אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן כה

סימן כד

ב"ה ג' ויגש ה' טבת תרל"ח יאזלאוויץ

להרה"ג מו"ה ארי' ליב בערינפעלד נ"י

אבד"ק זאלשטשיק. מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו בראובן שמת בחיי אביו יעקב והניח אלמנה וגם ד' בנים גדולים יתירים מי"ג שנה וג' בנות קטנות והאלמנה היתה עוסקת בצרכי הבית ואח"כ מת יעקב והניח ג' בנות נשואות מלבד יורשי בנו ראובן הנ"ל והניח עזבון בית דירה וגם מעות וקנה נפתלי חתנו חלק ב' בנות (שיש להם בנימוסיהם) ובא בכחם ובכח אשתו בת יעקב הנ"ל לתבוע חלק ויורשי ראובן החזיקו בהבית בחיי אביהם זקנם ואולם יען כי נפתלי הפחידם שילך בערכאות ביררו להם נבררים היינו מצד יורשי ר' הי' חמיו של א' מהיורשים וגם הר"נ בירר לו בורר וגם רב א' נברר לשליש ביניהם ועשו קאמפרמיס וחתמו עליו האלמנה וגם ב' מיורשי ראובן שהי' פאליעהריג בנימוסיהם וגם איש א' שאמרו עליו שהוא אפטרופוס של היתומים קטנים בנימוסיהם (ושקר הוא שעשו כן בערמה ובאמת ל"ה אפטרופוס כלל וגם ר' נפתלי, ויצא פס"ד ע"פ פשר כי הבית שייך מחצה ליורשי ראובן ומחצה לנפתלי וכן המעות ויעשו ביניהם שטר שותפות בלשונם גם מחויב נפתלי ליתן להבנות הקטנות לצורך נישואין לכל א' ק"נ ר"כ ומחויבין לעשות בנינים עוד כדי שיוכלו לחלוק הבית לעשות חלוקה כו' ומה שנתן נפתלי למזונות הבנות יחזירו לו יורשי ר' מחצה וכל מי שלא יקיים דבר א' מהנ"ל אבד חלק ירושתו ונתנו ע"ז דעקרעט בלשונם וגם פס"ד בלשוננו ועתה השיגה ידי יורשי ר' לכוף את נתפלי שירד עמהם לדין ורוצים לבטל הפשר הנ"ל וטוענים שלא נעשת בקאג"ס ונפתלי טוען כי ב' יורשין החתומים קבלו קנין ג"כ עכת"ד השאלה, ורו"מ האריך במגלה עפה לבטל את הפשר מכמה טעמים וביקש להשיב לו חוו"ד בזה. והנה רו"מ הביא ד' הש"ך ח"מ סימן י"ב בשם מהריב"ל דהדיינים נאמנים לומר שקבלו בקנין ול"ה נוגעים והברכ"י הביא בשמו דהא דל"ה נוגעים דלא נימא דייני דשפילי נינהו שלא ידעו דפשרה צריך קנין דיכולין להתנצל שסברו שקבלו קנין שלא בפנינו וא"כ בזה"ז ידוע לכל שדרך לקבל קנין בפני הב"ד ל"ש טעם זה והוו נוגעים, ומ"ש הברכ"י דמשום כבודם ל"ה נוגעים ולא חשודי להעיד שקר תמה ע"ז רו"מ מהש"ס דכתובות כ"א ב' בהא דג' שישבו לקיים השטר וקראו ערעור על א' מהם משחתמו אין מעידים עליו וחותם ופירש"י דגנאי הוא להם שישבו יחד עם פסול לדין וגם התוס' לא נחלקו בגוף הסברא והש"ך סימן מ"ו הוכיח דהעיקר כפירש"י וא"כ מבואר דגם משום כבוד הוי נוגעים ובפרט בנ"ד שהי' א' מהם קרוב ובלא קנין בטל כל הועד כמ"ש המל"מ פי"א מעדות ותומים סימן מ"ו סקכ"ח וקצה"ח סוס"י ל"ו דגם בדייני' אמרי' עש"מ ב"כ וגם כיון דנצטרפו יחד בראיי' הרי להרמב"ם דפסק הש"ך כותי' בסימן ל"ו אפי' לא הגידו בב"ד יחד כבר בטל עדותן וא"כ גם אם יעידו הכשרים לבד היורשים יאמרו קי"ל כהרמב"ם עכת"ד, ואמנם לפענ"ד יש לדון ולומר דבנ"ד כיון דבלא קנין בטל כל הועד אדרבא מהראוי לומר דבודאי עשו הב"ד כדין וקבלו קנין וכדאי' כה"ג בח"מ סימן ל"ט סעי' ו' בהג"ה בדין שהדיינים צריכים לומר לנתבע שנתנו פס"ד ביד תובע ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי ואם שכחו אם אמרו לו או לא חזקה שעשו כדין ואמרו לו וה"נ בזה ועי' בב"י סוס"י ס"ח בשם ריב"ש בדין עדים דמסתמא עשו כדין אבל שא"ה שכ' שנעשה בקנין רק שלא כ' במנא דכשר למקני' ע"ש ותבין (ועס"י מ"ו סכ"ה בהג"ה דאין הדיינים נאמנים לומר שלא הי' יחד ושעשו שלא כדין) והא דהוצרך מהריב"ל לדון מכח נאמנותם היינו משום די"ל דליכא כאן חזקה דדלמא לא קבלו בקנין וסמכו ע"ז באמת שיהי' ביד הבע"ד לחזור אם לא יתרצו בהפשר אבל בהא דסימן ל"ט שנתנו פס"ד ביד הב' בזה כיון דביד חבירו לעשות מעשה ע"י הפס"ד בזה אמרי' חזקה דכדין עשו (וע' רשב"ם ב"ב קי"ג: ד"ה רצו וקי"ד ד"ה ליחוש ותוס' שם ד"ה ניחוש ושם בריש ע"ב במה שנחלקו על רשב"ם בדין אם יש לעשות דין בדבר שיוכל הבע"ד לחזור) וא"כ בנ"ד שנתנו דעקרעט בלשונם מהראוי לומר שעשו כדין ואם יחזרו ויאמרו הדיינים של"ה בקנין תליא אי שייך בדיינים דין אינו חוזר ומגיד ולשי' הש"ך שם חוזרין ומגידים אבל לפמ"ש בתשו' פ"מ הובא בברכ"י סימן י"ז דיינים דמו לעדים אבל י"ל דבזה גם הפ"מ מודה דחוזרין ומגידים דל"ה חזרה גמורה וכעין מ"ש הש"ך שם ומהגם כיון דלשי' כמ"פ מהני הקאמפ' לבד בלא קנין וכמו שמבואר להלן א"כ עבידי דטעו ובכה"ג חוזרין ומגידין כמ"ש בסימן כ"ט וסימן מ"ג ס"ח וי"ל דלב"ד טועין לא חיישינן ועמ"ש בחיבורי סימן ר"ה ס"ה מכמה דוכתי איזו חילוקים בזה וע' ריטב"א כתובות כ"ח דלטובת יתומים חיישי' לב"ד טועין וה"נ בנ"ד אבל עכ"פ באין חומ"ג שפיר י"ל כמ"ש. ואולם מצאתי בתשו' רדב"ז ח"ג סימן תקס"ה בדין פשר שהי' בין ש' ובין אלמנה ויתומים שטענה האלמנה שהי' בלא קנין והפשרן הי' קרוב וש' טען דמסתמא חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י כו' ונעשה בקנין והשיב דכיון שהוזכר בהפסק כל הפרטים ולא נזכר שנעשה בקנין מסתמא לא הי' קנין דאל"כ הי' כותב כן כיון שהעיקר תלוי בזה ועוד דשמא לפי שהי' קרוב להם וקבלוהו אולי סמך ע"ז שיהי' נשמעין לו בלא קנין ולכן לא עשה קנין ע"ש וא"כ בנ"ד אף דטעם ב' ל"ש בזה דהא אדרבא כיון דנברר קרוב רק מצד א' הי' מוטל על צד ב' לעשות קנין אבל מ"מ מכח טעם א' כיון שלא נכתב בהפס"ד שנעשה קנין מוכח דלא נעשה קנין דאל"כ הי' כותבין כן בהפסק אבל יש לפקפק כיון דעיקר התוקף הוא ע"י הדעקרעט ושם ל"ש לכתוב הקנין ולכן לא הוצרכו לדקדק ולבאר בהפס"ד שבלשונינו מעסק הקנין, ועכ"פ מבואר מהרדב"ז דאף שהדיין הי' קרוב אם הי' נכתב בהפס"ד שנעשה בקנין הי' נאמן כיון שבררוהו לדיין עליהם ונתן להם פס"ד והוא בידם חזקה שנעשה כדין ודלא כמ"ש רו"מ בפשי' להיפוך. וע' בתשו' מהרשד"ם חו"מ סימן י"ג באמצע התשו' שכ' בפשי' דאם יש הכחשה בין הבע"ד אם הי' קנין על הפשרה פשי' דנאמן יותר זה שאומר שהי' קנין ע"ש ובע"כ מטעמא דכתיבנא דחזקה שעשו כדין ומהגם די"ל דכיון דהמנהג לקבל בקנין א"כ זה שאומר להיפוך הוי כטוען נגד המנהג דנאמן השני שאומר שהי' קנין בהיסת אפי' להוציא כמבואר בש"ס דב"מ ק"י ובחו"מ סוס"י ש"ל ובש"ך סימן פ"ב דיני מיגו אות ב' וכ' עוד שם דאפי' מיגו ל"מ נגד המנהג דהוי כמיגו במקום עדים ואפי' אם הוא מוחזק יעו"ש, וא"כ ה"נ נאמן בהיסת

ועוד יש לדון דבנידן דידן פטור גם מהיסת דהא כבר הביא רו"מ מחלוקת פוסקים אי בעינן קנין בכתיבת קאמפרמיס ויבואר להלן אבל עכ"פ הוי סד"ד וא"כ לפמ"ש מהרי"ט סימן קל"א דבספיקא דפלוגתא אי חייב שבועה אפי' אם הב' מוחזק אין להשביע מספק א"כ ה"נ הרי לשי' כמ"פ א"צ קנין כלל ושוב הוי ספיקא בשבועה וגם לפמ"ש הקצה"ח בס' ש"ש שמעתא ד' פכ"ו לחלק בין שבועה של תורה לדרבנן בדרבנן כיון דלא נחתי' לנכסימן רק מנדין אותו אזי מספק א"צ לישבע וא"כ ה"נ בזה דהמנהג מסייע לדבריו וא"צ לישבע רק היסת שוב מספק א"צ לישבע אבל י"ל דבנ"ד היורשים מוחזקים מעיקרא ולא דמי להתם דמיירי בתפס יעו"ש ותבין אבל באמת לפימ"ש הש"ך בסימן נ"ד סק"ד וכמה דוכתי דלא מצינו היסת שנשבע ונוטל שיצטרך לישבע קודם שנוטל צריך חבירו לשלם לו מקודם ואח"כ ישבע זה ע"ש וא"כ ה"נ בטוען ומנהג מסייעו ישלם לו חבירו ואח"כ ישבע וא"כ כשיש ספק אם צריך לישבע שוב הוי הוא מוחזק ויוכל לומר קים לי דא"צ לישבע כלל וד"ז מפורש יוצא מהש"ס דב"ב כ"ד בהא דספק עיר קדם ספק אילן קדם דקוצץ ואינו נותן דמים דכיון דב"כ צריך לקוץ קודם שוב הוי זה מוחזק וע' בט"ז וסמ"ע והגהת ח"צ בחו"מ סימן ק"ג שנחלקו היכי דצריך לשלם קודם אי אמרי' כן אבל היכי דצריך לקוץ קודם לכ"ע הוי כן וה"נ בנ"ד וע' בתשו' הרשב"א שהובא בב"י סימן ק"מ גבי מחזיק במקום בביהכ"נ ובש"ג פ"ז דשבועות גבי מלוה על המשכון ותמצא כה"ג.

וגם בגוף הדבר שכ' רו"מ דהוו נוגעים ותמה על הברכ"י מהש"ס דכתובות הנה הברכ"י שם בנה יסודו ע"ד מהריב"ל והביא גם ד' הרלב"ח בקונ' הסמיכה והנה הרלב"ח שם דף נ"ט ע"ב הביא מהש"ס הנ"ל וגם בתשו' מהריב"ל בעצמו העיר מהש"ס הנ"ל ותי' דאין לנו לדמות גנאי לגנאי באמת לפי המבואר בש"ס דשבועות וש"ע חו"מ סימן ז' ס"י דאסור להצטרף עם דיין רשע י"ל דהוי גנאי גדול אך לפמ"ש השב"י ח"א סימן קל"ז דבב' דיינים כשרים עם א' פסול ל"ה איסור גמור צל"ע בזה אבל גם בתשו' מהרי"ט ח"ב חחו"מ סוס"י צ"ז העיר מהש"ס הנ"ל וכ' שבמק"א תי' ד"ז והוא שם בסימן פ' ביאר ליישבו על נכון והעלה ג"כ דבעי' דוקא נגיעת כבוד ע"ש וא"כ דברי הברכ"י נכונים וע"ע מהרי"ט ח"א סימן י"ד בזה, וגם מ"ש רו"מ דבזה"ז הדרך לקבל קנין בפני ב"ד אין כדאי בזה לדחות ד' מהריב"ל והש"ך וכל האחרונים ובפרט די"ל דבזה דלשי' כמ"פ בקאמפ' אין צריך קנין כלל שוב לאו כ"ע ד"ג ועתו"ס ב"מ ט"ו ובחיבורי סימן קע"ו סי"ב מכמה דוכתי בזה וכבר אמרו בגיטין ז' אטו מאן דלא ידע הא דר"א לאו גברא רבא הוא ואין זה גנאי כ"כ, וע' רדב"ז ח"ג סימן תע"ב מבואר דס"ל דגם בנגיעה שאינה מחמת ממון הוו נוגעין ופסולי' להיות דיינים אבל יש לחלק בין דיינים לעדים כמובן וע' בב"ש א"ע סימן קל"ב סקי"ב וג' בשם רשב"א ור"ן דגם מחשש תרעומות הוי נוגע בעדות ופסול, וגם במה דפשי' לי' דע"י הקרוב בטל כל הועד אם אמנם שכבר הבאתי בכמה תשו' דברי שו"ת פאר הדור להרמב"ם סימן קפ"ו ותשו' רשב"א בכת"י שהביא הברכ"י שפסקו כן להדיא ונעלם מהאחרונים וע' בשו"ת פ"י להמג"ש ח"ב סימן צ"ט בזה ואולם אכתי יש לדון דהא כבר נודע ד' הרמב"ם דקורבא מחמת אישות הוי רק מדרבנן ולשי' הב"י באה"ע סימן מ"ב ובכ"מ הוי מדרבנן ממש ודלא כהש"ך סימן ל"ג וע' תומים שם וא"כ לפמ"ש בשו"ת ב"י דיני קידושין סימן י' בתשו' מהרא"ן נחמינש דהיכי דפסול רק מדרבנן ל"א עדות שבמב"כ (והתומים סוס"י ל"ו כ' שחפש ולא מצא ואני חפשתי ומצאתי שם כן וכדברי כנה"ג שכ"כ בשם תשו' ב"י וע' שו"ת נו"ב מ"ת חא"ע סימן ע"ו) וא"כ ה"נ בנ"ד דהקרוב הוא חמיו ולהרמב"ם הוי רק פסול דרבנן ומהגם דהא כל הפסול בנ"ד הוא רק להרמב"ם דסובר בראיי' לבד נצטרפו והרי הרמב"ם גופי' סובר דקורבה ע"י אישות הוי רק דרבנן וא"כ לא בטל העדות כלל בממ"נ וכבר כ' בשו"ת שעא"פ סימן ס"ח לדחות דברי הש"ך סימן כ"ה והעלה דבכה"ג א"א לומר קים לי כדברי הפוסק בהא ולא בהא ואני מצאתי כן בשו"ת רמ"א סימן כ"ב גבי מודעא דכיון דלרמב"ם גופי' בטל המודעא מטעם א' ולהר"י מטעם אחר נהי דבכל טעם נחלקו זע"ז שוב א"א לומר קי"ל כהך פוסק בהא ולא בהא אבל הרמ"א לשי' אזיל בח"מ סימן כ"ה שם כמובן וקצרתי (וע' ש"ך יו"ד נ"ד) וא"כ שוב בנ"ד שאר העדות כשר, ואולם יש לדחות מכמה טעמים חדא דהא גם רש"י ורשב"ם וש"פ ס"ל כהרמב"ם בדין נצטרפו בראיי' לבד דבטל העדות ושפיר י"ל קים לי כוותיהו ועוד דהא התומים סוס"י ל"ו הוכיח מהריטב"א דגם בפסול דרבנן אם נמצא א' קא"פ עדותן בטלה ואני מצאתי בשו"ת ר"י בן הרא"ש הנקרא זכרון יהודא סימן פ"א שפלפלו שם כמה גדולים בדין קידושין, שהי' בין העדים א' קרוב בקורבא דאישות והביא בשם גדול א' שהכשיר הקידושין משום דקורבא דאישות הוי רק מדרבנן להרמב"ם ובדרבנן נמצא א' קרא"פ אינו מבטל שאר העדות ואף דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היינו להחמיר ולא להקל ונחלקו עליו הגדולים שם דגם הרמב"ם מודה מה"ת וקרי לי' ד"ס וזהו כד' הש"ך הנ"ל וגם אי הוי רק מדרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ונתבטל כל העדות וגם הר"י בן הרא"ש הסכים עם החולקים יעוש"ה ומבואר דלפי דברי כולם במקום שאינו להקל על ד"ת כל דתקון כעין דאורייתא תקון ומבואר שלא כדברי תשו' מהרא"ן נחמינש הנ"ל, אבל כבר כתבתי דבנ"ד נאמן הבע"ד שטוען שהי' קנין גם בלא שבועה ואמנם גם בגוף הדין אי מהני כתיבת קאמפ' בלא קנין הארכתי בזה בתשו' להרב דק' סטאראזניץ שהשבתי לו זה ג' שנים ושם העירותי בסתירת ד' תומים ונה"מ מסימן י"ב לסימן מ' וגם הבאתי תשו' רמ"א סימן ע"ב ושב"י ח"ג סימן קמ"ה ועכ"פ הוא סד"ד אי שטר בלא קנין מהני אבל כ"ז בשטר בעלמא אבל קאמפ' שהוא מועיל בדד"מ הרי היכי דקנין מועיל גם קנין המועיל בדד"מ מהני שפיר דלא גרע מסטימותא וכמ"ש בתשו' מהרש"ל סימן ל"ו ומק"ח סימן ת"נ דקנין שבדד"מ מהני שפיר גם לדידן וכבר הארכתי בזה בחיבורי סימן קצ"ד ואם כי פקפקתי שם בזה היינו היכי דגם קנין ל"מ כגון בדשלב"ל וכדומה אבל היכי דקנין מהני גם קנין שבדד"מ מהני והרי בכל עניני הטראטען דבעינן כומ"ס ובעינן שיהי' קודם מסירה ואח"כ כתיבה ואפ"ה אם כותב זור"ע המועיל בדד"מ מהני גם בדתה"ק וכמ"ש בשו"ת ח"צ סימן קמ"ז וע"ש סימן קמ"ח דגם מחילת המלוה ל"מ בזה ע"ש וה"נ בזה ואין זה נגד ד"ת דהא גם בד"ת מהני קנין וג"ז הוי כמו קנין, ועוד דכיון דגם בדינינו הוי סד"ד עכ"פ שוב י"ל דדמ"ד דל"ה נגד ד"ת כיון דאצלינו אין הדין ברור ועקצה"ח סימן רנ"ט דהיכי דע"פ הישר והטוב מחויב בדבר שוב מהני דד"מ לחייבו גם מדינא ומכ"ש בזה ואין זה ענין כלל למקבל עליו דד"מ דהתם מיירי לדון ע"פ דד"מ וכאן אמרי' דהוי קנין של דד"מ ומועיל כמו קנין שלנו, והבאתי שם תשו' מהראנ"ח בס' מים עמוקים סימן נ"ג שכ' דתליא בפלוגתת הפוסקים אי שטרי ערכאות כשרים ולשי' רוב פוסקים דכשרים ה"נ בשטרי בירורין כיון דבדיניהם משתעבדים בזה הבע"ד וא"י לחזור י"ל דדמ"ד אך די"ל דוקא בשטר מתנה דבשטרא דידן מהני יפה כח שטרם כשטר שלנו אבל שטרי בירורין דלדידן ל"מ כלל לענין פשר בלא קנין ואין נראה להעמיד דין פשרה בלא קנין דחוזר דוקא היכי דלא כתבו שטרי בירורין וסתמא אמרו פשרה בלא קנין חוזר ומשמע אפי' כתבו שטרי בירורין א"כ י"ל דגם דד"מ ל"מ בזה וכמ"ש הרמב"ן דבמטלטלין ל"מ שטר מתנה בערכאות דלא עדיף שטרם משטר שלנו אבל יש חולקים וס"ל דגם במטלטלין מהני שטר ועי' ריב"ש סימן קמ"ב וסימן תע"ז א"כ הוי סס"ד והמע"ה והאריך עוד לחזק דבריו שנית וסיים דודאי אם נהגו לסמוך על הקאמפ' שלא יוכלו לחזור גם בלא קנין י"ל דמהני שפיר והמנהג עיקר וכמ"ש הרשב"א שאם נהגו כדעת המכשירים אפי' בשטר מתנה מנהג עיקר ויש לחלק אבל שמעתי שהמנהג בבוא פשר לפני ת"ח עם קאמפ' אעפ"כ מקבל קנין שלא יוכלו לחזור וזה האות שאין המנהג שיהי' הקאמפ' לבד עושה קנין עכת"ד שם (שו"ר בהגהת חו"מ מהג' מהרש"ק בהשמטות לסימן י"ב שפסק בפשי' דנ"מ בלא קנין ע"ש ולא ידע מד' הראנ"ח) והנה מ"ש דקאמפ' הוי רק שטרי בירורין מצאתי כדבריו גם בתשו' אבן השוהם סימן נ"ט וכן מצאתי בירושלמי פ"ג דמ"ק הל' ג' להדיא דשטרי בירורין היינו קאמפרמיסין ומה"ט לא דמו כלל להא דסימן קכ"ט דהתם מיירי בשט"ח וגם התומים ונה"מ מיירי רק בכה"ג אבל בכ"ז כפי מה שכותבין בזה"ז שמתחייבין כל א' בכל תוקף לקיים דברי הדיינים א"כ הוי שטר חיוב וי"ל דדמי לקנין והראנ"ח שם לא הביא כלל מד' הרמב"ן ורמב"ן שבסימן קכ"ט הנ"ל ובפרט היכי דהדין הוי על עזבון של קרקעות הרי בקרקע מהני שטר, ועוד דכ"ז היכי דחזרו בהם תיכף אבל אם כבר שמעו דברי הפסק וחתמו אח"כ על הרעציפיסען שמקבלים את הפסק וכנהוג בקאמפ' שבזמנינו הרי עיקר טעם התומים דל"מ שטר משום דאין החיוב ברור ודמי לאסמכתא אבל מה שחותם אחר יציאת הפסק שוב לכ"ע מהני בשט"ח, (וגם היכי דחותמים גם על הרעציפיס קודם הפס"ד הרי טרם שיעברו ל' יום ונעשה רעכט קרעפטיג בדיניהם יוכלו לעשות מחאה (אנולירונג) ואם הזמן עובר ואינו עושה בודאי בכה"ג שתיקה כהודאה אבל י"ל דמ"מ ל"מ בזה בלא קנין כמ"ש הש"ך בשם ת' מיימוני) ועוד נראה לפמ"ש בשו"ת רמ"א סימן ע"ח דאם הקנו זל"ז בפשרותיהם אפי' היכי דל"מ קנין מ"מ בזה גמרו ומקני להדדי הואיל דבעי לקנות מקנה דהעיקר כדעת הסוברים בסימן קע"ו דבשותפין אגב דקני מקנה וכ"פ בתשו' שער אפרים סימן קל"ג א"כ ה"נ י"ל בשטרי קאמפ' כן ובפרט דידוע דבעוה"ר רבים אינם צייתים ד"ת וגמר ומקנה אגב דבעי לקנות ויש לדון בזה עפי"ד נה"מ סימן קע"ו סק"ג ועמ"ש בחיבורי שם על דבריו, ואכמ"ל, ועכ"פ היכי דחותם אחר יציאת הפסק ולא עשה אנולירונג נראה דיש לדון דמהני שפיר גם בלא קנין ובפרט דבזה"ז רוב קאמפ' נכתבי' על נבררים סוחרים ואין בקיאים כלל לעשות קנין וא"כ פשוט המנהג כן ובכה"ג גם מהראנ"ח מודה וכמש"ל בשמו, וע' בש"ך סימן שנ"ו סק"י דד"מ בהדי מנהג מהני גם נגד ד"ת אך דמיירי במנהג שניתקן ע"פ חכמי הדור מה שאינו כן בנ"ד כמובן ואדרבא כל ב"ד נוהגין לקבל קנין ג"כ, וע"כ בנ"ד שזה טוען שהי' קנין והי' רב א' השליש חזקה שעשה כדין ומה שלא נכתב בהפס"ד הוא מחמת שנתנו דעקרעט ע"ז, ואמנם באם שלא כ' עדיין דעקרעט תליא בהנ"ל אי קאמפ' מהני בלא קנין וגם בזה צ"ע די"ל דלא נזהר לכתוב כן כי סמך על תוקף הדעקרעט שיתן אח"כ. וכ"ז היכי דהקאמפ' מועיל בדד"מ אבל בנ"ד הדבר פשוט וידוע דאין בזה ממש כלל גם בדיניהם דאין להאפטרופוס כח להתפשר בדיניהם עבור היתומים (ובפרט שאינו אפטרופוס כלל וכמ"ש רו"מ כי בערמה עשו) ובכל עניני עזבון אם לא נעשה הקאמפ' בהסכמות כל היורשים בדד"מ אין ממש כלל בהקאמפ' ודעקרעט לעשות חלוקה בהעזבון כידוע לכל מי שיש לו רק קצת ידועה בנימוסיהם וכבר כ' הרמ"א סימן ס"ח ס"א בסופו וסימן ר"ב סי"ז דהיכי דהשטר פסול בדיניהם אע"פ שבדינינו נכתב כהוגן לא נכשיר יותר מהם וכיון דכל כח הקאמפ' הוא רק ע"פ דד"מ וכמש"ל א"כ לא נכשיר יותר מהם, ואפי' אם נעשה גם בקנין הרי גם בדינינו אין כח ביד האפטרופוס להתפשר עבורם בלא הסכמת ב"ד ואף דהח"ס ח"מ סימן קי"ב כ' דאפטרופוס יוכל לוותר לטובתם (ואני מצאתי בתשו' רשב"א סימן תתצ"א ורדב"ז ח"א סימן קמ"ח דגם קרובי היתומים יכולי' להתפשר לטובתם ע"ש) יפה כ' רו"מ דכיון שהם גדולים מי"ג שנה אין להאפטרופוס כח עליהם כלל דאפטרופוס לדיקננו לא מוקמי' והן אמת שמצאתי בשי"ק על הירושלמי פ"ה דגיטין ה"ד דזה דוקא למנות לכתחילה אבל אם כבר נתמנה בקטנותן אין מסלקין אותו גם בגדלותן עד שידע בטוב מו"מ וידע לפקח בעצמו על נכסיו ע"ש ובתשו' ריב"ש מבואר דבן יג"ש אף שאינו יודע בטוב מו"מ דינו כגדול ולא מוקמי' לי' אפטרופס אבל י"ל דהיינו ג"כ רק למנות לכתחלה (אבל בתשב"ץ ח"ב סימן ע"ה מבואר דההתמנות מתבטל) ובפרט לפמ"ש המבי"ט ח"א סימן קכ"ב וח"ב קצ"ג דמהני מכירת הקרקע של האפטרופס גם אחר יג"ש קודם שהגיע לבן כ' ורמז עליו גם רו"מ אבל הדבר פשוט דלחתום על קאמפ' להתפשר לכ"ע אינו יכול דמי יודע איך יפסקו הפשרנים וכבר כ' הה"מ הובא בב"י דהיכי דאינו ראוי לעשות גם בדיעבד אינו עשוי ורו"מ הביא ד"ז בשם ריטב"א שציין הש"ך ורלב"ח סימן צ"ה ובאמת הוא מבואר בב"י, ובאה"ג שם ובפרט בפשר בבן נגד בת דהוי כמתנה וכמ"ש מבי"ט ח"א סימן קל"ו כה"ג ובמהרי"ט סימן צ"ח ונה"מ סימן ר"ה כיון שהדין ברור לפנינו ואין כח לאפטרופוס ליתן מתנות לכ"ע ואי משום שהפחידם ר"נ לילך בערכאות וכמ"ש רו"מ והוי טובה ליתומים להצילם מיד עושקם הנה לפ"ז נראה דגם בלא"ה יש לבטל הפשר דהא לפמ"ש רו"מ שהפחידם שילך בערכאות הרי בכה"ג לשי' כמ"פ הוי אונס ועי' מבי"ט ח"ב שאלות השניות סימן רכ"ז שכ' להדיא בדין בת שאינה יורשת ובדיניהם הדין פשוט שהבת יורשת אי גזים לילך בערכאות גם מהרי"ק מודה דהוי אונס כיון דברי היזקא ועמ"ש בחיבורי סימן ר"ה ס"ז מכמה דוכתי בזה (וגם מבואר במבי"ט שם להדיא דהיכי דע"פ ד"ת אין לו זכות אפי' נתפשר האפטרופוס ל"מ כלל דדינו כמתנה שאין לו רשות ליתן ואפי' בלא אונס הפשר בטל והביא כן גם בשם מהר"א די ביטו ע"ש) וא"כ לא מיבעי' לשי' הנה"מ דאונס לבד מבטל פשרה בכל גווני ועמ"ש בחי' שם ס"ג ואח"כ מצאתי בשו"ת סם חיי סימן כ"ה שפסק כן להדיא א"כ פשי' דהפשר בטל וגם אי נימא דלא כנה"מ הרי כבר כ' מהרי"ט וב"ח וש"פ שהבאתי שם דהיכי דאין ספק שמא יזכה חבירו בדין אין לו דין פשר רק דין מתנה ולכ"ע באונס לבד בטל א"כ ה"נ בזה ואם כי מצאתי במהרשד"ם חו"מ סימן תי"ט דמבואר בדבריו דאין חילוק בין פשר לפשר וכל שקיבל קצת מעות דינו כמכר ואין אונס לבד מבטל הרי מבואר שם דהיינו רק שהמוחזק י"ל קים לי הכי אבל בנ"ד הרי היורשים מוחזקים ובודאי יכולים לבטל הפשר וממ"נ אם לא הפחידם א"כ לא הוי לטובת יתומים ול"ה פשר ואם הפחידם ונראה דגזים ועביד א"כ שוב הוי אונס ומבטל הפשר וזה ברור לענ"ד וכ"ה להדיא במבי"ט הנ"ל, אבל לא אדע אם יוכלו לברר האונס שהפחידם בזה וע' בשע"מ סוס"י כ"א אי נאמן לומר שהי' אונס ודעתי נוטה שם דנאמן בשבועה ולדעתי בזה"ז בכה"ג ודאי דנאמן כיון דרבו המתפרצים בעוה"ר, וע' כה"ג בט"ז יו"ד סוס"י קס"ט לחלק בין זמן הש"ס לזה"ז לענין חזקה דלא שביק כו' גבי ריבית וה"נ י"ל בזה, אבל באמת אין נ"מ בנ"ד בזה דהא בנ"ד ממ"נ הפשר בטל דאם ל"ה כאן אונס הרי דינו כמתנה ואין רשות לאפטרופוס ליתן ואם הי' חשש אונס שוב בטל הפשר מדין אונס וכבר הבאתי שהדבר מבואר כן להדיא במבי"ט בשם מהראד"ב והוא הסכים עמו וא"כ הדין פשוט דהפשר בטל ובחנם האריך רו"מ בזה ואמנם מ"ש רו"מ דהאפטרופוס שנתמנה בערכאות אין לו דין אפטרופוס וא"ל בזה דדמ"ד כיון שהוא נגד ד"ת כמ"ש הש"ך סימן ע"ג הנה בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן קפ"ח האריך בדין אשה שנתמנית אפטרופוס ע"פ דד"מ וכ' שם מתחלה דהיכי דיש בהעזבון חובות של עכו"ם וא"א לגבותם רק ע"י אפטרופוס שבנימוסיהם ודאי דשרי לילך בערכאות להציל החובות וע' סופ"ק דע"ז וא"כ כיון דכבר נתמנית בדד"מ שוב הוי שפיר אפטרופוס גם בד"י דדמ"ד ואפי' אם נתמנית שלא כדין דוקא אם ראינו שאין מעשי' מתוקנים מסלקים הב"ד אותה אבל אם נוהגת כשורה אין מסלקין אותה יעו"ש ומבואר דאפי' נתמנה שלא כדין אם נוהג כשורה יש לו דין אפטרופוס וה"נ בזה, אך דבנ"ד אין נ"מ בזה כי האיש הזה לא נתמנה כלל בדד"מ כי בערמה עשה וגם הלא בדיניהם אין לו כח לעשות מאומה זולת מכח האשה האלמנה שסמכו היתומים אצלה דיש לה דין אפטרופוס כמ"ש בסימן ר"צ סכ"ד שם ובתשו' מבי"ט סימן קכ"ב הנ"ל, ואולם בגוף ד' המבי"ט צ"ע דהא דעת הרמ"ה דבקרקע אין האפטרופוס יכול למכור ואף דהרא"ש חולק וע"ז סמך המבי"ט הנה בב"י הביא בשם הריב"ש שהסכים ג"כ להרמ"ה ובמל"מ פי"א מנחלות ה"ו חלק ע"ד מהרמד"ם וס"ל דאפי' לוה לצרכם אינו מוכר קרקע להרמ"ה אלא ברשות ב"ד וא"כ ה"נ בנ"ד שהי' הפשר על נחלת קרקעות יכולין היורשין לומר קים לי כרמ"ה וריב"ש וגם מהמבי"ט שם מוכח דלהניח ל"מ רק ברשות ב"ד ורק להחכינ ס"ל דמהני וגם י"ל דכ"כ בצירוף מה דיש דיעות דמכירת היתום לבד מהני וכידוע דרך בעלי תשובות לצרף כמה סניפי' וכמ"ש הש"ך בסימן פ"א וכמה דוכתי ומשא"כ בנ"ד שהיתומים בני יג"ש לא קבלו קנין ולא חתמו ואף דמבואר בתשו' רשב"א סימן אלף ט"ו שהביא הרצב"ח שם ומובא בב"י סימן ר"צ סי"ז דאם הוא לטובת ריוח היתומים להתפשר עם בע"ח בפחות יוכל האפטרופוס למכור גם קרקע אבל י"ל דהיינו אפטרופוס גמור אבל לא אשה שסמכו יתומים אצלה וכמ"ש הרמ"ה וריב"ש הנ"ל, וגם הרלב"ח סימן צ"ה הביא בשם הר"ן לפקפק ע"ד הרשב"א והסכים לעשות ברשות ב"ד דוקא וע' בשו"ת ח"צ הנוספות סימן ג' מ"ש ע"ד הרלב"ח דמיירי דוקא בבא להוציא מן היתומים אבל להחזיק בידם ולהוציא ממון מיד אחרים גם הרנב"ח מודה ואעפ"כ מסיים שם דבענין שיהא בהסכמת ב"ד מומחה ומפורסים בדורו והיינו כמ"ש הרמ"א רס"י ר"צ דבעינן ב"ד שבעיר או ב"ד גדול בדורו ולזאת יפה כ' רו"מ דבנ"ד שהי' א' מהם קרוב והרב הוא חוץ מעירם ודאי דאין להם דין ב"ד כלל וא"כ הפשר בטל נגד הקטנים ושוב בטל גם נגד הגדולים דזה תלוי בזה וגם השב"י ח"ב סימן קמ"ד מודה בכה"ג דהכל בטל. ומה שהאריך רו"מ בדין אם פרנסת הבנות נגבית מן הראוי דהיינו מנכסי אביהם זקנם שמת אביהם בחיי אביהם זקנם להביא מדברי הרא"ש וטוש"ע אה"ע סימן קי"ג דמבואר דכיון דב"ח דאחי הוו שפיר נגבית מן הראוי וכמ"ש החמ"ח וב"ש וכ"ה בכנה"ג ודחה ד' רשד"ם חא"ע סימן רמ"א ורמ"ב במ"ש השואל דהרא"ש לשי' אזיל שכ' הבעה"ת בשמו דב"ח גובה מהראוי ובאמת אין זה הרא"ש אבי' של הטור וכמ"ש הש"ך סוס"י ק"ד ורשד"ם גופי' סימן קי"ג וגם מש"ש מד' הגמי"י שכ' דאין נוטלת עישור נכסי מן החובות התם הכונה משום דהוי מטלטלין דהא גם ראב"י שם פסק כן והראב"י שם פוסק בהדיא דגובה מן הראוי א"ו כמ"ש ותמה על הח"ס א"ע ח"ב קמ"ה שהביא הפ"ת שלא הזכיר כלל מד' הטוש"ע הנ"ל וכ' סברות מדעתי' דנפשי' והאריך הרבה בזה, והנה לדינא אחרי שהאס"ז כתובות ס"ט הביא בשם ר"י גאון ורמ"ה דלא כרא"ש וטור וכמ"ש המל"מ בשמו ומבואר שם להדיא דאף דב"ח דאחי הוי מ"מ היינו רק ממה שירשו מאביהם וכיון דאמרו מכח אבוה דאבא קאתינא פטורים א"כ בודאי א"א להוציא ממון נגדם וכמ"ש הב"מ שם ג"כ בזה, ואולם מה שהאריכו האחרונים ליישב דברי הנימוק"י והטור ורא"ש שכ' בהא דאין בכור וב"ח נוטל מנכסי אבי אביהם משום דמצי אמרו מכח אבוה דאבא קאתינן ואין ב"ח נוטל בראוי ומוכח דתרתי טעמי בעינן וכמ"ש בשו"ת רמ"א ותומים וב"מ ובקצה"ח ושאר אחרונים, אני מצאתי הדבר מבואר באס"ז ב"ב קכ"ג ע"ב בשם ר"י בגליון וז"ל ויש להקשות בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פ"ש בראוי מדכתיב אשר ימצא לו תיפוק לי' דמצו יורשי' למימר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' היינו ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתוי נכסי דאבוה כו' ויש לפרש דאי לא כתי' ימצא דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ"ש בנכסי מורישו אבוה דאבי' אע"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשים יכולים לומר מכח כו' לעקור דין ירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבני' ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פ"ש והיכי שייך לומר מכח אבוה דאבא כו' כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהם והבנים יורשים מאבי אביהם מה שהם ראוים לירש מאביהן הלכך באים מכח אביהם לפטור מב"ח של אביהם עכ"ל ועינינו הרואות כי הראשונים ז"ל כל רז לא נעלם מהם והרגישו בכל מה שהעירו האחרונים, ומ"ש בקצה"ח דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ ע' בש"ך סימן קי"ב סק"ב דתלי לה במחלוקת רשב"א ותוס' ועקצה"ח שם.

ודרך פלפול עלה בלבי לבאר הענין דהא כבר הקשו איך יכולים היורשים לומר מכח כו' הא אביהם קודם ויורש בקבר להנחיל ואולם נראה דהנה בשו"ת מהר"ח א"ז סימן ק"ס הקשה בהא דיורש בקבר דהא אין זכי' למת ותי' דירושה הבאה מאלי' שאני וגם עיקר הירושה רק להנחיל לבני' ולא לשיעבוד דאפי' בחיי' בעינן שיכתוב דאקני ומכ"ש במה שקנה אחר מותו, ולא קנה רק להנחיל לבני' שכך גזרה תורה יעוש"ה והנה בטח"מ סימן רע"ח הביא מחלוקת הראשונים אם היורש יכול לומר איני יורש כמו בכור ורבים סוברים דדוקא בבכור דמתנה קרי' רחמנא ולא ביורש ע"ש מחלוקת ר"י הלוי והראב"ד והרשב"א ונימוק"י וי"ל דהיינו דוקא היכי דעוקר בזה הנחלה אבל היכי דהיורש רוצה לירש מכח אביו של אביו ולא מיעקר נחלה לכ"ע י"ל כן ושוב אין אביו יורש בקבר כלל, ואולם בשו"ת פרמ"א ח"א סימן ל"ד האריך להוכיח דהיכי דליכא יורש אחר ויפסיד עי"ז הב"ח לכ"ע א"י לומר איני יורש והוי כמזיק שיעבודו ש"ח יעו"ש (ויש לדון קצת דתליא אי בקנין דאורייתא יכול לומר לא ניחא לי ע' בב"י חו"מ סימן רס"ח ולפמ"ש בתשו' מיימוני לסדר קנין סימן י"ד ובמרדכי כתובות פ' שני דייני גזירות סימן רע"ז היכי דמפסיד לאחרים אי"ל כן יעוש"ה אך לפמ"ש מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן ט' וקדמו המאירי הובא באס"ז לב"ק ח' ל"ש זה לגבי ב"ח וקצרתי) ומעתה לפ"ז הא דיכולי' לומר מכח כו' היינו רק לבתר דקיי"ל דאין ב"ח ובכור נוטלים בראוי משום דהשיעבוד לא חל מחיים ואחר מיתת האב ודאי דלא חל וא"כ ליכא הפסד לאחרים ושוב יוכל לומר איני יורש וע"ש לחייב משום מזיק שיעבודו כיון דמדינא ליכא שיעבוד כלל והוי רק כמונע מציאה מחבירו והוי מפסיד כיסו דפטור אבל אי נימא דנוטל בראוי אי"ל איני יורש ושוב אביו קודם וא"ש ודו"ק.

ז"ז מה שהאריך בדין הי' השותף נתבע והי' בעיר יעוין מ"ש בחיבורי סימן קמ"ו סכ"ה מכמה מקומות בזה והבאתי בשם שע"א דגבי פשר ל"ש ד"ז וגם יעוין מש"ש בדברי רשד"ם וש"ך סימן קכ"ד ואין להאריך כיון שאין נ"מ בזה בנ"ד דבלא"ה הפשר בטל וכמש"ל והנלע"ד כתבתי.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה