אור ברסלב

שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן צג

סימן צב

ב"ה מוש"ק אור ליום א' ויצא תרנ"ה לכבוד הרב הגדול מוה'

ארי' ליב בערינפעליד ני' מו"צ דק' זאלישציק.

מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בדין קיבה שנמלחה בחלבה המבואר ביו"ד סי' פ"ז סעי' יו"ד ולא שהה כלל אפי' כדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח והעמידו בו גבינות דלפמ"ש הש"ך סקכ"ז יש להתיר אך הפמ"ג שם במש"ז סק"ח ובשפ"ד סקכ"ז כתב בשם פר"ח דמ"מ נאסר כדי קליפה עוד וצריך ס' נגד הקליפה עכ"פ ורו"מ תמה עליהם דכיון דהש"ך סמך א"ע כרן על דעת הב"י כיון דיש כמ"פ דס"ל דהוי פירשא בעלמא א"כ גם כ"ק אינו נאסר קודם שיעור שיתן על האש כו' והא דבסי' ס"ט והובא בש"ך שם סקע"ב מבואר דכ"ק נאסר מיד היינו משום דהדם והמלח חשיבי רותח מיד אבל הבשר אינו רותח מיד וא"כ הכא גבי קיבה דלענין בב"ח איירי דהא קיבה אין מחזיקים בה דם כלל וא"צ מליחה כלל דהוי בכלל מעים והוי כבשר שנמלח אחר שיעור מליחה והודח וגם ליכא שומן על הקיבה רק חלב כמ"ש סימן ס"ד א"כ הרי הבשר לא נעשה רותח כלל קודם שיעור שיתן כו' וגם כ"ק מותר עכת"ד. והנה הפמ"ג קיצר בהעתקת דברי פר"ח והמעיין בפר"ח סימן צ"א ימצא דס"ל בדעת המחבר באמת לשיטת הר"ן דגם כ"ק מותר רק דהכריע שם דאין לסמוך בזה ע"ד המחבר כלל דעכ"פ כ"ק נאסר מיד ובסימן פ"ז העתיק דברי הש"ך וסיים וז"ל ומיהו אף לדידן דקיי"ל כהמחבר דצריך שישהה במליחתו היינו לאסור כולו מטעם כבוש אבל לאסור כ"ק אוסר מיד וכמש"ל סי' צ"ח סק"ט עכ"ל והיינו דהש"ך באמת פוסק בעלמא דלא כהמחבר וע"ז כ' דבנ"ד יש לסמוך על הב"י בצירוף דעת הסוברים דהוי פירשא וע"ז כ' הפר"ח דאף דהוא ס"ל גם בעלמא כדעת המחבר דהפר"ח נמשך תמיד אחר הב"י בכל הדינים כנודע מ"מ מודה דכ"ק בעי ודלא כהב"י וד"ז מבואר שם בסי' נ"א שחולק בזה על הר"ן והב"י ויש מקום לומר דמ"מ מודה לענין חלב הקיבה רק שהזכיר גוף הדין ודלא כהפמ"ג ואולי כונתו דכיון דלענין כ"ק הוי דיעה נדחית לגמרי אין לצרף אותה כלל אבל עכ"פ בדעת הש"ך לשיטת הב"י יפה כ' רו"מ דס"ל דגם כ"ק א"צ כלל בנ"ד אך דלכאורה נראה להוכיח מדברי הר"ן גופי' כדעת פר"ח דהנה הר"ן שם בפכ"ה הביא בשם ר"ת דסתם מליחה לקדירה הוי אינו נאכל מחמת מלחו והוי רותח והביא ראיה מש"ס מנחות כ"א דדם קדשים אי לאו דמיעט' קרא ממליחה הוי בעי מליחה ופריך הא בלא"ה א"א למלחו כיון דאמר זעירי דדם שמלחו א"ע עליו דנפיק מתורת דם א"כ איך הוי ס"ד דבעי מליחה הא אי מלחי' נפיק מתורת דם וכיון דסתם מליחה דקדשים כמליחה דקדירה כמבואר בש"ס שם א"כ מוכח מזה דסתם מליחה דקדירה כרותח וכ"נ מדברי ההלכות שכ' דשיעור מליחה כשיעור צלי' דהיינו שיעור מיל וכ"כ הרב הנשיא אלברצלוני ז"ל דכל ששהה במלחו שיעור שהיה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא וכו' עכ"ד ולכאורה לפמ"ש בסוף דבריו דמקמי שיעור מיל ל"ה כרותח א"כ איך הביא ר"ת ראיה מהא דמליחת דם דשיעור מליחה לקדירה הוי כרותח ופריך שפיר הרי אכתי י"ל דהוי ס"ד דימלח הדם ולא ישהה כלל ויזרקנו תיכף וכמבואר שם בדין איברים ובכה"ג ל"ה כרותח לכ"ע ומאי פריך הש"ס והדק"ל ויש להוכיח מזה דס"ל לר"ת דהדם נעשה רותח מיד רק הבשר לא נעשה רותח קודם השיעור ולכן דייק הש"ס שפיר אבל הכר"ו תמה בסי' צ"א שם דאי נימא לחלק בין הדם לבשר א"כ שוב ליכא ראי' מהתם למליחה לקדירה דהוי כרותח דלמא בעינן באמת כמליחה לאורחא ואפ"ה פריך הש"ס שפיר משום דהדם נעשה כרותח גם ממליחה מועטת אבל הבשר לא נעשה כרותח וגם הביא בשם ר"ו אלברצלוני שהוא מרי' דשמעתא ובתה"א כ' להדיא בשמו דפחות משיעור שהיה גם הדם והציר הנפלטין אינם רותחי' כ"כ שיהיה כחמין לכבוש מה שבתוכן גם במה שהקשה הר"ן מדגים ועופות דפלטי הדגים קודם ובלעי דם העופות מקמי שיעור שהיה תמה הכר"ו דשאני דם דנעשה רותח מיד וגם במה שתי' הר"ן דלגבי דגים דרפו קרמייהו נעשה רותח מיד תמה הכר"ו מאוד דאין לו הבנה כלל דכי בשביל דרפו קרמיי' יהיה החימום מהמלח יותר ומ"ש הכר"ו ליישב דב' פעולות לא יוכל המלח לפעול לפלוט ולחמם אם כי הרשב"א כ' דאין המלח פולט בחומו רק בחריפותו מ"מ אינם פעולות מחולקות שנאמר דא"י לפעול שניהם יחד גם היא היפוך דעת שאר אחרונים שכ' להיפוך דהיכא דפועל לפלוט מתחמם יותר ולכן היה נראה דודאי מודה הר"ן דגם קודם שהיה מ"מ כ"ק פועל לחמם מיד ולכן לגבי הדם שהוא לח וכשהוא נותן המלח בתוכו מתערב המלח בכולו נאסר הכל מיד ובפרט שהרי ממרס בדם שלא יקרש רק לגבי מליחת חתיכה אין המלח פועל רק כ"ק לחמם הבשר ולכן גבי האיברי' שפיר מעלן ע"ג המזבח דדוקא בצלאם שנצלו כל אאיברי' א"ב משום ריח ניחוח משא"כ בזה דבתוכן לא נתחמם כלל אבל גבי דגים דרפו קרמיי' ל"ש לחלק בהו בין כדי קליפה לכולן דכשמתחיל לכנוס אין לו שום הגנה ומתחמם הכל כיון דרפו קרמיי' ובזה מיושב מה שהקשה הח"ד בסי' צ"א לשיטת הסוברים דגם הבשר נעשה רותח מיד א"כ איך מעלה איברי' שמולחן לגבי מזבח הרי דמי לאיברי' שצלאן אבל אי רק כ"ק מהני המליחה מיד א"ש וע' בבדה"ב להרא"ה בית ש"ג שכ' דל"א מליח כרותח אלא בבשר שי"ב ממש ומתחמם אבל משקי' אפילו הם מלוחי' דינם כצונן אא"כ הם מי מלח עזים ע"ש וצ"ע מהא דדם שמלחו הנ"ל] אך לפע"ד יש לתמוה בזה לפי המבואר בירושלמי פ"ב מנדרים ה"ד אמתני' דהרי עלי כבשר מליח וז"ל הוון בעו מימר מליח לעולם הא לשעה לא א"ר יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מליח כו' הד"א מליח לשעה הוי מליח איזו מליח לשעה כי דתנן כיצד הוא עושה נותן את האיברים ע"ג המלח והופכן א"ר אבא מרי שניי' היא ששם משהה הוא אותן שהן נמלחין וויידא אמרה הא דמר רחב"א הנוטל זתים מן המעטן טובל א' א' במלח ואוכל הד"א מליח לשעה מליח עכ"ל והק"ע שם פי' דבעי להוכיח דמליח לשעה מליח מקרבנות ודחי דהתם משהה אותם שיקלוט טעם המלח ולכן דייק מהא דטובל א' ואוכל ומוכח דאם צירף שנים נקבע למעשר ע"י המלח דהמלח קובע ומוכח דמליח לשעה הוי מליח ומוכח מזה דמליח לשעה אין הכוונה שעה ממש רק שעה מועטת בלא שום שהיה ועיין תוס' סוטה י"א ע"א ד"ה מרים וכו' שכ' כה"ג דשעה לאו דוקא ועי' בתר"י רפ"ה דברכות ועכ"פ מבואר דגבי קדשים הי' שוהה כדי שיקלטו טעם המלח והן אמת דהפ"מ שם גריס שני' היא שאם היה משהה כו' ופי' דשאני התם שאם משהה אותם ואינו מקריבם כלל יהיה מליח לעולם אבל במח"כ הוא דבר תמוה דאם מולחן בודאי עומדים להקרבה וגם אי נימא כגי' הפ"מ י"ל דהיינו דא"צ לשהות רק דאם משהה ואח"כ מקריבן ג"כ שרי ולכן קאמר שניי' היא ובזה אין סתירה מהירושלמי לש"ס דילן במנחות דמשמע דמקריבן מיד וגם בריטב"א חולין קי"ב מבואר בשם כמ"פ דלא היה משהה בקרבנות ולפמ"ש ניחא דמ"מ אם השהה אותם שפיר דמי (וע' בשיו"ק שם שהוכיח מזה כדעת ר"ת דמליחה לקדירה הוי רותח אבל אין דבריו מוכרחים כלל דאין כונת הירושלמי לענין מליח כרותח שהרי לשיטת ר"ת קודם ששהה כשיעור אינו כרותח וכאן מוכיח הירושלמי דאפי' כרגע הוי מליח וכדמוכח מהא דטובל ואוכל] ועכ"פ מבואר דגבי איברים גם אם משהה אותם במלחם שפיר דמי והא בזה שפיר תיקשי דדמי לאיברים שצלאן דא"ב משום ריח ניחוח ונראה להוכיח מזה דדוקא איברים שצלאן דראוים לאכילה א"ב משום ר"נ אבל במליחה כיון דלא חזי לאכילה אף דחזי לאומצא הרי גם בלא מליחה חזי לאומצא ועוד דהתוס' מנחות מ"ח ע"א בהא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאח"ז הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב ופריך נימא חטא בשבת בשביל שתזכה בחול ומשני חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת אמרי' אבל בשביל שתזכה בחול לא אמרינן והקשו בתוספות דיזרוק בשביל לאכלן חי ותי' דאין זה זכות כו' יעו"ש ומבואר דאכילה באומצא אינו זכות כלל וא"כ ה"נ שפיר אם העלן לגבי מזבח שפיר אית בהן משום ריח ניחוח. עוד נראה להביא ראיה דהאיברים היה מותר להשהותם ג"כ במלח וגם היה צריך להשהותם כשיעור מליחה דכבר נודע מ"ש הרשב"א בחי' למנחות כ"א בהא דתמלח אפי' בשבת והקשה דלמ"ל קרא להתיר מליחה והא בלא"ה אין עיבוד באוכלים ותי' דכיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלים דמי ועוד תי' דכיון דהוי תיקון הקרבן כמעבד דמי כיון דמתקן הקרבן בזה ע"ש וכבר הביא ד"ז המל"מ פי"א מהל' שבת בשם א' מהראשונים וכעת נדפסו חי' הרשב"א הנ"ל ושם נמצא ד"ז. והנה תי' ב' יש לי תמי' גדולה עליו לפמ"ש הר"ן פ"ג דסוכה דאי לולב א"צ אגוד רק מצוה לאגדו כיון דלא מעכב ל"ה האגד מתקן כלל ע"ש וא"כ הרי מבואר ברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח דאף דמצוה למלוח האיברי' מ"מ אם לא מלחן כשר א"כ ליכא בזה משום תיקון כלל וגם לפמ"ש בתוס' ביומא ל"ה דממעט ענבים דהוי משום מתקן הוי רק דרבנן א"כ ה"נ בזה אף דהוי תיקון הקרבן מדוע יהי' בעיבוד אבל במרדכי סוכה שם מבואר דהוי מה"ת וכ"ה ברא"ש שבת ק"ג וע' במאירי שבת כ"ט שהעלה דהיכי דמתקן הדבר בלא מעשה הוי רק מדרבנן והיכי דאית בי' מעשה הוי איסור תורה וא"כ לפ"ז א"ש אבל מ"מ ק' קו' א' ולכן העיקר כתי' א':

ומעתה לפ"ז אי נימא דא"צ להשהותם במלחם אכתי תקשה הרי ליכא איסור כלל וכמ"ש הה"מ בפ"ו מה"ש דמעבד לא הוי בפחות משיעור מיל כשיעור מליחה ולמ"ל קרא ובע"כ דהי' צריך לשהות הקדשים או דעכ"פ הי' מותר גם להשהותה ואצטריך קרא להכי ולכאורה י"ל דכיון דבלא שהי' שרי א"כ גם בשהיי' י"ל הואיל ואישתרי אישתרי ואכתי למ"ל קרא אבל ז"א דבכה"ג דבלא שהי' ליכא איסור כלל. ל"ש לומר הואיל ואישתרי כדמוכח מתוס' זבחים ל"ג וע' או"ח סימן ע"ב שנחלקו בזה גדולי הדור ולפענ"ד כונת תוס' שם כמ"ש והארכתי בזה במק"א וכאשר חפשתי מצאתי בשעה"מ פ"ג מהל' יו"ט דפשי' לי' שא"צ להשהות קדשי' במלחם וכמ"ש הרשב"א פג"ה בשם הראב"ד והקשה באמת מהש"ס הנ"ל וכ' דאפי' אי נימא דמותר להשהות אכתי למ"ל להתיר כלל כיון דסגי גוף המצוה בלא שהי' במלח ותי' בשם ס' ר"י דאיצטריך קרא דתמלח משום דמבעיר המלח באש ע"ג מזבח וסד"א דאסור יע"ש ובזה נראה ליישב היטב מה שהקשה שם השעה"מ בהא דפריך הש"ס ביבמות ל"ג זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה א. קבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת כו' והקשה דהא י"ל דמיירי במליחת קרבנות דחייב משום מעבד ולפמ"ש ניחא דהא גם במליחה אינו חייב רק משום דמבעיר המלח וכיון דקאי התם למ"ד הבערה ללאו יצאת א"כ שוב גם במליחה לא משכח"ל ותמהני על השעה"מ שלא דיבר מזה (וגם במחכ"ה נעלם ממנו ג"כ דברי ירושלמי נדרים הנ"ל] אך די"ל דאכתי משכח"ל במליחה ושהה שיעור מיל דחייב משום מעבד גמור אבל י"ל לפי המבואר בש"ס מנחות נ"ו ע"ב בהא דהניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאלי' דחייב עלי' כמעשה שבת ופריך ומעשה שבת כה"ג מי מיחייב והאר"י הניח בשר ע"ג גחלים היפך בו חייב לא היפך פטור ומסיק דה"נ כמעשה צלי של שבת ובתוס' שם הקשו מהא דהדביק פת בתנור דחייב ותי' דשא"ה שדרכו בכך לאפותו כולו אבל כשאדם מניח שאור ע"ג עיסה אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודי' כו' יע"ש וא"כ מבואר מזה דדוקא היכי דדרכו בכך שיאפה כולו במעשה זו הוי גמר המעשה מיד כשהדביק וא"כ לפמ"ש הח"ד הנ"ל דבקדשים אם שהה כבר אין בו משום ריח ניחוח א"כ י"ל דבקדשי' כיון דאין דרכו שישהה במלחו ל"ה גמר מלאכה מיד ופטור והי' נראה ראי' מזה להח"ד אבל יש לפקפק דכיון דהמלאכה דרכה להגמר בלא מעשה אחרת הוי כנגמר הכל אף שאין דרכו של קרבן לשהות במלח ולא דמי כלל לדברי התוס' כמובן אבל י"ל לפמ"ש המל"מ פ"ג מבימ"ק לצדד דהיכי דתחלת המעשה הי' בהיתר אף דשהה אח"כ לא הוי מעשה כיון דגוף השהי' ל"ה מעשה רק שבא ע"י מעשה והיכי דתחלת המעשה הי' בהיתר הוי לאו שאב"מ ועמ"ש בחיבורי סי' רל"ד ראי' לזה מתשו' מהרי"ל וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד כיון דתחלת המליחה הי' בהיתר ומצותו בכך למלוח קדשי' והתורה ציותה ע"ז א"כ גם בשהה אח"כ שוב הוי לאו שאב"מ אבל יש לפקפק דמשום זרות הרי עכ"פ הוי תחלת המעשה ג"כ באיסור וגם בלא"ה יש לפקפק דא"כ בכל מליחה ושהה שיעור מיל נימא דתחלת המליחה הי' בהיתר ובע"כ דכיון דהי' דעתו לשהות חייב גם מתחלה א"כ ה"נ בזה משכח"ל כשמלח אדעתא דהכי להשהותן במלחן דחייב משום מעבד. והנה השעה"מ שם תי' דלר"י דס"ל משאצל"ג פטור א"כ ה"נ במליחה הוי משאצל"ג כיון דהוי רק משום המצוה לבד והוא א"צ לגוף המליחה אבל המעיין בש"ס דשבת ל"א ע"ב ימצא מבואר דתליא בפלוגתא דעולא ור"י אי ר"י סובר משאצל"ג חייב או לא יעו"ש ואי נימא דמקלקל פטור ובחובל ומבעיר חייב א"כ י"ל ראי' מזה לשי' ח"ד הנ"ל דאם שהה האיברי' במלחן א"ב משום ר"נ א"כ שוב י"ל דהוי מקלקל ופטור ובשלמא במבעיר ומקטיר אף דבזר פסול מ"מ חי חייב גם במקלקל דבמבעיר גם מקלקל חייב משא"כ במליחה אבל יש לפקפק בזה דהא בשעת מליחת זר ממילא נפסל הקרבן ושוב הוי מקלקל ופטור וא"כ בלא"ה לק"מ וא"כ אין מזה ראי' כלל לשי' ח"ד הנ"ל. ובעיקר דברי הח"ד נראה דתליא בפלוגתת הרמב"ן והר"ן שילהי מס' ע"ז אי יש במליחה משום בישול או רק דמפליט ומבליע ולשי' הרמב"ן דל"ש במליחה בישול אפי' כדבעי לאורחא א"כ פשי' דאית בהו משום ריח ניחוח אבל לשי' הר"ן דשייך בי' בישול א"כ י"ל שפיר כסברת חוו"ד ומעתה לפ"ז כיון דהוכחתי מכירו מהירושלמי דנדרי' דמותר להשהות האיברי' במלחן שוב מוכח כד כדעת הרמב"ן וע' בפר"ח יו"ד סי' ס"ח שהחזיק בדעת הרמב"ן וע' בתשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' מ"ג:

ובהיותי בזה אכתוב לו מאי דקשי' לי טובא בסוגי' דיבמות הנ"ל בהא דכ' התוס' שם דבהקערה כיון דללאו יצאת שוב הוי קל על חמור ולא חייל בכולל ודוקא במוסיף חל קל על חמור וזהו כונת הש"ס דמשני דס"ל הבערה ללאו יצאת מ"ש וק' לי הרי המג"א סי' תפ"ו העלה דבכל מקום דבעינן כזית היינו זית בינוני והוא גדול מגרוגרות וכ"ה בליקוטי מהרי"ל. והנה ברמב"ם פ"ט מבימ"ק ה"ד מבואר דשיעור הקטרת זר בכזית וברמב"ם פ"ט משבת מבואר דשיעור מלאכת מבעיר בשבת הוי שיעורו כגרוגרות א"כ הוי איסור שבת מוסיף לגבי איסור זר כיון דגרוגרות קטן מכזית וא"כ אכתי יחול איסור שבת על זר גם בקל על חמור כיון דהוי מוסיף ובמוסיף חל גם בקל על חמור לשי' התוס' וצ"ע לשיטת מג"א הנ"ל [וע' נו"ב מהדורא קמא חאו"ח סימן ל"ה בענין השיעורים] ולא ראיתי למי שידבר מזה והנה במ"ש למעלה לתמוה ע"ד רשב"א במנחות דס"ל דגבי קרבן גם בלא שהה הוי מעבד משום דהוי תיקון הקרבן ואני הוכחתי דהוי רק מדרבנן שוב נזכרתי מדברי הריטב"א חולין קי"ב שהביא בשם הרא"ה דגם חלק הנאכל לכהנים בעי מליחה דהוי בכלל על כל קרבנך תקריב מלח והא דשטירי הרגלים נאכלי' חיים היינו במליחה ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות אין שבות במקדש ע"ש הרי מפורש דאף דהוי תיקון הקרבן אפ"ה הוי רק שבות וע' בר"ן פ"ק דחולין במשנה דהשוחט בשבת שהביא ג"כ ד' הרא"ה וע' בבדה"ב בית ג' ש"ג שכ' דגם חלק הבעלים צריך מליחה בקדשים ויש להביא עוד ראי' לזה מהתוס' מנחות מ"ח הנ"ל שהקשו דהוי חטא בשביל שתזכה בשבת כדי לאכלו חי וק' הא בעי מליחה לשי' רא"ה הנ"ל וא"א למלחו בשבת ובע"כ דהוי רק שבות ואשבמ"ק אבל י"ל דהתוס' לא ס"ל כהרא"ה רק כדעת הרשב"א במשה"ב בית ג' שער ג' שהוכיח מת"כ פ' ויקרא דא"צ מליחה רק מה שקרב למזבח והנה בסוגי' דכבשי עצרת יש לי ת"ל פלפול רב בישוב דברי רמב"ם ועוד כמה קושיות בסוגי' שם אבל אין חפצי למיגמר בעתיקא:

ומעתה אשוב לדברי כת"ר והנה בגוף הדבר שכ' דבקיבה דליכא דם א"כ הרי גוף הבשר צונן י"ל דכיון דגם בבני מעים איכא ציר עכ"פ כמ"ש הרשב"א הובא ביו"ד סי' ע"ה א"כ הציר רותח הוא אבל בזה י"ל דהציר אין בו איסור משום דם אבל י"ל דאסור משום בב"ח וצ"ע בזה אי י"ל בשר ולא דם לגבי הציר:

ומ"ש די"ל דהקיבה שמינה יעוין בב"י סי' ע"ה במ"ש דבכרס י"ל דמחזיקי' בו דם דלפעמים הוא שמן משא"כ בבני מעים דהם כחושים א"כ מוכח דקיבה ג"כ כחושה גם מ"ש די"ל דהחלב הצלול העומד בקיבה ונייד בתוך הקיבה ובכל פעם נאסר כ"ק וא"כ הכל אסור יש לדון בזה לפי דברי ח"ד סי' צ"א סק"ה שכ' דגבי דבר המתערב ל"ש בי' בשול וע' בתוס' שבת מ"א ע"ב ובפי' שם ובגליון שלי הבאתי מהתוס' פסחים מ' ע"ב ומהרש"א שם דמוכח דדוקא בששניהם דברי' המתערבי' ל"ש קליפה משא"כ בזה וגם יש לחלק בין דברי ח"ד לנד"ד כמובן אבל לא אדע מנ"ל דנייד ובסתם כשהוא בתוך הקיבה המונחת לא נייד וע' מכות דף ד' קוו וקיימו וע' בט"ז או"ח סי' תס"ד סקי"ח דמוכח כן להדי' וע' בתב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ד:

ובהיותי מעיין קצת בזה עלה בלבי ליישב קו' מהרש"א בחולק בסוגי' דמעמידין בעור קיבת נבלה בהא דהקשו התוס' אהא דקאמר שמואל טעמא דגבינות עכו"ם אסורים מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה והקשו אמאי נקט קיבת נבלה תיפוק לי' דגם בכשרה אסור משום בב"ח ותי' דהו' רק ספיקא ומשום בב"ח דהוי רק איסור דרבנן דהוי רק דרך מליחה ולא בבישול א"כ הוי סד"ר ולהקל והקשה מהרש"א דא"כ בהא דקאמר הש"ס בסוף הסוגי' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה ומיירי בגוף דין העמדה בקיבת נבילה והוי וודאי איסור א"כ הדק"ל אמאי נקט נבילה הא גם בכשרה אסור משום בב"ח עכ"פ ונראה ליישב דהא כבר נודע מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א ליישב הא דנקט קיבת נבילה משום דסתם חלב י"ב ס' נגד הקיבה אלא דמשום איסור נבילה הוי דבר המעמיד ולא בטל אבל משום איסור בב"ח ל"ש דין מעמיד והובא גם בב"י וע' בבעה"מ חולין שם ולכאורה יש לתמוה על התוס' שלא תי' כן אבל לק"מ דהא מבואר בתוס' ביצה ל"ט גבי מים ומלח דכיון דצריכי' לעיסה הוי מב"מ ועי' בב"י סי' קל"ד בשם הרשב"א ומג"א סי' תמ"ב בדבר שדרכו לערבו ל"ש ביטול ופלפלתי בתשו' א' בזה ואכ"מ] וא"כ כיון דמבואר בש"ס שילהי ע"ז דשמואל סובר מב"מ לא בטיל וא"כ שפיר הקשו התוס' אליבא דשמואל דהוא מרי' דשמעתתא דגבינות עכו"ם הנ"ל דלשיטתי' ל"מ ביטול בקיבה כיון דצריכי' זל"ז בהעמדת הגבינות הוי מב"מ ולא בטיל וא"כ אמאי נקט משום קיבת נבילה דייקא ולכן הוצרכו ליישב משום דהוי סד"ר ולהקל וא"כ א"ש דאליבא דהלכתא דקיי"ל מב"מ בטל שפיר הוצרך לומר דאין מעמידין בקיבת נבילה דייקא דאלו בכשרה בטל בס' וגם תי' של הרמב"ם עולה יפה לדידן ובזה י"ל לפמ"ש הריטב"א חולין צ"ט דבדרבנן מב"מ בטל יע"ש בתוס' א"כ מה"ט ל"ק מחשש בב"ח גם אי הוי ודאי משום דכבוש רק מדרבנן ובדרבנן מב"מ בעל ומיושב קו' התוס' ודו"ק זהו מה שעלה בלבי לפום ריהטא ונהירנא שראיתי בישוע"י יו"ד פלפול בסוגי' הנ"ל ואינו ת"י כעת וכמדומה לי שלא דיבר מזה ויותר אין פנאי לעיין בזה [ועמש"ל ע"ד הכרו סוסי' פ"ג בענין שי' ר"ת דצלול אסור ב"ה פה ביטשאטש

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה