אור ברסלב

שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן צד

סימן צג

הנה נשאלתי בדבר הדג שנקרא טשיטשאהע וצורת הדג הוא שיש לו בלוטות של עצם על גבו שורה א' מן הראש עד סמוך לזנב והבליטות דבוקים היטב בבשרו והבליטות הם רחבים מלמטה ומתקצרים למעלה עד שהם כמעט קצת חדים למעלה והבליטות שעל גבו הם גדולים ויש לו עוד ב' שורות מבליטות קטנות כאלו א' בצד ימין וא' בצד שמאל ופיו איננו בקצה הראש כמו בשאר דגים רק תחת גרונו יש חלל שהוא הפה ויוצא משם כעין קנה עגול של בשר כשרוצה לבלוע איזו דבר והוא פיו ובמשמוש היד על גופו מרגישים שהיד מסכסכת מלמעלה למטה ולא להיפוך אבל בראות העין לא נראה קשקשים אבל סנפיר יש לו ואחר חיפוש מצאתי קצת קשקשים קטנים והוצאתי אותם בקישוי מהעור ע"י אחיזה בצפרנים ושריתי אותו במים רותחין והוצאתי בנקל יותר ע"י אחיזה בצפרנים קשקשים קטנים והם קצת עגולי' כחצי לבנה ובצד העיגול יש בליטות קטנות כעין שינים שקורין זעגליך והוא ממש כעין שאר קשקשים בצורתם והזנב מתפצל לשנים אבל אין הפיצולים שוים רק א' גדול פונה לצדו קצת והב' קצר פונה לצד ב' בעיקום קצת יותר מן האחד והוגד לי שלא נהגו פה לאכלו מאז היה פה לרב הגאון הקדוש מוהרא"ד זצ"ל אבד"ק ביטשאפש אבל בכמה מקומות נהגו לאכלו ונתברר לי כי בק' טיסמניץ וטאלמיטש וכדומה אוכלים אותו והנה עפ"י הדין נראה פשוט דעפ"י סימני הקשקשים מותר נאכלו דהא מבואר בש"ע יו"ד סי' פ"ג דאפי' אם נקלפים ע"י כלי מהני ואפי' הם קשקשים דקים מאד וכבר כ' הנו"ב מ"ת יו"ד סי' כ"ח להתיר הדג שקורין שטירל ע"י בדיקה של שרי' בכ"ש במים ואפר כמו ג' שעות וגם בנו מילא אחריו בסימן כ"ט וסי' ל' באורך וכ' שם דגבי דגים לא תלוי במסורת וכ"נ להדיא בטוש"ע שלא הזכירו מסורת רק בעופות ע"ש והנה הרמ"א שם כ' בשם הרמב"ן דבעינן שיהיו נקלפים מהעור (וכן מצאתי בשו"ת ז"י מהר"י בן הרא"ש סי' ל"ב גבי דג לינסראה שאין קשקשים נראים בו רק אחר שרי' וא"ב מסורת וכ' כיון דתורה נתנה בדג סימן א"צ מסורת ודוקא עוף נאכל במסירת יעו"ש] וז"ל הרמב"ן סנפיר וקשקשת סנפיר אלו ששט בהם קשקשת אלו הקבועים בו לשון רש"י וכ"ה בגמ' דחולין אבל לא תבין מלשונם שהן קבועין בגופן ממש ודבוקין בעור הדג אבל קראם קבועים שאינם נדים ממנו ולא מזדעזעים בו כסנפיר והם הקליפים העגולים שגלדה דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק לעור הדג ואינו נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ואסור ולכן אמרו בגמ' דקשקשת לבושא הוא עכ"ל.

וראיתי בשו"ת הר המור סי' י"ב שרצה לאסור עפי"ז את הדג שטירל מדברי הרמב"ן דגם אותם הקבועין גם להם יש עיר תחת הקליפות שהרי כ' שהם קבועים בעור הדג רק דכיון שאינם נקלפין מן העור אסר אותם וא"כ בדגים קטנים שגלדן דק וקליפתן קל ויוכלו לקלוף גם מהעיר עצמו מה סימן יש לו במה שיכולים לקלוף הקשקשת דזהו מפני רכותם ואף שהעור נשאר תחתי' רק שנשתנה משחור ללבן באותו מקום שקולפין הקשקשת ז"א דהא הרמב"ן כ' שכל הקליפות יש להם עור ולכן הרוצה לסמוך על סי' קשקשת צריך לנסות בדג גדול שכבר נתקשה העור וגלדו עב דאפשר להבחין אם נשאר מן העור תחת הקליפה וכ' עוד די"ל דכונת הרמב"ן דאותם הדבוקים בעור הדג ר"ל בעור שסביב הקליפה דסתם קשקשים י"ל ריוח בצד א' ולפנים אינו דבוק ומצדו ולאחוריו היא דבוק שתקוע בעור הדג ועי"ז אפשר להפשיטן אבל קליפים הדבוקים הם דבוקים בכל צד מסביב ואין להם ריוח בשום צד וא"א לקלוף רק אם קורע העור מסביב ומה שבדק הרמב"ן ע"י מים רותחין התם מיירי שנשתיירו הקשקשים במים מעצמן אבל לא שיועיל הקליפה אח"כ בידים או בסכין כי אינו בדיקה כלל כי ע"י הרותחין נתרכך העור ועי"ז נקלף עכת"ד שם והנה כבר העיר הנו"ב שם ע"ד רמב"ן שהביא ראי' מדנקרא לבוש שהרי גם העור עצמו נקרא לבוש וזה י"ל אבל הקשה מהש"ס דף ל"ט מהא דאייתי נונא קמי דר"א נקטי' להדי יומא וחזי בי' צימחי ושריי' ופרש"י קשקשים דקים ולדברי הרמב"ן מה בכך שי"ב תקשים אכתי הי"ל לבדוק אם נקלפים מן העור א"ו דליכא קפידא בזה והניח בקושיא וסיים דאנו צריכים ם לקבל באימה דברי רמב"ן. והנה לפמ"ש בשו"ת הר המור הנ"ל בפי' ב' דכונת רמב"ן היא אם דבוקים מסביב א"כ אין ראיה משם די"ל דחזי בי' צימחי היינו שראה שהם בצד א' נפרדים מהעור ויש להם ריוח. ולכן נקט צימחי שהי' כמו דבר הצומח לחוץ מן העור אבל מדברי רש"י שכ' סתם קשקשים דקים ל"מ כן. וגם לשון צמחי מצינו דהכונה שהוא בועי וטנרי וכדאי' בחולין מ"ח העליה צמחים ובסנהדרין ק' נפקו לי' צמחי באפי' וע' בערוך אות צ' הרי אף שהם דבוקים מסביב אפ"ה קרוים צמחי. ואמנם נלע"ד להביא ראיה דלא כפי' הגאון הנ"ל דהנה הה"מ הביא ג"כ דברי רמב"ן הנ"ל וסיים ע"ז וז"ל ולהודיענו זה שינה רבינו ז"ל מל' המשנה וכ' הדבוקים בכל גופו עכ"ל פי' דבמשנה איתא הקבועים בו וי"ל שקבועים ממש בכל גופו אבל הרמב"ם כ' הדבוקים משמע דהוא דבר בפ"ע רק שדבוק בו. והנה לפמ"ש הגאון הנ"ל דהכונה שיהי' דוקא נפרד מצד א' א"כ איך נשמע זאת מדברי רבינו הרי אדרבא מדכתב הדבוקים משמע שהם דבוקים מכל צד וע' ביו"ד סי' ל"ט דמבואר כמ"פ דדבוק משמע לגמרי ובאמת מדכ' הרמב"ם הדבוקים בגופו משמע דסגי אם נפרדים בצירוף העור ג"כ ובלבד שלא יהי' דבוק בגוף אבל בזה י"ל דעורו בכלל גופו אבל עכ"פ מדכתב הדבוקים משמע דבוקים ממש וא"כ אם אי' דעיקר חילוקו של הרמב"ן כפירושו א"כ עכ"פ לא נשמע זאת משינוי לשון הרמב"ם ואיך כ' הה"מ דלהודיענו זאת שינה רבינו מלשון המשנה א"ו דאין כונת הרמב"ן כלל לחלק בין דבוק מסביב או לא רק עיקר החילוק אם אפשר לקלפו מן העור או לא וגם הב"י העתיק דברי הה"מ ומוכח ג"כ כן וזהו ראי' ברורה לענ"ד וא"כ בנ"ד שגם קודם השרי' ברותחין קלפתי קצת קשקשים בצפורן ונראה לעין שנשאר עוד מהעור תחתיו כי העיר היא עבה ונקלפת מן הבשר א"כ אין שום פקפוק בזה ונוכל להתירם:

ומ"ש הגאון הנ"ל דהיכי דע"י רותחין נקלפים ביד אפשר ע"י רכותן מהמים הם נקלפים אני תמה דהא גם גבי דגים מלוחים ושרוים מהני אם נמצא בחתיכה קשקשת ואכתי הא אפשר ע"י חוזק המליחה והשרי' הקשקשים נקלפים ולא נמצא בשום מקום שצריך שימצא הקשקשים נופלים מאליהם א"ו דאין חילוק לעינינו הרואות אם נקלף הקשקשת בלא עור תחתיו או בצירוף מעט עור הדבוק לקשקשת ומדוע איפוא נמציא חששות שלא נזכרו בפוסקים

והנה בתשו' נו"ב שם סי' כ"ט ל' האריך הגאון מהר"ש ז"ל בן הנו"ב ז"ל לפלפל עם השואל בדין דג שטירל והשואל הביא דברי ש"ג פא"ט בשם ריא"ז שכ' וז"ל סימן מובהק בדגים כל דג שזנבו מפוצל אם הי' הפיצולים שוים בידוע שיש לו קשקשת ואם ראשי הפיצולים האחד ארוך מחבירו בידוע שאין לו קשקשת כמ"ש מזה בשם לקח טוב אבל שאין זנבו מפוצל דומה זנב הטהור לטמא ברוב הדגים עכ"ל וא"כ בדג השטורל שאין פיצולי הזנב שוין הוא דג טמא והגאון השיב לו שהרי הב"י סי' פ"ג הביא בשם ר"י החסיד והסמ"ק ס' על דגים טהורים שני עדים טהור פי' דג טהור זנבו סדוקה לשנים עכ"ל הרי מבואר דלא כהש"ג במה שסיים דכל שאין זנבו מפוצל דומה טהור לטמא אבל אני תמה דאף דבמה שסיים הש"ג מבוא' ממהר"י חסיד וסמ"ק וב' להיפוך מ"מ י"ל דבמ"ש תחלה לחלק בזנב סדוק בין אם הפיצולים שוים או לא אולי מודים לדבריו [וע' לח"מ פ"ג ממעה"ק ה"י דאף דבסמיכה פסק כר"ש משום דברייתא מסייע מ"מ בעריפת עגלה דליכא ברייתא הדרי' לכללא דהלכה כר"י נגד ר"ש וע' רא"ש פסחי' ע"פ סי' ה' וק"נ ס"ק כ' ג"כ בזה ועתוס' ברכות מ"א ע"ב ד"ה ויין כו' שהרי מפת פוטרת אין הל' כמותו כו' א"כ גם מהא דיין פוטר אין הל' כמותו וי"ל למעיין ין ועתוס' ב"מ ע"ז ע"ב ד"ה רב כו' דאף דבהא דכל החוזר לא קיי"ל כן מ"מ בהא דכל המשנה לא אשכחן אמורא דפליג ע"ש וע' כה"ג בתוס' קידושין ט"ו ע"א ד"ה ואידך כו' שדחו ד' ר"ת דאף דר"א אמר ב' דיני' ולא קיי"ל כותי' בהא דרבו מוסר לו ש"כ מ"מ בהא דמעניקי' י"ל דהל' כותי' ע"ש ור"ת שם לא ס"ל כן ועתוס' שבת נ"ה ע"ב בהא דש"מ יש מיתה בלא חטא ויסורים בלא עון וכ' תוס' דאף דלא נמצא הוכחה רק על מיתה מ"מ מדליתנייהו דברי ר"א בהך ממילא נדחו דבריו גם לענין יסורים ועתוס' ברכות ע"א ד"ה תיובתא] ואמנם לענד"נ שב' דברים אלו תלוים זב"ז ואם הפוסקים חולקים בדין שסיים הש"ג שוב חולקים גם על תחלת דבריו שהרי בש"ס דע"ז ל"ז שם מייתי עובדי דהאי נונא דנקעי' להדי יומא וחפי' בדיקולא ומשיכלי חיורי ובריטב"א שם דף מ' הקשה לשי' רש"י דסימני ראש ושדרה מהני א"כ אמאי לא בדקו בראש ושדרה והוכיח מזה דאיכא דגים טהורים ג"כ שאין להם ראש ושדרה והנך דגים לא הו"ל סימני ראש ושדרה ולכן הוצרכו לחפש אחר קשקשים דוקא ע"ש ואם כן אכתי תיקשי אמאי לא בדקו על הזנב דאם הוא מנול ופיצוליו שוים כשר ואי לא טרפה ובזה היו מרויחים דגם באין לו עתה קשקשים כלל הי' תולים שנשרו או שיהיה לו אחר כך וכמ"ש הפוסקים גבי ראש ושדרה ועיין בב"י סימן פ"ג שם אבל לא קשה מידי די"ל שלא היה הזנב מפוצל כלל ובזה טמא וטהור שוים וכמ"ש הש"ג וא"כ לדידן דאם אין הזנב מפוצל כלל הוא סימן לדג טמא שוב ממילא מוכח דאם מפוצל לב' שוב ליכא סימן להבחין מהא דפיצולים שוים או לא אם הוא טמא או טהור וגם מהא דפלפלו התוס' וש"פ בדג ברבוטא אם הוא טהור דיש לתלות שנשרו הקשקשים במים ופלפלו אם מהני סימן דעוברי דגים אי סימנים דאורייתא או רק דרבנן ובריטב"א הוכיח ג"כ מזה דאיכא דגי' טהורים שאין להם ראש ושדרה דאל"כ הרי ממ"נ אם הו"ל ראש ושדרה הו"ל להתירו בפשיטות ואם לא הי"ל שדרה א"כ טמא ובע"כ כמ"ש ע"ש ואכתי תיקשי דהי"ל להבחין אם הפיצולי' שוים ובעכצ"ל שלא הי' הזנב מפוצל כלל א"כ לדידן דקיי"ל כהסמ"ק מוכח דלא כהש"ג ועוד ראיה מהש"ס שם דף מ' דפריך אהנך אמוראי דפליגי אי ראש ושדרה מהני מהא דתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ופירש"י אלמא אין סימנים לדגים בדבר אחר ומשני ההוא באראה ופלמודא דדמו רישי' לטמאים ובתוס' הקשו משדרה אבל ברא"ש ור"ן וריטב"א תי' דאיכא נמי טהורים שאין להם לא ראש ולא שדרה ע"ש ואכתי תיקשי דהו"ל למיתני סימן דזנב מפוצל ובע"כ משום דאיכא הנך שאין הזנב מפוצל כלל ודמי טהורים לטמאים וא"כ לשיטת סמ"ק הנ"ל שוב מוכח להיפוך. אך בזה י"ל דכיון דסימן זנב מהני רק להבחין עי"ז אם יש לו קשקשת א"כ להכי תני במתני' עיקר הסימן של קשקשת אך לפמ"ש הב"י בדעת הרא"ש והרמב"ם והרשב"א דסימן ראש ושדרה הוא ג"כ רק להבחין עי"ז שיש בו קשקשת והא דפריך ממתני' דכל שיש לו סנפיר וקשקשת היינו דעכ"פ הו"ל למיתני במתני' הך מילתא יעו"ש בב"י באורך א"כ ממילא מוכח מזה דגם סימן דפיצולים שוים לא מהני. ואמנם בב"י העתיק לשון הסמ"ק וז"ל כ' סמ"ק בשם ר"י חסיד סימן על דגים הטהורים כו' יש לו זנב סדוקה לשנים משא"כ בברבוטה והרבנים הגדולים אוכלים ממנה ור"י מפריש היה נזהר ממנה והמחמיר תע"ב עכ"ל הרי מבואר דברבועא לא היה זנבו סדוק לשנים ונחלקו באמת בזה אי מהני לאסור הא דאין זנב סדוק לב' וא"כ לשיטת המתירים ברבומם שוב י"ל כדברי הש"ג רק להאוסרים ברביעה מוכח דלא כהש"ג וגם בתוס' הביאו בשם ר"י חסיד שהחמיר בברבוטה אבל לשי' ר"ת שהתיר ברביעה שוב י"ל דהיכי דזנב סדוק לשנים אם אין הפיצולים שוים הוא דג טמא וכדעת ש"ג וא"כ להאוסרים ברבוטה דג זה מותר ולהמתירי' אסור:

ואמנם נלע"ד להוכיח דכל הפוסקי' חולקי' על הש"ג דהא הפר"ח הביא בשם אוהל מועד בשם הרמב"ן ור"ת שהתירו דג הנקרא אשעריאן בלשון צרפת ובתשו' מ"ב שם סי' כ"ט הביא בשם ספר א' מחכמי הטבע שמצוירים שם כל מיני דגים בשמותם ומראיהם עם ועם ככתבם וכלשונם והביא כי הדג הנקרא אשטוריאן נקרא בלשון דייטש שטעהר כו' והוא הוא שיש לו זנב מפוצל לשנים פיצול החד ארוך וא' קצר וכל מראהו ותבניתו הוא כצורת דג הנקרא אצלינו משימשלהצ וא"כ הרי התירו ר"ת בעצמו אף שהוא היה מן המתירים הדג ברבוטה וא"כ ממ"נ מותר בנ"ד דלשיטת האוסרים ברבוטה הרי ס"ל דזנב שאינו מפוצל סי' טומאה א"כ שוב מוכח מהש"ס דאם הוא מפוצל א"א להבחין ע"י היכר אם פיצולים שוים או לא וכמ"ש לעיל ולשיטת המתירים שהוא ר"ת הרי הוא בעצמו התיר הדג אשעוריאן שאין פיצולי זנבו שוים ועכ"פ הרי מפרש שהרמב"ן ור"ת ואוהל מועד ופר"ח הסכימו להתיר בדג שאין פיצולי זנבו שוים וכן מוכח דעת ר"י החסיד וסמ"ק וב"י וכמו שהוכחתי ודלא כהש"ג ועוד אני אומר דוודאי אין כונת הש"ג לאסור אם רואים שיש קשקשים ע"י סימן שזנבו מפוצל לחלקים שאינם שוים והרי כ' רק דבידוע שאין לו קשקשים והיינו בסתם אבל לאו כללא הוא להכחיש סימן המפורש בתורה וגם מבואר בכל הפוסקים דסימן זה דקשקשים הוא אפי' אם נקלף בסכין וכדומה ואיך נימא דאסור משום שהזנב מפוצל ואולי לא ידע הריא"ז ממין דג זה וגם אם ידע מזה כתב סימן דזנב על הרוב וכמ"ש הכרו"פ ליישב הא דקיי"ל כל שיש לו קשקשת י"ל סנפיר מהא דהקשה רופא א' להמעיי"ט מדג הנקרא שטינקוס מורינוס ע"ש ומצינו בתוס' נדה ס"ד ע"ב בהא דעומדת ורואה יושבת ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה כו' ע"ג כונם ורואה ע"ג כולם ואינה רואה בידוע שחיתה המכה וכתב התוס' לספרים דגרסי ע"ג כולם ורואה ליכא לפרושי בידוע דאיכא הוכחה דהא לא מוכח ולא מידי הואיל ורואה אלא ה"פ בידוע שיש לתלות שחיתה המכה וכן צריך לפרש לעיל דף נ"ו בידוע שלפני הכיבוס כלומר שיש לתלותו לפני הכיבוס ע"ש וא"כ גם מ"ש הריא"ז בידוע הכונה דאם אין הפיצולים שוים יש לחוש שמא הוא מין טמא רק היכי דפיצולים שוים בידוע והוי סימן מובהק על דגים טהורים וע' בתוס' מ"ק ה' ע"ב ד"ה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכתב בתוס' דהכונה די"ל דמסתמא אם לא שאבד בה קבר היו נוטעים בתוכה א"נ בידוע לאו דוקא ואגב דנקט רישא בידוע נקט סיפא נמי בידוע עכ"ל וזה נראה כונת התב"ש סי' י"ז סק"ז שביאר דעת הרמב"ם שפסק גבי מסוכנת דהוי נבילה וודאי וכ' דהוכחתו מדנקט הש"ס בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן ומדקאמר בידוע אלמא דהוי וודאי והקשה מביצה כ"ד ע"ב בא ומצאן מקולקלין מעיו"ט בידוע שמעיו"ט ניצודו ומותרים בא ומצאן מקולקלי' ביו"ט בידוע שביו"ט ניצודו ואסורים ופריך דיוקי דסתרי אהדדי ומשני דספיקא נעשה כמי שניצודו ביו"ט ומוכח דגם גבי ספיקא נקט בידוע וכ' דיש לחלק ולא נודע כונתו אבל נראה דהכונה דהתם דנקט ברישא בידוע שוב יתכן למינקט בסיפא גם בספק וכמ"ש תוס' במ"ק הנ"ל ותמהני על התב"ש שלא הזכיר מתוס' נדה ולא מתוס' מ"ק הנ"ל ובתוס' נדה הנ"ל י"ל ג"כ איידי דנקט ברישא כמובן וא"כ ה"נ בנ"ד אטו עדיף לשון ריא"ז מלשון הש"ס וי"ל דמה שסיים בסיפא דאם אין הפיצולי' שוים בידוע שאין לו קשקשת היינו דיש לחוש שמא אין לו קשקשת שוב מצאתי ש"ס ערוך כה"ג בחולין רפג"ה ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ובעי ר"י אם יש לו וקיי"ל דנוהג ע"ש ותבין וע' ברא"ש פ"ח דיבמות וק"נ שם אות י"ג במה שאמרו חז"ל ניקב פסול מפני שהוא שותת והוכיח מלשון זה דאם אינו שותת כשר רק דמסתמא שיחת ע"ש וה"נ בזה וע' במשה"ב להרשב"א בית ב' שער ג' בהא דהוריקה כבד נגד ב"מ בידוע שנפלה לאור ונחמרו ב"מ דאם נולד מהבטן וידוע שלא נפלה לאור כשר באמת שהרי רואין שאינו כן וה"נ בזה וע' נזיר מ"ב מפני שהוא משרת תנן היכא דידעינן דלא מתרא שפיר וכו' ומפורש כמ"ש ואת"ל שאין כונתו כן הנה יפה כ' הגאון מהר"ש שם דאין לחוש לדיעה שלא הביא בב"י ושאר כל הפוסקים לא הזכירו מזה דבר ואין לו שום רמז בש"ס בבלי וירושלמי ואני מוסיף שכיוצא בזה כ' הרי"ף בפ"י דיבמות לדחות דברי הגאון בדין שומרת יבם שנשאת בלא חליצה כו' וזה חולץ וזה מקיים כו' וסיים דאי איתנייהו להני מילי דר"י גאון לא הוי שותק גמ' מינייהו ואך שהביא שם עוד סתירה מירושלמי אבל גם מה"ט דחה דבריו יעו"ש וע' בב"י חו"מ סי' ק"ד שדחה דברי מהר"ם בדין מי שיש עליו בע"ח ואין לו לפרוע לכולם ואין שאר הב"ח לפנינו אם יש לדיין לכוף לפרוע ל"א שישנו כאן מדלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כדבריו וע' בתוס' גיטין ב' ע"ב ד"ה לפי שאין בקיאים לשמה שפירש"י דשיילינן ליה ממילא אי הוי לשמה כו' ודחו התוס' מדלא משתמיט בשום דוכתא להשמיענו שיהא צריך לישאל וגם בש"ס גופא מצינו כן בכריתות כ"ה ע"א לא נשתמיט תנא דאשמעינן עגלה בשחיטה כשרה כו' ובנדה נ"ב ע"א קשה בה ר"ח מסורא לא נשתמיט תנא ואשמעינן גומות וכתב רש"י וז"ל אי ס"ד גומות אע"פ שאין שערות לא לישתמיט בכולי' הש"ס חד תנא ולאשמעינן תנוקת שהביאה ב' גומות עכ"ל והיה נ"ל דדוקא היכי דאחד בא להשמיענו אין לסמוך עליו משום ה"ט דלא לישתמיט כו' אבל להחמיר שומעין והיה נ"ל ראי' לזה מהש"ס דפסחים י"ט ע"א דבעי למימר דר"ע אית לי' ק"ו דר"י וא"כ איכא רביעי בתרומה וחמישי בקודש ובעי הש"ס למידחי דלא נשתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה כו' ופריך ואנן אהכי ניקו ונסמוך ופרש"י משום דלא אשכחן תנא נימא דר"ט ל"ל ק"ו ע"ש ולכאורה הוא נגד הש"ס דכריתות ונדה הנ"ל אבל אי נימא דלהקל אין לסמוך על הוכחה זו א"ש וגם מתוס' גיטין הנ"ל מוכח כן אבל מצינו בש"ס דיבמות ע"ב בדין ערל שקידש מי פרה ודייק דלא נשתמיט תנא דמשוי ערל לטמא ודייק מזה לקולא ומהגם דדוקא בפירוש דברי תנא כיון דעכ"פ יש ביד תנא לחלוק אין להוכיח אם דעתו של אותו תנא הוא כן או לא מכח הוכחה דלא נשתמיט אבל במה שחידש איזו פוסק במה שלא נזכר בש"ס וכל הראשונים בוודאי אין לחוש לדבריו אף להחמיר [וע' בתוס' מנחות נ"ו ע"ב ד"ה אמר מום כו' ותוס' קידושין ל"ה ע"א ד"ה מעקה ג"כ כה"ג ועוד בכמה מקומות] ולכן אין לחוש לדעת ריא"ז כלל במה שלא נזכרו דבריו וחילוקו בפוסקים ובפרט שכבר הוכחתי מדברי הפוסקים להיפוך:

ובהיותי בזה עלה בלבי לבאר דברי הש"ס בע"ז שם דפריך אהא דאמר ר"ה עד שתהא ראש ושדרם ניכר ור"נ אמר או ראש או שדרה ופריך מהא דתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ואמר אביי כי תניא ההוא בארא ופלמודא דדמו רישיי' לטמאים ותמהו כולם דאכתי תיקשי למ"ד או ראשו או שדרו וא"כ ליתני התם שדרו דהא ארא ופלמודא אין להם שדרה וע' תוס' ותו"ח שם וע' בשו"ת הרשב"א סימן ק"ה ג"כ בזה וע' במרה"פ על הירושלמי פ"ב דע"ז הל' ט' מ"ש ג"כ בזה:

ולפענ"ד י"ל דהא לכאורה ק' דמאי פריך מדלא תני רק סימני סנפיר וקשקשת ולא תני ראש ושדרה הרי י"ל דתני ושייר אך לק"מ דהא קיי"ל בכל דוכתי דלא אמרינן תני ושייר רק אי אשכחן דשייר עוד איזו דבר אבל אי לא שייר שום דבר יותר ל"א תני ושייר וכדפריך מאי שייר דהאי שייר וא"כ למ"ד או ראש או שדרה דשייר תרתי שוב לק"מ די"ל באמת על כל א' דתני ושייר כיון דשייר עוד דבר ולכן לא פריך רק למ"ד ראש ושדרה דהוי רק דבר א' ומאי שייר דהאי שייר וז"ב ונכון בביאור הש"ס ותמהני על המפרשים שלא דברו מזה:

ובעיקר הדין של הדג טשיטשאהע כבר ביארתי דיש להתירו וביותר כי כפי שהעתיק הנו"ב שם מספרי הרופאים שהדג הנקרא אשטוריאן שהתירוהו הר"ת והרמב"ן הוא נקרא בלשון דייטש שטעהר והביא שם את הדג בלשון אונגרין ואיטליא ג"כ ובדקתי בספרי לשונות הגוים אשר נקובים ומכונים בשם ווערטער ביך מועתק מלשון דייטש ללשון פוליש ושם כתוב לאמר כי הדג הנקרא שטעהר בלשון דייטש נקרא בלשון פוליש טשיטשאגא והוא הנקרא אצלנו טשיטשאהא וכן חקרתי אצל הבקיאים ואמרו כן והדג אשטיריאן כפי שהוא מצויר שם הנהו ממש בכל צורותיו כפי הדג טשיטשאהא. ואם כפי הציור הוא גדול מאד במשקלו אין מזה ראי' כי בים הגדול מתגדל ביותר ובנהרות הקטנים הוא קטן [יל"ע קצת שכ' שם על דג טשיטשאנא איין ארט שטעהר נראה שהוא רק מין שטעהר ולא הדג שטעהר וכפי הנראה יען שהוא קטן אבל שטעהר הוא גדול וע' מד"ר פ' בראשית ורש"י שם דאין דומה טעם דג העולה מעכו לעולה באספמיא ובודאי במין א' קאמר כמובן] ואולי הוא עוד בימי קטנותו ויתגדל אח"כ וכל הדגים הקטנים בנהרות הם גדולים בימים כנודע וכיון שכן הרי הוא הוא הדג אשר התירוהו ר"ת והרמב"ן ואוהל מועד ואל יפלא בעיניך על אשר סמכתי על ספרי לשונותם כי הדבר פשוט אצלי דבכל כה"ג שהוא רק גילוי מלתא ומלתא דעבידא לגלויי וגם אומן לא מרע אומנותו דוודאי העכו"ם נאמן בזה ועיין ב"י יו"ד סימן קי"ד ומג"א רסי' ך' ובר"ן פ"ק דחולין ונ"ב מ"ת א"ח סימן ב' ותפ"צ סימן י"ט וכבר סמכו חז"ל ע"ד הרופאים בש"ס דנדה ר"פ המפלת ועיין בטור יו"ד סי' קפ"ז ותשו' מיימוני לה' אי"ב סימן ג' בשם תשובת ריצב"א דמייתי מירושלמי שבת פ' במה אשה דנאמן רופא לומר בקמיע זו רפאתי ושניתי ושלשתי ויוצא עמה בשבת והיינו משום דלא מרע אומנותו ומכ"ש בדבר כזה שהוא נדפס ובא בכל העולם ועיין בשו"ת ח"ס חיו"ד סימן קנ"ח וכמה שו"ת אחרונים שהאריכו בענין נאמנות הרופאים ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סימן ב' שנסתפק בענין שינוי האויר אם הם נאמנים ע"ש לענין רחיצת הילד אחר המילה אבל בדבר כזה שהוא רק העתקת הלשון לית דין צריך בישש שהיא נאמן ולא יתעקש בזה זולת החולק על האמת וכן מבואר בתשו' ח"צ סימן ע"ו בדברי הגאון מ' נפתלי להדי' לענין ניטל הלב דבכל כה"ג נוכל לסמוך אפילו על עכו"ם רופא ומהטבע וממשלות שיעלי' דהוי רק גילוי מלתא יעו"ש. ועתה אבא לבאר דין אם נוכל להתירו פה"ק שהוא אתרי' דמר הגאון הצדיק ז"ל והוא נוהג לאסרו ואולם הדבר מבואר בש"ך חו"מ סימן כ"ה סק"כ בשם ב"ח דאם ה' מנהג בעיר להחמיר ע"פ חכם א' ומת ובא חכם אחד ומיקל יכולים לנהוג היתר במה שאסרו והנה בוודאי חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ולשיטת כמ"פ אפי' גדול הימנו ומכ"ש בקטן שבקטנים ומי יתנני עפר תחת כפות רגליו הקדושים ואינני כדאי אפילו להבין דבריו ומכ"ש לחלוק על רבן של ישראל. ואמנם טעמו של הב"ח והש"ך נראה משום דהא דחכם שאסר כו' איכא ב' טעמים משום דשאחד"א ומשום כבודו והנה טעמא דשאחד"א שייך רק באותו דבר שבא בשאלה ובמק"א כתב דאם שאל אדם אחר שאין החפץ שלו בלא דעת בעה"ב דמטעם שאחד"א מותר והבאתי סמוכין מדברי מל"מ פי"ט מהלכות אבות הטומאה הל' ב' וכן מצאתי בתומים סימן כ"ה סקי"ג שכ' להדיא דהחכם לא שוי' חד"א דא"א אוסר דשא"ש רק דהבעה"ב ששאל קיבל ע"ע הוראת החכם ע"ש וא"כ ל"ש זה רק באותו דבר פרטיי ששאלו אותו אבל אם אסר עד"מ מין דג שבעילם יוכל חכם אחר להתיר הדגי' שלא נשאר עליו האיסור מטעמא דשוי' חד"א רק די"ל משום כבודו של החכם האוסר. ואמנם הרמ"א סימן רמ"ב סל"א הביא בשם מהרי"ק דבמעשה אחר ל"ש דין חכם שאסר אבל י"ל דזה דוקא אם החכם הראשון לא אסר כל אותו המין אבל אם אסר כל המין א"כ הכל בכלל אותו מעשה אבל מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א סימן קנ"ו בדין בהמה שאכלה חלתית שפסק בפשי' דל"ש שאחד"א וכבודו ש"ח רק באותה הבהמה שנשאל עליו אבל לא נתחייב לאסור מפני כבודו כל המין ע"ש וזהו ג"כ טעמו של הב"ח והש"ך הנ"ל (וע' בב"י יו"ד רסי' רכ"ח במ"ש דמפני כבידו די לאסור לכתחלה אבל אינו ענין לחכם שאסר כיון דמבואר בכל הפוסקים דכאן אפי' בדיעבד אינו מותר אבל המעיין בר"ן פ"ק דע"ז מוכח דהא דאם התירו אינו מותר היינו רק לטעמא דשאחד"א אבל משום כבודו אין לאסור דיעבד] ועוד דכבר האריך בתשובת מהרשד"ם חאעה"ז סימן י"ז בענין קידושי הסבלונות שאסר חכם אחד וכתב שם ג"כ מדברי מהרי"ק דדוקא באותו דבר עצמו שבא בשאלה לפניו אבל לא בדבר שני אף שהוא אותו נידון עצמו והעלה עוד דאם הראשון אסר מפני חשש קידושין ואחר כך נתברר לפני הב' על פי סדים שלא היה חשש קידושין ובא רעהו וחקרו כי היא פנוי' בודאי לא שייך בזה חשש חכם שאסר כי הראשון אסר א"א והב' התיר פנוי' ואם נתברר דבר מחודש בהשאלה הרי הראשון לא אסרו כלל יעו"ש באורך וע' כה"ג בהג"א ריש כתובות ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ג בדין אין ב"ד יכול לבטל כו' יעו"ש וכן אני אומר דבנ"ד אשר לדעתי נראה שהוא הדג אשר התירו אותו פרושים הרמב"ן ור"ת ואוה"מ נכון לבי ובטוח כי אין זה כבודו של הגאון הקדוש זצוק"ל וגלוי לכל גודל חסידותו וענותנותו שלא הי' מפקפק ע"ד ר"ת ורמב"ן כלל גם להחמיר ובזה נראה דגם הש"ג פ"ק דע"ז דנראה דעתו היפוך דברי ב"ח וש"ך הנ"ל מ"מ מודה בנ"ד וגם י"ל דהש"ג אינו חולק על הב"ח וש"ך ומיירי בדליכא מורה אחר ע"ש ותבין. ועוד דאי נימא דגם במעשה אחר וגם אחר מותו שייך כבודו הנה גם חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור וא"כ אנן נמי נימא דהוא נגד כבודן של הר"ת ורמב"ן שהתירוהו אבל בזה י"ל דאנו חוששין שמא יש דג אחר ששמו כשמו וכל וכל תבניתו וצורתו כזה ומ"מ אינו זה שהתירוהו ר"ת ורמב"ן. אבל לענד"נ כיון שכתב הרא"ש בפ"ב דע"ז דאף דיש דגים טמאים שיש להם ג"כ ראש ושדרה מ"מ לא ניחוש להו וסמכי' אסי' ראש ושדרה להקל משום דהנך מינים לא שכיחי ע"ש א"כ ה"נ בזה שהוא דומה בכל צורתו ושמו כשמו מדוע נחוש למלתא דלא שכיחא כי האי לאסור את המותר ובפרט שהרי יש לפנינו קשקשים ואם מפני חשש שזנבו מפוצל לחלקי' שאינם שוים הרי גם הדג אשטוריאן הוא כן והתיר אותו הרמב"ן ואם מפני שאין לו שדרה מלבד די"ל דהעצמות שעל גבו באמצע הם שדרה אבל מלבד זה כבר האריך הגאון מהר"ש ז"ל להוכיח דזהו רק בסתמא אם לא נמצא בו קשקשים אבל אם יש בו קשקשים לכ"ע שרי ולדעתי הדבר מפורש בש"ס שם במקומו דלמ"ד או ראש או שדרה אפ"ה בארא ופלמודא שרי משום סימני סנפיר וקשקשת אף שראשם חד וא"כ ה"נ לדידן דקיי"ל ראש ושדרה דמדר"ה נשמע לר"נ וכיוצא בזה פ"ק דקידושין סי' כ"ה דאפי' לא קיי"ל כריב"י דאמר מעות ראשונות לאו לקידושין נתנו מ"מ בהך סברא שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעלי' מדעת אבי' לא אשכחן מאן דפליג עליו דרבנן פליגי עליו בגוף הדין ולא בהך סברא ומייתי ר"נ שפיר ראי' לדבריו ע"ש וביותר הדבר מבואר בש"ס דע"ז ס"ד ע"א מדר"י נשמע לר"ע דכמו דלר"י באיסור לא תחנם למעוטי תפלה שפיר דמי ה"נ לר"ע באיסור דידי' דאמר מקיים בכלאים לוקה למעוטי תפלה ש"ד ועיין פסחים מ"ד ע"ב מדרבנן נשמע לר"ע מי ל"א רבנן משרת ליתן טכ"ע ואתה דן לכל איסורים לר"ע נמי דאמר המל"א אתה דן לכל איסורי' שבתורה וע"ע כה"ג בתוס' חולין מ"א ע"א ד"ה לאו כל כמינך ועוד ככמה מקומות וגם כבר הבאתי מדברי ריטב"א בע"ז שם שכ' להדיא דגם בראש ושדרה יש דגי' טהורים שדומים לטמאים וכמ"ש ג"כ הרא"ש והר"ן והגאון מהר"ש לא הביא ד' ריטב"א שם והדבר מוכרח מהש"ס וראשונים במה שפלפלו בדין ברבוטה וכמש"ל בשם הריטב"א ע"כ נלע"ד שהדג מותר בלא פקפוק וע' שבת קמ"ה ע"ב כל הדגי' חזרו חוץ מקולייס האיספנין דלא שריר שדרי' ומיירי בע"כ בטהורים ומשמע דכל הטהורים יש להם שדרה אבל י"ל דבהנך דגים דהוו התם מיירי והי"ל שדרה ודו"ק וע' בס' עבודת עבודה מהגאון מהרש"ק ז"ל בפ"ו ז' שהעלה דאחר מותו של החכם ל"ש מפני כבודו כלל ואינו ת"י כעת רק בזכרוני שראיתי שם אריכות דברים בזה והעלה כן לדינא] והנה מכח דברים המותרים ואחרים נהגו איסור ג"כ ל"ש בזה כיון שלא נהגו כן רק עפ"י דעת החכם האוסר הוא ניהו הגאון הקדוש זצ"ל וכדמוכח מדברי הב"ח והש"ך סי' כ"ה שהבאתי וע' ביו"ד סימן רי"ד ועיין בפר"ח יו"ד רסי' ל"ה ותב"ש שם ובנ"ד כ"ע מודו ובפרט כי כבר כתבתי שהוא הדג שהתירו הרמב"ן ור"ת ואוה"מ והנלע"ד כתבתי שוב העיד לפני איש א' זקן שהי' אז בביטשאטש בשעה שאסר הגה"ק הנ"ל הדג הנ"ל והיה מתחלה המנהג להתיר ואח"כ בא ח"א ממדינת אונגרין לשם ואמר לו שנהגו שם בו איסור ותיכף הכריז הרב לאסור הדג הנ"ל וא"ע נראה שהיה רק שחשש לדבריו ולא מטעם שנתברר טעם לאיסור ע' בתשו' רלב"ח סי' ק"ב שוב מצאתי באו"ה כלל מ"ח דין ד' שכ' דכל עיר מחויבים לנהוג כדעת הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום כשאין ב"ד השני גדול ממנו בחוב"מ ע"ש וצ"ע שהוא נגד ד' הב"ח והש"ך הנ"ל ועוד כתבתי בזה במק"א:

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה