שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן צה
ב"ה להרב הגדול מוה' ברוך רייטליר ז"ל אבד"ק טרנורדא.
מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו במלמד א' שהלוה מעות לבעה"ב עצה"ע ואחר שכתב הטראטע עם הה"ע בשעת נתינת המעות אמר לבעה"ב תדע כי ע"מ כן אני מלוה לך שהבנים שלך שלומדים אצל מלמד אחר מכאן והלאה ילמדו אצלי והסכים הבע"ב לזה וכן קיים מוצא שפתיו ועתה נודע הדבר וערערו כי הוא ריבית גמור ורו"מ הביא מהש"ע סוף סימן ק"ס וט"ז ונה"ך וח"ד שם ובמה. שכתב הנה"ך דבמכירת קרקע ליכא הנאה שהרי נותן לו קרקע בעד המעות אבל בשכר מלאכה אם לא ישכור לא ירויח כלום וישב בטל והוי שפיר הנאה ורו"מ הקשה מהש"ס דב"מ פ' ע"ב דפריך בהא דקאמר דאומן הוי ש"ש בההוא הנאה דשביק כ"ע ואוגר לדידיה א"ה שוכר נמי בההוא הנאה דשביק כ"ע ואומר לדידיה כו' והא י"ל דשוכר דנותן דמים בעד הכלי מה שאין כן באומן אך דמכל מקום י"ל מטעם א' של הנה"ך והח"ד שם דאסור אך דנסתפק רו"מ אם צריך להחזיר עתה השכר לימוד שקיבל כבר דהא להסוברים דמה"נ ממון הוי ר"ק ואם כן יש ספק אי הוי ר"ק ותליא במה שכתב הש"ך סוף סימן קע"ז אך די"ל דבנ"ד שלקח עצה"ע י"ל דג"ז תוספת על פשר העסקא עכת"ד והנה בדין אי הוי הנאה לפועל ע' בב"י ובש"ך יו"ד סימן רכ"ח סק"מ שכתבו דבעל הבית עושה טובה לפועל בזה שנותן לו מלאכה ובגליון הבאתי מהש"ס דב"מ פ' ה"ש וגם מהש"ס שם קי"ב ע"ב בעה"ב בע"כ אגר כו' שכיר נמי ע"כ מיתגר וע' בתשו' מהר"ם סי' ע"ב:
ולכאורה י"ל דכיון דשכר לימוד אסור ליקח במי שיש לו במה להתפרנס כגון זה שיש לו מעות להלות בריבית ורק שכר בטילה דמוכח שמבטל א"ע מעסקיו ומו"מ אם כן שוב ליכא בזה ריבית דמה שמרויח כאן מפסיד במק"א אבל יש לפקפק בזה ומה גם דשכר תורה שבכתב מותר וגם בד"מ סימן רמ"ו בשם הגמי"י מבואר דכמו דמותר ליקח שכר שימור כן מותר ליקח שכר לימוד בעד תלמוד שהוא קשה ההבנה ע"ש:
ואמנם לענ"ד הדבר פשוט דגם למ"ד טה"נ ממון דה"ל ר"ק לשיטת הפוסקים היינו רק כפי שווי הטה"נ שיש בזה אבל שאר שכר מלאכה בודאי מותר ליקח ואין בזה חשש ריבית כלל וכ"ה ברשב"א קידושין נ"ח ריש ע"ב אבל ברא"ש בפי' לנדרים פ"ד מוכח להיפך וכן מבואר בתוס' ב"מ ו' ע"ב במה שהקשו אמאי ת"כ א"מ הלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר כו'. ותי' בתי' ב' א"י לתבעו רק טה"נ שיש לו למ"ד טה"נ ממון כו' יעו"ש וכ"ה בר"ן נדרים פ"ד סוע"ב ופ"ה ריש ע"א ועיין הגהת רע"א ב"מ ו' שהוכיח כן מרש"י ב"ק ס"ז ועיין פר"ח יו"ד סימן ס"א מה שכתב בביאור ד' התוס' שם וע' עט"ח קידושין נ"ח שהוכיח כן מהשאלתות ורמב"ם אבל מהריטב"א שם מוכח להיפוך ותמהני מדוע לא הביא דברי התוס' הנ"ל ואם כן ה"נ כפי שומת טה"נ שיש בשכר לימוד דהיינו כפי שנוהגין ליתן שכר סרסור מעסק כזה א' או ב' פריצענט למאה וכדומה כן צריך לנכות מן השכר לימוד והמותר מותר ליקח גם לכתחלה. ועבור דבר מועט אין כדאי לחפש צדדי היתרים חלושים כנלע"ד פשוט:
וגם אם יבא לחוש לשיטת ריטב"א ורא"ש לנדרים הנ"ל דלמ"ד דטה"נ ממון הוי הכל ממון הרי עכ"פ י"ל דהוי ס"ס בדאורייתא דהא לשיטת כמ"פ טה"נ אינו ממון ועיין בש"ך ח"מ סימן ש"נ ובפר"ח יו"ד סימן ס"א הנ"ל ושמא הוי רק לפי שוי כטה"נ ולענין חשש אבק ריבית סגי בספק א' וכמ"ש כה"ג הש"ך בסימן ס"ו וסימן פ"ג וכמה דוכתי ועוד יש לדון לשיטת הרמב"ן ורי"ן מג"ש שהובא בסוף סימן ל"ט דסבירא להו דאחר שכתב השטר אין ביד מלוה לחזור ומחויב להלות אם כן כיון דתנאי שכר לימוד הי' אחר שנכתבו הטראטע ובה"ע שוב ליכא ריק דהוי כהתנה אחר הלואה גם י"ל דמ"מ הוי שעת הלואה אף דמחויב להלות והוי שפיר ר"ק וי"ל עפ"ד ה"מ שם דדוקא אם היה ג"כ קנין אבל בלא קנין גם הרמב"ן מודה וגם י"ל דעל כל פנים כיון דמספק יוכל מלוה לחזור די"ל קים לי כהרשב"א שוב הוי כהתנה בשעת הלואה ומהגם דהב"י ורמ"א וגם כפי הכרעת הש"ך שם אח"כ העיקר כהרשב"א ולכן נלע"ד העיקר כמ"ש לדינא:
וע"ד שאלתו בא' שהלוה לחבירו מעות על שנה א' ובתוך השנה בראיתו כי מטה יד הלוה השתדל בדבר ונתן לו הלוה משכנות ובכל שבת הוא חוזר ומשאיל לו חפציו ועבור זה הבטיח לו הלוה איזו מתנה אם י"ב חשש ריבית וכבר האריכו בזה הקצה"ח סימן ע"ב סק"י ובנה"מ שם סקט"ו ורו"מ הביא מב"מ ק"ד אהני כתיבה לגרעון ותוס' שם וגם אני העירותי בזה מכבר אבל יפה כתב רו"מ די"ל דהתם הוא רק שלא יפסיד המלוה משא"כ בנ"ד שירויח בזה י"ל דהוי חשש ריבית. והנה מ"ש בנה"מ ראיה מהא דמשכנתא בנכייתא דאסור לחזור ולהשכירה ללוה כבר כתב במש"נ די"ל דהתם מיירי בקרקע דאין בע"ח קונה משכון כמו שכתבו התוס' בגיטין ל"ז משא"כ במטלטלין דאין נקראים על שם הלוה ע"ש וע"ע בתוס' ב"מ ס"ז ורש"י שם ועקצה"ח סימן ע"ג וסימן ק"נ סק"ב בזה ועיין בש"ך סימן רע"ח סק"ז ועיין באב"מ אה"ע סימן ק"ג סק"ה. והנה בנה"מ הקשה דהא ר"ד אסור רק מדרבנן ורו"מ כ' ליישב עפ"י דברי הט"ז יו"ד סי' קי"ז דבהיתר מפורש בתורה אין ביד חז"ל לאסור והנה בגוף סברת הט"ז הדבר מבואר בתוס' ב"מ ס"ו ב' לפי' ר"ת שם וע"ש דף ע' ע"ב ותוס' חגיגה י"ח וע' תוי"ט רפ"ב דסנהדרין מ"ב מדברי הכ"מ ע' פ"י מהלכות מלכים ה"ז מפורש ג"כ כן וכ"ה במאירי מגלה ד' וגם הפ"י בקידושין ס"ו ושם ע"ב העלה כן בפשי' וע' מל"מ פ"ג מעבדים ה"א שתמה בהא דלא אסרו חז"ל שפחה לעבד לשי' הסוברים דהוי רק גזירה דרבנן ולשי' הט"ז י"ל דכיון דהתירה תורה בפירוש לא מצו חז"ל לאסור [ובגוף דין איסור שפחה יש לתמוה שלא הביאו מירושלמי פ"א דקידושין ה"ב וישראל לא הותר מכלל איסור כו'] וע' שו"ה כלל ד' וע' צל"ח ברכות ט' וביצה כ' ע"ב ועתוס' יומא י"ד בהא דכ"ג מקריב אונן דמוכח להיפוך וע' זבחים ל"ב ליעול ולסמוך וע' יומא ס"ד בהא דע"י תערובות מחצי וע' שעה"מ פ"ה מיסוה"ת (וע' זבחים ע"ד בתוס' ד"ה רב וחי' פמ"א שם והפ"ת רמז אליו) ועתוס' פסחים ע"ד ד"ה כבולעו כו' דמוכח היפוך ד' הט"ז ודו"ק. וע' ח"ס יו"ד סימן ק"ט ועוד בכמ"ד אבל בכ"ז בנ"ד דהש"ס בעי למילף מקרא דב"ח קונה משכון איך אפשר לדייק מה"ת מהא דאסרו חז"ל ריבית דברים והא גם בלא קרא ידענו דב"ח קונה משכון ורק דבעינן לדייק מה"ת ולא נתיישב זה כלל ואולי י"ל דרי"ץ דייק רק גוף הדין דקיי"ל בחק"מ ולפ"ז יש מקום לדברי רו"מ אבל לדינא יפה כתב רו"מ דכיון דלשי' כמ"פ אם רצו ב"ד כופין על השבת העבוט ולשי' קצה"ח סי' צ"ז סק"ט לדידן דכופין על הצדקה משום דאית בה לאו ה"נ בהשבת העבוט וא"כ מחויב לעשות בחנם וכהא דהנוטל שכר להזות וכדומה ובסופ"ב דב"מ דמצוה לפרוק בחנם ואני מוסיף דלפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן ר"מ סק"א הא דאין ב"ד כופין היינו להכות עד שתצא נפשו אבל כפי' מועטת כופין וע' באב"מ א"ע סי' ע"א שכ' דבר נכון דענין השכר בצדקה הוא רק אם לא ירע לבבו וע' מל"מ פ"ג מה' עבדים שקדמו בזה ואם צריכין לכוף אותו שוב ליכא שכר בעה"ז וע' בבעה"מ פ"ד דב"ק שכתב דהא דאין כופין היינו שאין גובים ממנו בע"כ אבל מ"מ כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע' הגמ"יי הל' גניבה ותשו' ח"ס חו"מ סי' קע"ז מ"ש בביאור ד' ירושלמי ב"ב פ' המפונה ופ"מ שם. ואני מצאתי בא"ז הגדול ה' צדקה סי' ד' בשם הר"ש דאין נענשים אם אין כופין אבל מ"מ צריכים לכוף כפיי' מועטת אבל לא עד שתצא נפשו יעו"ש וע' בסמ"ע וש"ך רסי' ק"ז עוד בזה ובפרט לשיטת ר"י הלוי שהובא בנימוק"י פ"ק דמ"ב שהביא הקצה"ח סי' ע"ב סק"ב דבמשכנו מדעתו בלא גביית ב"ד גם שלא בש"ה דינו כמו בש"ה וא"כ ל"ק המשכון ולפמ"ש בנה"מ שם סק"ו גם להסוברים דהשכין מדעתו הוי ג"כ כמשכנו שלא בש"ה דקנה משכון היינו דוקא היכא דרשות ביד ב"ד למשכנו א"כ בנידון דידן דאין הלוה מבזבז נכסיו והוא תו"ז דמבואר בסי' ע"ג בש"ך דבכה"ג א"י לגבות תו"ז א"כ גם במדעתו הוי כמו בש"ה דלא קנה המשכון כלל ולכן לענ"ד יפה הורה רו"מ דאסור לקבל שום שכר עבור החזרת המשכון בכל שויו"ט:
ומ"ש ע"ד תשובתי שהשבתי לו לעיין בענין שכר לימוד אי הוי ריבית וכתבתי שם דהוי ס"ס וע"ז פקפק רו"מ דאין לעשות ס"ס לכתחלה וכאן כל כמה דלא נתן הריבית ליכא איסורא כמ"ש הט"ז סי' ק"ס סקי"א. והנה הט"ז נראה כמסתפק בדבר שהרי כ' ואת"ל שיש באמירה זו חטא כו' וכבר כ' הרדב"ז ר"א סי' רי"ח דדרך הפוסקים בדבר המסופק להם וכותבים ואת"ל וכו' דעתם נוטה כהך את"ל וכמו בבעיית הש"ס דקיי"ל כאת"ל יעי"ש אבל טפי הוי לי' להביא דברי הנה"ך סי' ק"ע ע"ד הט"ז סק"ה שכ' להדיא דבאמירה ליכא איסור רק בנתינת ריבית אבל באמת הוא תמוה מאוד דהא שומא מלתא ובתשו' א' כתבתי דגם אי נימא שדעת נה"ך דדוקא בשטר אבל בע"פ ליכא איסור הנה מתוס' ב"ק ל' ע"ב ותוס' ב"ב צ"ד ע"ב מפורש להיפוך וע' תומים סי' ל"ד סק"ג שכ' בפשיטות ולא הביא מהנ"ל וכן מבואר בתשו' הרמ"א ח"א סי' כ"א דגם בע"פ שומא מלתא וע' בבאה"ט סי' קע"ז סק"נ בשם תורת אמת וכן ראיתי באש"א להג' מוהרא"ב פא"נ סי' כ"ב אות ד' שתמה ע"ד נה"ך בזה ולא הזכיר כלל לחלק בין השטר ובין בע"פ וגם לא הביא מתוס' הנ"ל וגם רו"מ הביא מתשו' הרשב"א ח"א סימן ר"ל שהובא בב"י סי' קס"ט גבי משכון אצל ישראל בשם עכו"ם, ואח"כ אמר ששל ישראל הוא דמשעת שומא עבד איסורא א ומוכח ג"כ דאפי' בע"פ הוי כן וא"כ בנ"ד הוי כדיעבד אבל גם אי נימא דלא עביד איסורא משעת שומא ובפרט לגבי לוה ודאי כן הוא כמ"ש מל"מ פ"ד ממלוה וח"ד סי' ק"ס סק"א מ"מ לא דמי להא דכ' הפוסקים דאין עושין ס"ס לכתחלה דזהו לענין תחלת הלואה והתנאי אבל כיון שכבר התנה עמו ונתחייב לו בזה בשכר לימוד אלא דאיכא חשש ריבית וכיון דאיכא ס"ס למה יפסיד את שלו בחנם וע' בח"ד סי' קס"ט סקי"ד גבי מעכב מעות עכו"ם דכיון דליכא איסור חייב לשלם הריבית ומכ"שכ בזה ששכר פעולתו הוא נוטל וע' בתוי"ט פ"ט דנדה מ"ב שכ' להדיא דהיכי דאיכא ס"ס גם לכתחלה מותרת להתעסק בטהרות אבל י"ל דשא"ה דאפי' בספק א' עכ"פ דיעבד שרי ולכן בס"ס ודאי גם לכתחלה שרי ומזה יש לפשוט ספיקו של הנו"ב מ"ת יו"ד קצ"ג אי בדרבנן שרי לעשות ס"ס לכתחלה ולפמ"ש הדבר ברור דשרי אבל מלשון תוי"ט מוכח דגם בעלמא בס"ס שרי אפילו לכתחלה מדכ' דבס"ס לכתחלה א"צ להשמיענו כלל ע"ש ועתוס' זבחים ע"ב סוע"א במ"ש דאם נתערב בשאר זבחים יכול להסיר מכל א' מלא הסיט ומשתרי מטעם ס"ס כו' דמוכח ג"כ כן וע' במש"ז יו"ד סי' נ"ג סק"ג בהא דמותר לקנות מעכו"ם השטעכיל ניס משום ס"ס אף דא"ע ס"ס לכתחלה מ"מ היכי דנתהוי הס"ס מאליו שוב שרי אפי' לכתחלה לקנותו ודוקא לעשות מעשה שע"י המעשה ההוא יתהוי ס"ס שלא הי' מקודם אסור לכתחלה ע"ש וה"נ בנ"ד עיין בתשו' ח"ס יו"ד סי' קנ"ח באמצע התשובה ג"כ לחלק כעין זה.
ומ"ש דלפ"מ שחידש היד יוסף בב"מ ו' ודף י"א דבטבל נקרא הכל ע"ש בעלים אלא דמשום זה נהנה וזל"ח פטור הגנב וכיון דחייב משום שיווי טוה"נ שוב מגלגלים את הכל וכהא דשחרותא כ' וח"מ שס"ג ע"ש וה"נ בנ"ד דשכר לימוד נקרא ע"ש בעלים וכיון דצריך להחזיר דמי טה"נ צריך להחזיר הכל וכמ"ש הש"ך יו"ד קס"ו דהיכי דחייב לשלם בלא הלואה ה"נ מחויב עכ"ד והנה גם אי יהיבנא לי' כפי דבריו אכתי איכא ס"ס דהא לשיטת הרשב"א וכמ"פ לא אמרינן כן רק בקרקע ולא במטלטלין וע' בשעה"מ פ"ג מגזילה ה"ט באורך אבל באמת לא דמי כי אוכלא לדנא דהתם בגנב טבל באמת לקח מה שאינו שלו ורק די"ל דפטור מלשלם משום ז"נ וזל"ח בזה י"ל דאם צריך לשלם טה"נ מגלגלין הכל אבל בנ"ד הרי שכר פעולתו הוא נוטל רק דבאנו לחוש מחשש ריבית שנהנה משל לוה עבור ההלואה בזה שפיר י"ל דליכא חשש רק ע"מ שנהנה והמותר ל"ה הנאה כלל ושלו הוא נוטל ועוד יש מקום לדין ולחלק בין גוגב טבלו שלקח הכל ביחד ומשא"כ בתשלומי מעות שנותן לאחדים ואין שייכות זל"ז וכעין מה דאי' בירושלמי רפ"ה דנזיר לענין הקדש טעות במכנס פרוטרוט כו' יעו"ש אבל א"צ לכ"ז כלל והדבר פשוט מאוד כמ"ש ויותר אין פנאי להאריך:
ומה ששאל בראובן שירד מנכסיו ונעשה בע"ח והוכרח למכור ביתו לנכדו ש' לסלק החובות והמותר זקף עליו במלוה ונתן לו שטר מכירה בערכאות ובאופן שהזקן ישב וידור עוד כל ימי חייו בהדירה ועי"ז הוזיל מדמי המכירה ושאר המעות סך ע' ר"כ שזקף במלוה הותנה ביניהם היות כי מי יודע מה יולד יום ואולי בימי הזקנה לא יוכל להביא טרף לביתו יחויב ליתן לו מעט מעט ואם לא יצטרך הזקן אזי יסלק החוב לבנו ואחר גמר הקנין ל"ה ימי' מועטים עד שנשרף כל הבית וקבצו המתנדבים בעם מעות גם משרי עכו"ם ונתנו להזקן סך נ' ר"כ יען כי הי' שמו עוד נקרא על הבית באמרם כי הוא שלו עדיין וכעת טוען הזקן שיבנה הבית וישב כל ימי חייו כמדובר ועוד כי הסך נ' ר"כ תופס עבור חובו שנזקף במלוה עד שיצטרך וכעת כבר הוא צריך לזה. והנכד טוען כי הוא שיעבד לו רק דירה זו וכשנשרף נפקע זכותו והסך ע' ר"כ יתן לו כשיזקין מעט מעט כמדובר עכ"ד והנה רו"מ הביא מהא דסי' שי"ב דנפל א"צ לבנותו וצידד די"ל דבשיור כיון דבעין יפה משייר וכהא דסי' ר"ט גבי פירות דקל י"ל דגם בנפל צריך לבנותו ול"ד לשוכר דדמי למוכר דבעין רעה מוכר ושוב צידד די"ל דבכה"ג גם בשיור ל"מ והאריך בזה והנה באמת הדין ברור דגם בשיור לא שייר רק מה שהוא לפניו ולא מה שיהי' לזמן אחר כשיפול וכדומה וד"ז מבואר בש"ס דב"ב ס"ג ע"ב ורשב"ם בהא דהמוכר ע"מ שדיוטא שלו דפליגי ר"ז ור"פ ולר"פ אם נפלה חוזר ובונה וכ' רשב"ם דהיינו משום דהתנה בלישנא יתירא דלטפויי אתי אבל אי הוי שתק אף דדיוטא ממילא משויר מ"מ אם תפול לא יחזור ויבננה וכהא דב"מ קט"ז אי דא"ל עליי' זו נפל אזדא לה כו' יעוש"ה ומבואר דאי לאו דהוי לישנא יתירא אף דהוי שיור אם נפל אזדא ליה וע' בב"י סימן רי"ד באורך ועוד ראי' מדברי הרשב"א שהובא בב"י סוסי' קע"ג דבנתן מתנה רשות לשאוב מים מן הבאר אם נפל אזדא ליה וכהא דסו"פ השואל ע"ש והרי הרמ"א סי' שט"ז ס"א כ' דלא גרע כח מקבל מתנה מכח המשייר לעצמו דנותן בעין יפה נותן [וכדאיתא בכמה דוכתי בש"ס אך מהש"ס אין הכרח אי דמי ממש לשיור אבל הרמ"א כ"כ להדיא ואם כי בתשו' עה"ג סי' קכ"א חולק וגם הש"ך הביא ת' רש"ל דחילק אבל עכ"פ לדעת רמ"א מוכרח כמ"ש] וא"כ מבואר דגם בשיור הוי הדין כן. וא"כ בנ"ד הדבר פשוט שאין להזקן זכות דירה על הבית יותר ומזלו גרם וגם מ"ש רו"מ מפלוגתת הרמ"ה ורא"ש שבסי' שי"ב בדין אם יש בדמי עצים ואבנים לשכור וה"נ המעות הוא דמי עצים ואבנים ושוב כ' דמסתברא דבנ"ד גם הרמ"ה מודה דהא המעות אינו דמי העצים שכבר נשרף הכל אלא שהמתנדבים ריחמו עליו בתורת צדקה לענ"ד כנים דבריו וכה"ג מצינו בש"ס דב"ק צ"א דדמי רידיא הוי מעלי' ולא מגופא דתורא ואין התם משלם מעליי' ע"ש ומכ"ש בנ"ד ועוד דעיקר טעמו של הרמ"ה משום דעצים אלו נשתעבדו לו ולא נפסק עדיין השיעבוד אבל בנ"ד שבשעת שריפה לא היו עוד שום מעות הנקבץ ולא נודע אם יהי' וכמה יהי' וכבר נפסק שיעבודו ואח"כ כשנקבץ פנ"ח באו לכאן ודשל כל הוא ואין לראשון שום שיעבוד ע"ז כלל וגדולה מזו מצינו בש"ס דב"ב קכ"ד דאפי' גבי בכורה באפירה והוי שובלי שלופפי והוי תמרי כיון דאשתנו והוי שם אחר ודבר אחר הו"ל דשלב"ל ולא נקנית להבכור ומכ"ש בזה וגם מה שהאריך בטענת הזקן מכח החוב ע' ר"כ לענ"ד הדין מבואר בש"ע יו"ד סי' רנ"ג סי"ב דממעות צדקה אין לבע"ח זכות לגבות חובם והוא מהמרדכי והגמ"ר פ"ק ד ב"ב וגם הש"ך בח"מ ס' פ"ו סק"ג בסופו פסק כן בפשי' ואף דהר"ש חולק שם במרדכי וגם בשו"ת ח"צ הנוספות סימן י"ג דחה ראיית המרדכי וע' הגהת הגאבד"ק לבוב ליו"ד שם וא"כ המוחזק י"ל קי"ל ואמנם כיון דבש"ע לא הובא כלל דעת החולקים קשה לטעון קי"ל כמ"ש התומים בקת"כ ועוד דכבר כתב בנה"מ דיני תפיסה אות כ"ג דהיכי דאינו מוחזק מעיקרא רק ע"י תפיסה אחר שנולד הספק אין הב"ד טוענים קי"ל ובעינן שיטענו הב"ד עצמו קי"ל וא"כ ה"נ בנ"ד ובפרט שהתפיסה היא בטעות שסברו הנותנים שהוא הוא הבע"ב ועיין בט"ז יו"ד רס' שכ"א מ"ש ע"ד מהרי"ל ועתוס' בכורות מ"ח ע"ב נראה קצת להיפוך ואכמ"ל ועכ"פ לדינא נראה כמ"ש [אבל בגוף הדבר שטען הזקן דהגם שהתנה מהצטרכותו לעת זקנתו מ"מ ע"י השריפה הוא צריך כעת הדין עמו ויפה הביא רו"מ מסוסי' רכ"ה כעין זה קצת]:
ומה שהקשה בנדה כ"ד בהא דפריך מרחבא דכל שי"ל ב' גבין ושדראות פסול לעבודה ולהס"ד דמיירי בב' ממש א"כ תיקשי לרחבא גופי' דהא כל יתר כנטול דמי לק"מ די"ל דהיינו ביתרת שלא במקומו הראוי דבכה"ג ל"א יתכ"נ כנודע:
ומה ששאל במי שמת בלא זש"ק והניח הונו ורכושו ביד אפטרופס ובכללם הניח איזו סך מעות על צורך בנין בביהכ"ל שהתפלל כל ימי חייו כשיצטרך והזהירו בפי' שאם ירצו בה"ע לשנות לדבר אחר לא יתן להם בשום אופן כלל וכעת רוצים בה"ע ליקחנו לצורך ביהמ"ד והביא מיו"ד סי' רנ"ט דמביהכ"נ לביהמ"ד יכולים לשנות גם בבעלים מעכבין אבל י"ל דשא"ה דהקדישו בסתם וכעת מוחה משא"כ כאן ובתשו' ד"ש שהובא בבאה"ט א"ח קנ"ג סק"ב דביהכ"נ דידן כביהמ"ד וא"כ תליא בפלוגתא שבוע"י ד' שם עכ"ד והנה אם בדורו של הד"ש קבעו לימוד בביה"כ אין ללמוד מזה לדורינו שאין שום קביעות לימוד בביהכ"נ אבל לענ"ד הדין פשוט דאין בידם לשנות חדא דמבואר בב"י יו"ד סי' רנ"א דהיינו טעמא משום דבא ליד גבאי או נדר בפני בה"ע ליתן לידו ושוב אינו שלו אבל כאן שנתן ליד אפטרופוס שלו שהוא ממונה על כל נכסיו ל"ה כבא ליד גבאי כלל וכמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ג באמצע התשובה ע"ש היטב ותבין ואף דהוא קאי שם לענין דיוכל לשנות מ"מ ה"ה לנד"ד אין ביד הקהל לשנות נגד צוואתו. ועוד דהא קיי"ל דבהושלש לשם כך מצוה לקיים דברי המת ודוקא בצוה לעשות עבירה אין שומעין לו משא"כ בנ"ד ועיין ח"מ סימן רנ"ב ורנ"ו ולא דמי להא דכ' המג"א רסי' כ"ה בשם מהרמ"ל דגם למצוה יותר גדולה הוי נדרי שגגות כמובן וקצרתי ועוד דבנ"ד כיון דהזהירו בפירוש בשעה שנתן לידו שלא לשנות בשום אופן אפי' בנתן ליד גבאי א"י לשנות דאדעתא דהכי לא עשאו גבאי כלל וכדאי' כה"ג בכתובות ס"ט ע"ב גבי האומר תנו שקל כו' ואם אמר אל תתנו אלא שקל אין נותנים וברש"י שם ד"ה אל תתנו כ' וז"ל הרי מיחה בידם ולא עשאו יורשים אלא בענין זה עכ"ל וה"נ בנ"ד. ועי' כה"ג בח"מ סימן קכ"ה ס"ד בשם י"א והוא שי' רמ"ה ועי' סמ"ע שם ס"ק כ"א וש"ך סקכ"ד וגם דיעה א' שם י"ל דמודה בנ"ד ואף דהש"ס מסיק התם דבין אמר תנו ובין אמר אל תתנו נותנים דמינח ניחא ליה והא דאמר אל תתנו לזרזינהו עביד היינו התם דודאי ניחא ליה שיתנו לבניו כל צרכם ורק לזרזינהו הוא דאמר משא"כ בזה מנ"ל דניחא ליה דלמא רצה רק ליתן לביהכ"נ שהתפלל בו דאל"כ הו"ל להתנות שיהי' רק לביהכ' או לביהמ"ד. והנלע"ד כתבתי:
ומה ששאל באיש א' שלא הי' בביתו זה ג' רבע שנים ואשתו טבלה ביו"ט ב' של פסח ואירע לה אבילות ר"ל באותה לילה אם יש להתיר אבילות שבצנעה יען כי הבעל מוכרח לצאת מביתו תיכף ומיד אחר יו"ט והנה מ"ש דכמו שהתירו ביוצא לדרך בעונה סמוך לוסת דרבנן ה"נ בזה דאבילות שאר ימים דרבנן וע"ז העיר מפסחים ע"ב אשתו נדה בעל חייב כו' בסמוך לוסתה ופריך א"ה יבמתו נמי ומשני יבמתו בזיז מינה ומוכח דאף דאיכא מ"ע ביבום לא הותר בסל"ו וק' לשיטת רש"י שביו"ד סי' קפ"ד שהתיר ביוצא לדרך אף בתשמיש ותי' דהתם אפשר לקיים המצוה אח"כ משא"כ ביוצא לדרך וכמ"ש בנו"ב מ"ת חיו"ד סימן קי"ז כה"ג לענין ליל טבילה ובזה י"ל ג"כ הא דנוהג אבילות שבצנעה בשבת אף דהוי נגד מצות עונה דיוכל לקיים אח"כ משא"כ ביוצא לדרך עכ"ד והנה גוף הקושי' כבר קדמו בס' רי"ע ליבמות מ"ב וביאר טפי דהתם קאי לר' יוחנן ומבואר בתוס' נדה ט"ו דס"ל וסתות דרבנן וגם העיר בחילוקו ודחה מהש"ס יבמות כ"ו דחייש לביטול מצות יבמין דאדמייבם חד מיית אידך כו' ומכ"ש בזה כיון דהתירו ביוצא לדרך ולענד"נ די"ל דהא דהתירו ביוצא לדרך הוא משום דאשה משתוקקת וחיישינן שלא תזנה עליו אם לא יפקדנה ותבא לידי איסור א"א וז"ש ופקדת נוך ולא תחטא ולכן הקילו בשל דבריהם אבל במקום מ"ע דיבום וכדומה העמידו דבריהם, ואמנם נראה דגם ביוצא לדרך לא התירו רק דין עונה ס"ל דהוי רק משום חשש שמא תראה וכל האיסור רק מספק ולפמ"ש הח"ס יו"ד סימן ק"ע בשם מורו כל האיסור אינו משום הביאה דאם אינה רואה דם מותר לבעול רק דשמא תראה דם באמצע הביאה ואסור לפרוש ויצטרך לשהות ואסור להביא א"ע לידי כך אבל בשאר איסורי דרבנן שהן איסורי וודאי ח"ו להקל ביוצא לדרך ולפי דבריו גם בכתמי' דרבנן וחומרת ר"ז נתיר ביוצא לדרך ונשתקע הדבר ולא יהי' נאמר וכבר כ' התוס' בכתובות פ"ד וכמה דוכתי דאין לדתות גזירות חז"ל זל"ז ובמקום שהתירו התירו וחלילה להוסיף קולא במה שלא נאמר בש"ס ובפרט בנ"ד יפה כ' רו"מ די"ל דבאבילות דידה מיטרדא וכדאי' בכתובות ד' ע"ב ורש"י ואינה משתוקקת כלל. ומ"ש רו"מ אי גם בבא מן הדרך דמי להיוצא והביא דברי באה"ט א"ח סימן ר"מ בשם חו"י שכ' דדמי להדדי ושכ"כ בס' דר"פ מצוה א' ותמה מדוע לא הוזכר בש"ע הנה עיין ברשב"א נדה ט"ו במה שהביא בשם י"מ וכ' דשמא גם בבא מהדרך התירו כמו ביוצא לדרך ונראה שם דלא קיי"ל כן ועי' שע"ת א"ח סי' תקנ"ח בשם כנה"ג ועיין בזוהר פ' בראשית בפסוק ותרא האשה כי טוב העץ כו' דף נ' ע"א מבואר דהוי חיוב כמו בל"ט וע"ז נאמר ופקדת נוך ולא תחטא ע"ש. ואמנם בגוף הדין בנ"ד כבר ראה רו"מ דברי הח"צ סימן ק' שהביא בשע"ת א"ח תקמ"ח שכ' דלגבי מצות ת"ת יש לסמוך ע"ד הרמב"ם וסייעתו שהתירו גם אבילות שבצנעה ביו"ט דכדאי לסמוך עליהם בשעה"ד וכעין מ"ש בריש נדה דמשום הפסד טהרות יש לסמוך ע"ד יחיד ומכ"ש בת"ת עי"ש וה"נ י"ל בזה הוי כהפסד טהרות כיון שיצטרך לשהות עוד חצי שנה בדרך ויבוא ח"ו לידי מכשול הוז"ל וכמ"ש רו"מ. ואני מצאתי בריטב"א מ"ק דף כ"ג שהוכיח ג"כ כהרמב"ם דביו"ט של תורה אין אבילות שבצנעה נוהג כלל וגם למ"ד נוהג הוא רק רשות ולא חובה אבל ביו"ט דרבנן כגון יו"ט ב' וכדומה אין להקל יעוש"ה וגם בריטב"א ואס"ז כתובות ד' יע"ש שהביא בשם שיטה דס"ל ג"כ הכי והב"י לא ראה ד' הריטב"א ושיטה הנ"ל ולכן בשעה"ד כדאי הם לסמוך עליהם במלתא דרבנן כנלע"ד:
ומ"ש רו"מ מדברי נימוקי רי"ט דהוי סכנה שתטבול אם בעלה א"י לבוא עלי' והביא משו"ת ק"ס סימן ס"ד שהעיר מפסחים קי"ב דמוכח להיפך ותי' דדוקא בלילה א' אין סכנה משא"כ אם מניח כל משך ימי אבילות איכא סכנתא ע"ש ורצה לצרף זאת כאן הנה זהו סברת הכרס ואין לו יסוד וע' בזל"א ח"ג יו"ד הל' אבל אות ט' ועיין שב"י ח"ג סימן ע"ז בזה ועיין בסדר הדורות אות ר' רבא מ"ש בזה ואין לצרף מזה שום קולא:
ומה ששאל בדבר מה שאירע מקרה ל"ט בקהלתכם ששמטו כלבים קברי תינוקת ע"פ השדה וגם אכלו מהם וזהו ע"י פשיעת הקברנים שלא קברו בעומק והביא דברי שב"י ח"ב סימן ק"ג ושו"ת ד"ח חיו"ד בסופו ורו"מ כ' דבנ"ד שנראה לעין שהי' ע"י פשיעת הקרבנים י"ל דל"ש בזה הא דאמרו בש"ס דבעון חיים מתים מתחטטים יפה כתב ולכן מהראוי רק לקנוס את הקברנים ולהעבירם והח"ק יתענו או יפדו א"ע כפי ערך בעד ג' ימים בה"ב והוא רחום יכפר וישמרם מכל פגע רע ר"ל גם יש לצרף מ"ש רו"מ שהיו התינוקת קטנים דלשיטת כמ"פ א"צ לקרוע עליהם כמ"ש ביו"ד ס' ש"מ בבאה"ט וס"ל דלא דמי לס"ת שנשרף וה"נ בזה:
ומה ששאל בדין בכור שהי' לישראל א' עז ונתן אותה לעכו"ם לרעות בעדרו זה כשנה ובימי חנוכה העבר נתפשרו כי בעד הש"ט ומרעה יהי' שייך ולד ראשון להעכו"ם ולא ידעו כלל אם היא מעוברת וכעת ילדה זכר ברשות העכו"ם ורו"מ הביא מדברי פסקי מהרא"י שביו"ד סוס"י ש"כ ותשו' נו"ב מ"ת חיו"ד ס' קצ"א קצ"ב שכ' דנעשה כאומר תקנה לך פרתי סמוך ללידה אבל אין לסמוך ע"ז לבד רק בצירוף סניפים אחרים ע"ש וא"כ בנ"ד דליכא סניפים אחרים א"א להקל. והנה בגוף הדין אי עובר הוי דשלב"ל כבר האריך המח"א הל' דשלב"ל סימן א' להוכיח דלשיטת כמ"פ הוי כדבר הב"ל ועימ"ש בחיבורי סימן ר"ט מכמה דוכתי וע"ע בהפלאה כתובות י"א בזה ובמק"א העירותי מש"ס דע"ז מ"ו התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחידא באפה וע' סנהדרין פ"ה מכר אשה לעוברה ובס' המק"ח שער ב' מפורש דעובר הוי דשלב"ל לענין מכירה והביא דברי הש"ס הנ"ל וגרס מכר בהמה לעוברה מהו ואסיקנא בענין אי מקני קני ובהגהת ז"ז שם כ' דלא נמצא בש"ס גי' זו [וע' שו"ת שו"מ מ"ת ח"ג סי' ק"א] והנש בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ה הביא בשם מהרא"כ דסמוך ללידה הוי דשב"ל ומהרי"ו תמה מש"ס דב"ק קמ"ב יעו"ש. עוד העלה שם מהרמ"מ דגם דשלב"ל כיון דעכ"פ מחוסר אמנה א"כ כל זמן שאינו חוזר המקח קיים ופטור מבכורה ובשו"ת שו"מ מ"ד ח"ב סי' קפ"ז תמה עליו דמנ"ל דמחוסר אמנה ונעלם ממנו דברי תוס' ב"מ ס"ז ע"א דמבואר כהרמ"מ יע"ש וכן מצאתי בשו"ת נחלת שבעה סי' כ"ט שהביא דברי רמ"מ הנ"ל וכ' דהכי מסתברא ומ"מ למעשה נסתפק אם לסמוך ע"ז ע"ש אבל יש לתמוה ע"ז מהש"ס דבכורות י"א סוע"ב דמבואר דלגבי עכו"ם דלא קיימו בדיבורייהו ליכא משום מחוסר אמנה ע"ש וה"נ בזה ואולי כיון דבזה"ז מצוה למכור להפקיע מבכורה שוב איכא משום מחוסר אמנה דאסור לחזור בו בכדי שלא יבא לתקלה אבל צ"ע. וי"ל דוקא היכא דקנה בדיבור דלא קיימו עכו"ם בהמנותיי' לכן ליכא משום מח"א אבל בדשלב"ל שנעשה בקנין רק דל"מ בדתה"ק אבל עכו"ם אם מוכרים דשלב"ל מקיימים לכן גם לדידן איכא משום מח"א. והעירני לזה השואל הנ"ל ונכון. עוד כ' בתשו' מהרמ"מ שם בשם רשב"ם ב"ב קמ"ב דטעמ' דדשלב"ל משום דלא סמכי דעתא והיכי דגמר ומקני קני [ובאמת שהדבר מבואר, בתוספ' הרא"ש הובא באס"ז שם להדיא וזהו דלא כהתשב"ץ שהבאתי בחיבורי סוס"י רי"ב יעו"ש מ"ש בזה מכמה דוכתי ולא הבאתי מאס"ז ורא"ש הנ"ל] וה"נ בבכור דגמר ומקני להפקיע מדין בכורה והנה הגם שמהתוס' ורא"ש ריש בכורות מוכח להיפוך י"ל דהם סוברים כהתשב"ץ דטעמא דדשלב"ל משום שאין הדבר בעין ואין מקום להקנין שיחול עליו וגם בזה י"ל דדוקא אם עדיין אין הפרה מעוברת לא חל הקנין אבל אם היא כבר מעוברת נהי דבעלמא ל"מ הקנין כיון דהעובר הולך וגדול מ"מ הכא דהקנין חל עכ"פ על מה שיש כבר בעין ולא גרע מאלו העכו"ם שותף במקצתו דפטור מבכורה וצ"ע גם י"ל דהתוס' ס"ל דגם הלוקח לא סמ"ד וא"כ נהי דהישראל מכוין להקנות משום בכורה אבל מ"מ במה קנה העכו"ם ואף דגבי דעא"מ ל"ב דעת קונה היינו בקונה ישראל ולא בעכו"ם ועקצה"ח סי' רה"ע ונה"מ סי' ר' וע' ביד אפרים או"ח סי' רמ"ו והארכתי במק"א אבל בחי' ח"ס לע"ז דף ע"א דחה דברי הקצה"ח הנ"ל יעו"ש ולפ"ז א"ש דברי הרמ"מ הנ"ל וע' שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סימן כ"א שכ' ג"כ דמכירת בכור בפרוטה לא סמ"ד העכו"ם הקונה ומ"מ מהני משום דהישראל גמר ומקני ע"ש:
עוד יש לדון בזה דכיון דבדיניהם קנה העכו"ם הולד כיון דאינו מכירת הערמה וא"כ בכה"ג שיש בזה זכות לישראל להפקיעו מדין בכורה שוב בדיניהם דיינו להו וכדין עכו"ם וישראל שבאו לפניך לדין כדאי' בש"ס ורמב"ם פ"י ממלכים וע' תשו' רמ"א סי' פ"ז וסי' יו"ד ובפרט דלפמ"ש הריב"ש הובא בקצה"ח סי' רה"ע דקודם מ"ת הי' קונה גם דשלב"ל ומה"ט הועיל מכירת בכורה ליעקב א"כ הוי כדיניהם שפסקה תורה ולכ"ע מהני דד"מ כדאי' בש"ס פ"ב דבכורות [ועמ"ש במק"א בתשו' לטערקיל פרומאס בזה] וי"ל דהתוס' והרא"ש מיירי היכי דגם בדיניהם לא קנה:
ועוד י"ל לפמ"ש בקצה"ח סי' של"ב דבשכירות קני גם בדשלב"ל רק דיוכל ליתן דמיהם ולא גוף החפץ אבל מ"מ נראה דכל זמן שאינו נותן דמיהם נקנה גוף החפץ להעכו"ם ועקצה"ח סימן שנ"ג סק"ד היטב וי"ל דתליא בפלוגתת רמב"ן ור"ן שהובא בקצה"ח סימן פ"ט סק"ו וש"ך שם וא"כ י"ל אף דיש ברירה להישראל ליתן דמי' מ"מ אם מחליט עכשיו החפץ להעכו"ם נקנה למפרע וע' בפ"י גיטין ר"פ הזורק שכ' די"ל דמשעת דיבור כל זמן שאינו חוזר בו הקנין קיים וא"צ קנין רק היכי דחוזר בו הניח בצ"ע ע"ש דף ע"ג ואף דבדאורייתא אין ברירה הרי מבואר בשו"ת שאג"א דהיכי דתליא בעשיית מעשה מוקמי' ליה בחזקת שלא יעשה מעשה ולכ"ע יש ברירה וה"נ בנ"ד ובפרט דבנ"ד בודאי לא יעשה כן כדי שלא יחול עליו קדושת בכורה. אך למ"ש בקצה"ח שם דשכר פעולה י"ל דדמי למלוה ואין כאן קנין כסף כלל רק היכא דאיכא בסוף ש"פ א"כ ה"נ י"ל בזה אבל מלבד דנראה דבנ"ד איכא ש"פ לבסוף הש"ט שבשעת לידה ושכר דירתה ותבן וכדומה ועוד דמ"מ כיון דבדיניהם קונה שפיר מהני וע' ח"ס חיו"ד סוסי' שי"ב ג"כ בזה ועוד דכבר כתבתי בחיבורי דלשיטת כמ"פ גם במלוה אין המוכר יוכל לחזור בו רק הקונה וא"כ עכ"פ הו"ל כיד עכו"ם באמצע ומהגם דבנ"ד שנותן מרעה להעז הו"ל ככסף ממש ולשיטת כמ"פ גם חצר קונה בעכו"ם וגדולה מזו מבואר בשו"ת שב יעקב סימן ס"ב דהיכי דהבטיח להעכו"ם בעד הש"ט ליקח הולד או מעות ותליא ברצון העכו"ם כיון שהדבר תלוי ברצונו הו"ל כיד עכו"ם באמצע ופטור מבכורה ע"ש ומכש"כ בנ"ד ועוד דהא מבואר בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן ל"א בדין עכו"ם שמכר פרה לישראל בכסף בלא משיכה ונשארה אצל העכו"ם וילדה ופסק דכיון דהעכו"ם תפוס בולד אין הישראל חייב להוציאו מת"י העכו"ם ואפילו ודאי בכור ותפסו העכו"ם שלא כדין אין חיוב על הישראל לפדותו מיד העכו"ם יעו"ש ומכש"כ בנ"ד ולכן נלע"ד דהולד פטור מבכורה ואין הישראל חייב לפדותו ומ"מ אם אפשר להטיל בו מום ע"י עכו"ם נכון הדבר לעשותו:
ואגב אכתוב במ"ש בתשו' מהרמ"מ שם עוד דגבי בכור גם בדיבור בעלמא גמר ומקני וא"צ קנין כלל ומלבד דהוא נגד כל הפוסקים אף גם מצינו פלוגתא דאמוראי בסברא זו בעירובין דף פ' ע"א וע"ש בתוס' ומבואר דרב ס"ל כן ואנן קיי"ל כשמואל התם דפליג עליו ואפי' בדרבנן לא סמכי' עלה וגם ע' בבכורות י"ח ותוס' שם דלר"ט י"ל כן ואנן קיי"ל כר"ע ולכן אין מקום לצרף זאת כלל:
ומה ששאל בראובן שמכר עורות לעכו"ם א' בהקפה וקיבל אצלו טראטע ע"ס המעות ושמעון הי"ל איזו חוב מקודם על העכו"ם הנ"ל ותבעו בערכאות וגובה בנימוסיהם העורות הנ"ל מן העכו"ם ואחר זמן רב נשתתף ראובן עם לוי ולוי נתחייב איזו סך לשמעון ונתן ראובן ללוי הרשאה ותופס לוי עבור ראובן כעת לאשר שגבה העורות שלו מן העכו"ם והנה רו"מ האריך והביא מד' הב"ח בח"מ סי' צ"ו דהמוכר בהקפה הוא קודם בהסחורה לשאר בע"ח והצ"צ סימן קי"ז דחה דבריו והעלה דהוי רק מתקנה והביא ד' הח"ס ושאר אחרונים והנה כבר הבאתי בחיבורי לח"מ סימן ק"צ מדברי כמה אחרונים בזה. ואח"ז מצאתי בזל"א הספרדי ח"ג חו"מ אות ג' שהביא בשם שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח דהסכמת האחרונים דיד כל בע"ח בשוה ודלא כהב"ח ומ"מ מכח התקנה נראה דבמדינתינו נהגו לפסוק דהמוכר קודם וכמ"ש גם בשו"ת ספר יהושע סי' קכ"א. וכן הביא רו"מ בשם ס' ברכת יעקב בשם חוק"מ וב"ה בנה"מ סימן קט"ו סק"ד ולכן אין ראיה מכמה אחרונים כמו הח"ס וחיים שאל שהיו במדינות אחרות ואמנם נראה דיפה כ' רו"מ דזהו דוקא כל זמן שהוא ביד הלוקח אבל אם קדם בע"ח אחר וגבה אין להוציא מידו דלא עדיף מדין קדימה במטלטלין דאם קדם וגבה גבה ובפרט די"ל דהוי ספק בתקנה דמוקמי' לה אד"ת וכמ"ש בחיבורי מכמה דוכתי בזה ואף שמדברי הנו"ב מ"ת ח"מ סימן ל' לא נראה כן י"ל דהוא אזיל לשיטת הב"ח דהוי מדינא ומכח אומדנא משא"כ אי נימא דהוי רק מתקנתא ומהגם דלפמ"ש הכנה"ג סי' ט"ו בשם רדב"ז דאין לדון מכח אומדנא להוציא מיד חבירו א"כ י"ל דגם להך טעמא דאומדנא א"א להוציא מיד הבע"ח שכבר גבה וע' בג"פ למהרמב"ת א"ע סי' ק"כ סוסק"ח שכתב דגם להב"ח אם כבר מכר או נתן לאחר אין להוציא מידו דדוקא כל זמן שהוא ביד לוקח ס"ל להב"ח דהמוכר קודם א"כ ה"נ בקדם וגבה בדד"מ וכ"ז להתלמד במק"א אבל בנ"ד שהקונה הוא עכו"ם נראה פש פשוט דאין לראובן שום טענה על שמעון והוא דין מפורש ברמ"א סי' ק"ד ס"ב בהג"ה דאם גבה א' והשני טוען שהוא שלא כדין ושלא חייב לו הואיל וגבה ע"פ דד"מ מה שגבה גבה ובתומים שם סק"ב וסק"ג תמה ע"ז מהא דסימן צ"ז סכ"ד בהג"ה וגם הא היכי דהוי נגד ד"ת ל"מ דד"מ כלל ותי' דהכא מיירי כשהלוה עכו"ם דאדעתא דהכי נחית בשעת הלואה וקבלו עליהם דד"מ והכל נידון ע"פ דיניהם ולא עפ"י ד"ת יעו"ש והסכים עמו בנה"מ שם סק"ג וע' בב"י ח"מ סימן קנ"ד כה"ג וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דש' גבה בדד"מ כי בדיניהם אין קדימה למוכר ושפיר מהני גבייתו לכ"ע ועי' תשו' ב"ח סימן כ"ו בדין ראובן שהי"ל שט"ח מוקדם על העכו"ם ובא בע"ח מאוחר וגבה דבדיניהם דינינן כיון דשניהם באים מכח העכו"ם ע"ש היטב ותבין וכן דנתי כמ"פ ואולם פעם אי בא דין כזה לפני והי' באופן שהגבי' של שמעון הי' בדד"מ לא מפני שזכה בדין נגד העכו"ם רק מפני שלא בא העכו"ם בזמן הנקצב למשפט ועי"ז אבד זכותו (ונקרא בלשונם קאנטרימאס) ובכח זה עשה אח"כ הגבי' ואמרתי דבזה ל"מ דד"מ דהא מבואר בב"י ח"מ סוסי' קנ"ח בשם מ"כ והוא תשו' מהרי"ל דמה שפוסקים בנימוסיהם דאם צד א' אינו בא לדין להשיב בזמנו שכנגדו נוצח וזוכה בדין וזה שלא בא אבד זכותו אין זו דד"מ רק גזילה ע"ש ורמז אליו הש"ך שם סק"ו בקיצור (אבל אח"ז מצאתי בירושלמי פ"ט דכתובות ה"ח משמע דלא כמהרי"ל ע"ש ותבין וי"ל ובפרט לפמ"ש הפ"מ דאמורא הי') והרי מבואר בתוס' ב"ק נ"ח דבכה"ג דהוי חמס נותא ל"א דדמ"ד ובמק"א הבאתי מתשו' מבי"ט ח"ב בשניות סי' קנ"ח שכ' דגם בקנס אמרינן דדמ"ד וגם בתשו' ח"צ סי' ע"ב מבואר כן ועי' רמב"ם רפ"ד ממלכים במ"ש ויש לו לגזור שאם יבריח המכס ילקח ממונו או יהרג וע' סנהדרין נ"ו דקנסות אינם בכלל דיני' לב"נ ויש לישב ואכמ"ל גם י"ל דבמה שנוגע למלך גם בהקנס דדמ"ד אבל בין אדם לחבירו חמסנותא הוא:
ומה ששאל בדין רו"ש ששכרו חצר בשותפות ובו בית א' גדול בית מזיגה ובצד ב' בית קטן לדירה ושכרוהו על ג"ש וחלקו ביניהם שישב ראובן בבית המזיגה ויתעסק בהמזיגה ושמעון בבית הקטן והריוח יחלקו ביניהם והי' חיוב על שמעון לסייע קצת בענין המזיגה אבל עיקר הטורח על ראובן ואח"כ נתהוה איזו קטט ביניהם ולא סייע שמעון כלל בהמזיגה וראובן התרה כמ"פ בשמעון שרוצה להסתלק מהשותפות ולא יעסוק רק לעצמו ואם תרצה תכנס אתה לבית המזיגה ואני אצא ושמעון לא שמע אליו כלל ועתה בכלות הזמן תובע שמעון חלקו בריוח המזיגה וטוען שלא הי' ביד ראובן לבטל השותפות באמצע הזמן ומה שלא סייעו הי' מפני שע"י הקטט לא הניחו ראובן לכנוס לבית המזיגה ולסייעו עכת"ד טענותיהם. ורו"מ כתב דכיון דפועל חוזר באמצע היום אף דבשותפין א"י לחזור דל"ה כעבד דשניהם משועבדים זל"ז כמ"ש בסי' קע"ו סט"ו וסמ"ע שם מ"מ בנ"ד דהוי עיקר חיוב השתדלות הפעולה על ראובן ולא על שמעון ומסייע א"ב ממש א"כ יש על ראובן דין עבד ושפיר חוזר באמצע הזמן עכ"ד והנה מ"ש דמסייע אב"מ אין לו ענין כלל בנ"ד חדא דכבר כתב בתשו' הרשב"א סי' כ"ח דדוקא לענין שבת אמרינן כן ולא בשאר דברים וע' בתשו' ח"צ סימן פ"ב בזה לחלק בין ז"י וז"י ובין ז"י וזא"י ע"ש ובמק"א תמהתי שלא הביאו מש"ס דערכין י"א ב' גבי משורר ששיער דפליגי בדין מסייע וגם הבאתי מש"ס דע"ז וטוש"ע יו"ד סי' קכ"ה ס"ג ולשיטת הט"ז א"ח רסי' שכ"ח סיוע בתחלת המעשה הוי כמעשה גם בשבת ובנה"ך יו"ד קצ"ח חולק ואני הקשיתי לשיטת הט"ז דאסור לגלח גם ע"י אחר א"כ לפמ"ש התוס' בפסחים נ' מהירושלמי דביום הקרבת קרבן אסור לבעל הקרבן לעשות שום מלאכה ובש"ס דעירובין מ"א מוכח דגם בלילה אסור דהוי יו"ט מדפריך טעמא דיו"ט הא עיו"ט שרי להשלים בלילה יעו"ש ותבין וצ"ל דשאני ע"פ דהוי רק מחצות והלאה משא"כ היכי דכל היום זמנו הוי כל המעל"ע יו"ט. ויל"ע בתוסי"ש יומא פ"א והג"ה שם דבעינן גם בשבת ויו"ט אזהרה ללילה בפ"ע א"כ מנ"ל ביום הקרבת קרבן לאסרו וי"ל וע' מל"מ פ"ו מפהמ"ק דהוי מדאורייתא והנה ברמב"ם פ"ה מפהמ"ק כתב דכ"ג מקריב מנחת חביתין בכל יום א"כ איך הי' כ"ג מסתפר מע"ש לע"ש הא אפי' ע"י אחר אסור וידעתי שי"ל בכמה אנפין ומ"מ כתבתיו יען כי הערה נאותה ויל"ע מהא דח"מ שמ"ח ס"ו דמוכח דמסייע פטור וי"ל וע' בט"ז יו"ד סי' קמ"ג סק"ד במ"ש דמסייע אב"מ וצ"ע להנ"ל:
ואמנם בנ"ד גם בלא"ה כמ"פ מסייע בפעולה שלמה כנודע ואין לו ענין כלל לדין מסייע אבל גם בלא"ה סברתו נכונה דכיון דהוטל הפעולה יותר על ר' א"כ גבי מותר הפעולה הו"ל כעבד ויכול לחזור בו. אבל מ"מ לדינא הדבר פשוט דאף דיכול לחזור מחיוב העבודה אבל מ"מ גוף השכירות של המזיגה ששכרוהו מתחלה לשותפות הוא קיים לשותפותם עד סוף הזמן ויוכל רק ר' לתבוע ש"ט כפי שומת ב"ד במה שפעל יותר עבור חלק ש' וע' בנה"מ סי' קע"ז סק"ד וסי' רפ"ז סק"ב בזה. ואף דלפי טענת שמעון רצה לסייע ולא הניחו ר' מ"מ עכ"פ כיון שהי' בידו להחליף שוה בשוה כשהתרה בו ראובן וגם דגם לפ"ד ש' רצה רק לסייע בסיוע בעלמא לכן שפיר מחויב לשלם לר' ש"ט ונגד זה ישומו מה ששוה יותר דירת ר' מדירת ש' לצורך הדירה עצמה כמובן כנלע"ד:
וע"ד שאלתו בשכ"מ שכתב כל נכסיו להקדש ומינה אפטרופס שיהי' הקרן קיים והפירות מתחלקים לקרוביו עניים וכ' בשטר הצוואה שאם ירצו החסידים לילך להתפלל בחדר א' שבביתו ולעשות ממנו קהל הויז עי שמם הרשות בידם אימת שירצו וב"כ נתרפא אבל לא הלן בחוץ על משענתו ואחר חצי שנה נחלה שנית וכ' צוואה ב' ושינה איזו רים וגם השמיט ד"ז מן החדר להחסידים והאפטרופוס טוען כי אין לו רק מ"ש בצוואה ב' והחסידים אומרים ששאלו אותו מדוע משמיט דבר זה והשיב כי לפ"ד א"צ להם בזה יען שכבר הניח עשיר א' אי' סך עבור זה ולפ"ד לא יצטרך יותר א"כ כיון שהם עתה צריכים לזה אין כאן חזרה וגם א"י לחזור כלל מצוואתו הראשונה והאפטרופוס טוען שאין נאמנים כי הם נוגעים. ורו"מ הביא דברי הנה"מ סי' ר"נ ורנ"ה שחולק על הסמ"ע וס"ל דשכ"מ א"י לחזור בו מהקדש רק בעמד מחליו והביא כן בשם נימוק"י. והנה לענ"ד העיקר כהסמ"ע דהנה מהתוס' ב"ב קע"ד ד ע"ב ד"ה שכ"מ מוכח להדיא דלא ס"ל כהנימוק"י ובנה"מ סי' רנ"ה תי' קושיתם עפ"ד נימוק"י אבל ד' תוס' להיפוך וגם בנימוק"י גופי' שם הביא בשם הרמב"ן להיפוך ובע"כ דלעיל כ"כ רק בשם ריטב"א וגם מד' הרשב"א והרא"ש שהובא בתשו' רמ"א וש"ך סי' רנ"ה מבואר דס"ל דיכול לחזור גם בעודו שכ"מ וכן מצאתי בב"י יו"ד סי' רנ"ט בשם תשו' הרשב"א מפורש דגם בעודו שכ"מ יכול לחזור בו וע' בנימוק"י פ"ג דנדרים הביא בעצמו מחלוקת הרשב"א וריטב"א בזה וגם במרדכי פמ"ש שרמז אליו הד"מ סי' ר"נ שם נראה דסובר כהרשב"א וא"כ הלכתא כרוב הראשונים וד' ריטב"א הוא דעת יחיד ולכן צדקו דברי הסמ"ע ואולם גם לשי' ריטב"א יש לי לדון דבנ"ד מודה דיכול לחזור דהא עיקר טעמו של ריטב"א משום דאמל"ג כמסלה"ד והנה המל"מ פ"ו מערכין הי"ב צידד דמהקדש להקדש ל"ש זאת ובמק"א הארכתי בזה א"כ ה"נ בנ"ד שחזר בו רק מהקדש להקדש לכ"ע יוכל לחזור בו ומ"ש מד' נה"מ מהא דלא מחית אינש נפשי' לספיקא הנה מהנימוק"י וש"פ בבעיא דשכ"מ שהקדיש מוכח להיפך וע' באס"ז שם ג"כ מדין ספק מעילה ולשי' נה"מ ליכא בזה חשש כלל לדידן א"ו דליתא דלהך צד דנימא שדעתו להקדיש הוי הקדש ברור וחוזר בו אח"כ ובפרט להט"ז יו"ד סי' ר"ח דס"ל דדוקא בעושה סימן לאיזו דבר א"כ פשי' דל"ש כאן ובגליון הערותי מהש"ס דערכין ט' שנות הלבנה כו' שכן רוב כו' ע"ש ודו"ק ועמק"ח בהגהותיו להל' תענית באורך בענין זה:
ומ"ש רו"מ מהא דלא רצו החסידי' בתחלה ואח"כ חזרו ונתרצו יש לדון בזה מהא דאה"ע סי' ל"ח סעי' ו' אבל בנ"ד שכ' אימת שירצו שאני אבל לענ"ד אין כאן לשון הקדש כלל דהוא כ' רק דאימת שירצו הרשות בידם אבל אין כאן חיוב והקדש על עצמו ובמ"ש דהעדים נוגעים יעוין בח"מ סוס"י ל"ז ובברכ"י שם בדין זה וע"ש בפ"ת בשם כמה שו"ת ואין להאריך דבנ"ד גם לפי דבריהם הוי חזרה אף שהי' ע"י שנדמה לו שא"צ עוד לזה אבל הרי עכ"פ חזר בו יהי' מאיזו טעם שיהי' ולכן לענ"ד הדין עם האפטרופוס:
ומה ששאל בדין מי ששם אביו שמעון והוא לוי וכ' יוסף בן שמעון לוי בלא ה' הידועה ויש מקום לטעות בשם אביו והנה לענ"ד הגט כשר דהא מבואר בתשו' ריב"ש סי' נ"ז בדין הגט שהי' כ' בו הדרה בתלמסאן והיא לא דרה שם בשעת הגט וכ' די"ל דהדרה הכונה שהיתה דרה מקודם ואף שע"פ רוב מפרשין דדרה עכשיו מ"מ הוי לשון מסופק ואם אין הבעל מערער כשר ובג"פ סי' קכ"ח סק"ג הביא מתשו' הרא"מ דנראה להיפוך והעלה דהיכי דהוי שינוי ברור אין להקל גם בלא בא הבעל ומערער דאיכא לעז אבל בשינוי שיש לפרש כך וי"ל כך אם הוא בשם אביו יש להקל וגם הביא בשם מהריב"ל דהיכי דמצינן לקרות כהוגן אף שיש לטעות להיפוך הו"ל כלא נכתב כלל ובשם אביו כשר ויל"ע בסי' קכ"ה סעי' י"ז וג"פ ס"ק ע"ט וסוס"ק פ"א וע' שו"מ מ"ג ח"ב סי' קע"ח באמצע התש' וא"כ ה"נ בנ"ד דבלא כ' שם אביו כשר רק היכי דשינה פסול וכיון דיש לפרש ג"כ דהוא לוי עכ"פ ל"ה שינוי גמור אף דע"פ רוב מתפרש שמעון לוי מ"מ ל"ה שינוי גמור ובפרט דבגוף דין שינה שם אביו כתבתי בכמה תשו' דיש צד להקל בשעה"ד גדול כדעת העיטור שהביא הג"פ וגם מבואר בתשו' מהרמ"פ בשם מרדכי הארוך להקל בזה והבאתי מכמה מקומות בזה ואכ"מ ועכ"פ בנ"ד דאינו שינוי גמור בודאי יש להקל: