שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן טו
ב"ה ז' אדר תרל"ד
להרה"ח מ' אהרן פאקס נ"י מבוברקא
בדבר מה ששאל בדין עיר שיש בה מו"צ מכמה שנים וביתו הוא מקום המשפט בצירוף הדייני' והם לוקחי' שכר פסקים וגיטין וחליצה וקידושין והכשר ריחים וכדומה ואח"ז נתקבל לשם רב בלא שום שכר רק לכבוד והחזיק המו"צ בכל מיני הכנסות הנ"ל גם אחר שנתקבל הרב שם זה כמה שנים, ועתה רוצה הרב לקבוע מקום המשפט בביתו בצירוף המו"צ וליקח ג"כ חלק בכל מיני הכנסות והמו"צ צווח כי הוא השגת גבול עכת"ד השאלה, והנה בגוף הדין לא אוכל להשיב לו בהחלט אחרי כי לא אדע טענות הצד שכנגדו וכפי הנראה רו"מ נוגע בדבר וכבר נודע מ"ש הרמ"א בחו"מ סימן י"ז דאין לכתוב פסק לא' מהבע"ד בדרך א"כ כו' ואולם הנה ראיתי בשו"ת מהר"ם מפדאווה סימן ס' ושו"ת מהר"ם זיסקינד סימן י"ב דבמקום שנוגע לכבוד התורה מותר להשיב וע' בתשו' שב"י ח"א סימן ס"ד וח"ג סימן צ"ט ובשו"ת מהרש"ל סימן כ"ד ועבוה"ג ס' מ"ז מ"ט קכ"ד ובסימן ס"א שם וכנסי"ח סימן צ"א וימצא עוד צדדים בזה ובכל זאת אכתוב רק מה שנ"ל בעיקר הדין ולא בהחלט על גוף הנידון, ויען כי צר לי המקום ללון בעומקה של הלכה זו כי אין לה מקור ופתח בש"ס והוא בנוי רק על סברות אחרונים לזאת אבא בקצרה, והנה מקור ד"ז ברמ"א יו"ד סימן רמ"ה סעי' כ"ב ושם מבואר דחכם הדר באותה עיר יכול גם לקפח קצת פרנסת הראשון משא"כ אורח אכסניא אסור לו לקפח כלל, ולכאורה הי' נראה דטעם החילוק משום דבאמת מבואר בש"ס פ"ב דב"ב כ"א ע"ב ובחו"מ סימן קנ"ו דהאי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתי בר מבואה חברי' וקמוקי גבי' דס"ל לר"ה דמצי מעכב עלי' דא"ל קא פסקית לחיותי ואנן לא קיימ"ל כר"ה בזה ולא מצי לעכב עלי' ועושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו וכר"ה בר"י דר"י שם ודוקא בר מתא דידי' אבל בר מתא אחריתא מצי מעכב ע"ש וה"נ בזה א"י לעכב על חכם קבוע באותה עיר משא"כ על אכסנאי, אבל באמת ז"א דהא מבואר בש"ס ובש"ע דגבי ת"ח ל"מ לעכב עלי' כלל משום טעמא דקנאת סופרים תרבה חכמה ובאמת יש לעיין בלשון הש"ס בב"ב שם דאמר ר"י ומודה ר"ה דמקרי דרדקי דל"מ לעכב דק"ס תרבה חכמה ארנב"י ומודה ר"ה בר"י דר"י (פירש"י אע"ג דאמר דאבר מתא אחריתי מעכב כו') ברוכלין המחזירין בעיירות דל"מ מעכב כו', ויל"ד דגבי מלמדי תינוקת נקט דמודה ר"ה וגבי רוכלין נקט ומודה ר"ה בר"י דר"י ויש מקום לפרש דגבי ת"ח ג"כ יש חילוק בין בר מתא דידי' בין בר מתא אחריתי אבל באמת מבואר בהג"א וש"פ דגבי ת"ח אף שבא ממלכות אחר אין ביד בה"ע לעכב עלי' דלא תיקן ר"ג חזקת ישוב נגד ת"ח דק"ס תרבה חכמה וע' בב"י חו"מ סימן קנ"ו שם שהוכיח מדברי הפוסקי' דגם בבר מתא אחריתי א"י לעכב על מקרי דרדקי ואף דהרמ"א שם הביא ב' דיעות אם יש לחלק בין ת"ח לאחר היינו אם הת"ח עושה איזו אומנות אבל אם אומנותו רק בלימוד התורה לכ"ע אין חילוק בין בר מתא דידי' לאחריתי, אבל עיקר החילוק בין ת"ח שקבוע בעיר בין אכסניא היינו משום דהאכסניא אינו מרביץ תורה שם כלל רק שבא לעסוק דרך ארעי במה שמקפח פרנסת הראשון וליכא בזה טעמא דק"ס תרבה חכמה כלל ולכן אסור אבל אם קבוע בעיר דאיכא טעמא דק"ס ת"ח בוודאי ליכא איסורא בזה, ואמנם מה דמשמע מהרמ"א דדוקא במקפח קצת ולא במקפח לגמרי נראה דהרמ"א לשיטתי' אזיל שהעלה בתשובותיו סימן יו"ד ביסוד הראשון כדעת אבי אסף דיש חילוק בדין עושה חנותו בין ברי היזקא או לא וכבר האריכו בשו"ת נטע שעשועים סימן ל"ו ובשו"ת ב"א ח"מ סימן כ"ו כ"ז להוכיח דס"ל כדעת הר"י ן' מג"ש דס"ל דבהא דדגים דיהבו סייארא דמרחוקים היינו משום דפסקי' לחיותי' לגמרי שלא יבא אליו דג זה כלל משא"כ בריחים אפשר שיבואו לטחון אצלו ג"כ ועמ"ש בחיבורי בקונטרוס ת"ע לסימן רל"ז מכמה מקומות בזה, ולכן גם בזה אם מקפח לגמרי פרנסת הראשון אסור וס"ל דבכה"ג גם בת"ח אסור וא"כ לפ"מ דקיי"ל דלא כהרי"ן מג"ש הנ"ל וכמ"ש הב"א שם שוב י"ל דגם בפסקי' לחיותי' ופרנסתו לגמרי א"י לעכב עליו, אבל י"ל דכיון דבבר מתא אחריתא מהראוי שיוכל לעכב עליו רק משום טעמא דק"ס תרבה חכמה א"י לעכב עליו א"כ בכה"ג דמקפח פרנסת הראשון לגמרי ואין בידו לפרנס א"ע באופן אחר יהי' מוכרח הראשון לעקור דירתו למקום אחר א"כ שוב יתבטל עי"ז קנאת הסופרים ושוב מצי לעכב אבר מתא אחריתא, אבל בבר מתא דידי' י"ל דגם בכה"ג ל"מ לעכב עליו, אבל מדברי הש"ך סקט"ו משמע דס"ל דהא דכ' הרמ"א מקפח קצת היינו אם מקפח מה שאינו היתר ברור אבל הפרס שהוא בהיתר ברור אסור לקפח ולפ"ז הי' נראה דלפמ"ש התוס' והרא"ש בבכורות ובטוש"ע סימן רמ"ו דהא דאסור ללמד בשכר היינו ביש לו פרנסה ממק"א אבל באין לו להתפרנס בע"א מותר לו ליטול שכר ועי' בתשו' גאוני בתראי סימן מ"ח שהעלה דדוקא מקופת ציבור מותר ליטול באין לו פרנסה ממק"א אבל מהבע"ד אסור ליקח שכר פסק גם בכה"ג יעו"ש באורך בתשו' הגאון בעל מג"ש, ועי' בשו"ת שב"י ח"א סימן קמ"ב אבל כבר כ' בתשו' ח"ס חיו"ד סימן ר"ל וביותר ביאר בזה בתשו' חחו"מ סימן כ"א דבזה"ז שמקבלים רב והקהל מחויבי' להספיק לו פרנסתו וכשהטילו על היחידים הוא נוטל כדין את שכרו דאל"כ היו מחויבי' להספיק לו ממק"א דהוי אצלם כפועל שוב הוי הכל בהיתר יעוש"ה ורו"מ רמז ג"כ לדבריו שבחלק יו"ד לבד א"כ שוב אסור לקפח פרנסתו. אך דיש לעיין בדברי הח"ס שהעלה דהפוסקים מיירי שלא קבלו הרב בשכירות רק שכל ת"ח הנהיג מעצמו את בני עירו ולכן כתבו כי אנו בושים בפרס ההוא ובאמת שבדברי מהרי"ו שהובא בד"מ וברמ"א שם מפורש דאין חילוק בין קבלו הקהל את הראשון או לא ואפי' קבלוהו ונוטל פרס אפ"ה מותר להשני להחזיק רבנות ואפי' לקחת קצת פרנסתו ע"ש בד"מ שביאר כן להדיא וגם ברמ"א מוכח כן שהרי כ' וז"ל אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו את הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפ"ה יכול לבא השני לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כו' עכ"ל ומבואר כמ"ש ובעכצ"ל דהח"ס מיירי דוקא בהביאוהו ממק"א לכאן וא"כ בנ"ד שנתקבל במקומו שוב מותר להב' לקפח פרנסתו ואף דהש"ך כ' דאפשר מצד המנהג יש למחות בזה הרי לא החליט הדבר רק בדרך אפשר, ואמנם גם במה שהפרס הוא בהיתר גמור כבר כתבתי דיש לעורר מהא דבר מתא אבר מתא ל"מ מעכב ועושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ואפי' היכי דל"ש טעמא דקסת"ח, אמנם נראה דהיכי דקבלוהו הקהל בפירוש וקצבו לו דבר זה לשכרו הרי מה שנעשה בטה"ע א"צ קנין כמ"ש בחו"מ סימן כ"ב וע' בתשו' מהר"ם מינץ סג"ל הישן סימן ל"ט ובשו"ת שב"י ח"ב סוס"י קפ"א מ"ש בזה וא"כ הבא להשיג גבולו הוי כנוטל את שלו ממש ול"ה כעושה בתוך שלו וזוכה מהפקר כמובן, וזהו דהשכר הוא אינו קצוב וגם הוי דשלב"ל כבר כ' בשו"ת תועפות ראם חו"מ סימן כ"ו דהוי כהתחייבות ושכירות דמהני גם בדשלב"ל והן אמת דלפמ"ש בנה"מ סימן ס' דגם בהתחייבות לא חל החיוב עד שבא לעולם ויכולי' לחזור בהם לחד דיעה ועמ"ש בחיבורי סימן ר"ט ס"ד מדברי השעה"מ פכ"ב ממכירה בזה אבל בדברי הקהל כיון דא"צ קנין שוב בוודאי א"י לחזור גם י"ל דמהני בתורת קנין סטימותא כיון דהמנהג הוא כן וכמ"ש הגאון מהר"מ א"ש בשו"ת אמרי א"ש סימן י"ג אבל הוא מיירי שם בהביאוהו ממק"א לכאן אבל כפי הטעם הנ"ל נראה דאין חילוק ועוד דמ"מ אם הקהל אין חוזרין בהם שוב אסור לאחר לקפח שכרו דכל זמן שאין חוזרין הוי מקח קיים וכה"ג מצינו בש"ס דב"מ ס"ד בהא דההולך לחלוב עיזיו ואמר מה שעיזי חולבות מכור לך דמותר ותמהו הראשונים דהא הוי דשלב"ל והמקח בטל וא"כ הוי ריבית ובאס"ז שם תי' בשם הרמ"ך דמ"מ כל זמן שא"ח בו הוי קנין ול"ש בי' ריבית דל"ה בהלואה ע"ש וה"נ בזה ועוד דלא גרע ממקח בפסיקת דמים לבד דהו"ל עני המהפך בחררה דהבא ליטלה הוי רשע אף דזה יכול לחזור בו כיון של"ה עדיין שום קנין, וע' בשו"ת רמ"א סימן נו"ן בדין קהל שקבלו רב ורוצים לחזור בהם והובא בחיבורי סימן ר"ד ועמ"ש שם לפקפק בדבריו ז"ל, אבל נראה דלפמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' שחיטה דבדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג ע"ש גבי ריאה שנאבדה וע' בש"ך יו"ד סימן ק"צ סק"ג וסימן רס"ד סק"ב וכמה דוכתי א"כ כיון דהמנהג לקבל רב או מו"צ בכתב שטר (הנקרא כָנסת) א"כ גם בזה דוקא אם נתקבל בשטר הנ"ל כנהוג מהני משום סטימותא אבל בלא שטר לא והיינו לפי טעם ב' שכתבתי מכח סטימותא אבל משום טעם א' הנ"ל גם בכה"ג אסור ואין להקשות לפ"ז במ"ש הרמ"א בשם מהרי"ו דאפי' קבלוהו הקהל ונוטל פרס דאפ"ה יכול השני לקפח קצת פרנסתו ולפמ"ש הרי כיון דדברי קהל א"צ קנין א"כ נקנה להראשון כל הריוח ההוא והוי כנוטל של הראשון ממש ויאסר, אבל ז"א דהא עיקר טעם רמ"א משום דעל הפרס אנו בושים, אבל בפרס שהוא בהיתר הוי באמת איסור גמור להשיג גבולו, וא"כ שכר פשרה ושכר כתיבת שטרות וכדומה שהוא היתר גמור פשיטא דאסור להשיג גבול, א"כ כיון דידוע דאם החכם הב' יעסוק ג"כ ברבנות ממילא יעסוק גם בדברים אלו א"כ שוב אסור לו לעסוק בזה.
ואמנם בענין קביעת מקום המשפט אם יש ביד הרב לשנות, נלע"ד דיש ללמוד ד"ז מש"ס ערוך בגיטין נ"ט מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ופירש"י בני חצר שרגילין ליתן עירוב בבית א' אין משנין את מקומן ובגמ' דף ס' ע"ב מ"ט אי משום כבוד והא האי שפורא דהוי מעיקרא בי ר"י ולבסוף בי רבה כו' אלא משום חשדא ופירש"י דיחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב אבל הרמב"ם בפיהמ"ש שם כ' דטעמא משום הנאה שיש לאותו בית שהעירוב מונח בו דא"צ ליתן פת ובתוס' שם פי' דחשדא היינו שיחשדו את בעה"ב שגנב משל שכיני' ע"ש וע' בטוש"ע או"ח סימן שס"ו בזה והנה לא מיבעיא לפי' הרמב"ם הרי מבואר דבית שהחזיק בהנאת העירוב אין לשנותו מפני דרכי שלום וא"כ ה"נ בנ"ד וגם לפי' התוס' י"ל דגם בנ"ד איכא חשדא וזלותא להמו"צ (וע' בש"ע א"ח סימן קנ"ג סי"ז ובמג"א ס"ק מ' במי שהי' ב"ה בביתו דאין לשנותו משום חשדא ומשום דהוי טירחא לזה לילך למק"א ומזה ראי' לנ"ד) וגם לפי' רש"י הרי לפי הס"ד הוי ס"ל להש"ס דגם משום כבוד איכא קפידא ואסור לשנותו מפני ד"ש רק דהש"ס פריך מהאי שפורא דהוי בי ר"י ולבסוף בי רבה בתר דנח נפשי' דר"י א"כ לא נשמע מזה רק דלגבי בית ל"ש טעמא דכבוד כיון דגבי שפורא הוי כן אבל בזה שהמו"צ יצטרך לילך לבית הרב בוודאי נוגע הדבר לכבודו וגם הוי טירחא טובא (ויל"ע מדברי רשב"א שהובא בב"י יו"ד קי"ט דהילוך ל"ה טירחא וי"ל דבנ"ד הוי בתמידות הוי טירחא) וכדאשכחן בש"ס דמנחות דף ז' אבימי מסכתא איעקרא לי' ואתא קמי' דר"ח לאדכורי ופריך ולישלח לי' וליתי לגבי' ומשני הכי מסתייעא מלתא טפי ופירש"י משום דהוי טירחא ויגעתי ומצאתי תאמין ע"ש הרי דהילוך לבית חברי' חשיבא יגיעה וטירחא ועי' בש"ס דתענית נ"א ע"ב בהא דא"ל ר"נ בר"ח לרנב"י איקום אנא ואיזול לגבי מר א"ל מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה ב"מ למב"פ וע"ש ברש"י ותוס' ומבואר מזה דאינו מפני הכבוד שילך גדול לגבי קטן וא"כ אם המו"צ גדול בתורה יותר מהרב בוודאי הוי לגבי' זלותא שילך אליו וגם אם הם שוים הרי אם ילך אליו יהי' נראה בעיני העולם שהוא קטן וכמ"ש, א"כ שוב שייך בי' מפני ד"ש ואין ביד הרב לשנותו וא"כ י"ל דבכה"ג גם לפי מסקנת הש"ס הוי כן דבכה"ג אין לשנותו משום ד"ש ומצינו כמ"פ דיש להוכיח מהס"ד דהש"ס במאי דלא מפורש במסקנא לחלוק ע"ז (וע' בסנהדרין ל"ז השתא מותוביתו לי בדנקי ועוד בכמה דוכתי) וכה"ג כ' הרא"ש ביבמות פ' החולץ סימן כ"ו לדחות ד' ר"ש הזקן שכ' לחלק בין גרושה לאלמנה שהרי להס"ד אין חילוק וא"כ י"ל דגם למסקנא הוי כן יעו"ש ותבין וה"נ בנ"ד.