אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן לד

סימן לג

ב"ה ב' דברים תרל"ז. להרה"ג בתורה מו"ה אהרן דאהל נ"י

מטשארטקוב וכעת בפראנצעסבאד. מכתבו הגיעני ובדבר מ"ש ע"ד תשובתי והביא מש"ע הרב מלאדי ז"ל בסימן שפ"ה שכ' דדוקא בפת שייך מוקצה משום שדחאו בידים כגון תבואה שטחנה לקמח אבל בבישול לכ"ע שרי דלית בי' משום מוקצה כיון דלא דחאו בידים כלל, והנה ש"ע הרב אינו ת"י ואולם לכאורה בנ"ד ל"ש טעמו כלל דהא גם הקאווע טוחנים מע"ש רק שמבשלים אותה בשבת וא"כ דמי לחטים ואולם י"ל לפמ"ש הרא"ש פ"ו דברכות סימן ב' דקמח לא מתאכיל כלל וגרע מחטים דחזי לכוס חיין ע"ש א"כ הוי דחאו בידים אבל בקאווע לא נגרע ע"י הטחינה ממה שהי' קודם הטחינה, אבל באמת דבריו הקדושים צע"ג לענ"ד דהא מבואר בדברי ר"ת והטור דהאוסרים ס"ל דאם נטחן בשבת גרע טפי וחמור יותר ואסור משום מוקצה אע"ג דלא דחי לי' בידים ביה"ש ואפ"ה אמרי' דאתקצי ביה"ש וע' בב"י שם באורך ובאמת שדברי הב"י צע"ק שנסתפק קצת אי קמח ראוי לכוס יותר מחטים ובמח"כ לא זכר דברי הרא"ש בברכות הנ"ל והרא"ש בביצה לשיטתי' אזיל אבל מדברי סה"ת סימן רמ"ח שהביא ב"י שם מוכח ג"כ דנסתפק אי קמח ראוי לכוס ואולי ר"ל היכי דהי' מחטים של קליות ע' רא"ש ברכות הנ"ל, אבל יש מקום לחלק בין בישול לפת לפמ"ש הסה"ת שם דהא דמבשל בשבת בשוגג שרי משום דחזי הבשר לכוס באומצא ואף דגם חטים וקמח חזי לכוס מ"מ אין דומה זל"ז ובשר חזי לכוס טפי משא"כ פת באותו ענין שיעשה פת ל"ה חזי מחיים ומבואר דעיקר החילוק משום שנשתנה יותר א"כ י"ל דקאווע דמי למבשל בשר וכפי הנראה לזה כוון הרב הגאבד"ק הרימלוב במ"ש רו"מ בשמו שכ' דפת הוי שינוי טפי מקאווע והביא מש"ס דע"ז ל"ז דמחלק בין חטים שטחנן ובין חטים שעשאן קליות, אבל באמת דבריו תמוהים דשא"ה בקליות שהחטים הם כמו שהם רק שנתייבשו ומשא"כ בנ"ד בקאווע ותדע דהא התם מבואר דשלקות היינו ירקות שבישלן הוי נשתנה ע"י האור ודמי ללחם וא"כ ה"נ קאווע, וגם בש"ס דברכות ל"ח ע"ב בהא דעל הירקות אומר בפה"א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות נמי שנשתנו ע"י האור ע"ש ומבואר דלא מיירי במים דשולקי דזהו מימרא דר"פ לקמן ל"ט רק בהירקות עצמן שנתבשלו ואפ"ה מדמה לי' לפת והוי נשתנה ממש, ומכ"ש בקאווע דמעיקרא אוכל והשתא משקה וע' שבת י"ט ע"ב גבי שמן של בדדין ותוס' שם ד"ה שמן יעו"ש בסה"ד שכ' דגבי פרסייתא כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אף שמתחלה הי' בתוך התמרים אפ"ה ל"ה נולד אבל שמן הבלוע בזתים לא הי' עלי' שם משקה ועכשיו נעשה משקה הוי נולד גמור ע"ש וכסברתם מבואר גם בתוס' חולין קי"ז סוע"ב ד"ה ולא שומר דגם אי משקין בענבים מיפקד פקידי מ"מ לא נקרא עליהם שם משקין עד שיצאו לחוץ ועפמ"ג בפתיחה לה' יו"ט פ"ג אות כ"ט ל', וע' שבת קמ"ג ב' ושם קמ"ה ב' לחלק ג"כ בין מעיקרא אוכלא והדר אוכלא ובין אי מעיקרא אוכלא והדר משקה, וע' בתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה הביא ענבים ודרכן דאע"ג דשתי' בכלל אכילה מ"מ לא מיקרי פירא ושם ד"ה היכא כו' אבל משקה היוצא מכלאים אפי' אי לא כתי' בהו אכילה כמאן דכתב דמי שאין זה גוף הפירי כו' ע"ש וע"ע בתוס' ב"ק ק"א ע"א ד"ה ולא יצבע, וע' ברא"ש פ"ו דברכות סימן ג' בשם הרא"מ בהא דמברכין על יין בפה"ג הא לא איקרי פירי ותי' דילפי' מערלה וגם בערלה אי לאו דכתי' בי' אכילה הוי בכלל פירי וזהו היפוך דברי תוס' חולין הנ"ל וע' מעיו"ט שם וע' ע"ז מ"ז התם מעיקרא בהמה כו' הכא מעיקרא חיטי כו', ואולם י"ל דבנ"ד דלא נשתנה שמו דמעיקרא נקרא קאפע וגם אחר בישול נקרא כן ל"ה דבר אחר ומשא"כ פת ושלקות וע' רשב"ם ב"ב קכ"ד ע"א גבי שלופפי והוי תמרי דהוי אשתני דהעשב נעשה חטים והפרחים תמרים דהוי דבר אחר ושם אחר אבל בר"ן נדרים נ"ג הביא בשם ירושלמי אורחא דב"נ מחמי פיתא נקטי' ואמר ברוך דברא הדא חיטתא ומוכיח מינה דפת נקרא חיטה וע"ש בהא דדבש תמרים אע"ג דנקרא ע"ש תמרים כיון שנשתנה מצורה לצורה הוי דבר אחר ולא דמי לקומא דחלבא וע' בב"י וט"ז יו"ד סימן רי"ז וע' בבכורות י"ז הדלה הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים מ"ט זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ומסיק משום דנשתנה ריחו ומבואר דאפי' ע"י ריח קרי' לי' נשתנה וברא"ש ב"ב צ"ו ע"ב גבי יין מבושל דע"י בישול איקרי אשתני מברייתו אף דלא נשתנה שמו וכמ"ש הר"ן נדרים נ"ג בשם רמב"ן דיין מבושל לא הפסיד שמו וע' ב"ק צ"ג זתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין דהוי שינוי כמו חטים ועשאן סלת אבל בזה י"ל דנשתנה שמו וע' חו"מ סימן ש"ס דבשינוי מעשה בעי' ג"כ שישתנה שמו קצת, ועלה בלבי לומר לפמ"ש תוס' זבחים צ"ו ופסחים ל' דאף דכ"ח ע"י היסק נעשו פנים חדשות מ"מ גבי תנור שכל תשמישו ע"י היסק ועומד לכך לא מיקרי פנ"ח א"כ ה"נ גבי קאווע שאין דרכו לאכול רק בבישול ל"ה נשתנה כלל ולא דמי לזתים ולענבים וחטים שלפעמים אוכלים אותם באופן אחר אבל באמת מוכח בכמה דוכתי בש"ס ובפרט בפ"ט דב"ק דגם דבר העומד לכך מיקרי שינוי וגם מקצת מקומות שהבאתי מוכח כן ובפרט דמה"ט מברכין שהכל משום דנשתנה כנודע, ולכן א"א להקל כלל מטעם זה, וגם בלא"ה אין כל הדברים והנושאים שוים וכדמוכח מכל דוכתי שהבאתי דמוכרחים לחלק בין הנושאים וקצרתי כי אין נ"מ כעת בזה,

ובעיקר דברי הרב מלאדי ז"ל צל"ע בלא"ה דהא הפוסקים כ' גם טעמא דשמא יאמר לעשות בשבילו וזה שייך גם בבישול וגם מדברי מג"א סימן תקי"ז שהקשה מהא דמבואר שם דקמח שנטחן היום שרי אהא דסימן שכ"ה מוכח דאין לחלק בין נטחן מע"ש או לא, ודבריו הקדושים צע"ג לענ"ד וכמש"ל, וחתני נ"י העירוני מרש"י שבת נ"א ד"ה ואייתי כו' ובחול מוכח דס"ל דשבת אסור וי"ל דרש"י סובר כהאוסרין גם י"ל דל' הש"ס כרבוותא עביד מוכח דבחול ורק משום בש"ע דאל"כ לא נשמע היתר מרבוותא. ומ"ש בדין הטלטול שא"א לשכור שם רשות כלל כי הוא ללעג וקלס ביניהם והנה רו"מ פתח פיתחא דהיתרא מכח מה שאוכלין האורחים כולם בבית א' הנקרא איסטראציע והביא מסימן ש"ע ס"ד אבל כפי שכ' יש שם איזו אורחים שאוכלין לפעמים בבתיהם אשר הבעה"ב שולח להם מבית המבשלת שלו וא"כ אף דמבואר שם ס"ג דאם האפי' והבישול במקום א' הוי כמו שאוכלין שם אבל זהו רק במשאיל רשות ולא במשכיר כמ"ש המג"א ופמ"ג שם, וגם בלא"ה כיון דמעכ"ה אוכלים לבדם בביתם שוב אוסרים זע"ז וצריכין עירוב והם אינם מודין בעירוב וא"כ אין בזה תקנה.

ואמנם מ"ש דיש שם להבעה"ב תנורין של קאכליס מיטלטלים ממל"מ ועומדין בכל חדרין המושכרין ואין צורך בהם להאורחין כלל ואינם מושכרין להם כלל ורשות ביד בע"ב להוציאם משם וכיון שהם מוקצים וכבדים הוי כדין תפיסת יד המבואר בש"ס וש"ע שם סימן ש"ע ס"ב דאם יש לבע"ב תפיסת יד בחדרים המושכרין אין אוסרים עליו, ולכאורה עלה בלבי לפמ"ש ש התוס' ביצה י"ב גבי מבשל גיד ביו"ט דאע"ג דאסור ואין בו צורך מ"מ כיון שהוא רשע ובדעתו לאכול הוי צורך לדידי' כיון דחזי לי' וכה"ג כ' הדרישה הובא בב"ש א"ע סימן צ' סקט"ו גבי מקדש ח"ל דאע"ג דחופת נדה ל"ה חופה משום דלא חזי לביאה אבל מקדש ח"ל הוי חזי לדידי' כיון דמקדש באיסור ע"ש ועתו"ס ב"ק ל"ה וסנהדרין פ"ד שכ' כה"ג גבי מבעיר באיסורי הנאה וע' שו"ת זכרון כהונה שהעלה דאף דאין זכי' באיה"נ מ"מ מי שהוא רשע וחפץ באיסור שפיר מהני בי' זכי' לדידי', א"כ ה"נ אף דקיי"ל דברים שאין נטלים בשבת כיון דלא חזי לטלטלם הוי תפיסת יד היינו במי שנזהר באיסור מוקצה אבל ברשע המחלל שבת ל"ש ד"ז כלל, אבל באמת נראה דע"י כבדו נוכל להקל ואף דהמג"א סק"ג פקפק בזה דמה גבול יש לכובד לענ"ד הדבר פשוט דתלוי אם אינו עשוי לטלטל בכל פעם וכהא דכלי עץ העשוי לנחת דלשי' רמב"ם פ"ג מכלים ה"א אפי' אם אינו כבד הרבה אם עשאו בפי' לנחת טהור רק דאם מחזיק מ"ס סתמי' עשוי לנחת ולשי' ראב"ד דוקא שמקבל מ' סאה ואי פחות מזה בעינן דוקא שיהא איסור ג"כ בטלטולה מיקרי' עי"ז עשוי לנחת ובט"א חגיגה כ"ו הוכיח כהרמב"ם מהש"ס דמגלה כ"ו וא"כ ה"נ אפי' אינו דבר הכבד ועשוי לנוח במקום א' מיקרי כבד לדידי', וא"כ ה"נ בזה, ויש לדון בזה לפמ"ש תוי"ט פ"ח דעירובין מ"ד להוכיח מל' מהרי"ק דבעינן דוקא שישייר משכיר לעצמו זכות זה שיניח שם חפיצי' אבל אם לא שייר בפי' רק שהשוכר לא הקפיד עליו עד עתה ואם ירצה שוכר בידו להוציא החפיצים לחוץ לא מיקרי תפיסת יד א"כ ה"נ בזה וד' תוי"ט הנ"ל הי' בהעלם מהפמ"ג בא"א שם סוסק"ג שהבין דמיירי בלא התנה כלל אבל בהתנה אפי' דברים הנטלין בשבת מיקרי תפיסת יד ומתוי"ט הנ"ל נראה להיפוך אבל כפי שרמז הפמ"ג לס' ע"ש אם אולי דיבר שם מזה וחולק על התוי"ט וגם י"ל דבנ"ד שהמנהג כן שעומדין התנורי' שם תמיד אין ביד שוכר להוציאם בלא רשות בעה"ב גם מדינא ועל השוכר לאתנויי, א"כ נראה דיש לסמוך ע"ז ולהקל בלא עירוב, וגם בשו"ת תורת נתנאל סימן ל"ג העיר בעצמו בזה וסיים דבשעה"ד יש לצרף ד"ז לסניף ומהגם שמצאתי בשו"ת בש"ר סימן קצ"ה שכ' דבזה"ז דשרוים בין העכו"ם ובכמה עיירות אנו מתי מספר ואיזו בית תבנו כו' ולכן המיקל לגמרי בלא שכירות לא הפסיד דל"ש בזה"ז גזירת חז"ל כלל, וחתם ע"ז מהר"ח א"ז ע"ש וידוע שלא נדפס בזמן הש"ע ובשעה"ד כזה כדאי הוא לסמוך עליו וכבר רמזתי לעיל בתשו' הראשונה לד' גו"ר שהעיר בזה רק שלא מלאו לבו להקל לגמרי ומהר"ח א"ז מיקל לגמרי ובשעה"ד נוכל להקל ולסמוך ע"ז.

ומה ששאל בדין זייגריל זהב עם שרשרת זהב ותחוב בהשרשרת אבן טוב הנקרא ברעליאנט יקר אם מותר לצאת בו בשבת וכ' שבזכרונו כי בשו"ת שו"מ התיר בפשי', והנה ידעתי גם ידעתי מדברי שו"מ והוא בח"ג סוס"י ל"א והעיד שהח"צ לא נשא הזייגריל במקום שאין עירוב והוא כ' דע"י רביד זהב הוי תכשיט לכ"ע וזה זמן כביר שמעתי בשם תשובה בכת"י מהגאון המנוח אבד"ק צאנז ז"ל שהעלה לאיסור אבל לא ידעתי טעמו, ולענד"נ לפמ"ש הב"י סימן ש"א דאין הב"ע טפלים לתיק כסף דאין אומרים נעשה לתיק רק להיפוך וא"כ ה"נ בזה גם אם השרשרת יקר מן הזייגריל מ"מ אין הזייגריל טפל וכיון דהזייגריל טמון בפנים ואיננו תכשיט אינו בטל לגבי השרשרת אך דאם הוא קבוע ומחובר בו י"ל דדמי למפתח ושלשלת דכיון שאינם גוף בפ"ע שרי ע' בב"י וט"ז ואף דהמפתח הוי ג"כ בגלוי ודין תכשיט עלי' הרי מדהוצרך הב"י לומר גבי ב"ע משום דהוי גוף בפ"ע מוכח דאי הוי מחובר שרי אף שהב"ע בפנים, ואמנם אם הזייגריל אינו קבוע בשרשרת רק תלוי בקרס נ"ל דאף אי נימא דהשרשרת מותר לצאת בו מ"מ הזייגריל אסור להוציאו כיון שטמון בפנים בתוך כיס הבגד ואינו נראה לחוץ, וע' בבעה"מ ב"ב פח"ה בסוגי' דזה החזיק באילנות וזה בקרקע שכ' דבמטע עשרה לבית סאה כיון שנקרא שדה האילן הוי הקרקע נופל לאילן כיון שנקרא על שמם הלכך בב' לקוחות שהחזיק זה באילנות וזה בקרקע מיגרע גרע בעל האילנות לר"ז אחר שהופרשה הקרקע מן האילנות שהיתה טפלה להם הלכך לית לי' בארעא כלום ולמיעקר קיימא ולר"פ קנה חצי הקרקע כיון שהקרקע טפלה לאילנות אבל בשדה לבן אפי' י"ב אילנות כיון שאין השדה נקרא על שמם הוי השדה עיקר ע"ש ומבואר דלא תליא אם השדה שוה יותר או האילנות רק אם נקרא ע"ש הוי טפל וה"נ הרי השרשרת נקרא שרשרת של זייגריל א"כ הוי טפל לזייגריל וע' ירו' פ"א דנזיר ה"ב דף ג' ע"א כה"ג אורחי' דב"נ למימר קנתה דכולכא ולא כולכא דקנתה ופי' קנה של צבת ולא צבת של הקנה ועמג"א רנ"ט סק"ו גבי כסוי וצמר דכיון דהצמר משמש לכסוי לא נעשה בסיס וכ"ה במג"א שע"ב סקי"ח וע' מש"ש סימן ש"ח סקי"ד גבי כתונת וקנה, וגם כיון דהוי תכשיט לאיש ולאשה אין להתיר גם השרשרת לשי' כמ"פ ומ"ש רו"מ דכיון דתלוי בשלשלת יכולה האשה להראות בלא השליפה אין לזה יסוד כלל ובכל התכשיטין יכולין לראות אותם כשהיא לבושה בו ואפ"ה חיישי' והרי במפתחות התלוי' בחגורה מבואר בב"י דאי לאו דקביעי אסור משום דשלפא וע' בל"ש ע"ד הט"ז סק"ו וסק"ז אף דיכולין לראות עם החגורה וע' בב"י שכ' דלמנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר דיכולה לאחוויי בעוד המפתח עליו וגם אינו נקל כ"כ למישלפי' הלכך שרי אף לאשה ע"ש ואם אולי גם בנ"ד אינו נקל כ"כ אז יש צד להתיר, וגם באמת גוף הדין תכשיט העשוי לאיש ולאשה שלמדו הפוסקים מירושלמי דאסור משום לא פלוג לפע"ד צע"ג דהא מבואר בסימן רה"ע דאע"ג דלא יקרא לאור הנר שמא יטה מ"מ באדם חשוב או בב' שרי ובט"ז שם סק"א הקשה דנימא ל"פ ותי' דהיכי דבאותו איש ל"ש הגזירה בשום פעם ל"א ל"פ וע' בט"ז א"ע סימן קי"ט שביאר הדברים באורך היטב ואני מצאתי הדבר מבואר בר"ן שבת פ' שואל בסוגי' דאין רואין במראה בשבת שהקשה קו' הט"ז ותי' כתירוצו ע"ש וכ"ה בתוס' נדה ג' גבי שוטה ומוך דחלוקת משאר נשים ול"מ בהו ל"פ ע"ש והנה בשבת ס"ב מבואר דאף דרועים יוצאי' בשקים ולכל אדם נמי הוי דרך מלבוש מיגו דהוי מלבוש לשבת ופריך מהא דאשה יוצאה בטבעת שאין עלי' חותם ואם יש חותם חייבת וחילופיהן באיש ומשני נשים עם בפ"ע הן ועמג"א סימן ש"א סקנ"ד וא"כ ק' איך נימא לא פלוג באיש משום אשה כיון דעם בפ"ע הן ובאיש לא משכח"ל בשום פעם לאיסור וגם בלא סברת עם בפ"ע הן תיקשי נמי מה"ט ואמנם באמת בירו' פ"א דשבת ה"ג מבואר דפריך על שמואל דסבר גבי אין קורין לאור הנר דב' שרי מהא דא' נר שיכול להטותו וא' נר שאי"ל ועי' בשי"ק שם דהיר' סובר דאין לחלק בענין לא פלוג גם בין איש לאיש ובכל גווני גזרי' וע"ש שנעלם ממנו ג"כ ד' הר"ן הנ"ל וע"ע בשי"ק פ"ו דשבת ה"א ד"ה פעמים כו' שביאר ג"כ דבזה נחלקו הירו' ובבלי, (ואף שהמרה"פ בפ"א דשבת נדחק לפרש ד' ירו' בע"א המעיין ימצא כי פירושו דחוק וגם מהא דמראה זכוכית שבפ"ו הנ"ל נראה כהשיו"ק) וא"כ הירו' לשיטתי' שפיר פסק דגם איש אסור בתכשיטין משום לא פלוג אבל לדידן דקיי"ל כהבבלי גם בזה יש להתיר, וצע"ג לענ"ד, ועתו"ס שבת נ"ט מג"א ש"ג דתכשיט השייך בכל הנשים אין לחלק בין הנשים וצ"ע מ"ש מהא דנר דאדם חשוב שרי ואולי נשים דדעתן קלות יש להחמיר בהו טפי.

אבל גם לשי' פוסקי' הנ"ל הרי מבואר בסימן ש"ג דבזה"ז נהגו הנשים לצאת בתכשיטין מכמה טעמים המבוארים שם וא"כ מכ"ש דאין לאסור בזה"ז באיש ואף כי ההיתר בנשים מפוקפק מ"מ עכ"פ שוב באיש ל"ש לאסור כלל משום לא פלוג וע' בפסקי מהרא"י הובא במג"א תמ"ז סק"ה דאין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הגזירה ולכן ללבוש השלשלת לבד נראה פשוט להתיר ואמנם הזייגריל אם הוא קשור ומדובק עם השלשלת יש להתיר ג"כ אבל אם הוא רק תלוי בקרס ובנקל לשלופי משם נראה דאסור להוציא הזייגריל באם שהוא טמון בפנים בבגד ואינו נראה בחוץ, כנלענ"ד, (בחלק ד' סימן קכ"ז אוסר המחבר כד' הד"ח ושם לא חילק אם היא דבוק ומקושר או לא.) (א"ה מה שתמה על ש"ע הרב ז"ל מד' ר"ת והטור הנה המעיין בב"י שם יראה כי באמת גם ר"ת לא ס"ל דנטחן בשבת גרע טפי ואדרבה מדברי כולם נשמע דנטחן בשבת עדיף משום דכיון שבה"ש היו חטים דראוי לכוס טפי מקמח יש סברא לומר דל"ה מוקצה וכדמוכח בסימן תקי"ז וע' מג"א שם דכ"ה דעת הרא"ש והר"ן וכ"פ בש"ע הרב ז"ל שם דקמח שנטחן ביו"ט ל"ח נולד דכיון שגם התבואה קודם שטחנה ראוי לאכילה לעשות ממנה קליות או דייסא נמצא שקמח הזה אינו רק כאוכל שנפרד מאוכל ול"ה נולד וכ"פ כאן בסימן שכ"ה לענין שבת דבהיתה תבואה בה"ש ונטחנה ונאפת בשבת ל"ה מוקצה או נולד ומה דר"ת תלי טעמא דאיסורא בשמא נטחן היום לא משום דנטחן גרע רק משום יו"ט נקט כן דביו"ט אין האיסור משום אפי' וקצת י"ל משום דביו"ט בל"ז אין חילוק בין דחאו בידים או לא דביו"ט קיי"ל כר"י דא"ל מוקצה בכל ענין וכמ"ש הב"י רס"י שי"ח וטעם האוסרים הפת שנאפה בשבת אף דפסקי' כר"ש דל"ל מוקצה רק בגרוגרות וצמוקים דדחאו בידים דס"ל דכיון שלא אפאה מע"ש הוי כדחאו בידים כמ"ש רש"י בביצה כ"ד דמחובר מדלא לקטן מאתמול הוי כדחאו בידים כן מתבאר מד' ב"י שם, ומה שהביא בהגהות ממהרל"ח על הב"י דכונת הב"י שכתב דהוי כדחאו בידים משום דמחוסרי מלאכות הרבה היינו טחינה ורקידה ואפי' (וע' בס' ע"ש על או"ח מ"ש בזה) אלא שכתב דהרא"ש לא ס"ל סברא זו ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו בזה ואיני רואה בב"י דכונתו דוקא מטעם זה דהרי ראיתו מרש"י ביצה שכתבתי לעיל וכמו שמסיק שם דה"ה אפי' נטחן מע"ש חשוב דחי' וכמ"ש ראי' מרש"י ביצה וכמ"ש ג"כ ברס"י שי"ח ועי' בפנ"י ביצה שם ואתפלא שלא הביא ד' הב"י סימן שי"ח ע"ש ואדרבה מד' הב"י שם שכתב לדעת הרא"ש דדוקא במחובר דללקוט ממחובר הוא דבר קל לכן כשלא לקטן מאתמול מוכח דאקצינהו מדעתו ודחאו בידים משא"כ בשחיטה דבעי סכין בדוק וטירחא יתירה ל"ה דיחוי בידים דדלמא משום שלא הי' יכול לפנות מעסקיו לא עשאה מע"ש ולא מוכח שהוקצה מדעתו וא"כ מוכח איפכא דבמחוסר הרבה מלאכות ל"ח מוקצה שדחאו בידים ולפי"ז לכל הטעמים יותר חשבי' למוקצה בהי' קמח בה"ש מאם הי' עוד תבואה ועפי"ד אלו יתכנו ד' הרב ז"ל דכשטחנה ועשאה קמח מע"ש דקודם שטחנה היתה ראוי לאכול כמות שהוא ע"י קליות ובזה שטחנה גלי דעתי' שאין רצונו עוד לאכלן חי כי אם אחר אפי' ומדלא גמר תיקונן לאפותן היום גלי דעתי דאקצינהו מדעתי' שלא לאכלם עוד בשבת זה וה"ז דומה למוקצה דגו"צ ושו"ר בב"ח כאן שכ"כ דע"י שטחנן דל"ח עוד לכוס חי הוי דחאו בידים וכהרב ז"ל ויומתק יותר לפמ"ש בהגהות להב"י שם דלהרא"ש מה שמקצה בעכ"ח ע"י חסרון מלאכות ל"ה מוקצה וא"כ כיון שראינו שאינו חס על טרחתו וטחנן ואעפ"כ לא גמר מלאכתן לעשותן ראוי לאכילה עכ"ח שהוקצה אותן מדעתו משא"כ בבישול דמחשבתו לא ניכרת מתוך מעשיו דאקצינהו מדעתו וע' דו"פ דמדבריו משמע דס"ל איפכא דבטחנן ש"מ שהכינו עצמן לאפיתן ולא אקצינהו מדעתו ע"ש וצ"ע.

ומה שעמד עוד ע"ד הרב מדוע לא חש לטעמא שמא יאמר נעשות בשבילו י"ל דהרב ז"ל מיירי בחנוני דל"ש הגזירה כמ"ש המג"א רס"י תקי"ז ועי' מחהש"ק וע' מש"ז שכ"ה סק"נ שכתב כונת המג"א בא"א אך באמת ראיתי בש"ע הרב שלא הזכיר שם בשום מקום טעם זה וצ"ע כי דרכו בקודש להביא כל שי' וטעמי הפוסקים והרי המחבר ס"ל כטעם הזה כמ"ש המג"א סימן תקי"ז וע' ט"ז רס"י תקט"ו והוא השמיטו.

ואולי י"ל דטעם הפוסקים שלא כתבו גזירה זאת כמ"ש הב"י דבאפי' ובישול כיון שהמה מלאכות חמורות ל"ג שמא יעשה בעצמו, ה"נ ל"ג שמא יאמר לעכו"ם ודוחק וע' מג"א סקכ"ח עש"ה, וזאת לדעת כי ד' הרב אלו המה מוקפים בשני חצאי עיגול ואולי מטעם שלא הי' הדבר נחלט אצלו להלכה ואינו יודע את מנהגו איך דרך קסתו ומ"מ בגוף דינו של הרב הביא בעל המחבר בעצמו בהגהותיו לאר"ח מד המ"כ משמה"ש פ"ק כדעת הרב וצ"ע, ומה שהעיר על הב"י מהא דברכות כבר דיבר מזה הב"ח שם.)

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה