שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן קמה
ב"ה יום ג' פ' עקב תרס"ה ברעזאן שוכט"ס לכבוד הרב הגדול החריף ובקי מו"ה חיים דוב גראס נ"י רב בק' פעטריווא וכעת ראש ישיבה בעיר מונקאטש בארץ הגר
לתשו' מכתבו מיום ו' העבר הנני בזה. כי לדאבון לבי נחליתי ל"ע וגם עתה עודני חלש כח ובכ"ז אתאמץ בכל כחי להשיבו מפני הכבוד יען כי יקר בעיני שקידתו בחיבורי ואפריון נמטיי'.
א ) מ"ש עמ"ש בדע"ת בפתיחה לה"ש אות ג' ליישב קו' השם ארי' דאי להתיר לב"נ לא הי"ל לשנות נבילה בסיני כלל ותמה דהא איצטרך למיכתב ל"ת כל נבילה למלקות י"ל דכיון דנאמר לגבי ב"נ דהוי אזהרה ואזהרתן זו היא מיתתן א"כ כשחזר האיסור לגבי ישראל עכ"פ למלקות נאמר דבמקום מיתה עומדת כדאי' בסנהדרין ד"י ותדע שהרי בסנהדרין נ"ט ע"א פרכינן למ"ל למכתב אמה"ח בסיני וע"ש ברש"י ד"ה למה ולד' רו"מ הא אצטרך למלקות ובע"כ כמ"ש:
ומ"ש עמש"כ שם דבס"ט גם להר"מ מה"ת לחומרא כיון דנאסרו לב"נ קודם מ"ת ול"ה מעולם חזה"ת לפי"ד הב"א והעיר מהא דלאדה"ר לא נאסר אמ"ה כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"א והוי חזה"ת הגם כי יפה תי' רו"מ דהא לאדה"ר לא הותר כלל בשר לאכילה כדאי' בסנהדרין נ"ט ע"ב וע"ש בתוס' דנ"ו ע"ב ד"ה אבל וא"כ לא הי"ל מעולם חזה"ת אבל גם בלא"ה לק"מ דהא הבאתי שם מהפמ"ג דלב"נ כל הספיקות הותרו גם בדליכא חזה"ת ובשעת מ"ת לישראל נאסרו ספיקות ודוקא בדאיכא חזה"ת שרי ואז כבר איכא חזק"א מימי נח [א"ה קצת מזה נדפס כבר בקו"א החדש לדע"ת ויש שם עירבוב לשון].
ב ) מ"ש עמ"ש בתשו' מהרש"ם ח"ב סי' ק"י לדון באשת מורד במלכות שתהא אשתו מותרת והבאתי מהב"ר פ' ל"ב וכו' וכתבתי דל"ד ליוצא ליהרג וכו' ע"ש וע"ז תמיה רו"מ דאדרבה יוצא ליהרג אין לו ערך כדאי' בעירוכין ו' וההורגו אינו מתחייב משא"כ מורד במלכות אסור לאדם אחר להורגו וכמ"ש הפר"ד ד' י"ג וא"כ ק"ו למורד במלכות דאשתו אסורה דשמא ימחול לו המלך דאף שמלך שמחל על כבודו א"כ מחול דוקא בדבר שאין לאחרים רעה בזה אבל למחול למורד בו שלא יהרגוהו בודאי רשאי וכמ"ש בבאר מ"ח פ' וישב עה"פ וישבו לאכול לחם עכ"ד הרי כתבתי בעצמי במפתחות מש"ס סנהדרין י"ט דמוכח דלא כהמד"ר א"ה בהשמטות שנדפס בתשו' מהרש"ם ח"ג בסופו נזכר קצת מזה אבל יש שם חיסור לשון].
ג ) בדין מי שאכל ביוה"כ משום פק"נ אם חייב עוד להתענות אח"כ מה"ת שהבאתי בדע"ת בפתיחה לה' טריפות אות מ"א מד' הרשב"א קידושין כ"א דמפורש לאיסור וע"ז העיר רו"מ דלשון הרשב"א היא וז"ל ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסורי' קאי עכ"ל וכוונתו להמשנה יומא שם דמאכילין אותו דברים טמאים בזה אמר דמשם ואילך באיסורי' קאי. המעיין בל' הרשב"א שהשמיט תיבות "אפילו דברים טמאים" והעתיק רק ל' המשנה מי שאחזו בולמס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומשם ואילך וכו' משמע להדיא דקאי איוה"כ לבד דאל"כ הו"ל להביא תיבות הללו שהם העיקר. ובהיותי בזה עלה בלבי ראי' מפיהמ"ש להר"מ פ"ג דכריתות בהא דיש אוכל אכילה א' דמוקי לה בהביא ב' שערות וחלו חלב ומיקדשין כאחד והיא עפ"י קצת גי' בש"ס שהובא ברשב"א יבמות ל"ד וק' דא"כ אמאי מפרש ליוה"כ דחל בכולל הרי י"ל ג"כ שחל בב"א בהביא ב"ש ביוה"כ ובע"כ דבהביא ב"ש ביו"כ ליכא חיוב חטאת כיון דתחלת היום לא הי' חיוב אבל ח"ב הרה"ג ר' משה ישראל נ"י מו"צ דפה"ק העירני דלפמש"כ הח"ס או"ח סי' קע"ב בשם מלחמות דגם תחלת היום חייב מה"ת להתענות א"א לומר כן וצ"ע [א"ה מ"י בהערותי יש לפקפק ואכמ"ל אך מטעם אחר י"ל דאין ראי' כ"כ מקטן שהביא ב"ש ביו"כ דגם אי נימא דא"ח להתענות שא"ה משום דגברא לתו בר חיובא הוא כלל עד אמצע יו"כ שהביא אז ב"ש ולכן א"א להתענות מקצת היום שלאחריו וכה"ג בריש פסחים היכן מצינו יום שמקצתו מותר וכו' וע' בס' משנה ברורה או"ח סי' ע"א כה"ג לענין אונן שהי' פטור מתפלה בזמן חיובה משא"כ בחולה שאכל ביו"כ דהיא רק מטעם דחוי' לשי' הרשב"א וגם אי הותרה היא רק לשעתו ובעבר החולי חזר לאיסורו וע' זבחים ל"ב וצ"ע]:
ד) ומ"ש על מש"כ בהגהות לאו"ח סי' תקפ"א ע"ד הרמ"ע סי' כ"ה מבעה"מ דע"י עכו"ם לא נתחלל והעיר דהרי הי' שם גם פריצי ישראל בעת החורבן וכמ"ש המאירי גבי אבני המזבח ששקצום היונים וגנזום משום דכ' ובאו בה פרוצים וחללוה דהיינו פריצי ישראל הנה הלא מובן מאליו שיש שם בהגהותי חסרון קצת תיבות שהרי הרמ"ע חידש דלא נתחלל וא"כ עפ"ד בעה"מ פשיטא שצדקו ד' הרמ"ע דהמקדש בקדושתו אבל דברי יסובו להיפך כי מה שדחיתי דבריו דבעכו"ם מישראל קרקע נגזלת ובפרט במלחמה והנחתי בצ"ע ולזה סיימתי שלפ"ד בעה"מ פשיטא דליתא להשבתי דממ"נ אם ע"י עכו"ם הרי לא חללוה ואם ע"י פריצי ישראל שוב אין קרקע נגזלת וע"ש.
ה) בענין עישון בט"ב שכתבתי בהג' לאו"ח סי' תקנ"ט דאדרבה אם העכו"ם נוהגין שלא לעשן ביום תעניתם יש לדידן איסור לנהוג כן משום ובחקותיהם וכמ"ש בסי' תקפ"א ורו"מ הביא מת' בית יהודה סי' ח' שהחכם ר"ד הכהן כ' כן והב"י דחה דבריו דל"ש בחקותיהם ל"ת אלא בקום ועשה ולא בשוא"ת דל"מ דמשום חוק שלהם הם ול"ד לתענית ער"ה שבסי' תקפ"א דשם מוכח מלתא דמחמת תענית היא דעפ"י הטבע א"א לאדם להיות שרוי בלא אכילה והביא ג"כ ד' החו"י סוסי' רל"ד דבשוא"ת לית בי' משום דרכי האמורי ורו"מ העיר מתוס' ב"מ כ"ז ד"ה כיס דמוכח להיפוך הנה תשו' ב"י אינו תח"י ולא ראיתיו אבל פשוט בעיני שאם אומר הטעם שאינו עושה מחשש שאומרים העכו"ם לכ"ע איכא משום דרכי האמורי כמפורש בתוספתא פ"ז דשבת כמ"ד בשוא"ת [א"ה כ"מ בש"ג פ"ב דע"ז והובא בפת"ש יו"ד סי' קע"ט והעיר שם מד' תוס' ב"מ הנ"ל] וגם בסברת בית יהודה הנה כפי שנתפשט העישון ורבים הורגלו בו כל היום דמי ממש לתענית.
ומה ששאל בדין בישול טריפות בבתי אכסנאות כדי למוכרם לעכו"ם כבר הארכתי בזה במהרש"ם ח"א סי' ר"ח ע"ש ומ"ש רו"מ די"ל דבמבשל שמשביחו דמי לסחורה יש להביא סמוכין מד' הרמ"א דאסור לפטמו להשביחו גם בנזדמנו וה"נ בזה והיא מהב"י בשם א"ח ובגליון הבאתי מהתשב"ץ דאוסר למלוח [א"ה ע' ברכ"י א"ח סי' קפ"א ס"ו שכתב בפירוש דגם בנזדמנו אסור לעשות מהם תבשילין להסתחר בהן והובא ברעק"א] וע' חו"י סי' רמ"ב דאסור לעשן הבשר ולמכרו ולכן אין מקום להתיר לענ"ד רק כפי שכתב בד"ח ח"ב או"ח סי' כ"ז: