אור ברסלב

שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן ג

סימן ב

ב"ה ב' עקב תרל"ג יאזלוויץ לביטשאטש

להר' החריף המופלג מו"ה שמואל פארילש נ"י

ע"ד השאלה ראובן שהשכיר חנות לשמעון (אשר ישב בה ש' גם מקודם בשכירות) על ג' שני' בכו"כ לשנה והתחלת השנה בר"ח אייר ונדבר שבתחלת השנה יסלק לו דמי שכירות כל שנה ובהגיע שנה ג' בעוד ג"ח קודם כלות שנה ב' בא ראובן להשכיר החנות לאחר באמרו שבעת ההשכרה הי' תנאי בדבר שיקדים השוכר לתת למשכיר בעוד ג' חדשי' טרם כלות השנה עשרה ר"כ להיות ביד משכיר לבטחון קיום השכירות ואחרי כי בסוף שנה א' לא קיים השוכר תנאו אם כי קיבל אח"כ המשכיר דמי השכירות וישב בה השוכר כל שנה ב' עכ"ז כבר נתבטל קנין השכירות על שנה ג' עכ"פ ושמעון מכחישו שלא הי' תנאי זה מעולם רק שהבטיח לראובן שבאם ירצה לצאת מהחנות יודיעהו מקודם איזה שבועות טרם כלות השנה וכבר נתקיים השכירות ב' שני' רק עתה לאשר עלה מקח השכירות לכן תואנה יבקש המשכיר לבטל את אשר כבר נעשה, עכת"ד, והנה טרם יהי' כל שיח ארדה נא אל העיון בס"ד ואראה על מה אדני הקנין של השכירות הטבעו וראיתי לכת"ר שהביא מדברי מח"א ה' שכירות סי' י"ב שהעלה דאם השכיר ביתו לג' שנים כל שנה בכו"כ הוי כל שנה שכירות בפ"ע ורמז מדברי רשב"ם ב"ב פ"ז א' דמייתי מהא דהשוכר את הפועל לגורן דינר ליום ולגורן יפה סלע דאסור ואם שכרו מהיום מותר ופריך אי ס"ד דכור בלי סאה בסלע ראשון ראשון קנה הא אגר נטר הוא ופי' רשב"ם דכל יום הוי שכירות בפ"ע ויכול לחזור בו א"כ מבואר דיכול לתבוע שכירותו בסוף כל שנה עכ"ד המח"א ולפ"ז גם בנ"ד ל"מ החזקה שבתחלה על שנה ב' וג' ושוב צידד די"ל דפועל שאני דלא סמכא דעתי' כיון דיכול לחזר בו באמצע היום וגם מהרשב"א שחילק בין פועל לקרקע וכמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קע"ו בשמו משמע דבגוונא דמיירי בפועל דשכרו לכל יום אפ"ה בקרקע קנה על כל הזמן אבל מהרשב"א ב"ב ק"ה ע"א ד"ה אי מהתם כו' מבואר דגם בשכירות יכול לחזור בו והביא ד' התומי' בקת"כ שכ' דהרשב"ם מיירי בהקדים לו שכרו ורו"מ ביאר הטעם דבכה"ג למ"ל להתנות שיהי' כל חודש בפ"ע בע"כ בכדי שיוכל לחזור אבל בלא הוקדים הוצריך להתנות בכדי שיוכל לתבוע השכירות בסוף כל חודש ובכה"ג מיירי המח"א ועוד האריך בזה.

והנה באמת יש לתמוה ע"ד הרשב"ם ד' פ"ז הנ"ל במ"ש דכיון דבסאה בסלע חוזר ה"נ בפועל והרי בפועל אפי' שכרו לשנה ואפי' הקדים לו שכרו חוזר בו אפי' מבאמצע היום א"כ בכל גווני נימא דהוי אגר נטר ובראשית השקפה עלה בלבי לדון בזה ולומר דמ"מ כל זמן שאינו חוזר בו הוי קנין ול"ש בי' אגר נטר רק דאם רוצה לחזור חוזר ובכה"ג ליכא דין ריבית וכהא דמבואר בש"ס דב"מ ס"ד ההולך לחלוב עיזיו וא"ל מה שעיזי חולבות מכור לך דמותר ובאס"ז שם הביא בשם הרמ"ך דאף דהוי דשלב"ל ויכול לחזור מ"מ אם לא חזר בו המקח קיים ול"ש בי' ריבית וכבר ביארו המחברים דהא דכ' התוס' וש"פ בד' ס"ג דבעינן עכ"פ קנין למי שפרע היינו בחיוב הגוף אבל בקנין דבר ידוע גם היכא דליכא מש"פ ואפ"ה אם מקיים המקח ל"ש בי' ריבית וא"כ ה"נ בזה אלא דגבי דינר ליום לא חל כלל עכשיו ענין הקנין אף בדיבור רק בכל יום חל השכירות והוי עכשיו מלוה גמורה ולכן ס"ל דהוי אגר נטר ובזה נראה לבאר לשון הש"ס דקאמר ואי ס"ד דסאה בסלע ראשון ראשון קנה וכו' והא אגר נטר הוא ויש לדקדק דאדרבא אי היינו אומרים דגם ראשון לא קנה פשיטא דתיקשי דהוי א"ם וא"כ עיקר הקושיא רק מהא דלא קנה השאר ומדוע נקט הש"ס רק מהא דראשון קנה וכבר העיר בזה גם רו"מ, ומ"ש ליישבו דאי נימא דהכל תלו זב"ז ל"ה אגר נטר דנוכל לחשוב על ימי הגורן סאה ליום ועכשיו מוזיל לי' רק מהא דראשון קנה הרי קשה דנימא דהוזיל לו משום דמכר כור ביחד ואפ"ה אמרי' דראשון קנה ובע"כ דאינו תלוי זב"ז א"כ שוב גם בנ"ד הוי א"נ והנה אם כי מ"ש מסברא די"ל דהוזיל לו לפי שמכר הרבה ביחד הוא נכון והוא ש"ס מפורש בכתובות צ"ט א' אי הוי מייתית שבית

הוי שוה י"ב דמוזלי גבך טפי וע"ש ברש"י ותוס' שכ' להדיא דהקונה הרבה ביחד מוזלי גבי טפי מהקונה מעט ע"ש ואולם בכל זאת לא העלה ארוכה דהכא בפועל הרי היכי דשכרו זמן קצר קודם ימי הגורן גם אם נחשוב עתה בזול לא יעלה סלע לימה"ג ואכתי הוי א"נ ואטו איכפל תנא לאשמועינן רק היכי דאיכא במכוון זמן רב כ"ה שלא יהא שום זלזול במקח ימי הגורן לפי חשבון וכל כה"ג לא הו"ל למיסתם וכה"ג פריך הש"ס בשבת ה' איכפל תנא לאשמעינן כל הני דלא שכיח ולמיסתם מתני' בכה"ג וכיוצא בזה פריך הש"ס בזבחים ט"ו א' גבי הולכה שלא ברגל מהא דנשפך כלי על הרצפה וע' כה"ג בכתובות ס"ב א' ורש"י דפריך בהא דתני המדיר אשתו כו' דאטו נימא דאין בכלל זה רק טייל ופועל כיון דסתמא קתני ע"ש וה"נ בזה, ואולם עפ"י דברינו לק"מ דאי נימא דהוי הכל קנין א' ותלוי זב"ז א"כ עכ"פ המעשה והדיבור חל מתחלה וזוכה בו מעט מעט רק דהוי כמו תנאי בדבר שאם ירצה אח"כ לחזור בו יוכל לחזור בו למפרע א"כ שוב ל"ה אגר נטר אבל כיון דראשון קנה ואין א' תלוי בחבירו א"כ אין כאן שום חלות קנין כלל עד שיזכה באחרון וא"כ ה"נ גבי פועל בכל יום ויום לכשיגיע אז יחול דיבורו א"כ הוי אג"נ, עוד עלה בלבי בביאור דברי הרשב"ם דאף דפועל חוזר בו מ"מ כיון דההחיל במלאכתו אין בעה"ב חוזר בו עכ"פ (ועתו"ס מעילה י"ד ע"ב בסוד"ה מותר הקטורת כו' שכ' דבהתחילו א"י לחזור בהם וצ"ע בחו"מ סי' של"ג וצ"ל דהתם דהוי לגבוה שאני עקצה"ח של"ג בשם חו"י גבי ש"ץ) א"כ שפיר הוי קנין לענין ריבית אבל בשכרו דינר ליום דכל יום הוי שכירות בפ"ע וגם בעה"ב יוכל לחזור בכל יום שוב פריך שפיר דלהוי א"נ אבל בירושלמי פ"ו דב"מ מבואר דלרב גם בעה"ב חוזר ובב"ב שם קאי הש"ס לרב והרי לדידי' דין הפועל ודין הבעה"ב שוין וצ"ל כתי' א'.

ואמנם בישוב לשון הש"ס דפריך מהא דראשון קנה שדקדק גם רו"מ ע"ז עלה בלבי לדון עוד דלכאורה יש לעורר בהא דאמר סאה בסלע הרי לא עדיף מתנאי דבעינן שיהי' במשפטי התנאים ואמאי יועיל לשון זה לבטל הקנין ואולם כבר חידש הפ"י בגיטין ד' ע"ה דדוקא בדיבור הבא לבטל מעשה בעינן משהת' אבל בנדרי' ושבועות דהוי רק דיבור אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ כיון שעדיין לא עשה מעשה קנין בסאה האחרונה רק בדיבור לבד שוב אתי דיבור ומבעל דיבור אך אי נימא דמצי לחזור בו אח"כ למפרע גם ממה שכבר משך שוב נימא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ובפרט בהא דכור בל' דבטל כל המקח אם חוזר בו בודאי תיקשי, וצ"ל דהוי אומדנא דמוכח דלא רצה להקנות עד שימשוך הכל ובכה"ג א"צ שיהא משה"ת ועמ"ש בחיבורי סי' ר"ז סעי' ג' בשם שו"ת פ"ת ואב"ק בזה, אך לפי"ז יש לדון בהא דפריך הש"ס מהא דפועל דהרי י"ל דהתם כיון דהוי חשש ריבית ואחזוקו אינש ברשיעי לא מחזקינן וכמ"ש הרא"ש בב"מ פא"נ וכמה דוכתי א"כ שוב איכא אומדנא להיפוך דמסתמא עשה באופן המותר ובדעתו שיקנה תיכף וגם אי נימא דלאו כ"א ד"ג עכ"פ ספיקא מיהא הוי וכבר כ' הרא"ש בב"ב פ"ט סי' כ"א וסי' ס"ג ובתשו' תשב"ץ ח"א סי' צ"ה דכל אומדנא צריך שתהי' ברורה לנו בלא ספק דבלא"ה לא מיקרי אומדנא מוכחת ולא מהני אפי' להחזיק ע"ש וה"נ בנ"ד, אבל באמת לק"מ דהא בסאה בסלע ראשון קנה באמת והוא בא לבטל רק מה שלא נעשה בו מעשה ובזה א"צ לבא כלל לסברת אומדנא רק התנאי גופי' מועיל בזה לבטל הדיבור גם בלא משה"ת דאתי דיבור ומבטל דיבור וכמ"ש הפ"י הנ"ל וא"כ ה"נ בפועל כיון דאמרי' דהוי כהתנה שנותן המעות בהלואה וכמ"ש הנימוק"י שם ולא יחול קנין רק בכל יום ביומו א"כ אכתי לא עשה מעשה כלל באותו יום עד שיתחיל במלאכת אותו יום דנתינת מעות הוי בתורת הלואה וא"צ בזה משה"ת כלל, וא"כ מדויק שפיר לשון הש"ס דפריך רק מהא דראשון קנה אבל אי נימא דבטל למפרע גם שכירות ימים שעברו שכבר נעשה בהם המלאכה והיינו אומרים לשלם ע"פ שומא וכמ"ש המח"א הל' שכירות פועלי' סי' ז' וכדבריו מבואר ברא"ם וגו"א פ' משפטים ע"ש ותבין א"כ היינו באים לבטל המעשה ע"י דיבור זה א"כ בעינן משה"ת רק דנימא דמהני מכח אומדנא א"כ הכא דאיכא חשש ריבית ושוב איכא ספק אומדנא להיפוך ושוב השכירות קיים וליכא ריבית כיון דפסקינן דהמקח בתקפו, וא"ש ודו"ק, ואולם אם כי הדברי' נכונים לפלפולא יש לפקפק בזה דנתינת המעות נראה דמיחשב מעשה גם בכה"ג וכדמוכח בש"ס דקידושין נ"ט שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי ולהכי א"י לחזור בה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואף דבתוס' ב"ק ד' כתבו גבי זוממין דבתשלומין לא מקרי כאשר עשה כיון דאיתא בחזרה היינו דלא הוי בכלל כאשר כיון דאפשר לתקן אבל מ"מ מיקרי מעשה דלא אתי דיבור ומבטל לי' אבל י"ל דבקידושין שם קאמר הכי רק לר"ל דס"ל דחזרה בה תוך ל' לא מהני אבל לדידן קיי"ל כר"י שם דגם בקידשה לאחר ל' אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ מוכח דנתינת מעות לא מיקרי מעשה כיון דאינו חל מעכשיו וה"נ בזה, אבל גם בלא"ה יש לפקפק לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה בשם הראב"ד ז"ל דהיכי דהמעשה אינו חל מעכשיו א"צ משה"ת כלל וגם בלא"ה יש לדון בזה וקצרתי יען כי אין בזה נ"מ לדינא, וגם בגוף ד' רשב"ם שהעירותי לעיל מהא דפועל חוזר יעוין במח"א ה' שכירות פועלים סי' א' וסי' ג' מ"ש בה, והנה מה שהקשה שם על התוס' ב"ב שהקשו מהא דמרבין על השכר בב"מ ס"ה וכ' דהיינו דוקא בנכנס מיד ותקשה דהא אין דמיון דין פועל לדין שכירות קרקע וכמ"ש הה"מ בשם הרשב"א דפועל חוזר משא"כ שוכר לפע"ד הדבר פשוט דהתוס' ס"ל כמ"ש הרשב"ם ד' ק"ה דגם בשכירות קרקע בשכר לחודש בדינר יכול המשכיר לחזור בו כל חודש והתם בב"מ מיירי בהדיא בכה"ג בהא דמרבין על השכר כגון שאמר אם לחודש בסלע ולכן הקשו התוס' שפיר והוכרחו לתרץ דמיירי בנכנס מיד, והרשב"א חולק באמת בזה וס"ל דגבי שכירות קרקע גם בכה"ג א"י לחזור וכן מצאתי בנימוק"י שם בשם הריטב"א דגבי שכירות הוי כמכר הקרקע או הכלי וא"י לחזור בו וקאי אהא דמרבין על השכר דמיירי ג"כ בדינר לחודש, ואף דהתם מיירי בהתנה אם לשנה בי' סלעים ואם לחודש בסלע מ"מ הרי גם בזה י"ל דבאופן זה שיתן לו בכל חודש רצונו לחזור בו לכשירצה ובע"כ דס"ל דגם בכה"ג א"י לחזור בו וא"כ מבואר מזה דהרשב"א וריטב"א ונמוק"י חולקים עלי' בזה, וגם נראה להוכיח כן ממסקנת הש"ס דקאמר דזלזולי בשכירות מי אסור והנה הרשב"ם פי' משום דבשכר טרחו ליכא אונאה דדרך פועל לשכור עצמו בכ"ש אמנם מדברי הרמב"ם והטוש"ע בח"מ סי' רכ"ז מבואר דגם בפועל שייך אונאה לולא דהוי כעבד ע"ש בסעי' ל"ג וסעי' ל"ו ומה"ט בקבלן י"ב אונאה וא"כ מאי פריך הש"ס לשי' רוב הפוסקים ובע"כ דהש"ס סובר דא"י לחזור בו בשכירות והוי כמכר ומה"ט שרי לזלזולי מה"ת רק משום דמיחזי כאג"נ, וא"כ מוכח גם דעת הרמב"ם והטוש"ע דלא כהרשב"ם, אבל מ"ש רו"מ מהתומים דהרשב"ם ד' ק"ה מיירי בהקדים לו שכרו אין לשון רשב"ם סובלתו דהא כ' תחלה לענין שכירות דמשתלמת בסופה, ואמנם באמת אף דהרשב"ם סובר כן הרי כבר הוכחנו דהרמב"ם והרשב"א והריטב"א והנימוק"י והטוש"ע חולקים עלי' בזה, (וע' בנה"מ סי' ר"ט שהעלה דדין ריבית לא תליא בדין אונאה ועמ"ש בחיבורי שם באורך בזה) ואין לדחות ולומר דכיון דבקרקע ועבד מיעטה תורה מדין אונאה ל"ש בי' ריבית וה"ט דקאמר הש"ס דזלזולי בשכירות שרי דז"א דמה בכך דל"ש בי' דין אונאה כיון דמ"מ אסור להונות בזה כמ"ש בחיבורי סי' רכ"ז מדברי רמב"ן עה"ת פ' בהר שכ' להדיא דאף דאימעוט קרקע מדין אונאה היינו רק מדין תביעת האונאה אבל מ"מ שייך בי' לאו דלא תונו וגם בעליות הר"י שהובא באס"ז ב"ב ע"ז ב' מבואר כן, ושוב מצאתי להרא"ה בס' החינוך שפסק כן וע' במל"מ פ"ד ממלוה, וע' בתוס' תמורה כ"ז ב' ד"ה בין כו' במ"ש וז"ל וכי מותר להונות ההקדש לכתחלה כו' ע"ש וא"כ עכ"פ תיקשי מאי פריך הש"ס זלזולי מי אסור והרי שפיר י"ב איסור ובע"כ דעיקר הטעם כמ"ש דא"י לחזור בו כלל דהוי כשוכר מעכשי' אלא דגבי פועל כיון דהפועל עכ"פ חוזר אסור דמחזי כא"נ משא"כ בשכירות קרקע וכמ"ש הרשב"א וריטב"א ונימוק"י הנ"ל, וגם אי נימא דהוי ספיקא דדינא אף דבכל דוכתי קיי"ל דהמשכיר הוי מוחזק מ"מ כבר האריך המל"מ בפ"ז משכירות הל' ב' להוכיח דבפלוגתא דרבוותא הוי השוכר מוחזק ויכול לומר קים לי ובפרט בהחזיק ג' שנים א"כ בנ"ד דכפי הנראה ישב בה מקודם שכירות זה ג"כ והחזיק ג"ש שוב בוודאי י"ל קים לי, וע' בשו"ת שער אפרים סי' ק"ל שהאריך ג"כ בדין אם השוכר יכול לומר קים לי ופלפול בהא דסי' שי"ב סי"ט ועמ"ש בחיבורי בקו"א לסי' קפ"ט בזה וע' בש"ך סי' שי"ב סקט"ו דס"ל להיפוך, וע' בנה"מ דיני תפיסה שדבריו נוטין ג"כ דהשוכר הוי מוחזק בפלוגתא דרבוותא, ובפרט בנ"ד דרוב הפוסקים חולקים על הרשב"ם יש מקום לומר דא"א לומר קי"ל כהיחיד כנודע, ועוד יש לי לדון בזה דכיון דהשוכר לא רצה לשכור על שנה א' בהוספה רק באופן שישכיר לו על ג' שנים א"כ הו"ל למשכיר לאתנוי בפירוש שיוכל לחזור בו בכל שנה ולא לסמוך על גי"ד לבד וכיוצא בזה מצינו בש"ס דקידושין נ' ע"א דבעי למידק דדברים שבלב אינם דברים מהא דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוי' כו' דמקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי ודחי דדלמא בעלמא דברים שבלב הוי דברים רק דהתם לחומרא אינם דברים ופריך מהא דהמקדש ע"מ שאני כהן כו' בכולם אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי הי' ודלמא שא"ה דכיון דאתני לאו כל כמינה דעקרה לתנאי' ופירש"י וז"ל כיון דאתני ופירש תנאי' בפי' לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"כ אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי עכ"ל ומבואר מזה דגם אי דברים שבלב הוי דברים מ"מ היכי דהתנה שכנגדו שוב לכ"ע לא מהני דברי' שבלב משום דהו"ל למחות בפירוש וא"כ ה"נ גם אי נימא דגי"ד מהני בזה משום דהוי אומדנא בעיקר המקח ובכה"ג לכ"ע דברי' שבלב מהני כיון דאיכא אומדנא דמוכח מ"מ היכי דהתנה שכנגדו שאינו רוצה באופן אחר בכה"ג לכ"ע לא מהני גי"ד דהו"ל לאתנויי בפירוש, ובמק"א פלפלתי בדברי תוס' ב"ב נ"ד ע"ב שכ' בהא דישראל שקנה מעכו"ם בכסף דל"ק עד שיכתוב שטר והקשו דאמאי ל"ק בכסף דבוודאי גמר בדעתו לקנות והול"ל דהוי כפירש אי בעינא בכסף איקני ותי' דאנן סהדי שלא הי' בדעתו לקנות רק כמו שהוא רגיל לקנות מישראל דאל"כ הו"ל לאתנויי בפירש ע"ש ולפ"ז יש לדון בכל האומדנות כן והעליתי דהמוחזק א"צ להתנות וסומך על האומדנא וכהא דאשכחן בש"ס דב"מ פ' השוכר את האומנים גבי בעה"ב ופועל דהמוחזק לא הו"ל לאתנויי ובזה פלפלתי בסוגי' דב"ק ק"י ובסוגי' דקידושין י"ג ואין פנאי להעתיק דברי פלפול במה שאין בו נ"מ לנד"ד דהא בנ"ד המשכיר נקרא מוחזק רק דמ"מ בכה"ג שהשוכר לא רצה בע"א נראה דלכ"ע ל"מ גי"ד דהל"ל לאתנויי בפירש, וגם הרשב"ם מודה וע' בהגמ"ר פ"ו דב"מ וברמ"א חו"מ סי' של"ג ס"ב גבי מלמד ששכרוהו לב' שנים דאם התחיל במלאכת שנה א' הוי התחלה גם לשנה ב' ודוחק לומר דמיירי כששכרו אותו בשכירות מקח על ב' השנים ביחד ועמג"א סי' ש"ו סק"ז מדברי הר"ן דמוכח דאם חזר בעה"ב באמצע הזמן א"צ לשלם רק בעד העבר בכה"ג, העולה מזה דקנין שעשה בתחלה קנה כל ג' השנים, שוב מצאתי בתשו' מהר"מ מרוטנבורג ישנות סי' תרצ"ח בדין השכיר קרקע על י' שני' ליתן בכל שנה י' זהו' דכיון דקרקע נקנה בכסף ונתן בתחלה י' זהו' קנה לכל הזמן דאפי' אי הי' הזמ"פ מיד ולא נתן הכל קנה נגד הכל דקיי"ל כר"י דערבון קונה נגד כולו וכ"ש הכא של"ה זמ"פ מיד רק כל שנה י' דינר ע"ש ומבואר כמ"ש.

ועתה אבא לבאר באיזה קנין קנה בנ"ד, והנה בדבר הכסף שנתן תחלה על דמי השכירות העיר רו"מ מפלוגתת הסמ"ע והט"ז רש"י ק"צ דלשי' הסמ"ע דוקא בנתן בתורת פרעון קנה אבל הט"ז סובר דבתורת קנין מהני ג"כ והביא ראי' דהא קנין כסף דאשה יליף משדה עפרון ובאשה ל"ש שיווי והוא רק בתורת קנין וע' פמ"א ח"ג במס' קידושין שכ' דכסף קרקע לא ילפי' מעפרון רק משדות בכסף יקנו והיינו כסף קנין אבל באשה נלמד מעפרון דהוי שיוי והוא היפך ד' הט"ז וע' בס' הע"ש על השאלתות פ' ויחי שהביא מרשב"ם ב"ב מ"ד ע"ב דגם במתנה שייך קנין כסף וזהו כהט"ז אבל מהתוס' קידושין כ"ו נ' כסמ"ע ובתוס' ע"ז ע"ב כ' דמתנה ל"ש זוזי וע' שו"מ מ"ת ח"ג סוס"י ס"ב שהקשה לפ"ד פמ"א הנ"ל מירושלמי פ' אע"פ ה"א לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בש"פ הא אין קנין שניהם שוה דבזה הוי שיוי ובזה קנין, והנה האב"מ סי' כ"ט הביא ראי' מבכורות י"ג בהא דאר"י ד"ת מעות קונות דיליף מונתן הכסף וקם לו והתם במע"ש כסף חילול הוא משיוי המעשר א"כ ה"ה כסף דקרקע, אמנם לענ"ד אינו ראי' כלל דוודאי במטלטלין דיליף ממע"ש י"ל דהוי בתורת שיווי אבל בקרקע י"ל דהוי בתורת קנין, וגם מ"ש מדברי הרא"ש סופ"ק דב"מ שכ' להוכיח דמוחל שטר א"צ לשלם רק דמים שנתן מהא דקידושין מ"ח במקדש בשט"ח דאחרים דאשה לא סמ"ד וסברה שביק לדידי ומחול לאחריני והא יצטרך לשלם ובע"כ דא"צ לשלם רק דמים שנתן וקידושי אשה אינן אלא פרוטה ע"ש ומוכח מזה דגם באשה הוי שיווי עכ"ד ולכאורה הי' נ"ל דבאשה וודאי דל"ה שיווי דלא שייך לומר דהאשה נקנית לו בשוי' בעד פרוטה דאין דמים לאשה וכמ"ש הש"ג בגיטין פ' המגרש בשם ריא"ז בהא דאנסוהו לגרש ויהבי לי' זוזי דאפ"ה לא מהני והרי במכר קרקע וכדומה קיי"ל דאגב זוזי גמר ומקני וכהא דתלוהו וזבין זביני' זביני ובע"כ משום דאין דמים באשה וכל חפציו לא ישוו בה וא"כ ה"נ להיפוך גבי קידושין וכיוצא בזה כ' הראב"ד בהשגות פ"ג מזכי' בהא דכ' הרמב"ם שם בשם רבותיו דא"צ ת"כ רק בגיטין וקידושין ולא בשאר דברים ואין לדבר זה ראי' וכ' הראב"ד דאע"פ שאין ראי' לדבר טעם לדבר איכא דבשאר דברים לא נוכל להוציא מידו כיון שהתנה שהוא מוכר רק בתנאי כך וכך אבל בגיטין וקידושין אומדן דעתא היא דכיון שנתן דעתו לקדשה או לגרשה אינו אלא כמפליג בדברים בתנאו דקירוב הדעת לקדש או ריחוק הדעת לגרש אין תנאי מועיל בו לקרב או לרחק ולכן צריך שיכפול לתנאו ע"ש וא"כ ה"נ בזה ל"ש דמי שיווי האשה (וע' שו"מ מהד"ג ח"א סי' שנ"ד שהוכיח מדיליף לחופה דקונה מכסף וכן שטר בק"ו מכסף ואי הכסף שיווי אין ראי' וגם אמאי קידושין תופסין בח"ל הא ליכא שיווי ובע"כ דהוי בתורת קנין ע"ש ומ"ש מהא דח"ל י"ל דלדידי' איכא שיווי וכעין מ"ש תוס' ביצה י"ב והפרישה הובא בב"ש סי' צ' וע' בכ"מ פ"ד מתרומות הל' ט' בשם מהרי"ק דבקידושין מהני טפי ביטול השליחות דאורחי' דנשי שלא להנשא רק למי שלבה חפץ וקפידה רבה יש בדבר משא"כ בתרומה יעוש"ה ואינו סותר לנ"ד למעיין), ובזה אמינא לבאר לשון הש"ס בקידושין י"ב בההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא א"ל הא לית בה ש"פ א"ל תיקדש בד' זוזי דאית בה ואישתקא אמר רבא הוי שתיקה לאחר מתן מעות ולא כלום היא ומייתי ראי' מהא דא"ל כנסי סלע זו לפקדון וחזר וא"ל התקדשי לי בו ושתקה דאינה מקודשת ופריך עלה ר"ה בדר"י מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלי' סברא אי שדינא מחייבנא לשלומי להכי לא שדתינהו אבל הכא הו"ל לשדינהו פריך ר"א אטו כולהו נשי ד"ג שלחוה קמי דרבינא אמר אתון דשמיע לכו הא דר"ה חושו לה אנן דלא שמיע לן לא ניחוש והדבר יפלא מאוד דכיון דכבר הודיעו לו דברי ר"ה א"כ אם דבריו נכונים גם הוא יחוש להם ואם לא נראו לו דבריו גם הם לא יחושו, אמנם נראה דלכאורה יש להעיר עפ"י דברינו הנ"ל דאין דמים לאשה א"כ היכי קאמר דלהכי לא שדתינהו משום דתתחייב באחריותן דהא כיון דאינה רצוי' בהקידושין לא הו"ל לחוש להיזק המעות במקום שתתקדש לו עי"ז דאין דמים מועילים לקרב הדעת אבל ז"א דהא אנן אמרי' דבאמת מה"ט אינה מקודשת לו משום דאמרה דהא דלא שדתינהו הוי רק משום שלא תתחייב לשלם ואף דלמסקנא אמרי' דלאו ד"ג מ"מ הרי כ' הפ"י שם דהוי ספק אלא דמ"מ לא מהני הקידושין משום דהוי כמקדש בלא עדים ע"ש א"כ אכתי י"ל דלמא ידעה דין זה שע"י אמתלא זו לא תהי' מקודשת ושוב הוי מקדש בלא עדים והנה התוס' בב"מ ט"ו כתבו דמלתא דתליא בפלוגתא לאו כ"ע ד"ג אבל מילתא דכ"ע מודו בה י"ל דידע מזה ע"ש גבי מכורה ויוצאה, והיינו דקאמר אתון דשמיע לכו הא דר"ה א"כ אפי' אם אין הלכה כן אבל עכ"פ לאו כ"ע ד"ג וא"כ אין האשה יודעת דין זה שלא תתקדש ע"י אמתלא זו א"כ שוב ליכא למימר דהא דשדתינהו היינו כדי שלא תתחייב דז"א דאין דמים מועילים לקרב הדעת ובע"כ דנתרצית באמת בהקידושין מרצונה, אבל אנן דלא שמיע לן הך פלוגתא כלל והכל יודעים הדין שאינה מקודשת מה"ט שוב י"ל דהא דשדתינהו הוא כדי שלא תתחייב באחריות והארכתי בזה ליישב דברי הרמב"ם התמוהים מסוגי' הנ"ל בכמה אנפין בתשו' להרב אבד"ק טשערניליצא ואכמ"ל. (א"ה עי' בס' ס"ח רע"א וירו' סופ"א דמע"ש ועי' תמורה כ"ז ע"ב ובכורות כ"ה ע"א.)

האמנם יש להביא סתירה לסברא הנ"ל מהש"ס דב"ב מ"ח תלוי' וקדשה נפשה הוי קידושין דדמי לזביני שמוכרת א"ע אלי' אלא דאפקעינהו חז"ל לקידושין ובתוס' שם הקשו בהא דקדיש בביאה דגם בלא הפקעה לא ליהוו קידושין דהוי תלוי' ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ותי' דכנגד גופה הוא מתחייב לה בשכו"ע ואע"ג דגבי גט מעושה ל"א דליחשב זביני לפי שנפטר משכו"ע ה"מ גבי בעל שהי' נותן ברצון ולא הי' מגרשה ע"ש ומבואר מזה דגבי כסף דאשה מיחשב זביני לפי שמקבלת הפרוטה א"כ מוכח דהוי הכסף דמי שוי' וכ"ה באס"ז שם בשם רשב"א וריטב"א ונימוק"י וכ"ה בב"י רסי' נ"ה ובפרט די"ל דעכ"פ בצירוף השכו"ע הוי דמי שוי' וטב למיתב טן דו, ואי הוי הכסף רק בתורת קנין א"כ דמי לתלי' ויהיב דאף דעביד קנין גמור לא מהני, ואף דאמרי' דאין דמים לאשה היינו לגבי בעל לענין שיגרשנה וכמ"ש התוס', ובפרט דכיון דכל הנשים מתקדשות בפרוטה שוב אינה מקפדת והוי דמי שוי' ואולם מ"ש האב"מ מדברי הרא"ש יש לפקפק בו דהתם גם אי נימא דל"ה דמי שיווי רק בתורת קנין מ"מ כיון דעכ"פ צריך שיתן לה פרוטה ובעד זה נקנית לו ויותר מזה לא תקנו ליתן א"כ אם מוחל השט"ח א"צ לשלם רק כפי שהי' צריך ליתן לה לקדשה בכסף וכפי שנהגו כל הנשים להתקדש בזה. ויש לי להעיר בהא דפריך הש"ס בקידושין ה' ואקיש נמי יציאה להוי', מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף כו' וקשה דאי נימא דכסף קידושין הוי דמי שיווי האשה א"כ איך שייך לומר שיועיל כסף לגרשה דומיא דקידושין שהרי בגירושין ל"ש לומר שיתן המקנה לקונה דמי שוי' ועי"ז יתבטל קנינה של האשה אלי' ואיך נימא שיתן לה הבעל כסף שיווי שלה ותתגרש בו וכבר העלה הפ"י ריש ובהיותי

קידושין דבמילתא דל"ש בה הסברא ל"ש לומר אין היקש למחצה וגם בלא"ה י"ל דכיון דא"א להקיש בכל ל"ש הא דאהל"מ וכמ"ש התוס' ביבמות פ"ו ועתוס' זבחי' ס"ט ור"ן נדרים ז' ואכמ"ל, וא"ל דהגירושין יהי' שתתן האשה לבעלה הכסף ז"א חדא דכבר כ' דגבי בעל ל"ש דמי שיווי ועוד דקרא כתי' ונתן בידה ספר כריתות ונהי דלא נדרוש למעוטי כסף מספר אבל עכ"פ בעינן ונתן בידה, א"ו דאין כסף הקידושין בתורת שיווי רק בתורת קנין א"כ שפיר נוכל לומר דגם בכה"ג יהי' קנין להיפוך, אבל גם בזה יש לעיין דלא מצינו שיתן המקנה לקונה אבל כבר הקשה הפ"י כה"ג בהא דבעי למימר דיהבי' לי' כסף ותתקדש יעו"ש מ"ש בזה בשם הקדמונים, וי"ל דגם הבעל נקנה לה בשיעבודא דבעל לגבי אשתו ולכן נותן לה הכסף וקונה שיעבודא ואף דהתוס' בכתובות ב' ע"ב ד"ה מצא כו' כתבו דהאשה מצי למימר נסתפחה שדהו והבעל א"י לומר דמזלה גרם דהאשה היא שדה של הבעל אבל הבעל אינו שדה של האשה מ"מ י"ל דלגבי שכ"ו דנשתעבד לה שפיר מיקרי קונה לגבי מקנה בשעת גירושין וכיון דנפקע מעלי' חיוב שכ"ו שוב ממילא נפקעו הקידושין דאין קידושין לחצאין וכמ"ש התוס' בכתובות נ"ו דמה"ט ל"מ בזה תנאי כמחילה כמו גבי נזקין משום דאין קידושין לחצאים וה"נ בזה, וע' רשב"א גיטין ע"ד דאף אם נתנה בע"כ לש"נ מ"מ בגט יכול לגרש בע"כ דהאשה נקנית לבעל ואין הבעל נקנה לה וא"כ אי נימא דא"י לסלק שיעבודה בע"כ א"כ אתה משעבד אותו אצלה וא"א לחייבו עכ"פ ודפח"ח ש"י, ומזה מוכח היפוך דברינו דאין הבעל נקנה לה כלל אמנם העיקר דבתרוויי' קנו הן אם נותן בתורת קנין הן אם נותן על השיווי דגם אי נימא דל"ה קנין של תורה מ"מ קונה משום סטימותא דכן המנהג ובמק"א תמהתי בהא דמעמ"ש דמבואר בגיטין י"ד דהוי הלכתא בלא טעמא ופלפנו בהא משום דהפקר בד"ה והרי כיון דהוי מנהג שנהגו בו הסוחרים וכמ"ש התוס' שם א"כ יועיל משום קנין סטימותא וכבר הבאתי בחיבורי סי' ר"א בשם כמ"פ דבכל הדברים מהני קנין סטימותא וגם בחוב ומטבע וכדומה יעו"ש שהארכתי בזה ואין רצוני לכפול דברים שכבר באו בדפוס, והוא תמי' גדולה לענ"ד, ובדין אי סטימותא מהני בקרקע עמ"ש בחיבורי סי' ר"א מהתוס' בקידושין וש"פ בזה, וא"כ בנ"ד דשכירות נקנה בכסף לבד נראה דבכסף שנתן בתחלה נקנה גם שנה ב' וג' דל"ש בזה לומר דהוי דשלב"ל דכבר הארכתי בחיבורי סי' ר"ט בענין מחוסר זמן אי הוי דשלב"ל והבאתי מכמה מקומות בזה ובנ"ד לכ"ע ל"ה דשלב"ל כיון דהי' בידו להקנות לו במקח א' על כל ג' השנים והיכי דהוי בידו לכ"ע ל"ה דשלב"ל בכה"ג יעוין היטב בחיבורי שם ותבין, ובפרט דבהקנה לו דשלב"ל עם דשב"ל ביחד הרי תליא בפלוגתא שבסוס"י ר"ג ואף שהסמ"ע אינו סובר כן כבר כ' בחיבורי שם בשם כמ"פ להיפוך וא"כ השוכר המוחזק י"ל קים לי וכמ"ש לעיל דבפלוגתא הוי השוכר מוחזק, וא"כ גם אי נימא דהחזקה שעשה בשעת שכירות שנשתמש בה בעודו בשכירותו הראשונה ל"מ כלום ועמ"ש בחיבורי ע"ד המח"א בזה והבאתי מדברי זקני הב"י ז"ל בזה, אבל עכ"פ קנה הן בהכסף הן בהחזקה שהתחיל להשתמש בתחלת שנה א' משכירות החדש ובפרט דכבר הוכחתי דהעיקר דלא כהרשב"ם הנ"ל והוי הכל שכירות א' על כל ג' השנים, (אבל לא אדע במ"ש רו"מ שהבטיח לו השוכר שאם ירצה לצאת יודיע לו מקודם איך הי' בידו לצאת קודם הזמן ומזה מוכח שהי' המדובר ביניהם שיהי' כל שנה שכירות בפ"ע ואולי נתן רק הברירה לשוכר ומלשון שאלתו לא נתברר לי מצב הענין בזה כהוגן).

ומעתה אשובה אראה דין התנאי שטען המשכיר שהתנה עמו שיודיע לו ג"ח קודם כלות השנה ויתן לו דראן ולא קיים התנאי ונתבטל הקנין והשוכר מכחישו בזה והמשכיר נתחייב שבועה והפך על השוכר וטוען השוכר שישבע בכלות שנה ב' ואולי יודה לו ויצא מהחנות כשלא ירצה לישבע והמשכיר טוען שישבע עתה מפני שגורם לו היזק שלא ימצא אח"כ שוכר על החנות ורו"מ הביא מסי' ע"ג ס"ג דהיכי דזה אומר ה' ימים וזה אומר עשרה ימתין עד אחר ה' הימים ואח"כ ישבע וה"נ בזה אבל פקפק בזה די"ל כיון דבנתבע אי זילי נכסי' צריך לקבל שבועתו עכשיו ומכ"ש בתובע והנה כת"ר הביא ד' קצה"ח סי' ע"ג שהקשה אמאי מחויב לישבע על כפירת זמן דהא הוי רק כמבטל כיסו של חבירו דפטור ורו"מ תי' דכיון דנהנה חייב גם במבטל כיסו ש"ח וכמ"ש המרדכי הובא בח"מ סי' רצ"ב וה"נ הרי מחזיק במעותיו ומשתכר בהם עד עשרה ימים, והנה המעיין שם במרדכי ורמ"א ימצא דדוקא בבאו לידו להתעסק לטובת הנותן אבל בפקדון ל"א הכי ובפרט בנחית אדעתא דגזלנותא אף שמרויח בהם הם לעצמו וע' במשל"מ פ"ז ממלוה ובחיו"ד סי' קס"ט ס"ק היטב בביאור הענין וע' בשו"ת ב"א חח"מ מ סי' כ"ח (ובאמת שגוף סברת מרדכי מבוארת ביותר בנימוק"י כ"ב דב"ק גבי חצר דקיימא לאגרא וגברא ל"ע למיגר דחייב לשלם אף דמבטל כש"ח ח פטור מ"מ בזה דנהנה מפירות חבירו חייב ע"ש בשם הרא"ה ורבותיו ז"ל שנחלקו בזה על התוס' אבל בכ"ז אינו דומה למחזיק במעותיו עפ"י החילוקים שכ' בשו"ת ב"א שם יעו"ש ותבין רק שלא הביא שם ג"כ דברי נימוק"י הנ"ל), וא"כ עכ"פ בנ"ד שמחזיק במעותיו לעצמו וטוען שלוה אותם על עשרה ימים לטובת עצמו א א"כ אינו עוסק לטובת המלוה לכ"ע פטור משום דהוי מבטל כש"ח, עוד עלה בלבי לדון בדבר דהא בכל מי שחייב שבועה פריך הש"ס בב"מ ו' דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני דאשתמוטי קא משתמיט עד דהו"ל זוזי וגם שמא סמ"י י"ל עליו והנה בכאן דנשבע על הזמן תקשי ג"כ דנימא מיגו דחשוד כו' וא"א לתרץ שמא סמ"י יל"ע דא"כ לא הי"ל להודות גם לאחר עשרה ימים ובע"כ דאמרי' דלית לי' זוזי השתא ואשתמוטי משתמיט א"כ שוב הדק"ל דהוי רק מבטל כש"ח ונ"ש לומר שנהנה בהם שהרי אנן אמרי' דלית לי' זוזי כלל דאי הו"ל זוזי או סחורה ומטלטלי הי' מחויב ליתנם למלוה ושוב הו"ל חשוד אממונא ובע"כ דלית לי' כלל א"כ אינו מרויח בהם כלום, אבל יש לפקפק בזה וקצרתי כיון דבלא"ה דבריו נדחים מטעמא דכתיבנא, ולכן נראה העיקר כדברי קצה"ח דכיון דהיכי דחייב שבועה או ממון מחויב לישבע או לשלם תיכף וה"נ בזה הרי לכתחילה אסור לבטל כיסו ש"ח וכבר כתבתי מזה בחיבורי סי' קע"ו סעי' י' והוכחתי כן מדברי נימוק"י פמ"ש הובא בח"מ סי' ס"ו סכ"ד דבהאריך המוכר שט"ח זמ"פ משלם ללוקח כפי מה שהזיקו וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהובא בח"מ סי' צ"ג סי"ד דאם קבע ללוי זמן לשנה ישלם מביתו ויתבע אח"כ מלוי ומוכח דחייב לשלם ולא מיפטר משום מבכש"ח וגם הוכחתי כן מתשו' הרא"ש כלל פ"ט שפסק בב' שותפים שהי"ל שט"ח ועבר א' וזקפו על איזו זמן דחייב לשלם כפי שהזיקו ע"פ שומא וגם מהריטב"א מכות ג' שביאר כן להדיא בדין הרחבת זמן של מוכר שט"ח הנ"ל בביאור הענין, וע' בתשו' רדב"ז ח"א סי' פ"ד בזה במ"ש לדחות ראיית הר"א מטוך, ועכ"פ מכל הנך מקומות מוכח דגם בלא נהנה חייב לשלם דהא התם בהאריך זמן ללוה הוא אינו נהנה כלום ואפ"ה חייב וא"כ נדחו דבריו בישוב קו' השע"מ בדיחוי שאינו חוזר ונראה. והעיקר בישוב ק' השע"מ דהתם כיון דהתובע אינו כאן ואם הי' לפנינו ונשבע הי' נוטל מיד רק משום דאינו לפנינו ואינו נשבע לכך אין הב"ד מוסרים בידו א"כ אין הנתבע מבכש"ח רק הוא בעצמו גרם לזה במה ששלח מורשה ולא בא בעצמו לפנינו א"כ הב"ד מבטלים כיסו ולא הנתבע דאם הי' תובע כאן הי' נשבע מיד ונוטל והב"ד עושים כדין והוא נתן בעצמו אצבע בין שיניו וכה"ג כ' התוס' בב"מ צ"ו ע"ב ד"ה אלא ליקח כו' דמשום פסידא דמשאיל אין לעשות כיורש דמי דחקו להשאילו והו"ל כאלו אפסיד אנפשי' כו' יעו"ש ותבין, אבל מ"ש רו"מ דהוי טעות ספק אם אין תובע מקבל ההיפוך ול"ה טעות ברי רק משום התוכחה דאם יהפך עליו ישבע הוא, תמהני עליו דא"כ בשבועה של תורה דל"מ היפוך כלל אמאי מיחשב טעות ברי, ומ"ש רו"מ דאמאי מפסידין ללוה בביטול כיסו מספק לענ"ד הטעם פשוט דאם האמת כדבריו הרי בידו שלא להפך על התובע וישבע בעצמו ויופטר וא"כ הוא בעצמו גורם ביטול כיסו והא דכ' הסמ"ע דהתחכמו חז"ל לעשות כן היינו ליתן טעם למה הוצרכו לעשות כן ולזה נתן טעם הנ"ל שלא יעשה הלוה ערמה אבל כיון שהוצרכו לעשות כן שפיר ליכא בזה דין ביטול כש"ח ואדרבא מדברי סמ"ע הנ"ל שמקורם מדברי הכ"מ והב"י ז"ל מוכח ג"כ דלא כתי' רו"מ על קושי' השע"מ דלפי דברי רו"מ הרי הוצרכו בלא"ה לתתם ביד ב"ד דאל"כ הרי שוב יתחייב נתבע משום מבטל כש"ח שהרי יהנה בהם כשיהי' בידו ובע"כ כמ"ש, אבל יש לפקפק בזה וקצרתי.

ונחזור לענינינו דבנ"ד נראה פשוט דל"ש דין זילי נכסי' כיון דביד המשכיר לישבע ויוכל להשכיר לאחר ולא יפסידו נכסי' כלל א"כ אם הוא א"ר לישבע שוב ליכא בזה דין ביטול כש"ח דהוא נתן אצבע בין שני' ואפסיד אנפשי' שהרי גם עתה בידו לחזור מהיפוך אם אין השוכר רוצה לישבע מיד, ועוד אני אומר שהרי אם מחולקים המשכיר ושוכר בתשלומי השכירות במה שכבר ישב לכ"ע הוי השוכר מוחזק א"כ בזה שהמשכיר אינו תובעו שיצא עתה מהחנות עד כלות שנה ב' והשוכר רוצה לישבע בכלות זמנו או לצאת ועיקר החילוק ביניהם הוא רק על ההיזק שגורם לו דזילי נכסי' ובזה שוב הוי השוכר מוחזק דהוי הכחשה רק בענין גרמת ההיזק שגורם לו בעיכוב השבועה והוי כתביעת ממון בעלמא דהוי הנתבע מוחזק וא"כ יוכל להה על התובע שהוא המשכיר שכדבריו כן הוא ויוכל להשכיר לאחר ולא יהי' לו היזק כלל, כנלפע"ד ברור אבל יתר הטעמים שכ' רו"מ יש לפקפק בהם וקצרתי כיון דלענ"ד הדין נכון מטעמא דכתיבנא, (וע' בט"ז ח"מ בהשמטות לסי' ט"ז ד"ט זילי נכסי' דצריך שיהא בבירור ע"פ ראות עיני ב"ד).

ומה שהאריך בגוף דברי התנאי אם האמת כדברי משכיר ולא קיים התנאי ושוב אח"כ נתרצה לדבר אי הקנין במקומו עומד יעוין בחיבורי סי' ק"צ ורסי' ר"ז מ"ש בזה מכמה מקומות וגם מ"ש משו"ת עבוה"ג כבר הבאתי שם דברי עה"ג ועוד מכמה מקומות יעו"ש היטב, אבל תמהני שלא ביאר רו"מ אם הי' ת"כ וכבר הארכתי בחיבורי סי' ר"ז אי בשכירות מהני גי"ד ושם נתבארו כל דינים אלו על מכונם בס"ד ובדין חזקה על איזה שנים בהפסק בינתים איזו זמן שיהי' בטל השכירות יעוין בנה"מ סי' קע"ו נידון כעין זה ובמק"א העירותי מדברי הר"ן נדרים כ ט וקצרתי.

ובמה שהביא אומר הבא מן החדש בפלפול בסוגי' דכתובות ע"ג בישוב ק' התוס' על רש"י שפירש בהא דקאמר לא תימא טעמי' דרב משום דאחולי אחיל לתנאי' ופירש"י דכתובה נמי בעי למיתב והקשו בתוס' דבמתני' מבואר דתצא שלא בכתובה, ורוב דבריו כבר נאמרו במפרשים וגם יש לי לדון בדבריהם וקצרתי מאפס פנאי להאריך במה שאין בו נ"מ לדינא, אבל לפום ריהטא עלה ברעיוני בישוב ק' התוס' הנ"ל דהנה הר"ן ביאר בטעמא דתצא שלא בכתובה משום שאינו דבר ברור שמחל והוי ספיקא ובאיסורא לחומרא ובממונא אזלי' לקולא ע"ש ויש לעורר לפמ"ש המהרי"ט וגם הוא מבואר ברא"ש ב"ב וכמה דוכתי בהא דדברים שבלב ל"ה דברים רק היכי דאומדנא דמוכח הוי דברים דצריך שיהא אומדנא ברורה אבל אי איכא ספיקא בהאומדנא שוב כיון דאינו מוכח לכל שוב הוי דברים שבלב ואינם דברים וא"כ תיקשי בהא דכנסה סתם דהוי רק דברים שבלב רק דמכח אומדנא קאתינן עלה לבטל התנאי א"כ כיון דהוי לדידן ספיקא א"כ שוב ל"ה אומדנא ברורה לכל עכ"פ ושוב הוי דברים שבלב ואינם דברים כלל (והיא הערה נכונה,) אמנם נראה הכונה דוודאי ע"פ רוב בכונס סתם הוא מוחל ולכן הוי שפיר אומדנא אלא דלגבי הוצאת ממון הכתובה הרי קיי"ל דאין הולכין בממון אחה"ר ובעינן דבר ברור בלי שום צד ספק להכי ל"מ אומדנא זו ותצא שלא בכתובה, וכבר נודע מהש"ס דב"ק וב"ב צ"ג וכמ"ד דרב סובר דהולכין בממון אחה"ר ומשוי ממונא לאיסורא וכבר נודע דלמאן דחייש למיעוטא באיסורא מכ"ש דחייש למיעוט בממון ועתוס' יבמות ס"ז א"כ כיון דסתם מתני' ר"מ דחייש למיעוט ולדידי' וודאי דאה"ב אחה"ר גם אליבא דרב, וא"כ א"ש דלר"מ שפיר תצא שלא בכתובה אבל בדברי רב פירש"י שפיר דכתובה נמי בעי למיתב דלרב לשיטתי' דס"ל הולכין בממון אחה"ר שפיר נוטלת הכתובה ויש לדון בזה ע"פ דברי תוס' ב"ב צ"ג שם במשנה דגם לרב היכי דהמוכר אומר ברי לי שאני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא מודה דל"א בתר רובא ע"ש ויש בזה אריכות דברים (ויען כי הדברי' נאמרו רק לפלפולא קצרתי,) אבל בגוף הדין דנשתמש במקח וי"ב אונאה שהביא רו"מ מדין כתובה בכנסה סתם הנה באונאה חזינן דאם בכדי שיראה לתגר סגי ואי נודע לו מחל ומכ"ש בנשתמש בו וגם לפי דבריו היכי דלוקח כבר נתן דמי המקח שוב מספיקא א"א להוציא ממון ועמ"ש בחיבורי סי' רל"ב בדין הנ"ל ואכמ"ל.

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה