שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ב
ב"ה ב' תבא תרל"ג לפ"ק יאזליוויץ. לק' הערלי הסמוך לבאטשאן.
ע"ד אשר שאל בדין תקנת ר"ת המבואר באה"ע סי' נ"ג במתה בתו תוך שנה דחוזר הכל לאב ונסתפקו בדין מי שנשא אשה וישב עמה כמה שנים ולא הי"ל בנים עמה וגירשה ואחר איזו זמן חזר ונשאה שנית ואבי האשה הוסיף שנית על נדוניא שלה ושוב ישב עמה חצי שנה ומתה בלא בנים אם שייך בזה התקנה אזי ניזול בתר נישואין ראשונים וכבר עברו כמה שנים או ניזול בתר נישואין שניים וכן אם מתה בשנה ב' הוי הספק אי חוזר מחצה לאב והנה אף דבאה"ע סי' קי"ח מבואר דאם הם עצמם נותנין הנדן ל"ש התקנה כבר כ' רמ"א דבמקום שנהגו גם בזה כפי תקנת ר"ת או תקנת שו"ם הולכין אחר המנהג והח"מ וב"ש כ' דעכשיו המנהג פשוט כן ואף דהם כ"כ ביתומה הנה יעוין בשו"ת הגאון ר"ח כהן סי' מ"ז שהעלה דגם באלמן ואלמנה נהגו כן שוב מצאתי בשו"ת תפ"צ חאהע"ז סי' ע"ה שפסק להיפוך דבאלמנה לא נהגו כן וצ"ע, ועוד דבנ"ד הרי גם האב נתן שנית נדוניא וא"כ עדיין הספק במק"ע לגבי חלק האב אי ניזול בתר נישואין ראשוני' או בתר השניים, אמנם נראה דכיון דנתגרשה ופקעו נישואין ראשוני' דאפי' במגרש ליום א' מבואר בש"ס דגיטין פ"ג ב' דכיון דפסקה פסקה ומכ"ש בזה שגירשה לחלוטין א"כ אין לנו לצרף הזמן הראשון כלל דפנים חדשות באו לכאן ומכאן והלאה חושבנא מנישואין שניים ושפיר דנים ע"פ התקנה וכיוצא בזה מצינו במשנה פי"א דכלים מטה טמאה שנגנבה חצי' או שנאבדה חצי' או שחלקוה אחין או שותפין טהורה (דפקע שם טומאה מינה) החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ובש"ס דברכות נו"ן ע"ב דייק מינה בדין באו ג' אנשי' מג' חבורות דקיי"ל דאין רשאין ליחלק ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמין עליי' בדוכתי' אבל אזמון עליי' בדוכתי' פרח זימון מיני' ואע"ג דהדור לכלל שלשה לא הדרו לכלל זימון ומייתי ראי' ממשנה דכלים הנ"ל דמכאן ולהבא אין למפרע לא משום דפרח שם טומאה (אף שחזר ותקנה) וה"נ פקע שם זימון מהם (ואף שחזרו ונצטרפו מ"מ אינו מצטרף למפרע) יעו"ש וה"נ בנ"ד כיון דפקעו נישואין ראשוני' שוב א"א לצרף זמן הראשון כלל ואין לנו לחשוב רק מהזמן של נישואין שניים וכיון שהיא תוך שנה א' או תוך שנה ב' יש להתנהג ע"פ תקנת ר"ת או תקנת שו"ם וע' בש"ס דשבת ט"ז לענין טומאה ישנה לחלק בין כלי זכוכית ובין שאר כלים, ואף דמצינו בתוס' בכורות ז' ע"ב בדין דג טהור שבלע דג טמא דיש לחלק בדין עיכול בין איסור לטומאה וע' תוס' חולין ס"ד וכמה דוכתי אבל מ"מ במלתא דמסתבר ילפי' איסורא מטומאה דהוי רק גילוי מלתא בעלמא וכמ"ש הב"ש באה"ע סוס"י ו' להדיא והכי אשכחן בש"ס דיבמות ק"ג ע"ב בדין סנדל המוסגר והמוחלט דפליגי אמוראי אי חליצתה כשרה ודייק ממתני' דמטלית שנכנס ממנה כזית לבית ומשני שא"ה דאמר קרא ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד וליגמר מינה איסורא מטומאה לא ילפי' ומסיק דהילכתא דחליצתה כשרה ופירש"י דלאו מילף מטומאה הוא אנא גילוי מילתא בעלמא הוא ע"ש וה"נ בזה ובזה נראה ג"כ דאין לדון מהא דאי' בנדה ז' ע"ב בדין אחורי כלים שנטמאו במשקין דס"ל לר"י דמטמאין משקין ופוסלים אוכלים ודיוק ר"י בק"ו מטבול יום ור"א פליג עלי' ומפרש טעמי' דר"א דאחורי כלים דרבנן וטב"י דאורייתא ורבנן מדאורייתא לא ילפי' בק"ו א"כ מבואר דאין ללמוד מדאורייתא לתקנתא דרבנן א"כ לכאורה י"ל דה"נ אין ללמוד לתקנת חז"ל ממה שהוא ע"פ הדין אבל הרי חזינן דיליף לדון זימון שהוא דרבנן מדין טומאה דאורייתא ובע"כ מטעמא דכתיבנא דהוי רק גילוי מילתא וילפי' שפיר וה"נ בזה ועוד דהתם באמת פליגי בזה ר"א ור"י ואנן קיי"ל כר"י התם וע' בש"ס דב"ב קל"א ע"ב בהא דבתרי ב"ד איתקון ותקנתא בתרייתא כעין תקנתא קמייתא איתקון וע' בהגמ"ר קידושין סי' תקנ"א בזה, כלל הדבר דבמילתא דמסתברא והוי רק גילוי מילתא ילפי' בכל גווני וכדאשכחן כה"ג בש"ס דב"ק ב' ע"ב בהא דד"ת מד"ק לא ילפי' ופריך הא מילף הוא הא גילוי מלתא בעלמא הוא יעו"ש וה"נ בזה וע"ע בש"ס דשבת קי"ב ע"ב בסנדל שנפסק א' מאזני' ותיקנה ובדין כלי שניקב כמוציא זית וסתמו כו' פ"ח באו לכאן ויש משם ג"כ סמוכין לנ"ד, לזאת הדין פשוט דדנים בזה ע"פ תקנת שו"ם ובפרט לגבי חלק נדוניא שנתן האב שנית בוודאי כן הוא.
ואף דמצינו בש"ס דסוטה מ"ד גבי חוזר מעורכי מלחמה דבמחזיר גרושתו אינו חוזר ודייק לה מדנקט אשה חדשה יצאה זו שאינו חדשה לו וזה נראה ג"כ הטעם דא"צ לומר שהש"ב גבי מחזיר גרושתו כמ"ש הבה"י באהע"ז סי' ס"ב בסופו מ"מ בנ"ד לאו בחדשה תליא רק אי שייך ותם לריק כחכם וכיון שנתן נדוניא מחדש שייך שפיר התקנה אבל יש לדון בזה דדוקא בנ"ד שהאב נתן שנית נדוניא אבל בעלמא שהגרושה חזרה ונישאת בנדוניא שלה י"ל דכיון דכבר פקע זכות האב אחר נישואין ראשונים כשעברו ב' שנים א"כ שוב גם אח"כ אין לו זכות דל"ש ותם לריק כחכם ואף שכתבתי לעיל דגם באלמנה דייני' הכי היינו מכח המנהג א"כ שוב י"ל דבדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שחיטה בדין ריאה שנאבדה שאין בזה מנהג כיון דהוי דבר שאינו מצוי, אבל ז"א דהכא הרי כבר הוקבע המנהג באלמנה א"כ שוב גם בכה"ג כשנשאה ע"ד המנהג נשאה וז"פ, ויש להעיר בזה גם מהש"ס דזבחי' כ"ט דס"ל לר"א באוכל מזבחו ביום ג' דאינו פיגול דמאחר שהוא כשר יחזור ויופסל וא"ל ר"ע מצינו בזב ובזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר שיחזור ויופסל כו' יעו"ש וה"נ כיון שנתגרשה בינתיים סתרו זמן ראשון ומכאן והלאה חושבנא וגם יש להעיר מהירושלמי פ"ו דדמאי בכהן שמכר לישראל כו' חזר ולקחה ממנו כו' תמן יצאת מרשות שניהם כו' והובא במל"מ פ"ו ממעשר הל' י"ט וע"ש שביאר דברי הירושלמי ותוכן דבריו דאם נתבטל התנאי שעה א' לגמרי ולא נשאר לו בשדה זכות כלל שוב אינו חוזר לאיתנו משא"כ היכא דנשאר לו קצת זכות יעוש"ה אבל אין לדמות דיני תנאי שבין אדם לחבירו לדיני התורה דהתם תליא בלשון ב"א וע' באה"ע סוס"י צ"ב וסי' קי"ד בתנאי דכל זמן שאת עמי ונתגרשה וחזר ונשאה ולפמ"ש אין ראי' משם לכאן כמובן, (וע' בשו"ת צ"צ סי' ט"ז בדין ביאת הרב נידון כעין זה יעו"ש מ"ש בזה), כלל הדבר שיש לדון בזה ע"פ תקנת שו"ם, והנלע"ד כתבתי.