אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן יא

סימן י

ב"ה א' תצא ג' אלול תרל"ד. להרה"ח מ' שמואל פאהרילש בבוטשאשט

ע"ד השאלה באשה העוסקת באפיית דובשנין לסעודת נשואין וקנתה מרוכל א' תבלין הנקראים ווינר פאטיש המסוגלת לתת כח בהעיסה להתנשא למעלה ולהיות נאפה יפה וכאשר נאפו הלחמים המה דקים ומקולקלים וגם טעמם מחומץ ואינם מוכשרים כלל להתכבד ונפסדו דמיהם לגמרי ותולין הקלקלה בהפאטיש שנתחלף במין אחר הנקרא קרעמיטארטרי או שהי' הפאטיש מקולקל. לגמרי ותובעים אותו לשלם להם כל דמי הקמח והדבש לאשר נפסדו בגרמתו והרוכל טוען ברי שנתן ווינרפאטיש ולא נתחלף במין אחר,, וכת"ר העיר מהא דחו"מ סימן רל"ב סעי' כ' וסעי' כ"א במכר זרעוני גינה שאינם נאכלים ולא צמחו דחייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ולא ההוצאה של החרישה וזריעה וכן במוכר לחבירו ונמצא בו מום והוליכו הלוקח למק"א ומבואר שם דאם ידע המוכר שהי' בו מום חייב גם בהוצאה שעשה הלוקח משום דד"ג וא"כ י"ל דגם בנ"ד פשע המוכר דהי"ל לדקדק בדבר היטב בתחלה להניח כל דבר בפ"ע שלא יבא להחליף וכיון דפשע י"ל דדמי לידע מן המום וכמו דקיי"ל בב' שהפקידו בב' כריכות דמחויב הנפקד לתת לכל ח' מאתים מה"ט וחזר ודחה די"ל דשא"ה בשומר דגם תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אבל גבי היזק דד"ג כיון שהם אינם חושדים את הרוכל שעשה זאת עתה במזיד ובכוונה, רק דפשע מתחלה וכיון דלבסוף הי' באונס י"ל דפטור עכת"ד, והנה גוף הדבר מה שרצה לחלק בין דין שומר לדד"ג עלה בלבי בראשית השקפה להביא ראי' לדבריו מדברי התוס' בב"ק דף ק' ע"ב בהא דדייק דר"מ דאין דד"ג מהא דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה א"ל גדור נתייאש ולא גדרה ה"ז קודש וחייב באחריותו וכ' התוס' דבעכצ"ל דהוי היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל אין לומר דהוי השא"נ וקנסוהו כמו במטמא כדי שלא יהא כל או"א הולך ומטמא טהרותי' ש"ח דהכא ליכא למיחש דבעל הכרם נמי מפסיד, ועוד דאי קנס הוא דוקא במזיד הו"ל לקנסו עכ"ד, ומבואר מזה דס"ל דהכא מיירי גם בשוגג ואפ"ה חייב משום דד"ג ולכאורה יש לתמוה דהא לעיל מינה בתוס' ד"ה אומר לו גדור כ' התוס' דהא דנקט אומרים לו גדור ולא נקט חייב לגדור נראה לר"י לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אינו חייב באחריותו להכי נקט נמי תרי זימני נפרצה א"ל גדור דגם בפעם ב' שנפרצה צריך להתרות בו ואם לא התרו א"ח באחריותו כו' ע"ש, וא"כ לפ"ז כיון דתחלתו הי' בפשיעה ובמזיד א"כ אף דהי' אח"כ רק שוגג הרי כיון דתחלתו בפשיעה שוב גם בסופו באונס חייב ומכ"ש בשוגג א"כ שוב י"ל דהוי מטעם קנס ואפ"ה חייב גם בשוגג, ובעכצ"ל דהא דתחלתו בפשיעה, וסוב"א חייב דוקא היכי דהחיוב מדינא אבל היכי דחייב רק משום קנס גם בכה"ג פטור וכמ"ש רו"מ אך יש לתמוה בדברי תוס' הנ"ל דהא שיטת התוס' בכמה מקומות דד"ג הוי רק משום קנסא א"כ בשוגג פטור כמ"ש הש"ך בסימן שפ"ו וא"כ אדרבא תיקשי דאי בכה"ג הוי שוגג הו"ל למיפטר באמת גם משום דד"ג אף דהוי היזק ניכר כיון דהוי רק גורם וחייב רק משום קנס, ועוד יש לתמוה בזה דכיון דהך ברייתא אתי כר"מ א"כ הרי בגיטין נ"ג ע"ב מבואר דלר"מ קניס שוגג אטו מזיד וגם בהיזק שא"נ חייב גם בשוגג אליבי' וא"כ שפיר י"ל דהוי היזק שא"נ ואפ"ה חייב גם בשוגג וצ"ע כעת ואחר החיפוש מצאתי בהגהות הגאון רע"א ז"ל שהעיר קצת בקושי' שני' הנ"ל אבל לא אדע למה הוצרך לומר דר"מ ס"ל דמקיים כלאים לאו דאורייתא הרי גם אי הוי מדאורייתא כיון דהוי השא"נ וחייב רק משום קנס דרבנן ובדרבנן קניס שוגג אטו מזיד וכ"ה להדיא ברש"י גיטין שם דגם במנסך קנס שוגג אטו מזיד אף דקעביד איסור תורה ובדאורייתא לא קנס מ"מ ההיזק הוי שא"נ ופטור מה"ת ע"ש ותבין וע' ירושלמי פ"ד דעירובין הל' א' ובשי"ק ומרה"פ שם דלשי' ירושלמי אין חילוק כלל בין לדאורייתא לדרבנן ולר"מ גם בדאורייתא קנס יעו"ש, אבל בגוף הדבר שכ' רו"מ דבנ"ד הוי המוכר כאונס או שוגג, לענ"ד אין זה בכלל שוגג דהוי קרוב למזיד דהל"ל לדקדק היטב שלא יחליפנו ולא ימיר רע בטוב ואם למראה עיניו לא יוכל לשפוט הו"ל למוטעמי' לראות אם עמד טעמו בו ובכה"ג קנסו גם בשוגג וכדאשכחן בש"ס דיבמות דף פ"ט ע"א בהא דתורם מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ופריך מ"ש מהא דתורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדנקט ונמצאת משמע דבשוגג הוא ואפ"ה יחזור ויתרום ומשני התם שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי לי' למוטעמי' קודם שיתרום ובתוס' שם הוקשה להם דהא טעימה באיסורין אסור ותי' דהל"ל להפריש מני' ובי' בכדי טעימה ויטעמנו ואח"כ יפרישנו על מק"א ע"ש ועי' בתוי"ט רפ"ג דתרומות בזה הרי מבואר דבכה"ג הוי שוגג קרוב למזיד ודינו כמזיד וה"נ בנ"ד ולפי המבואר בירושלמי פ"ג דתרומות ובפי' פ"מ שם רק הפנימי מר ולא החיצון ואף דבתוס' ב"ב קמ"ג כ' דר"י ורבנן פליגי בזה אבל הפ"מ שם פי' בע"א וא"כ קשה הבדיקה יותר, וכיוצא בזה כ' התוס' בסנהדרין ל"ג ע"א בהא דטיהר את הטמא ועירבן בעה"ב עם פירותיו דישלם מביתו והקשו בתוס' דהא החכם טעה בהוראתו ולבי' אנסו והוי שוגג ויפטר ותי' דמ"מ חשוב כמו מזיד דהו"ל לדקדק בהוראתו ולידע שהבעה"ב יערבנו אח"כ עם פירותיו ולכן גם בשוגג חייב ע"ש וה"נ בנ"ד וגם לפמ"ש התוס' בב"ק ק' דגם לר"מ דדד"ג מ"מ בטימא את הטהור והאכילה לכלבים היכא דאי הוי קמן הוי הדר דינא י"ל דפטור דלא דמי למראה דינר לשולחני דחייב דשא"ה במראה דינר דכיון דהראהו לשולחני זה שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה החכם לא הי"ל למהר להאכילה לכלבים והי"ל לישאל עוד לחכם אחר ע"ש מ"מ בנ"ד בוודאי דמי למראה דינר לשולחני דלא היתה צריכה האשה לדקדק אחריו בזה ובפרט לפמ"ש התוס' בב"ק כ"ג ע"א בהא דכלב שנטל חררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ומפרש בש"ס שם דבעל הכלב חייב ופריך וליחייב נמי בעל הגחלת ופי' בתוס' דהכונה דליפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת והקשו אמאי לא קאמר דליפטר בעל הכלב מן החררה ותי' דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור הגחלת מן הכלב אע"פ שאין לו רשות לכנוס לביתו כדי שלא יזיק אחרים כו' ע"ש. ובדף כ"ז שם בההוא דהמניח כד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ופריך אמאי פטור איבעי לי' לעיוני' והקשו בתוס' אמאי לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבע"ל לעיוני ותי' דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולכן על המזיק פריך שפיר דאיבע"ל לעיוני אבל הניזק לא הי' מחויב לעיוני כ"כ יעו"ש, וא"כ ה"נ בנ"ד המוכר הי' מחויב לטעום ולעיין היטב שלא יזיק להקונה והו"ל לידע שיתנהו לתוך הקמח ויופסד הכל אבל הקונה לא הי' מחויב כ"כ שלא יוזק. (א"ה ע' בתומים סימן י"ד סקח"י דגרמי' הנעשה ע"י טעות המזיק למ"ד דד"ג דינא היא חייב והיכי דהקונה הי"ל לחקור כתב בסימן קכ"ט סק"ג דפטור.)

אך דלפ"ז יש לעיין בהא דמוכר מקח שיש בו מום דמחלק הרמ"ה בין ידע מוכר דחייב גם בהוצאה משום דד"ג אבל בלא ידע מן המום פטור ובע"כ משום דס"ל דד"ג קנסא ובשוגג פטור וכמ"ש רו"מ וא"כ תיקשי דהא הוי שוגג הקרוב למזיד דהי"ל לעין היטב אם יש בו מום לבל יגרום להקונה היזק במה שיוליכנו למק"א אבל נראה דהרמ"ה סובר כדעת הי"א שהביא הסמ"ע בשם הה"מ דאם הי' יכול להבחין המום אין לו טענת מום וכבר הארכתי בחיבורי שם להוכיח דגם בלא נשתמש במקח אין לו טענת מום והבאתי בשם תשו' רדב"ז שכתב כן להדיא ופסק שזה עיקר אבל זה דייקא בדאפשר להבחין בנקל אבל היכי שצריך טרחא גדולה לזה יש לו טענת מום יעו"ש בחיבורי באורך בזה, וא"כ בע"כ הא דיש ללוקח טענת מום היינו דוקא היכי שא"א להבחין וא"כ שפיר פטור המוכר בלא ידע מן המום ואיננו קרוב למזיד כיון דהי' קשה להבחין המום אבל היכי דיוכל להבחין בנקל הוי קרוב למזיד וחייב וכמ"ש, אבל בגוף הדין תמהתי בחיבורי שם בהא דסעי' כ' שם גבי זרעים שלא צמחו דחייב באחריותן אבל לא בהוצאה דאנן קיי"ל כת"ק ולא כרשב"ג ע' ב"ב צ"ג שם ובתוס' ב"ב שם דף צ"ב ע"א ד"ה זרעוני גינה כו' כ' להדיא דפלוגתא זו מיירי דידע המוכר שלא הי' ראוים לזריעה וא"כ כיון דקיי"ל כת"ק א"כ גם בידע המוכר פטור וזה סותר לדינו של הרמ"ה ואי נימא דהרמ"ה פליג בזה על התוס' א"כ עכ"פ הו"ל להזכיר דעת התוס' והמוחזק י"ל קים לי, ונדחקתי שם והנחתי בצ"ע וגם הבאתי בשם הפרישה שכ' להדיא דגם בזרעונים יש חילוק בין ידע ללא ידע, ואחר צאת חיבורי לאור מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קצ"ז שפסק להדיא שאפי' בידע המוכר פטור מהוצאה דקיי"ל כת"ק ע"ש ויש להפליא עליו שלא הזכיר כלל מדברי הרמ"ה ולא מדברי תוס' הנ"ל, וכעת עלה בלבי די"ל דכבר נודע דעת התוס' שהביא הש"ך ך בחו"מ סימן קע"א ובסימן רמ"ה דס"ל דהלכה כרשב"ג גם בברייתא ואנן קיי"ל דוקא במשנה ולא בברייתא וע' שו"ת חוות יאיר סימן צ"ד ובכ"מ פ"ב מביהב"ח ופי"ט מטו"מ וע' בשו"ת ב"א ח"מ סימן כ"ו שהביא בשם הראב"ן דף קכ"ח שכ"כ להדיא ואני מצאתי בתשו' מהר"ב דפוס פראג סימן תרע"ז שכ' בפשי' דדוקא במשנה ולא בברייתא ע"ש, וא"כ א"ש דלשי' התוס' דמיירי בידע המוכר קי"ל באמת כרשב"ג דנותן גם הוצאה דהא אנן קיי"ל דדייני' דד"ג אבל לדידן דקיי"ל דדוקא במשנה ולא בברייתא א"כ קיי"ל כת"ק א"כ שוב בעכצ"ל דמיירי בלא ידע המוכר דאל"כ מהראוי שיחויב משום דד"ג, אבל לפ"ז תמוהים לי דברי הגמי"י פט"ז מה' מכירה אות א' שם שהעתיק כדברי התוס' על דברי רמב"ם דפסק כת"ק וכמ"ש הה"מ שם וע' בכ"מ שם והרי לפמ"ש הוא תרתי דסתרי אהדדי ואח"כ ציין שם דעת הרמ"ה הנ"ל וצ"ע כעת, ויש לדון עוד בזה דגם לדידן דדייני' דד"ג מ"מ במוכר דבר שיש בו מום וכדומה לא יחויב לשלם גם בידע המוכר מן המום והוא לפמ"ש באס"ז כתובות פ"ז דף פ ה ע"ב בשם הרמב"ן והראב"ד בהא דקאמר הש"ס שם ליכא דליסבה עצה דתימחול כתובת אמה והקשו דהא תצטרך לשלם כדין מוכר שט"ח וחזר ומכרו ותי' הראב"ד דכיון דחייב רק משום דד"ג אינו חייב רק במתכוון להזיק לחבירו במה שאין בו תועלת לעצמו אבל זו המוחלת לתועלת עצמה מתכונת ובכה"ג פטורה וכדאשכחן בהא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דבעוסק במלכתו לא קנסו ופטור ע"ש וע' בחו"מ סימן ס"ו סעי' כ"ג ב' דיעות בזה אבל לא הובא שם דברי הראב"ד הנ"ל וכן מצאתי בהשגת הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק וע' בהה"מ שם בשם הרמב"ם וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סימן צ"ה ויעו"ש סוסימן מ"ה מ"ש בזה וכן מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סימן קל"ד גבי מזיק שיעבודו של חבירו דאם נתכוין לטובת עצמו לכ"ע פטור כמו בדד"ג דכיון דהוי רק משום קנסא ובכה"ג לא קנסו ע"ש וא"כ ת"נ במוכר לחבירו הרי להנאת עצמו מתכוין וליכא בזה משום דד"ג לשי' הפוסקים הנ"ל ואף דלשי' כמ"פ גם בכה"ג חייב משום דד"ג ג מ"מ המוחזק י"ל קים לי (אבל הש"ך בח"מ סימן ס"ו פסק דלכ"ע חייב ואין המוחזק י"ל קים לי בזה), וע' בתשו' שב"י ח"ב סימן קנ"ח בסופו שכ' ג"כ די"ל דבמתכוין לטובת עצמו פטור משום דד"ג והניח בצ"ע ויש לתמוה שלא הביא מכל מקומות הנ"ל, וגם בתשו' פמ"א ח"א סימן פ"ב דיבר מחילוק זה יעוש"ה ה בזה, (וכה ראיתי בשו"ת נט"ש סימן ל"ז שהביא בשם הרמב"ן בדד"ג שלו שהקשה בהא דקאמר הש"ס בכמה דוכתי מאן דאין דד"ג ר"מ ולא אשכחן בשום מקום שום תנא יותר בזה והרי רשב"ג דמחייב בזרעוני גינה לשלם גם ההוצאת סובר דדייני' דד"ג והו"ל דרשב"ג דד"ג ותי' דהאי לא דמי לשאר דד"ג ולא הביא טעמו וגם אין בידי ס' דד"ג להרמב"ן לראות טעמו), ובזה י"ל דגם למ"ד דד"ג מדינא חייב מ"מ מודה דבמתכוון לטובת עצמו פטור מדינא רק דסובר דמ"מ מדרבנן קנסו גם בכה"ג ולכן מחלק הרמ"ה שפיר בין ידע ללא ידע וא"ש דינו של הרמ"ה לכ"ע ומיושב מה שהקשה רו"מ דלהסוברי' דד"ג מדינא חייב גם בשוגג חייב ולפמ"ש א"ש דבכה"ג לכ"ע הוי רק מדרבנן, ועוד יש לי לדון דהנה בקצה"ח סימן כ"ה סק"א נסתפק בהא דקיי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד די"ל דדוקא במזיק דילפי' מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד אבל בגנב וגזלן דליכא ריבוי א"כ י"ל דהיכי דלקח של חבירו בשוגג ונתנו לאחר פטור ע"ש וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד שהמוכר הוא שוגג במה שגרם ההיזק ובכה"ג דנתכוין לטובת עצמו דמי לגנב וגזלן ולא דמי למזיק ולכ"ע בשוגג פטור, וע' בשו"ת נאות דשא סימן נ"ז במה שהשיג ע"ד קצה"ח הנ"ל אבל לא הביא ראי' מוכרחת, והדבר צ"ע.

ואמנם כת"ר רצה לחדש דבנ"ד יתחייב גם בשוגג דלא דמי לדד"ג דהכא ממונו שהוא הפאטיש המקולקל הזיק בידים העיסה ולא גרע מהמוסר שלהבת לחש"ו דחייב משום ממונו שהזיק וה"נ כיון דהלוקח לא ידע מהקלקול לא עדיף מחש"ו, ואמנם לענ"ד אין לחלק בזה דשאני בחש"ו דהחש"ו אין להם דיעה כלל ומסר לידם בשאט נפש דבר המזיק חייב שפיר משום ממונו אבל בנ"ד שהלוקח הי' בידו ג"כ לבדוק (יש להעיר קצת ממשנה פ"ד דידים מ"ז ע"ש היטב אבל יש לדחות למעיין) ונהי דהמזיק יש לו לדקדק יותר וכמש"ל מהתוס' ב"ק מ"מ כיון דהי' ביד לוקח לבדוק שוב ליכא בזה חיוב ממונו ורק משום דד"ג קאתינן עלה וראי' לזה מהש"ס ס דב"ק ק' דדייק מהא דמחיצת כרם שנפרצה דחייב באחריותו דדייני' דד"ג והא התם כרמו של זה הולך ומתערב בתבואה של חבירו וא"כ גם למאן דלא דד"ג יתחייב משום ממונו שהרי ההיזק בא ע"י ממונו שהולך ומזיק בידים בהיזק ניכר וכמ"ש התוס' שם דהוי היזק ניכר בידים א"ו כמ"ש דכיון דגם בעל התבואה יוכל להציל א"ע אף שעל המזיק להרחיק א"ע מ"מ עכ"פ לא דמי לממונו ורק משום דד"ג חייב, (וע' נה"מ סימן רל"ד בדין מכר הטבח בשר טרפה בחזקת כשר ועירבו בעה"ב עם בשר כשר ונטרף הכל), ואמנם בנ"ד כיון דלא נתברר אם ההיזק בא ע"י קלקול הפאטיש ורו"מ כתב שאין הקונה חושד את המוכר כלל שעשה זאת במזיד א"כ יפה כ' כת"ר דדמי לא"י אם נתחייבתי לך דפטור כיון דאפשר שהקלקול בא מסיבה אחרת ודבר זה שכיח ומצוי כמ"פ וכמ"ש רו"מ בעצמו שמסופקים בזה, ואף דבעלמא קיי"ל דצריך לישבע שאיא"נ מ"מ אם התובע מודה שהנתבע אינו יודע פטור מלישבע כמ"ש הש"ך סימן ע"ב סקנ"א וע' במל"מ פ"ד מנחלות הל' ב' ותשו' שב"י ח"ג סימן קנ"ז בזה, אך דיש סתירה לזה מהא דמבואר בסימן רל"ב שם דלא תלינן במכת ברד רק כשיודע בוודאי שהי' ברד ולא במה שלא הי' לפנינו, אבל יפה כ' רו"מ דהתם משום דלא שכיח כלל ריעותא אחרת וכמ"ש הרא"ש דכל זרעים טובים צומחים, אך דיש לעיין דהא אה"ב אחה"ר וא"כ איך נחייב את המוכר לשלם כיון דלפעמים מזדמן שלא יצמח מסיבת ברד וכדומה, אבל לק"מ דבמלתא דלא שכיח כלל אזלי' בתר רובא גם בממון וכמ"ש בהגמ"ר כתובות פ' אלמנה ניזונת וע' בתשו' מהר"י מונץ סימן י"ד שכ"כ בפשיטות רק שלא הביא דברי הגמ"ר הנ"ל וע' בפמ"ג באו"ח סימן ש"ל שלא הביא כל זה, כלל הדבר כי לענ"ד בנ"ד פטור המוכר בכל גווני די"ל קים לי' כהסוברי' דבמתכוין לטובת עצמו פטור בדד"ג, ובנ"ד אם כפי ראות עיני בקיאים יש לתלות הקלקול ע"י דבר אחר השכיח לכ"ע פטור המוכר.

ומה ששאל עוד בדין ראובן שקנה בית משמעון רק חדר א' שייר המוכר מפני שנמכר מקודם ללוי ואחר שהחזיק ראובן בביתו מכר לוי החדר לרופא וראובן מיחה בהרופא שלא יעשה מלאכת הרופאים בביתו כדין המבואר בסימן קנ"ו ותבעו לדין ויוצא הפס"ד שהדין עם ראובן והרופא סירב ולא ציית דינא ואחר כמה שנים נולד להרופא תביעת ממון נגד ראובן ונתחייב ראובן שבועת בב"ד וטוען ראובן שלא ישבע עד שיצא הרופא לגמרי מן ביתו כי אז יהי' בטוח על קיום הפס"ד ומהגם שנודע לו עתה כי בעת שנמכר הבית ללוי נכתב בשטר בפירוש בתנאי שלא יושיב שם רופא לעולם והרופא טוען שיתן לו כתב שיבטל שם מלאכתו אבל אין רצונו לעקור דירתו משם, וראובן טען שכל זמן שיושב שם יצטרך לשמור הכתב ולתבעו בערכאות ולעשות הוצאות וגם לא יוכל לשמרו בכל עת וכת"ר כ' דיש לדמות לדין היזק ראי' מחלון דמחויב לסתמו וא"י לומר שיתן לו כתב שישמור א"ע מלהזיק בראי', ובאמת אין לו דמיון כלל דהתם הוא דבר שאין בידו להישמר א"ע כלל שלא יביט דרך חלונו ולפעמים בלא כוונה יביט בו אבל בזה אם יקבע לו מקום למלאכתו במקום אחר יש בידו שלא לעסוק בכאן במלאכה כלל, אבל יותר יש לדמות לדין המבואר שם בסימן קנ"ד סעי' ט"ז דעת הרשב"א דגם מי שפותח חלון לחורבה שאינו מזיק לו כלל עכשיו יוכל לעכב מפני שאינו רוצה לשמור שטרו מעכברים, אבל בכל זאת אינו דומה דהתם משתמש עכשיו בשל חבירו וכל א' יכול לעכב על חבירו שלא להשתמש בשלו וכאן משתמש באויר חורבתו של זה ודבר זה מבואר בתשו' הרשב"א הובא בסמ"ע סקל"ח אלא דהיכי דזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום ולכן בזה שיוכל לטעון שיגיע לו קצת היזק לפעמים שוב יוכל לעכב אבל בנ"ד שאם הרופא לא יעשה מלאכתו בביתו לא ישתמש כלל בשל ראובן ומאיזו טעם יוכל לעכב עלי' שלא ישב כלל בביתו, ואם אינו מאמינו יתן לו כתב חיוב בערכאות וכדומה, והרי מבואר בסימן קנ"ה סעי' ל"ט במי שהחזיק במלאכת דם ונבילות בביתו ומזיק לחבירו יוכל חבירו לעכב עליו וחייב לבטל מלאכתו או ירחיק עד שלא יבא נזק לחבירו אבל לא עלה על הדעת לחייבו לצאת מביתו לגמרי, ואף דהסמ"ע סימן קנ"ו סק"ח כ' הטעם דהא דמותר למכור הבית לרופא ולהשכירו אסור משום דבמכירה לא ניכר כ"כ אם רוצה לישב בו בעצמו ולעשות בו מלאכתו דשמא קונהו לנחלה להיות שלו לדירה וישב בו בנו או ישכירנו לאחרים עד שיפנה ממלאכתו זאת ואם יבא אח"כ הלוקח לעשות בו מלאכתו יתבענו לדין אבל בשוכר לזמן ניכר הדבר שיעשה שם מלאכתו, אבל אין מזה ראי' דהתם ניכר עכ"פ שקונהו עבור זה ואסור להמוכר למכרו להרופא אבל אם כבר מכרו והרופא רוצה להביט היטב באופן המועיל בדיניהם שלא יעשה שם מלאכתו י"ל דא"צ לעקור דירתו ולמכור לאחר, ואולם כפי מ"ש כת"ר דבשעה שנמכר החדר ללוי בתנאי שלא ימכור לרופא א"כ כיון שעבר ומכר נתבטלה למפרע המכירה ואין לרופא זכות בהחדר רק שרוצה עתה לזכות בו באופן שלא יעשה שם מלאכתו ושוב יוכל ראובן לעכב לכתחלה ולזכות בו מדינא דבמ"צ ויחזור להרופא מעותיו כנלע"ד נכון לדינא בס"ד.

ובדבר דין הקודם שוב נזכרתי מהש"ס דיומא נ"ה דלא הי' שופרות לקיני חובות מפני התערובות שמא יתחלף שופר בשופר ופריך ונכתוב עלי' הי דחובה והא דנדבה ומשני ר"י לית לי' כתיבה ואפי' בכתיבה חייש לאחלופי ונהי דאנן לא קיי"ל כר"י וסמכי' אכתיבה אבל עכ"פ מוכח דיש ליזהר שלא יבא לטעות ולהחליף וא"כ בנ"ד אם הי"ל עוד מין הדומה לזה הוי פושע שהי"ל ליזהר מתחלה להניח באופן שלא יבא לטעות ואם אין שם מין הדומה לזה א"כ בוודאי הוי פושע במה שהחליף דהו"ל לעיין קצת עכ"פ ולא הי' טועה בדבר וע' יבמות קט"ו ע"ב גבי כלי שכתוב עליו תי"ו דנגד רובא דחולין לא סמכי' אכתיבה, (א"ה לפענ"ד נראה דבמוכר חייב בכ"ע בגרמא דכיון שקיבל מעות והמוכר סמך עליו וכמ"ש הנתיבות בסימן ש"ו סק"ו בשם השט"מ בהא דב"מ ע"ג דיהיב זוזי לשליח ולא קנה דמשלם לו היזקו דכיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם דבההוא הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב וכ"כ בסימן קע"ו סקל"א ורסימן קפ"ג דשליח בשכר חייב מטעם דקבלו חייב גם מה שישביח אח"כ דהוי כמו אם אוביר ולא אעביד ע"ד ומה"ט י"ל דגם מאן דלא דאין דד"ג מ"מ במוכר לכ"ע חייב והא דמוכח בכתובות פ"ו במוכר שט"ח וחזר ומחלו דמאן דלא דאין דד"ג לא גבי רק דמי ניירא הוא משום דלא מכר לו אלא נייר וכמ"ש רש"י שם ומה"ט ניחא הא דמוכר זרעים שלא צמחו ומיושב קו' הרמב"ן שהביא בנט"ש ומ"ש מי הי' לו לבדוק הרי גם לענין מקח טעות מה דל"ש ולא הו"ל להלוקח לאסוקי אדעתי' גם בשנתן מעות הוי מקח טעות וכמ"ש בסימן רל"ב ס"ג וע' תוס' כתובות נ"ח ע"א ד"ה הנהו ותוס' בכורות י"ג ע ב ד"ה דכיון וע' סמ"ע סימן ש"י סקי"ב).

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה