אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן לב

סימן לא

ב"ה ב' תצא ד' אלול תרל"ז יאזלוויץ. להרב החריף מו"ה נפתלי האלברטהאל נ"י

מק' אוליינוב. בדבר השאלה באיש א' שיצא לזרוע בשדותיו הרחק מן העיר ומצא תלול גבוה וכאשר התחיל לפתוח מצא שם בגד ד' כנפות וחפר עוד ומצא שם אדם נקבר בעומק ויען כי בעל השדה הוא כהן הוא שואל ומבקש אם מותר לו לפנותו משם והנה הדין פשוט ומבואר בש"ס וטוש"ע יו"ד שס"ד דקבר הנמצא מותר לפנותו ומותר בהנאה וגם לגי' הרמב"ם בנ"ד שרי וכמ"ש רו"מ, אך רו"מ האריך בסוגיית הש"ס דסנהדרין מ"ז שם דפריך דלמא מת מצוה הוא ומשני מ"מ קלא אית לי' וע"ז הקשה דהא רובא דעלמא לאו מ"מ נינהו ומדוע ניחוש למ"מ, ויפה העיר ואם כי הוא כ"כ מסברא הנה הדבר מבואר בירו' דנזיר פ"ט ה"ג וחש לומר שמא מ"מ הוא סבר ר"ז שאין מ"מ מצוין ואם כי הק"ע פי' בפי' א' דהיינו משום דקלא אית לי' אבל הוא דחוק, אבל גם בלא"ה יש לתמוה לפמ"ש הב"י ביו"ד סימן שס"ד ובכ"מ פ"ח מטו"מ הל' ה' דאיסור פינוי מת הוי רק דרבנן א"כ תקשי מאי פריך דלמא מ"מ הוא הרי הוי סד"ר ולהקל ולכאורה עלה בלבי דעיקר הקושיא אהא דמקומו טהור דהא הבקעה הוי רה"י בימות הגשמים כמבואר בפ"ו דטהרות וע' שבת ו' וא"כ הוי ס"ט ברה"י וטמא וגם בנולד הספק בימות החמה דהוי רה"ר מ"מ בחזר ונעשה רה"י דינו כרה"י וכמבואר שם במשנה א' וע"ש בר"ש מ"ח בשם התוספתא, ובזה י"ל דלמאי דקיי"ל דאפי' ס"ס ברה"י טמא ולשיטת הרשב"א ס"ס עדיף מרובא א"כ מכ"ש דלא ניזול בתר רובא ושפיר יש לחוש למיעוטא דלמא מ"מ הוא אבל באמת ז"א דהא מבואר בתוס' נדה ט"ו ע"ב ד"ה ספק ובר"ש פ"ו דטהרות מ"ו דגם ברה"י מטהרין בדאיכא רובא ועתוס' פסחים ט' ע"א ד"ה ואת"ל שכ' דבספק רגיל גם ברה"י טהור וע"ש ע"ב ד"ה ספק ג"כ בזה, וגם בספק לבד הרי טומאה זו הוי רק דרבנן והרי מבואר בכ"מ פכ"ד מטו"מ ה"ד דבמעזיבה דרבנן ס"ט ברה"י טהור וע' בר"ש רפ"ה דטהרות ג"כ בזה ובאמת שהוא ש"ס ערוך בנדה ד' ע"ב גבי מדף דבטומאה דרבנן גם ס"ט ברה"י טהור ויעו"ש ברש"י וא"כ ה"נ בנ"ד. עוד עלה בלבי ליישב קו' הנ"ל דהוי סד"ר לפמ"ש המג"א סימן קפ"ד בשם הרש"ח דאם נסתפק אם בירך בהמ"ז צריך לברך גם ברכה ד' דלא ליתי לזלזולי א"כ הרי מבואר ב ברש"י סנהדרין דאיסור הנאה מן הקבר הוי מדאורייתא א"כ כיון דלענין הנאה הוי סד"א ולהחמיר א"כ שוב גם לענין פינוי יש להחמיר דלא ליתי לזלזולי אבל כבר העליתי בחיבורי משפ"ש סימן קצ"ח דדוקא במידי דאכילה שייך סברא זו והוכחתי שם דבעלמא אע"ג דמחמירין בשל תורה מ"מ יש להקל בדרבנן וה"נ בזה, ומ"מ י"ל דבאמת קו' הש"ס וכו' תסוב אהא דמותר בהנאה דבזה הוי סד"א, והן אמת שדעת מהרשד"ם חיו"ד סימן ר' דהנאת מקום הקבר הוי רק איסור דרבנן וזה כביר הבאתי ראי' לדבריו מהש"ס דעירובין ל"א דמבואר שם דלמ"ד אין מערבין אלא לד"מ שרי לערב בביה"ק דמלל"נ ולכאורה ק' לשי' רז"ה דס"ל דבמצוה דרבנן מצות ליהנות נתנו א"כ הרי התם אע"ג דמערבין לד"מ היינו לילך לבית אבל או משתה דהוי רק מצוה דרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"ז מאבל א"כ איך אמרי' התם דמלל"נ וכבר העיר בזה השע"א הובא בשעה"מ פ"ח מלולב, ואולם אי נימא כשי' הרשד"ם א"ש דכבר כ' המלה"ר דגם הרז"ה ל"ק רק היכי דהאיסור הנאה הוי מה"ת דלא באו חז"ל להקל על ד"ת אבל אי גם האיסור רק דרבנן שוב אמרי' מלל"נ גם במצוה דרבנן ואם כי הוא כ"כ מסברא הנה מצינו כה"ג בתוס' חולין ע"ג ובתשו' רשב"ץ שהובא בב"י א"ע סוס"י מ"ב ובר"ן פ"ב דפסחים לענין אי חמץ הוי דשיל"מ ועוד בכמה דוכתי ובתשו' א' הבאתי סמוכין לזה מהש"ס דפסחים כ"ו דבעי למידק דלא אפשר שרי מהא דריב"ז הי' יושב בצלו של היכל ודורש ומשני היכל לתוכה עשוי והוי שלכדה"נ ותמה המל"מ פ"ה מיסה"ת דהא שלכדה"נ מדרבנן אסור עכ"פ, ואמרתי דלכאורה ק' לשי' הרשב"א נדרים ט"ו דס"ל דגם בדאיכא הנ"ג אי לא אפשר באופן אחר אמרי' מלל"נ א"כ הכא דלא הי' לריב"ז מקום אחר דהא קרי לי' לא אפשר א"כ נימא מלל"נ ואינו הנאה כלל ומצות ת"ת כנגד כולם, אבל נראה דהא מבואר בש"ס בפ"ק דנדרים דמצות והגית הוי רק מדרבנן דבק"ש קיים והגית (וכמ"ש הרדב"ז ח"ג סימן תט"ו ואף דהר"ן ביאר שם דהוי מה"ת רק שאינו מפורש בתורה אבל מדברי רש"י ורשב"א שם נראה כפשוטו וע' ברכ"י יו"ד רמ"ו) א"כ במצוה דרבנן שוב מל"נ ודייק שפיר ולזה משני דהוי שלכדה"נ א"כ שוב גם האיסור רק מדרבנן ושוב גם בדרבנן אמרי' מלנ"נ.

ואולם הרי בדברי רש"י מפורש דאיסור הנאה דאורייתא וע' בשו"ת רע"א א סימן מ"ה שביאר בזה סתירת ד' רש"י בסוגיין יעו"ש וליישב קו' השע"א ושעה"מ לשי' רז"ה נראה דס"ל דלפמ"ש הרמב"ם שם דאף דמצות הליכה לבית האבל ומשתה הם רק מצות דרבנן מ"מ הוו בכלל ואהבת לרעך כמוך א"כ דינו כשל תורה ושפיר אמרי' מלל"נ עוד יש לי לדון בזה דגם לענין טומאה דרבנן אף דספק שריא היינו היכי דלא אתחזיק אבל כאן דהשתא כשהקבר לפנינו טמא מדאורייתא ואנו באים לדון אם יומשך הטומאה גם אחר הפינוי מספק שוב הוי אתחזיק טומאה ולכ"ע גם בדרבנן ס"ט ברה"י טמא דהא אפי' ס"ט ברה"ר היכי דאתחזק טומאה טמא וכמ"ש התוס' בסוטה כ"ח ונזיר נ"ז וע' בש"ך יו"ד ר"א ס"ק קמ"ה ואף דהרשב"א בתשו' סימן פ"ג צידד לומר דגם ס"ט ברה"י אינו טמא רק באתחזק או דאיכא רגל"ד אבל המעיין ימצא דהרשב"א מיירי היכי דאיקבע איסורא ובזה ס"ל לחלק בין רה"ר לרה"י אבל באתחזיק מודה דגם ברה"ר טמא וגם באיקבע נסתפק שם הרשב"א בזה ועי' בש"ש ש"א פ"ח שהעלה דבאיקבע גם ברה"ר טמא רק היכי דאיכא ח' טהרה טהור ולא הביא כלל מד' הרשב"א הנ"ל, אך דלכאורה יש לדון בזה לפמ"ש הר"ש פ"ב דמקואות מ"ב בשם תוספתא דהיכי דטומאה חמורה אזדא לה שוב לא מחתי' לי' לטומאה קלה מספק, אבל היינו היכי דהטומאה דרבנן הוי גזירה בפ"ע וכהא דשאובין אבל בנ"ד שגזרו חכמים באמת להמשיך הטומאה הקודמת גם לאחר שפינו המת א"כ חדא גזירה היא ויש ראי' לזה מהש"ס ם דחולין י' והארכתי במק"א וגם בגוף סברת הר"ש יעוין ברש"י וריטב"א מכות ד' שנחלקו בזה.

ועוד נראה ליישב קו' הנ"ל דנהי דאיסור פינוי רק מדרבנן מ"מ הרי קיי"ל דבס' חסי"ד גם בדרבנן להחמיר והיינו משום דשמא יש בקי שיודע לברר הספק, א"כ הכא דהאדם שקבר את המת הוא יודע מה טובו אם הוא מ"מ או לא א"כ איך נוכל להקל מספק בזה כיון שיש בקי בעולם ודמי לספק חסי"ד.

ואולם ליישב הא דהוי מיעוטא נראה לפמ"ש התוס' ביבמות מ"ז ע"א ד"ה במוחזק להוכיח דהיכי דלא מוחזק בנכרי נאמן מיגו דא"ב אמר ישראל אני וכהא דפ"ק דפסחים גבי ההוא נכרי דסליק ואכל פסחים בירושלים וא"ל דשא"ה דסמכי ארובא דהוו ישראל דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם ע"ש ומבואר מדבריהם דאע"ג דרוב עכו"ם נינהו מ"מ אין לנו לדון אלא על הרוב הבאים לפנינו בבחינה זו דייקא ויש לזה כמה ראיות ואכ"מ ומעתה לפ"ז ה"נ נהי דרוב המתים אינם מ"מ מ"מ המתים ונקברים בדרך ובשדה י"ל דאדרבא רובן הם מתי מצוה ופריך הש"ס שפיר ולזה משני דקלא אית לי' והקול סותר הרוב וכהא דש"ס רפ"ב דכתובות גבי רוב בתולות נשאת, וא"ש. עוד יש לדון דרך פלפול לפמ"ש התוס' בנזיר נ"ד דהא דגזרו טומאה על ארץ העמים הוא משום דאיכא מתי מבול, וצ"ל הא דמקילין לדידן משום דרוב מקומות טהורים וגם קיי"ל דעכו"ם אינו מטמא באוהל (וע"ש בדין קבר שלפני הדיבור) וע' בט"ז וש"ך סימן שס"ט ובשו"ת שב"י, וכבר נודע דעת הרמב"ם דגם מת עכו"ם אסור בהנאה ולפ"ז גם לענין היתר הנאת קרקע צ"ל משום דסמכי' ארובא, ונודע דברי הר"ן בחי' לחולין ד' ס"ג בהא דלוקחין ביצים מן הנכרים דתרי מיעוטי מצטרפין לפלגא וע' פלתי סימן ט"ו ובמק"א העירותי מהש"ס דברכות נ"ג בפלוגתא דר"י ורבנן וע' בא"ר או"ח סימן רי"ז סק"ט דהיכי דב' המיעוטים משם א' מצטרפין ואכ"מ, ומעתה לפ"ז י"ל דהכא בנמצא מת בקבר ואיכא מיעוטא דשמא מת מצוה הוא א"כ י"ל דאסור בהנאה דאיכא תרי מיעוטי שמא יש בקרקע קברי עכו"ם ושמא מת זה מת מצוה ומצטרפי לפלגא והוי סד"א ולחומרא, ואמנם הירושלמי לשיטתי' אזיל דסובר בשבת פ' האורג דמת עכו"ם מותר בהנאה וכמ"ש המל"מ פ"ד מאבל בשמו וא"כ איכא רק חד מיעוטא ולכן סמכי' ארובא.

אך לפמ"ש במק"א דהא דתרי מיעוטי מצטרפי לפלגא היינו רק היכי דבאו ב' המיעוטים ביחד אבל היכי דנולד מיעוט א' מקודם והוחזק הרוב שוב אין מיעוט ב' מצטרף ובזה יישבתי ד' הריב"ש סימן שע"ט מקו' הנו"ב א"ע סימן מ"ג וא"כ גם בנ"ד כבר הוחזק רוב א' מקודם.

אבל בגופא דדינא דנ"ד יל"ע במ"ש בתשו' מהרי"א חיו"ד סימן שע"ה שע"ו אי סמכי' אסימן מילה דהוי יהודי ע"ש מכמה דוכתי ומכ"ש בנ"ד שלא הזכיר סימן מילה רק מה שמצאו בצדו בגד של ציצית וכבר נודע ד' הב"ש א"ע סימן י"ז דהיכי דאינו לבוש רק שנמצא בצדו לא סמכי' אמלבושי' לכ"ע וה"נ בנ"ד אבל כמה אחרוני' חלקו בזה על הב"ש וקצרתי כיון דאין נ"מ בזה לדינא בנ"ד וכמש"ל, ויותר אין פנאי להאריך דברי ידידו. (א"ה בענין קבר הנמצא כבר הארכתי בחיבורי עוללות משה סימן מ"ו בד' רש"י סנהדרין נ"ז ובמה שעשה הב"י פלוגתא בין רש"י והטור ע"ש ומ"ש בדין הנאה במת עכו"ם שהביא הב"י מהרשב"א דאסור מה"ת שם הבאתי מחי' הרשב"א ב"ק מ' שכ' בעצמו דמותר בהנאה וגם בת' הרשב"א עצמו סימן שס"ה אין הכרע וע' ס' מאירת עינים סימן ל' וגם בברכ"י העלה להתיר אך במש"ז יו"ד סימן ק"ג סק"ז ושפ"ד ע"ט סק"ג פסק כהש"ע דאסור בהנאה, ובגוף השאלה עמ"ש בעהמ"ח במהרש"ם ח"ד סימן י"ד באורך כל פרטי דינים בזה"ל.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה