אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן כו

סימן כה

להרב המאה"ג מ' יעקב שמשון הלוי העליר

נ"י אבד"ק בוזנאב. מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד שבא לפני' בר' שנשתדך עם ש' עבור בנו ובתו של ר' היתה באותו מעמד ועשו רק ת"כ ור"פ ודברו ביניהם שיעשו אח"כ תנאים ועתה ר' חוזר בו יען שהעביר ש' מועד הנישואין והסילוק וגם עתה רוצה לפחות שליש באמרו שירד מנכסימן וגם טען שבתו מאסה בהחתן ואין לה טענה מבוררת ורו"מ כ' דאף שהט"ז כ' דבר"פ לבד יוכלו לחזור ופטור מקנס דל"ש בשת מ"מ מלבד דהסמ"ע לא ס"ל כן ודוקא בהתנו בע"מ שנכתבו חוזר אבל גם להט"ז כיון שעשו ג"כ ת"כ ובת"כ ל"ש אסמכתא שוב חייב בקנס אם לא שיקב"ח שלא אלפוה ויפטר משום אונס ומ"מ צריך התרה לת"כ ואין ראוי להזדקק בהיתרו וגם י"ל דכיון דהבת היתה במעמד הוי כנשבע בשליחותה ולשי' כמ"פ שבועה ע"י שליח מהני ואם לא יקב"ח אזי יפחות צד הב' שליש מהנדן והקשר קיים עכת"ד, והנה בגוף דברי הט"ז וסמ"ע כבר כ' בתשו' א' להרב אבד"ק צשערנליצא דהסמ"ע מיירי רק בדברו בפירוש מהקנס ובזה תליא אי התנה בע"מ אבל היכי דלא הי' שום דיבור מקנס ולא נכתב בר"פ א"כ גם אי בתנאים גם בלא נכתב הוי כנכתב היינו משום דנהגו בו אבל בר"פ דלא נהגו לכ"ע פטור מקנס ומשום בשת לבד ודאי דפטור דגם בלא סברת הט"ז אין דנים בזה"ז כמ"ש הב"מ באה"ע שם. ובזה נדחה גם מ"ש רו"מ דבתק"כ ל"ש אסמכתא דזה דוקא אם נתחייב בפירוש בקנס רק דאנו באין לפטרו משום אסמכתא בזה י"ל דתק"כ ל"ש בי' אסמכתא אבל בנ"ד שאין כאן תנאי כלל להתחייב בקנס גם בתק"כ פטור אך דבזה י"ל דניהו דפטור מקנס מ"מ חייב לקיים הקשר מכח הת"כ דהוי כשבועה אבל גם בלא"ה הרי כיון שהאב טוען שהבת ממאנת הרי משום הת"כ דהוי כשבועה אדם נאמן ע"ע באיסורים ואין שבועה על שבועה כמבואר בח"מ סימן פ"ז סעי' ל"ד דאם תקע כפו לחבירו ליתן מתנה והוא כופר פטור משבועה רק יזהירו אותו ב"ד על שבועתו ואם כי מבואר במרדכי בשם הר"מ דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כו"כ דנשבע ועי' בש"ך שם סקנ"א כבר כ' בשו"ת מהר"י מברונא סימן קצ"א לחלק בין אמירה לעני ובין נתן ת"כ דהוי כשבועה וגם לפמ"ש הש"ך סק"פ בשבועת היסת מודה דלא משבעינן לי' וא"כ מכ"ש שא"צ לקב"ח דקיל משבועת היסת ועס"י צ"ב סי"א וסמ"ע וט"ז שם ותבין, (ובפרט דכיון דנתבאר דליכא קנס בר"פ א"כ אין כאן כפי"מ ול"ש להשביע וכמ"ש בח"מ סימן פ"ז וזה פשוט וע' שו"ת תפ"צ חאהע"ז ה' כתובות סימן פ' שפסק בפשי' דבדבר שאין נוגע רק לחדר"ג אין להשביע וכמ"ש בח"מ סימן פ"ז ובנ"ד כיון דליכא קנס שוב אין להשביע), וגם לפמ"ש בקצה"ח סק"ל דטעמא משום מיגו דחשוד כו' הרי לשי' הי"א שהביא רמ"א סט"ז גם בלהבא נעשה חשוד וא"כ המוחזק י"ל קים לי וכמ"ש הש"ך סק"פ הנ"ל וגם בסק"י בשם כמ"פ ועקצה"ח שם ובש"ש שמעתא ד' פכ"ו בדין אם הב' מוחזק, ועכ"פ בנ"ד הדבר פשוט דא"א להטיל עליו שום שוק"ח ועמ"ש במרש"ם ח"א סימן קצ"ה (א"ה במ"ש ברמ"א אה"ע ס"נ ובלבד שלא יהא ערמה כתב בעבוה"ג סימן ע"ד דיש לחייבו קב"ש אם הוא לא הי' בעצה שתמאן.)

אך דיש לדון בזה לפי המבואר ביו"ד סימן רל"ב סי"ב בהג"ה וש"ך סקכ"ה דבנשבע לחבירו אינו נאמן לומר אנוס הייתי רק בדאיכא רגל"ד והיינו משום דאונס לא שכיח וא"כ הרי הא דפטור אם אין בתו רוצה עיקר הטעם משום דאנוס הוא והוי אונס דל"ש וכמ"ש הרשב"א הובא בב"ש סימן נ' ס"ק ט"ז א"כ שוב אינו נאמן לומר כן אך לפ"ז גם בק"ח לא יהא נאמן אבל באמת ז"א דודאי אם אינם יודעים מזה אם אין בתו רוצה אינו נאמן לומר אנוס אני וצריך לברר אונסו וגם בזה לפמ"ש השע"מ סוס"י כ"א דכיון דאה"ב אחה"ר נאמן לפטור א"ע בטענות אונס וכהא דנאמן בפקדון לומר נאנסו בשבועה עכ"פ וצ"ל דהתם עיקר טעמא כמ"ש הש"ך בטעם ב' משום דכל א' יאמר כן. אבל היכי דלפנינו אין בתו רוצה רק דבאנו לחוש שמא אלפוה בזה שפיר נאמן הוא בזה שלא עשה ערמה ובפרט שהרי לדעת הרמ"ע שהובא בחמ"ח שם אפי' אם סיבב האב המיאון פטור ואם כי הח"מ הוכיח מתשו' רמב"ן להיפוך ובאמת שדברי הרמב"ן הובאו בב"י יו"ד סימן רל"ב ובש"ע שם סי"ז ועי' במהרי"ט ח"א סימן כ"א במ"ש מתשו' הריב"ש סימן קע"ה ובמ"ש לחלק בין שבועה לנדר עי' תלי' וגם מדברי המרדכי פ"ב דכתובות מוכח דגם אם הי' תחלתה בפשיעה מיקרי אונס אבל מהנמוק"י פ"ב דב"ק מוכח להיפוך, ועכ"פ בכה"ג דנ"ד שאין עלי' חיוב ממון רק מכח הת"כ י"ל דלכ"ע נאמן שלא אלפוה שהרי הכרנו באונסו.

ועוד דבנ"ד כיון שצד ב' העביר מועד הסילוק מהנדן והנשואין וזה תבעו כמ"פ והשמיט מדחי אל דחי א"כ לא מיבעיא אם הי' מזיד פשי' דהשני פטור ואינו נאמן לומר שהי' אנוס וגם אם יברר אונסו הרי קיימ"ל דאונס חייבי' לזה לא אמרי' וכדמבואר מדברי הט"ז ונה"ך יו"ד סימן רל"ו וש"ך ח"מ סימן כ"א ובכה"ג שנדבר מהזמן בהר"פ ות"כ ולא נעשה תחלה השידוך בסתם פשי' דהשידוך בטל ואין כאן ת"כ ולא שבועה וע' נ"ב מ"ת חיו"ד סימן ר"ד ותשו' השיב משה חיו"ד סימן מ"ח באמצע התשו' שכ' להדיא דאם העביר המועד השני פטור מהתק"כ בכל גווני כל זמן שלא נעשה תנאים ועי' נו"ב מה"ק חיו"ד סימן ס"ח בזה ועוד דכיון דרוצה לפחות שליש בטענה שירד מנכסיו הנה מלבד מה דלשי' כמה אחרונים שהבאתי בחיבורי לחו"מ סימן ר"ז דתקנת ארצות לפחות שליש מהני רק לפטור אותו ולא לחייב צד הב' וכל ספק בתקנה להקל א"כ פשי' דבנ"ד ג"כ פטור צד המעכב וגם לפמ"ש בחיבורי שם דאם העני לגמרי חייב צד הב' הרי בנ"ד אינו בגדר זה ח"ו וגם אי נימא כדעת הספ"י שהבאתי בחיבורי שם הרי עכ"פ הוי רק מכח תקנת ארצות והתקנה נעשה רק היכי דעשו כבר תנאים ביניהם ולא בר"פ לבד וכמ"ש הט"ז הנ"ל דבכה"ג פטור מקנס וא"כ אף שנתן לו ת"כ היינו באופן שיקיים כפי המדובר אבל כיון שזה אינו מקיים שוב פטור זה מהת"כ וגם לכ"ע עכ"פ צריך לברר אם ירד מנכסיו ואינו נאמן בקב"ח להוציא מזה כידוע ואפי' בשבועה אינו נאמן להוציא מכנגדו ולכן מכל הלין טעמי הדין פשוט דיוכל זה לבטל הקשר.

אבל גם לפי"ד רו"מ הרי אם יקב"ח שלא אלפוה והוא אנוס שוב ממילא פטור גם מן הת"כ ואפי' אם כבר עשו גם תנאים פטור בכה"ג וע' בט"ז יו"ד סוס"י רל"ו ובדג"מ שם בשם הסמ"ע סימן רמ"ה וגם בכל שבועה פטור אם נאנס אפי' רק אונס ממון כמ"ש בי"ד סימן רל"ב וכמה דוכתי ובפרט מ"ש רו"מ דהוי כנשבעה בתו ג"כ ע"י שליח מלבד דלשי' כמ"פ ל"מ שבועה ע"י שליח ועקה"ח סימן קכ"ג במה שדחה ראיית מהרי"א מהגבעונים דהוו אפטרופסים ואני מצאתי כדבריו בשאלתות פ' מטות שהעלה שם דע"י שליח א"צ משה"ת והקשה מתנאי דב"ג וב"ר דהי' ע"י משה ואלעזר ותי' דראשי אבות עדיפי משלוחים והוו כישראל גופייהו וע' ברדב"ז ח"א סימן י"ח שכ' ככל דברי המהר"א, וע' נו"ב מ"ת חיו"ד סימן קמ"ז קמ"ח באורך בזה וע' ח"ס יו"ד סימן שכ"א בענין זה ואולם באמת נעלם מכולם דברי הירושלמי פ"ב דסנהדרין שהובא ברא"ש ר"פ שבועות העדות בהא דכ"ג אין דנים אותו דפריך וימנה אנטלר ומשני הרי שנתחייב שבועה בב"ד כו' ע"ש ולכל הפירושים שם אי נימא דמהני שבועה ע"י שליח הרי יוכל למנות האנטלר שישבע בשמו ובמקומו בשליחותו והוי כנשבע בעצמו ואף שאין השליח יודע האמת הרי כיון דנשבע בציויו ושליחותו הוי כנשבע כ"ג בעצמו ובע"כ דל"מ שבועה עי"ש, אבל יש לחלק בין שבועה שמקבל עליו איזה דבר להבא ובין שבועה אם הוא כן כמובן, ונהירנא שראיתי פלפול גדול בענין זה בשו"ת שמש צדקה בקונ' פני הכרובים סימן ל"ג מן סימן א' עד סימן ט"ו ואינו ת"י כעת, שוב מצאתי בשו"ת שם ארי' יו"ד סימן מ"א שהעיר בהנ"ל ותי' דעל העבר שהוא שקר הרי אשלד"ע ואין על המשלח איסור.

אבל גם אי נימא דשבועה ע"י שליח מהני ובפרט לפמ"ש בשו"ת ב"א החדשות דף כ"א ע"ב דבתק"כ שהוא כריתות ברית לכ"ע מהני ע"י שליח היינו בצוה לו בפירוש לישבע במקומו ובשליחותו אבל אי נשבע זה והב' עומד ושותק לא יעלה עה"ד שיהי' כנשבע גם זה כיון דשניהם לא נתכוונו לזה כלל שיהי' בגדר שליחות ומהגם כיון דהלה מכחיש שלא היתה הכלה באותה שעה באותו מעמד פשי' דאדם נאמן ע"ע באיסורים ובפרט דבנ"ד שהעבירו מועד הסילוק והנשואין דלכ"ע הבת פטורה וכמ"ש בנו"ב מ"ק יו"ד סימן ס"ח הנ"ל ועי' בתשו' מבי"ט ח"א סימן פ"ה שהעלה דהיכי דבא לפטור בטענת אונס שאין בתו רוצה צריך עכ"פ לפייסה ב' או ג"פ בכל לבו שתתרצה ואז אם עדיין אינה רוצת אזי הוא פטור יעוש"ה בזה, וע' בש"ך יו"ד סימן רל"ו סק"ז שרמז לתשו' זו, אבל בנ"ד הרי הוא פטור משאר טעמים הנ"ל.

ומ"ש רו"מ מדברי הח"ס א"ע קי"ד דהיכי דטוען שהבת אינה רוצת יש להחרים עליו שלא לנדן אותה ולא יעסוק בנשואי' עד שתברר אמתלא מבוררת מדוע מואסת בו, הנה מלבד שכבר הבאתי בשם המבי"ט דצריך רק לפייסה בדברים וכן מצאתי בשו"ת פני יצחק חא"ע סימן י"ז שדחה ד' הח"ס ופסק להיפוך וגם בת' מהרי"א הלוי ח"א קמ"ב חולק, (גם בערך ש"י חולק) אולם גם להח"ס נראה ברור דזה דוקא היכי דמדינא גם הכלה מחויבת בקיום הקשר כגון שעשו כבר תנאים וכדומה אז מחויב האב שלא לנדן אותה ומשא"כ בנ"ד שהי' רק ר"פ וכל החיוב רק ע"י הת"כ של האב א"כ אין על הבת חיוב כלל, ועוד אני אומר דבכה"ג אסור להאב לעכב נשואי' או נדוניתה דהא כבר תמה בישוע"י אה"ע סימן נ' בהא דנהגו לכוף החתן והכלה ע"י החרם וקנס לקיים השידוך הרי הוי קידושי אונס ובשלמא במה שכופין את החתן י"ל כיון דתלוה וקדש הוי קידושין מדינא רק לפי שעשה שלא כהוגן אפקעינהו א"כ בכה"ג דעושה כהוגן שוב אוקמוה אדינא אבל היכי דכופין את הכלה הדק"ל ע"ש אבל באמת לק"מ דכיון דאיכא ח' הקדמונים ובושת ומדינא חייב בהקנס א"כ כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ל"ה אונס וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מגירושין מלתא בטעמא וכבר העיר בזה הח"ס הובא בפת"ש סימן מ"ב סק"ב אבל היכי דאין חיוב על הכלה לקיים הפשר א"כ אם יכופו אותה בעיכוב נדוניא וכדומה שוב יהי' חשש אונס על הקידושין ולכן נראה דבכה"ג אסור לכופה בשום כפי' כלל.

ומ"ש רו"מ מדברי הח"ס יו"ד סימן ר"כ שחידש דבת"כ ל"מ שום תנאי דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, הנה לפי דבריו בכל שידוכין שבזה"ז אפי' אם יעבור א' על כל התנאים וחייב הב' לקיים הקשר ובאמת שהח"ס כ"כ רק דרך אפשר וסיים בעצמו דיש לדחות ובאמת הוי דבר תמוה דלפי דבריו כל תק"כ לא יועיל בו שאלה וכמ"ש הש"ך בח"מ סימן רנ"ה בשם הרב"א דהא דמהני שאלה בנדר או שבועה הוא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ בת"כ ל"מ בי' שאלה והרי לשי' רוב פוסקים ביו"ד סימן רל"ט מהני שאלה בת"כ וגם לשי' ר"ת המחמיר והיינו רק משום דהוי כריתות ברית אבל היכי דל"ה משום כריתות ברית לכ"ע מהני אבל אי הוי מעשה א"כ בכל גווני מהראוי שלא יועיל שאלה ובע"כ דלא מיקרי מעשה כיון דהת"כ גופי אין בו הוכחה להיות שבועה וכמ"פ עושין תק"כ בגדר סטימותא אלא דדיבורו או מחשבתו משוי לי' מעשה א"כ שוב אתי דיבור ומבטל לה וכעין זה כ' המג"א סימן ש"ח סק"מ בשם הה"מ פכ"ה משבת, וגם כיון דסגי בדיבור שוב גם כשעושה מעשה לא מיקרי מעשה וכהא דתרומה אפי' נטל והפריש ביד אפ"ה. מהני בי' שאלה וע' כה"ג בתוס' ב"ק ס"ו ב' ד"ה ועוצבא ע"ש בסוה"ד, ותדע דאל"כ לשי' הה"מ פי"ג משכירות דס"ל דהיכי דאפשר לפעמים ע"י מעשה לוקין גם בלאו שאב"מ א"כ נשבע אמאי מיחשב לאו שאב"מ בש"ס ריש תמורה וכמה דוכתי הרי מחכח"ל שתק"כ, ובע"כ דעיקר השבועה הוא הדבור ולא מיקרי מעשה ועי' בתוס' חולין י"ב סוע"ב וי"ג ריש ע"א בשם ירושלמי כה"ג, ועי' באס"ז ב"מ צ' בשם הראשונים ג"כ כעין זה, וראי' לזה דהא בש"ס דערכין כ"ג המקדיש נכסימן והי' עלי' כתובת אשה דפליגי ר"א ור"י אי כשיגרשנה ידור הנאה פליגי אי נדר ברבים י"ל הפרה וק' הא אכתי יוכל ליתן תק"כ שלא יחזירנה ולא יועיל התרה וכן במכות ט"ז בטלו ולא בטלו היכי משכ"ל גבי אונס שגירש כגון שהדירה ברבים ולמ"ד יש לו הפרה כו' וק' הא משכ"ל בנתן ת"כ ובשלמא לשי' ר"ת דהוי רק משום כריתות ברית א"ש דהתם ל"ש כריתות ברית שלא יחזירנה אבל אי נימא דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל א"כ הדק"ל ובע"כ כמ"ש, שוב מצאתי בת' מהר"ם ב"ב החדשות סימן קי"ח שהוכיח דתק"כ יש לו התרה מדלא מוקי בגיטין ל"ו ובכורות מ"ו בנודר ועובד בתק"כ דא"ל התרה ע"ש, וע' בט"ז חו"מ סימן קכ"ט שהביא תשו' מהר"ם ג"כ דבת"כ ל"מ התרה בלא דעת חבירו אבל עכ"פ לא יעלה עה"ד לחשבו כמעשה וא"כ שפיר מהני בי' תנאי, וגם בלא"ה דברי הח"ס תמוהים במחכת"ה דהא כל טעמו שם דמב"ג וב"ר ליכא למילף כיון דא"א ע"י שליח והיינו ע"פ ההנחה שהניח שם דת"כ ל"מ ע"י שליח משום דהוי כמצוה שבגופו שכ' התוס' רי"ד דל"מ בי' שליחות ובאמת לפמ"ש בקצה"ח רם רס"י קפ"ב לבאר סברת תוס' רי"ד משום דהגוף שמונח עליו התפלין הו"ל כמידי דממילא דל"ש בי' שליחות יעו"ש א"כ בנ"ד ל"ש זאת (שוב מצאתי בשו"ת ב"א החדשות דף כ"א כ"ב שהעלה דבת"כ כ שהוא כריתות ברית לכ"ע מהני ע"י שליח ע"ש טעמו) וע' בקצה"ח סימן שפ"ב ששכח דברי עצמו והשיג ע"ד תב"ש מדברי תוס' רי"ד הנ"ל וע' בשו"ת ב"א חח"מ מ סימן ס"ז שהאריך לבאר כונת תוס' רי"ד הנ"ל והוא כסברת קצה"ח סימן קפ"ב הנ"ל והשיג בזה על הקצה"ח סימן שפ"ב הנ"ל יעו"ש באורך ובזה נסתרו ג"כ דברי הח"ס הנ"ל וע' ח"ס א"ח סימן ר"א עוד בזה וע' שו"ת מהר"ח או"ז סימן י"א, אך להסוברים דכל שבועה ל"מ ע"י שליח והא דמהני בי' תנאי היינו כמ"ש בהגמ"ר כתובות משום דהוי רק דיבור א"כ צ"ל דגם ת"כ הוי רק דיבור וכדכתיבנא.

ומ"ש רו"מ דאי נימא דשבועה ות"כ ע"י שליח מהני א"כ הכא אי נעשה הת"כ במעמד הכלה הוי כנשבעה גם היא, הנה כבר הבאתי ראי' מירושלמי דל"מ שבועה ע"י שליח ואם כי הרדב"ז ח"א סימן י"ח פסק ג"כ דשבועה עי"ש מהני וראי' מגבעונים כבר קדמו המהרי"א והובא בנו"ב מ"ת יו"ד סימן קמ"ז קמ"ח וקצה"ח סימן קכ"ג וכבר הבאתי לעיל מהשאלתות דראשי אבות עדיפי משליח וא"כ אין ראי' כלל, שוב מצאתי בשו"ת בש"ר סימן ר"ד שכ' ג"כ דשבועה ע"י שליח ל"מ ובכס"ד דחה ד' מהרא"י והביא ג"כ מהשאלתות הנ"ל לדחות בזה ראיית מהרא"י ויעו"ש עוד בזה, וגם לכ"ע דוקא בצוה לשלוחו לישבע אבל בסתם בשתיקה ולא ענה אמן לכ"ע ל"ה שבועה וע' בסמ"ע סוס"י פ"ז ואם כי יש להביא קצת סמוכין לדבריו מתוס' כתובות ק"ח סוע"ב שכ' דאם פסק במעמדה הוי כאלו עשתה בעצמה אבל היינו לגבי הודאת ממון דבכה"ג שתיקה כהודאה וע' ב"י ח"מ סוס"י של"ג בשם ת' הרמב"ן ועס"י פ"א ס"ז וסימן של"ו ס"א בהג"ה ומשא"כ בשבועה דבעינן לבטא בשפתים וגם בש"ס דקידושין מ"ה קיי"ל דלא חציף איניש למשוי אבוה שליח וע' בתשו' מהר"ח א"ז סימן נ"ג שהאריך להוכיח בכמה ראיות דהיכי דמצי משוי שליח ולפרש לא אמרי' מדשתק ניחא לי' דליהוי שלוחי' ועכ"פ אין להוציא ממון יעוש"ה וה"נ בזה ועי' נ"ב מ"ק חיו"ד סימן ס"ז שביאר ד' הראב"ד דבשבועה וח' שתיקה כהודאה והרמב"ן חולק אבל היינו בש"ץ דהוי שלוחם משא"כ בנ"ד כ"ע מודו, ובפרט דלפי דברי האב לא היתה הכלה באותו מעמד כלל וא"כ לית דין צריך בושש, סוף דבר כי ע"פ שורת הדין הותר הקשר ואין כאן לא נדר ולא שבועה, ועמ"ש במהרש"ם ח"א סימן ר"א ובמפתחות. שם (א"ה הנה התק"כ בשידוכין לכאורה נראה דהוי כריתת ברית וכמ"ש בת' הש"מ חיו"ד סימן מ"ח דזה הוי תשומת יד המבואר בפוסקים וכמ"ש הא"ע סו"פ ויקרא עה"פ בתשומת יד ועי' מהרש"ם ח"ג סימן קכ"ו וא"כ כיון שהתק"כ לא הי' בין החו"כ עצמם רק בין אבותיהם כבר הביא הד"מ סימן רל"ט בשם מהרי"ו דתק"כ דהטעם היא משום כריתות ברית אין להחמיר כ"כ רק כשנתן ת"כ להבעל דבר בעצמי, אבל כשנתן ת"כ לשמעון לעשות דבר ללוי אין להחמיר כולי האי וה"נ אף שנעשה בפני הבנים מ"מ ל"ה כמו הם בעצמם רק כמסכימים ע"ז ושלוחם וכמ"ש בהש"מ שם אלא דבד"מ חולק על המהרי"ו וס"ל דת"כ הוי כשבועה ממש ע"ש אבל רק בנתנו דרך שבועה מיירי ושו"ר בחו"מ סימן ר"ז בש"ך סקכ"ז שהביא ד' המהרי"ו דמיירי לענין ת"כ דשידוכין ובפ"ת הביא מהשבו"י שחולק ע"ז מהד"מ אבל כבר כתבתי דמיירי בנתן דרך שבועה דוקא ובהגר"א לסימן רל"ט הביא בהא דר"ת מחשבו כשבועה מפסוק במשלי תקעת לזר כפיך י"ל כמ"ש התשב"ץ ח"ב סימן קמ"א בהא דב"מ מ"ט אל תהי בתוקעי כף דר"ל להיות ערב בעד חבירו.

ומה שהביא מהשאילתות, בשאילת שלום ובהעמק שאלה ובת' הש"מ שם כולם כתבו דהטעם משום דהשליח אדעתא דבעלים עושה אבל המשלח צריך להתנות עם השליח בת"כ אלא דצע"ק דלפי"ז מאי מקשה השאילתות מתנאי דב"ג וב"ר הלא שם לא מצינו דהמשתלחים התנו ולפי התי' שם דהוקשו ראשון לאבות ג"ז ניחא ופי' בהע"ש דר"ל דמשה בדין ב"ד הי' כדאיתא בגיטין ל"ו ע"ש ויש להוסיף עוד דמשה שהי' נשיא עדיף כנדרים דמ"ח דלר"י הכותב לנשיא א"צ לזכות וי"ל משום דנשיא כרבים דמי ובב"ב ק' ע"א הרבים קנו בלא זכי' אולם הרי רבנן פליגי עלי' דר"י וע' ירו' פאה פ"ד ה"ב גבי מלך וע' ר"ן נדרים ז' ע"א בשם ירו' דב"ד הגדול יכולין להחרים נכסיו של אחרים.)

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה