ששוהה שם איזו זמן הוא חוזר למקום חיותו במים ולכן ל"ה גי"ק והוי ג"כ מין טהור ול"ה בכלל רמש הארץ, ובזה י"ל דלא פליגי הרמב"ם ורש"י כלל במהות החלזון כמובן, ובזה יש ליישב דברי תוס' דשבת הנ"ל שכ' דאע"ג דאמרי' דשולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב הכא שמא חלזון כו' ותמה ע"ז בשו"ת ב"א חא"ח סימן כ' דהא חלזון עולה מן הים להרים ושם הוא בנמצא חי וכמ"ש רש"י במגלה וסנהדרין הנ"ל וא"כ אין דומה כלל לשולה דג מן הים ומאי נטנ"ש איכא בזה (ולא הביא כלל מהנו"ב וגם מהריטב"א הנ"ל), ולפמ"ש י"ל דמ"מ הרי אין חיותו בהרים והוא מוכרח בטבעו לשוב למקום חיותו שבים אחרי כלות שעתו א"כ במה שהוא צד אותו ואיננו מניחו לשוב למים הוי נטנ"ש ממש והרי גם בשולה דג מהים אם הוא מחזירו למים תוך שיעור היבוש כסלע נשאר בחיותו וכמ"ש בשו"ת חו"י סימן קס"ד דפטור בכה"ג (ואף שכ' שם ד"ז רק דרך אפשר שישאר בחיותו לענ"ד הדבר מפורש בתוס' חולין ע"ה ע"א ד"ה מאי בינייהו) רק דמ"מ איסורא בעלמא עבד ובמחה"ש סימן שט"ז סקי"ז הביאו וכ' עלה דהוי עכ"פ בכלל ח"ש דאסור מה"ת ומה"ט פסק שם בדין אם הדג במים מועטים ומצוה לעכו"ם להוציאו משם ולהניחו בתוך מים מרובים כדי שישאר חי דהוי רק חד שבות ולא שבות דשבות ואני בגליון דחיתי דבריו חדא דגוף דין ח"ש במלאכת שבת לענ"ד מפורש בתוספתא פ"ד דביצה הוי רק איסור דרבנן ע"ש פלוגתא דר"א ורבנן בהא דהאורג חוט א' כו' והכותב אות א' כו' וחכ"א בין בשבת בין ביו"ט אין חייב אלא משום שבות ומייתי עלה גם הא דלא עולין באילן כו' ע"ש ומוכח דהוי רק שבות בעלמא דרבנן ד"ז נעלם מהאחרונים, ועוד דלפמ"ש המאירי יומא ע"ד דבנשבע שלא לאכול דגלי דעתי' שא"ר לאכול יותר ח"ש מותר מה"ת דל"ש בזה חזי לאצטרופי שהרי אדרבא נשבע שלא לאכול ודפח"ח א"כ ה"נ בנ"ד שהוא אדרבא מוציאו בכונה ממים המועטים כדי שיחי' וליכא בזה משום חזי לאצטרופי וח"ש מותר מה"ת ועוד דהוי דשא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' וגם לשי' תה"ד שרי באמירה לעכו"ם בדשא"מ ופ"ר כנודע וגם המג"א סימן שי"ד החולק עליו מודה באמירה לעכו"ם ודוקא בשאר איסור דרבנן חולק המג"א וע' רשב"א שבת ק"כ מפורש כהמג"א אבל במאירי שבת מ"א מבואר כהתה"ד וגם בר"ן פ"ד דביצה בהא דקוטם עצי בשמים ושובר חבית מבואר כהתה"ד וע' תשו' מהר"ם ב"ב החדשות סוס"י שמ"ח דמוכח להיפוך והוא מחלוקת הראשונים, ואני תמה על האחרונים שלא הביאו מהנ"ל, וגם הרי בש"ס דב"מ צ' הוי בעיא אי באיסורי לאו גזרו משום שבות ואף דהתוס' שם כ' דגם ביו"ט דהוי רק לאו דמי לשבת דשויו"ט חדא מלתא הוא וכ"ה בתוס' שבת כ"ד ושם ס' ועתו"ס ביצה י"ח ד"ה גזרה ואולם הנה בס' יראים מצוה ק"ב כ' בעשי' להיפוך וע' ביצה כ"א שאני שבות שבת משבות יו"ט וע"ש ל"ב וכ"ת שניא לי' לר"נ בין שבות שבת לשבות יו"ט כו' ויל"ע קצת בדברי רש"י ביצה י"ז ד"ה איסורא דשבת שלא פי' כן בפשיטות דשאני שבת מיו"ט ויש ליישב וקצרתי, אבל גם אי באיסור לאו גזרו ג"כ משום שבות הרי באיסור עשה ודאי דל"ג על שבות כמ"ש הפמ"ג לאו"ח במש"ז סימן תס"ח סק"ב וע"ע במש"ז סימן תק"י סק"ז וסימן רס"ג סק"ג, ומכ"ש באיסור ח"ש דקיל טפי מעשה כמ"ש התוס' שבועות כ"ג סוע"ב ודאי דליכא בי' איסור אמירה לעכו"ם ולכן נלענ"ד בפשי' להתיר בדינו של המחה"ש, ואם כי אין זה מענינינו נמשכתי בזה יען כי יש בו נ"מ לדינא, (והא דלא מיפטר בשולה דג משום דהוי ה"ס למ"ד ה"ס לש"ה דשמא יחזירנו למים י"ל כמ"ש תוס' גיטין ל"ג ומכות ט"ז דחזקה שלא יעשה מעשה).
ונחזור לענינינו דהא כיון דגם בשולה דג אם הוא מחזירו למים חוזר לחיותו ואפ"ה חייב בשולה ואינו מחזירו ה"נ אם יצא בעצמו מן המים וצד אותו ואינו מניחו לחזור למקום חיותו דבזה הוא נוטל נשמתו לבסוף דסופו שימות עי"ז וע' תוס' מנחות נ"ו סוע"ב ד"ה ומעשה שבת דהא דהדביק פת בתנור חייב משום דדרכו לאפות כולו בלא היפוך כו' יעו"ש ואף דודאי בלא מעשה לא מיחייב בכה"ג שאינו מניחו לשוב למים אבל אם צד אותו ועי"ז אין ביכלתו לשוב למים מסתבר דשפיר יש לחייבו משום נטנ"ש דע"י הצידה הוי מעשה בנטילת נשמתו, ואם כי יש לחלק בין הנושאים מ"מ י"ל דהתוס' ס"ל כן ובפרט די"ל דכאן מיירי בצד מן הים ממש ואף שיכול לעלות בהרים ולחיות מ"מ הרי הוא מוכרח לחזור אחר איזו זמן למים והוי נטנ"ש ממש ומיושב תמיהת הב"א, ומעתה לפ"ז י"ל דבזה נחלקו ר"י ורבא דר"י ס"ל דאין דרך לפצוע מיד אחר צידה שהרי הוא יכול לחיות הרבה גם בלא מים שהרי עולה להרים ושוהה שם הרבה ולכן מוקי לה בפצעו מת דמה"ט שפיר נקט הצד ואשמועינן דלא מיחייב בצידה משום נטנ"ש אבל אי מיירי בפצעו חי וטעמא דלא מיחייב על הפציעה משום נ"נ משום דלא ניחא לי' דלימות כי היכי דליציל ציבעי' א"כ עכ"פ תיקשי למ"ל הא דנקט הצד דממילא יהי' נשמע מדין פציעה גופי' דלא מיחייב על הצידה משום נטנ"ש כמו דלא מיחייב על הפציעה משום נטנ"ש, וא"א לתרץ כתי' התוס' למ"ד בשפצעו חי דדרך לפצעו מיד דז"א דלמ"ד בשפצעו מת לא ס"ל הכי ואין דרך לפצוע מיד, ולכן משני דמיירי בפצעו מת וליכא בי' משום נ"נ ולכן שפיר נקט הצד לאשמועינן דלא מיחייב על הצידה משום נ"נ וכהי' מהרש"א, אבל רבא דמוקי לה בפצעו חי ס"ל דדרך לפצעו מיד וקמ"ל דגם בפצעו חי לא מיחייב משום נ"נ ומיושבים ד' מהרש"א ז"ל.
אך דלכאורה יפלא איך נימא דנחלקו ר"י ורבא בדבר התלוי בטבע המציאות וכדפריך כה"ג בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א בהא דאין לך מר בקישות אלא תוכו רבב"ל בעי דבר שאפשר לעמוד עליו חכמים חולקים עליו ועי' חי' הרמב"ן חולין רפא"ט בזה ואולם גם בלא דברינו מוכרחים לומר כן דהא ודאי ר"י סובר ג"כ דפצעו חי אי נימא דהוי מקלקל דפטור דהא בשבת ק"ו תני ר"א קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה כו' ומבואר דר"י גופי' ס"ל דמקלקל בחבורה פטור וא"כ אי נימא דר"י ס"ל דחייב בפצעו חי בעכצ"ל דמחולק במציאות הדבר אי צייל ציבעי' טפי בפציעותו כשהוא חי מכשהוא מת וס"ל דלא צייל טפי ול"ה מקלקל א"כ היא ג"כ מחלוקת במציאות וא"כ שוב י"ל ג"כ כדברינו.
ואולם גוף דברי התוס' שכ' דכיון דע"י פרכוסו מקרב מיתתו לא מיחייב על הצידה משום נ"נ צ"ע לענ"ד דאף דמצינו כה"ג בגיטין ע' בהא דשחט בו רוב שנים ה"ז אינו גולה דשמא הרוח בלבלתו וקירב מיתתו א"נ הוא קירב את מיתתו ע"י שפירכס ונמצא שלא הרגו זה אף דסופו שימות ע"י שחיטת הסימנים הרי בתוס' שם ד"ה חיישי' כ' דדוקא בגלות מהני הך טעמא אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גנות כו' ע"ש ומבואר דבעלמא אף שפירכס הנרצח חייב הרוצח וא"כ ה"נ גבי שבת יתחייב משום נ"נ על הצידה אף דהחלזון מפרכס אח"כ ודוחק גדול לומר דכונת תוס' שם רק דבמזיד לא חיישי' לה מספיקא אבל בידע שפרכס יהי' פטור דודאי אין זה האמת וגם לשון התוס' ל"מ כן, וצ"ע.
ובהיותי בזה קשי' לי בהא דפריך הש"ס דליחייב משום נ"נ לפ"מ שהעלה בסמ"ח שעל החינוך מצוה ל"ב בקונ' מוה"ש אות כ"ט להוכיח דההורג את הטרפה או הגוסס בשבת כיון דבלא"ה סופו למות וא"י לחיות פטור משום נ"נ כמו ברוצח שהרג ע"ש שהשיג ע"ד הפמ"ג במש"ז סימן שט"ז סק"ה בזה, וא"כ ה"נ הרי כיון שצד אותו ומהראוי שיהי' כנ"נ כמו בשולה דג רק דמיפטר משום דחלזון דרכו לפרכס ולקרב בעצמו את מיתתו אבל עכ"פ סופו למות ע"י הצידה א"כ שוב א"א לחייבו על הפציעה משום נ"נ דהוי כהורג טרפה, ומזה הי' נראה להכריח כתי' מהרש"א ולפי הס"ד דלא ידע הש"ס מזה שפיר פריך דליחייב משום נ"נ, אבל י"ל דל"מ להך צד בעיא בחולין ע"ה דבדגים שאין במינם שחיטה אפי' נולדו סימני טרפות ל"ה הטרפה מיתה א"כ פשי' דחייב בי' משום נ"נ רק גם אי נימא דטרפות הוי כמיתה מ"מ בכה"ג שצד אותו ולא יבש עדיין כסלע דהוי כחי גמור לדידן דלא קיי"ל כב"ש שם פשי' דחייב בי' משום נ"נ, אבל אכתי הומ"ל דמיירי שיבש בו כסלע דליכא בי' תו משום נ"נ, ולשי' התוס' למ"ד פצעו מת מיירי באמת שיבש כבר כסלע ומה"ט נקט צד לאשמועינן דלא מיחייב על הצידה משום נ"נ בכה"ג שיבש כסלע וא"כ מאי פריך הש"ס, ואולי י"ל דהיינו באמת שינויא דר"י בשפצעו מת דהיינו בכה"ג שיבש בו כסלע דהוי כמת, וצ"ע, גם י"ל דלהס"ד דהש"ס הוי סבר דמיירי בפצעו קודם שמת ונקט צד כתי' א' של תוס' למ"ד בפצעו חי.
ובעיקר דברי מהרש"א הנ"ל נ"ל די"ל בפשיטות דנהי דר"י לא ס"ל דניחא לי' טפי שלא ימות בפציעתו כי היכי דליציל ציבעי' היינו משום דנהי דהצבע של דם החי עדיף משל המת היינו רק אם מת כבר קודם שמוציא דמו אבל אם נשמתו יוצאת עם יציאת הדם כיון דהי' חי מתחלה הצבע טובה ושפיר י"ל דס"ל לר"י דמכוין גם להמיתו בהדי יציאת דמו, אבל בהא דצידה ודאי דלא ניחא לי' שימות קודם הפציעה דבזה לכ"ע אין צבע של דם החלזון שמת קודם הפציעה עולה יפה וגם ר"י מודה בזה וז"פ, וכבר כ' הח"צ קל"ד דזהו א' מיסודי עיקרי התלמוד דלמעט במחלוקת עדיף ועתו"ס נדה ח' ותוס' מ"ק י' ותוס' קידושין מ"ד ע"ב, אבל אכתי לא יונח בזה ד' מהרש"א שע"ד רש"י לקמן ע"ה ע"ב שהבאתי לעיל ואפשר דגם בלא"ה לא ניחא לי' למימר דקאי אליבא דר"י.
ועוד י"ל ד' מהרש"א דכבר תמהתי לעיל דלר"י גופי' לקמן ק"ו דסובר דמקלקל בחבורה פטור ובשבת פ"א סובר דשא"מ מותר א"כ אמאי לא משני כרבא בפצעו חי אבל י"ל דהתוס' הקשו דמ"מ יתחייב על נטילת הדם גופי' משום נ"נ ותי' דדם חלזון הראוי לצביעת מיפקד פקיד ועל דם האחר לא ניחא לי', ובאמת שיש לתמוה דאי דם חלזון מיפקד פקיד א"כ לפי המבואר בש"ס דכתובות ה' גבי דם בתולים דאי מיפקד פקיד אפי' מתכוין להוציא הדם לית בי' משום חבורה ונ"נ וכן צ"ל דליכא בי' משום מפרק ע"ש א"כ אמאי חייב אפציעה משום מפרק ורבנן נמי לא פליגי עלי' רק משום דל"ה גי"ק אבל אי הוי גי"ק הוי מיחייב והרי כיון דמיפקד פקיד ליכא משום מפרק כלל, וחפשתי ומצאתי בהפלאה בכתובות שם שהעיר בקו' זו ותי' דר"י ס"ל דגם אי מיפקד פקיד חייב ולא קיי"ל כר"י וסוגי' דכתובות אזלא לרבנן דס"ל אין דישה אלא בגי"ק, וא"כ י"ל דמה"ט ס"ל לר"י דדם חלזון ל"ה מיפקד פקיד ולכן לא ניחא לי' בשינוי' דרבא דקשי' לי' דמ"מ ליחייב על נטילת הדם גופי' משום נ"נ, אבל מ"מ מודה ר"י דטפי ניחא לי' דלא לימות ולכן גבי צידה שפיר מופטר משום נ"נ וא"ש דברי מהרש"א.
ובאמת שיש לדון דגם אי בהמה לא מיקרי גי"ק מ"מ אדם הוי גי"ק דהא כבר העלה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה להוכיח דגם אדם ב"ח הוי כקרקע ואני במק"א הבאתי ד' הירושלמי פ"ו דשבת הל' ה' דכ"ע אדם כקרקע וגם הבאתי מדברי הרא"ש נדרים ס"ה וא"כ י"ל ג"כ דלענין מפרק לא גרע מגי"ק, ובזה עלה בלבי ליישב דברי הרי"ף פראד"מ שפסק דספיקות אין מחללין עליהם את השבת ותמה הר"ן מהא דשבת קל"ו דפריך לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומשני ממ"נ אי חי הוא שפיר קא מהיל ואי מת מחתך בבשר הוא, ובמק"א הבאתי מדברי הירושלמי פי"א דיבמות ה"ז דמפורש מקור דברי הרי"ף ז"ל דגם בבשר המת אסור לחתוך בשר בשבת ומה"ט ספיקות אין מחללין שבת וגם הארכתי מכבר בדברי פלפול, וכעת עלה בלבי עפ"י הצעה הנ"ל דהנה כבר הקשו האחרונים בהא דקאמר ממ"נ כו' דהא לשי' הרז"ה בההוא ינוקא דאשתפוך חמימי' היכי דיצטרכו אח"כ לחלל שבת משום פ"נ אסור למולו דגורם חילול שבת אם כן ה"נ הרי במציצה יתחייב משום מפרק אפי' במת ונהי דאחר מילה שפיר יהי' מותר למצוץ דהוי עכ"פ ספק פ"נ ודוחה שבת מ"מ נימא דאסור למולו דגורם בחנם חילול שבת משום פ"נ דשמא נפל הוא ועפמ"ג בפתיחה לה"ש וישוע"י א"ח סימן קט"ז וסימן של"א, ולפמ"ש י"ל דהא מבואר בגיטין ל"ט בפלוגתא דת"ק ורשב"ג אי מועלין בעבדים דס"ל לרשב"ג דמועלין ומוקי לה בפלוגתא אי עבדי כמקרקעי או כמטלטלי וס"ל לרשב"ג דעבדי כמטלטלי ומכ"ש בשאר אדם שאינו עבד וא"כ לדידי' שפיר מהלינן ממ"נ דאין דישה אלא בגי"ק אבל לדידן דקיי"ל עבדי כמקרקעי וגם שאר אדם דינו כקרקע שפיר פסק הרי"ף. אבל באמת יש לדחות דלמסקנת הש"ס בגיטין שם דחי להך אוקימתא ומסיק דכ"ע דין עבדי כמקרקעי (אבל בזה י"ל דהש"ס דשבת אזיל לפי הס"ד דגיטין שם וכת"ג כ' התוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה הדר), וגם גוף הדבר לחלק בין אדם לבהמה לענין אי מיקרי גי"ק אינו מוכרח (א"ה בתוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק מבואר דבין בהמה ובין אדם ל"ה גי"ק לענין שבת ולהרמב"ם פ"ח משבת שניהם הוי גי"ק) ועוד דהא ברש"י שבת צ"ה בהא דחולב חייב משום מפרק ד"ה מפרק כ' וז"ל כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו הוי תולדת דש ואית דאמר תולדה דקוצר ולא הוא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשה ולשון מפרק נמי ל"ש למימר אלא לשון תולש עכ"ל ומבואר דבפקיד ועקיר שייך איסור דש וע' בנדה נ"ו ע"א ורש"י דמבואר דחלב מתעגל ומתאסף קודם יציאתו והיינו פקיד וא"כ תיקשי מסוגי' דכתובות הנ"ל ובע"כ דרש"י קאי למ"ד יש דישה אפי' בלא גי"ק וכמ"ש הרשב"א בחי' לשבת צ"ה שם דלרש"י ס"ל לר"א כר"י, ובפ"ק דכתובות קאי לרבנן דר"י דאין דישה אלא בגי"ק וגם אדם אין דינו כגי"ק אבל שפיר שייך איסור מפרק גם בפקיד ועקיר.
ובעיקר ד' הרי"ף הנ"ל עלה בלבי לדון כעת וליישב גם קו' האחרונים הנ"ל דהא כל קו' הש"ס שם לרשב"ג דס"ל דלא שהה ספיקא הוי והיינו משום דרשב"ג חייש למיעוטא ועתוס' בכורות כ', והנה בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח סימן ל"ט דחה ד' הרשב"ץ שפסק דמילה שלב"ז אין למול ביום ה' ומסיק דשפיר מותר למול ביום ה' וטעמא משום דאיסור זה שגורם לבא אח"כ לחילול שבת משום פ"נ ודאי דאינו איסור חמור ואינו כדאי לשהות עי"ז מצות מילה ע"ש ויש לדון בזה מש"ס דשבת ק"כ ע"ב לא תעשון הא גרמא שרי אבל בב"ק ס' ע"א מוכח דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה גם גרמא אסור אבל עכ"פ בכה"ג דעביד השתא מצוה רק דגורם עי"ז חילול שבת משום פ"נ לכ"ע הוי רק איסור קל וכדברי הראנ"ח, והנה בהגהות המל"מ פ"א מיו"ט העלה דגם לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ באיסור עשה לכ"ע ל"ח למיעוטא וא"כ מכ"ש באיסור זה דגרמת ח"ש בשביל פ"נ דל"ח למיעוט ולכן קאמר שפיר דמהלינן ממ"נ ואין לחוש למיעוטא דנפל כיון דמחתך בשר בעלמא רק דניחוש שגורם חילול שבת במציצה משום פ"נ והרי זה הוי איסור קל ולכ"ע ל"ח למיעוטא, והא דפריך הש"ס שם מהא דספק ב"ז ספק ב"ח נימהלי' ממ"נ י"ל לפמ"ש הגאון דל"צ דרוש ד' דלמאן דחייש למיעוטא ודאי סובר כהרמב"ם דסד"א לחומרא רק מדרבנן ע"ש טעמו ולגבי חיוב מ"ע ובפרט מ"ע שי"ב כרת לכ"ע סד"א לחומרא מה"ת ע"ש ובמהריט"א פ"ג ופ"ח דבכורות וא"כ שפיר ק' דספיקא דגורם חילול שבת משום פ"נ מה"ת לקולא אבל ספר מ"ע דמילה לחומרא מה"ת א"כ מהראוי למולו, אבל לדידן דקיי"ל סד"א לחומרא מה"ת וכמ"ש הרשב"א והר"ן בסופ"ק דקידושין ולכן פסק הרי"ף שפיר דספיקות אין מלין, ולכן הרמב"ם לשי' דס"ל סד"א לחומרא רק מדרבנן לכן פסק באמת דמהלינן ספיקא ממ"נ.
(עוד עלה בלבי ליישב ד' הרי"ף דהא כבר הקשו האחרונים לפמ"ש הר"ן בפ"ק דמגלה דהא דל"ג במילה שמא יעבירנו משום דהוי מצוה ודאית ודוקא בשופר דלא בקיאין בקביעא דירחא דחינן לה משום גזרת שמא יעבירנו א"כ בהא דספיקות שוב יש לגזור שמא יעבירנו וע' ישוע"י אה"ע סוס"י קנ"ו, ואולם י"ל לפמ"ש הט"ז בא"ח סימן תקפ"ח דהיכי דבאים לעקור כל המצוה לגמרי א"א לחכמים לגזור ולעקור כל מצות התורה א"כ לפי הס"ד דלרשב"ג כל הנולדים תוך ל' הם ספיקות ואין למהלם בשבת א"כ נעקור לגמרי מצות ביום השמיני ימול אפי' בשבת שפיר אין לגזור שמא יעבירנו, אבל לדידן דאזלי' בת"ר וכל הנולדים מותר למולן בשבת ורק היכי דאירע ספק ב"ז או ב"ח שפיר י"ל דגזרי' שמא יעבירנו, מיהו שבתי וראיתי דז"א דגם לרשב"ג משכח"ל קרא בידוע שכלו חדשי' דהוי מצוה ודאית. שוב מצאתי בשו"ת גא"י חיו"ד סימן ס"ח שתי' כן ד' הרי"ף דכלו חדשי' לא שכיח וקשה לאוקמי קרא בהכי וצ"ע.)
ונחזור לענינינו דמבואר מד' רש"מ דבמיפקד פקיד שייך מפרק ודש, והנה בשו"ת תפ"צ חיו"ד סימן י"ח נשאל מהא דפסחים ל"ג דזתים וענבים מיפקד פקיד היין והשמן בתוכם ולשי' הרמב"ם בהמה מיקרי גי"ק וא"כ צ"ל בהא דכתובות דאי מיפקד פקיד ל"ש מפרק א"כ הדורך זתים וענבים אמאי חייב ותי' דהיכי דנעשה דבר חדש כגון בזתים וענבים שהי' מתחלה אוכל ואח"כ נעשה משקה לכ"ע שייך דש גם אי מיפקד פקיד ובחובל בתולים הדם נקרא בשם דם ולא בטל אגב בשר ולכן אי מיפקד פקיד שרי ע"ש והנה מ"ש דהדם לא בטל אגב בשר לכאורה צ"ע מתוס' מעילה י"ז גבי דם בבשר השרץ דבשר קרינן בכולי' כיון שלא פירש מעולם, אבל י"ל דהיינו משום דדם מובלע בלע וכמבואר בנדה נ"ו ע"א דדם אינו מתעגל ומתאסף קודם יציאתו אבל היכי דמיפקד פקיד הוי כפירש ולא בטל אגב בשר. ויל"ע קצת מהא דזבחים כ"ו דם המובלע באיברים דם הוא וע"ש בתוס' מה שהשיגו ע"ד רש"י אבל הש"ס ס שם דחי לה וא"כ י"ל דלמסקנא אינו כן (וע' ברש"י הוריות ז' ע"ב ד"ה והן בדם שכ' כגון בדם המובלע באיברים והוא תמוה דהא דם המובלע אין בו אלא לאו אבל הור נמשך לשיטתו בזבחים הנ"ל וכבר תמהו התוס' בזבחים בזה) ויש לדון בזה לפי המבואר בנדה ס"ב ע"ב בהא דחרסין שנשתמש בהם זב שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור דלר"י אם הוסק התנור טמא ואי לאו טהור ואיתיבי' ר"ל מהא דכל הבלוע יכול לצאת טמא ומשני ר"פ דכל הבלוע ויכול לצאת ומקפיד עלי' להוציאו דלכ"ע טמא ואין דינו כבלוע) א"כ גם היכי דמובלע בלוע כיון דבידו להוציאו ומקפיד עליו להוציאו לא יהי' דינו כבלוע ולא יתחייב משום מפרק וא"כ בדם בתולים אי נימא לדם הוא צריך וכן במילה וכדומה דמקפיד להוציא הדם שוב לא יהא שייך בו דין מפרק וכן בצד חלזון ופוצעו תיקשי דלא יתחייב בו משום מפרק אפי' אי מיבלע בלוע, אבל י"ל דנהי דלענין טומאה אין דינו כבלוע מ"מ לענין שבת שאני וכדאשכחן בחולין קכ"ז גבי תאנים שצמקו באיביהן דמטמאין טו"א והוי כתלושין ואפ"ה לענין שבת התולש חייב חטאת ועתו"ס שבת ק"נ שכ' דדוקא צמקו ולא יבשו וערש"י חולין שם קכ"ז ב' ד"ה חי דיבשו ועתו"ס ב"מ ק' סוע"ב בדין תולש דבר יבש ועמג"א סימן של"ו סק"א וסקי"ד שלא הביא מזה, גם י"ל דנהי דאין דינו כבלוע מ"מ ג"כ אינו בכלל פקיד ועקיר ועתו"ס חולין קי"ז סוע"ב ד"ה ולא שומר שכ' דמשקין אפי' אי מיפקד פקידי אין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וזהו כדברי התפ"צ הנ"ל ולפ"ז גם בהא דחולב י"ל כן דלא נקרא שם חלב עד שיוצא לחוץ ולכן שפיר איכא בי' משום מפרק ודש, (א"ה ע' ת' מהרי"א אסאד חאו"ח סימן ע"ז).
והנה הפמ"ג באו"ח רס"י ש"כ בא"א שם העלה מדברי מהרי"ל ומהר"ש להיפוך דאי מיפקד פקיד הוי מפרק אבל אי מיבלע בלוע ל"ש בי' דין מפרק לפ"ז נדחה מ"ש לעיל בישוב ד' מהרש"א דר"י ס"ל דדם חלזון מיבלע בלע דז"א דא"כ איך ס"ל לר"י דחייב משום מפרק ודש אבל אין דבריו מוכרכים ומהש"ס דכתובות נראה להיפוך וע' בסמ"ח הנ"ל.
ובעיקר קו' האחרוני' הנ"ל בהא דשבת קל"ו לשי' הרז"ה לדעתי לק"מ דהא לכאורה אמאי לא הקשו מכל מילה בשבת גם בודאי כלו חדשיו וכדומה דלא נמול לעולם בשבת כיון דגורם אח"כ חילול שבת במציצה משום פ"נ וע' שבת קל"ג ב' דדייק מינה דאומנא דלא מייץ סכנתא מדקא מחללי שבתא במציצה מ"ד דם מיפקד פקיד קמ"ל דדם חבורי מיחבר (ולשי' פמ"ג הנ"ל יל"ע דאדרבה אי מיפקד פקיד יתחייב משום מפרק וצ"ל דקאי למ"ד אין דישה אלא בגי"ק ואדם ל"ה גי"ק וז"פ) אבל באמת לק"מ דהרז"ה לא אמר רק במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש כגון חמין לרחיצה אבל מציצה דלא אפשר מע"ש לכ"ע שרי אבל בהא דספיקא שפיר הקשו דשמא מת הוא וא"ח במילה ואפ"ה עובר משום מפרק, אבל מ"מ נראה דלק"מ דהא מפרק אינו חייב רק בצריך לדם וע' בפ"י ביצה י"ב והכא אי מת הוא באמת א"צ לדם כלל ורק משום דמספיקא דלמא חי הוא ולפום הך צד דהוי חי באמת מותר למולו דהוי מכשירי מילה דלא אפשר מע"ש, וא"ל דזה גופא הוי צריך לדם משום ספיקא ז"א דמבואר בתוס' חולין פ"ד ב' ד"ה תקיעת שופר דהיכי דהוי צורך רק מספיקא שמא זכר הוא שוב אי הוי אשה לא מיקרי אפי' צורך קצת יעוש"ה וה"נ י"ל בזה דלפי הך צד ספיקא דשמא מת הוא שוב א"צ לדם ולא מיחיוב כלל וא"ש ולק"מ.
והנה במש"ל להקשות בד' תוס' מהא דגיטין ע', שוב עלה בלבי ליישב דבשלמא הכא כיון דאם מחזירו למים קודם שיבש חוזר וחי וכמש"ל א"כ עדיין לא עשה מעשה המיתה רק דאם נתייבש אח"כ כסלע אינו חי ונתחייב למפרע על הצידה וכמ"ש תוס' מנחות נ"ו הנ"ל גבי אפי' כה"ג ולכן אם החלזון ע"י פרכוס קירב מיתתו לא נגמר חיובו ולכן פטור אבל בגיטין שם דע"י שחיטת הסימני' א"א לו לחיות עוד בשום אופן וכבר עשה וגמר מעשה המיתה בהשחיטה גופי' א"כ אף שקירב מיתתו ע"י פרכוס חייב במזיד, אבל אכתי צ"ע דהא כאן מיירי בע"כ שנתייבש באמת כסלע וקמ"ל דמ"מ אינו חייב בחלזון כיון שע"י פרכוס שמפרכס אח"כ מקרב מיתתו וא"כ נדחה ד"ז וי"ל דע"י הפרכוס מקרב מיתתו שמתייבש עי"ז קודם וא"כ א"ש, וי"ל עוד דבשבת דגורם פטור כמש"ל משבת ק"כ ולכן אם נגמר המיתה ע"י קירוב אחר פטור ומשא"כ בהורג נפש אבל ז"א דגם ברוצח פטור גורם ואפי' כח כחו פטור כמבואר בש"ס דסנהדרין ואמנם נראה כונת התוס' דהא המהרש"א הקשה דבלא"ה הא לא ניחא לי' במיתה אבל כבר תמהני לעיל דלר"י לא ס"ל הך מלתא והוי שפיר פ"ר וחייב ולזה כ' התוס' דדרכו לפרכס וא"כ כשצד אותו ל"ה פ"ר אם ימות כשיתייבש כסלע דשמא ימות מקודם ע"י הפרכוס ושוב הוי דשא"מ ואפי' כבר יבש כסלע פטור משום נ"נ, אבל צע"ק דנראה כונתם דדרכו לפרכס בשעת פציעה אבל פרכוס מחיים אין מזיק כלום.
ובהיותי בזה עלה בלבי ליישב קו' האחרונים הנ"ל לפ"ד הר"ן במגילה ה"נ נגזור שמא יעבירנו דהנה ברש"י יומא פ"ה ב' הביא מתוספתא דשבת דהא דמילה דוחה שבת הוא משום דמצות מילה י"ב כרת והוי פ"נ דאם לא ימול יתחייב כרת וק' א"כ גם ספק מילה ידחה שבת דהא גם ס' פ"נ דו"ש וע"ש בתויה"ך בזה. ונראה דלכאורה ק' לפמ"ש התוס' בשבת ד' ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה דהקשו מאי בעיא היא אם התירו לרדותה פשי' שלא ישמע לנו אם נאסר לו להתחייב סקילה ותי' דאם לא התירו לו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרים והוי אנוס וע' כה"ג בכ"מ פ' מחו"מ הובא במג"א ופר"ח או"ח סימן תמ"ו וע' בשו"ת שבסו"ס נחי"ע סימן א' שהסביר בזה הא דקיי"ל עדל"ת ודבריו נכונים, וא"כ אמאי נימא דמילה דו"ש משום דהוי פ"נ משום די"ב כרת הרי אדרבא אי נימא דאינו דוחה הוי אנוס וליכא חיוב כרת (וחוץ לדרכינו י"ל דודאי בלא"ה ליכא כרת על שאינו מל ביומו עד שיגדיל ולא ימול ועתו"ס מכות י"ג רק דאם לא ימול בזמנו שמא עי"ז יתרשל אח"כ ולא ימול כלל א"כ שפיר יחויב כרת וז"פ) אבל נראה דזה תליא אי שבת הותרה אצל פ"נ או דחוי' דאי נימא דהותרה ואפי' אפשר להדורי אהיתרא ולא יהי' ג"כ פ"נ אפ"ה א"צ כלל וכמ"ש הב"י וש"ע או"ח סימן שכ"ח ולא ס"ל כהי"א שהביא רמ"א שם א"כ ה"נ אף דיש לנו מקום לומר דאינו דוחה ויופטר מ"מ כיון דאם יתחייב במילה יהי' שבת הותרה א"כ מהיכי תיתי נימא להיפוך אבל אי נימא דשבת דחוי' שפיר י"ל דאינו דוחה וממילא פטור מכרת וליכא פ"נ כלל (וי"ל דתליא בב' לישני ביומא ו' דהיכי דאיכא טהורים בההוא בית אב אי לכ"ע מהדרינן וי"ל), ל(ה, ונודע דלשי' הר"מ והרא"ש דשבת הותרה וא"כ א"ש דאמרי' מילה דוחה שבת משום דהוי פ"נ ושבת הותרה אצל פ"נ, אבל בספק מילה דהוי רק ספק פ"נ וכבר העלה הישוע"י א"ח שכ"ח סק"ג דלכ"ע בספק פ"נ הוי רק דחוי' ע"ש טעמו א"כ שוב אמרי' להיפוך דלא ידחה שבת ויהי' אנוס ולא יתחייב כרת ושוב ל"ה פ"נ כלל, וא"כ מיושב ק' האחרונים הנ"ל דכיון דמהלינן ממ"נ ורק דניחוש לגזור שמא יעבירנו א"כ כיון דגם האיסור של שבת הוי רק ספק וגזירה בעלמא מדרבנן וע' טעה"מ פ"ב מהל' שופר דגזירת שמא יעבירנו אף דטעה בד"מ פטור מ"מ כיון דהוי ספק מצוה והוי שמא לא עשה מצוה דחייב ע"ש א"כ כל האיסור רק ספק א"כ שוב אמרי' דכיון דמילה י"ב כרת והוי פ"נ ודוחה שבת ושפיר מותר למול בשבת, וא"ש ודו"ק, (וע' בס' האשכול ה' חנוכה ופורים שביאר בדברי הרי"ף כדברי טעה"מ הנ"ל דלהכי ל"א גזירת שמא יעבירנו רק משום דלא בקיאין בקביעי דירחא דאל"כ הא הוי טעה בד"מ ופטור אבל משום דאין בקיאין הרי הוי ל"ע מצוה וחייב והוא תי' דגם אי בקיאין אפ"ה חיישי' שמא אחר שכבר יקיים המצוה יעבור על איסור הוצאה יעוש"ה.) (א"ה הנה בס' האשכול יש מבוכה מאיזה ראב"ד היא והנך רואה כי בבי"צ או"ח סימן ל"ז הביא שהראו לו בתמים דעים להראב"ד סימן ע"ז שכתב ג"כ דמש"ה ל"ג במילה דליכא למיתלי בטעות משא"כ ביו"ט גזרי' דשמא אנו טועין בקה"ח וחילל שבת שלא לשם מצוה וע"ש)