שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן סז
להרב המאה"ג וכו' מוה' קאפיל צבי
דיקמאן אבד"ק סאליצא במאלדוי:
מכתבו הגיעני וע"ד השאלה שאירע בק' פאלטישיאה סמוך למח"ק והיא עיר קטנה יושבת בין ההרים ורחוקה מישוב ערים גדולות וסביבותי' יערים ומדבריות והיה שם בלילה שרפה גדולה שנשרפו ערך ר"נ בתים בב' שעות ואיש א' ושמו ר' זלמן היה דר בקצה העיר שלא שלט שם האש ורץ בחפזון למקום האש להציל ונאבד האיש ולא נודע מקומו וביום ב' מצאו בין האודים השרופים חתיכת גוף מאיש כאורך אמה בלא ראש ידים ורגלים רק המילה ניכרת שהיתה מונחת למטה לארץ ולא שלט בה האש וחתיכת בגד מן הלייבצודעקיל הי' שרוף ודבוק ומצטמק לבשרו גם ניכר בו תמונת חתיכה מחורך דומה אל הלייבצודעקיל שבביתו רק אותו שבביתו הוא בהיר במראיתו וגם בענדיל א' דבוק סביביו והוא דומה אל הבענדיל של זוג מכנסים שבביתו ואשת הנשרף היא עדיין ילדה בת ל"ה שנים ומבקשת היתר להינשא עכת"ד השאלה והנה רו"מ פתח בהצלה ובתחלה הביא מש"ס דיבמות קט"ו ההוא גברא דבשילהי הלולי אתלי נורא בי גננא כו' וסבר ר"ח למימר היינו עישונו עלינו בית כו' ורבא פליג ולכ"ע היכי דלא קאמרה חזו גברא אמרי' דגברא דידה איתלי בי' נורא ואתייליד בי' מומא ומשום כסיפא ערק לעלמא וההוא גברא חרוכא אחרינא הוא דאתי מעלמא אך דבנ"ד דהעיר יושבת רחוקה מישוב דמי לדלתותי' נעולות דמוכח בכתובות ט"ו דלא אזלינן בתר רובא דעלמא ותלינן ברוב הדרים בעיר וכיון שהוא נימול ואינו מעכו"ם רק מישראל ולא נפקד בעיר שום איש יותר א"כ תלינן ברובא וקורבה דמוכח ולשיטת הרשב"א ביצה י' ולחד תי' בתוס' ב"ב כ"ג ע"ב "ה רוב וכ"ה ד' הרמב"ם לפמ"ש מרה"פ על הירושלמי פ"ב דב"ב ה"ו דקורבה דמוכח עדיף מרובא וה"נ איכא אומדנא כיון שהוא רץ למקום האש תלינן בי' עכת"ד [ובמ"ש מהא דדלתותיו נעולות טפי הי"ל להביא מש"ס דב"ב כ"ג דביושבת בין ההריה ל"ח לרובא דעלמא] והנה בראשית השקפה תמהתי עליו דהא גבי היתר א"א לא סמכינן כלל ארובא לכתחלה כמו במשאל"ס וגוסס דרוב נטבעין אין נצולין וכן רוב גוססין למיתה ואפ"ה לא תנשא לכתחלה וא"כ אף דבנ"ד איכא רוב או קורבה דמוכח מ"מ א"א להתירה לכתחלה עי"ז ואף דהתוס' ביבמות ל"ו כ' דבמשאל"ס הוי מיעוט המצוי וכ"ה בתוס' ע"ז מ' ע"ב דמשאל"ס וגוסס הוי מיעוט מצוי ולפ"ז י"ל דברוב גמור דהמינו אינו מצוי יש להתיר גם לכתחלה אבל בתוס' בכורות כ' ע"ב מבואר דבגוסס ומשאל"ס המיעוט אינו מצוי וכ"ה ברא"ש יבמות הט"ז סי' א' וברא"ש פ"א דחולין סוסי' ט"ז וגדולה מזה מבואר בתוס' יבמות קכ"א ע"א ד"ה ולא היא כו' דגם בתרי רובא לא תנשא לכתחלה דהא הש"ס שם בעי למימר דבהא דמשאל"ס דלא תנשא דוקא באינש דעלמא אבל בצ"מ קלא אית ליה ומסיק ולא היא וכתבו התוס' דניהו דצ"מ רוביי' קלא אית להו ל"ח לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו בגוסס וק' דמה ראיה דהא בכל משאל"ס רוב נטבעין אין ניצולין ומה"ט בדיעבד לא תצא גם באינש דעלמא וא"כ בצ"מ איכא תרי רובא ובע"כ דס"ל לתוס' דאין חילוק כלל וי"ל הטעם דכיון דברוב א' אף דהמיעוט אינו מצוי החמירו בא"א א"כ ה"נ בתרי רובא וכה"ג כ' התוס' בב"ב נ"ה ע"ב בהא דס"ס בר"הי טמא דכיון דבחד ספיקא הו"ל למשרי כיון דאיכא חזקה ואפ"ה טמא א"כ גם בכמה ספיקות טמא דמ"ש זה מזה וע' כה"ג בב"ק ס"ט ע"ב גבי רבעי אע"ג דלאו דידיה הוא מצי מחיל דהא כי איתי' ברשותי' נמי לאו דידיה הוא ואפ"ה מצי מחיל ה"נ באינו ברשותו יעו"ש והא דביוחסין מהני תרי רובא י"ל דברוב א' הוי מיעוט המצוי ואולם לפמ"ש הריטב"א בע"ז ל"ד ובמרדכי חולין סו"פ הזרוע דתרי רובא בתרי עניני מהני טפי מחד רוב אף שהמיעוט רק א' מני אלף וכ"ה בתוס' זבחים ע"ב א"כ אין ראיה כלל ואמנם לפמ"ש הריב"ש בתשו' סי' שע"ט דגבי היתר א"א איכא ב' חזקות חזקת חי וחזקת איסור וב' חזקות עדיפי מרובא א"כ י"ל דכיון דאיכא ב' חזקות אמרי' בכל מיעוט סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא וא"כ סד"א להחמיר ויהי' איך שיהי' עכ"פ דברי התוס' מפורשין דבעגונה אפי' איכא ב' רובי לא תנשא לכתחלה וא"כ גם בנ"ד ל"מ הקורבה להתיר לכתחלה וע' שו"מ מ"ק ח"א סי' קפ"א מ"ש בזה בשם הגאבד"ק פשעפווארסק. ובפתחי ספרים מצאתי בתשו' נו"ב מ"ת חא"ע סי' נ"ט שכ' השואל שם להתיר בנאבד הבעל בשרפה מכח קורבה והשיב הנו"ב דקורבא לא עדיף מרובא ובא"א ל"מ רוב והרי קורבא יעו"ש ומבואר כדברינו וכן מצאתי בקצה"ח סי' "ק פוסקיה שכ' בפשי' דקורבה דמוכח דאזלינן בתרה היינו באיפ"ל דאזלינן בי' בתר רובא אבל בממונא דלא אזלינן בי' בת"ר ה"ה דל"א בתר קורבה דמוכח יטו"ש (וע' ריטב"א חולין צ"ה דהיכי דהרוב אינו מצוי במקום הקורבא קרוב עדיף וע' רא"י שם]:
ולכאורה עלה בלבי לדון לפמ"ש באס"ז ב"ב צ"ג בשם גליון תוס' דאף דאה"ב אחה"ר היינו ברובא דליתא קמן אבל ברובא דא"ק אזלי' בתרי' גם בממון א"כ ה"נ באיסור א"א כיון דאיכא קורבא דמוכח הוי כרובא דא"ק. ואולם באמת ללא קיי"ל כגליון תוס' הנ"ל וכדמוכח מהתוס' ומרדכי סופ"ק דכתובות ובתה"ד סי' שי"ד שהובא בח"מ סי' רצ"ב ס"י בהג"ה ואף שהתה"ד כ' שם בדעת מהר"מ דס"ל לחלק בין רובא דל"ק ובין רובא דא"ק בממון מ"מ אנן לא קיי"ל כן וע' תשו' צ"צ סי' קכ"ה ג"כ בזה. ועוד דנראה מהתוס' ב"מ כ' ריש ע"ב ד"ה איסורא כו' דבאיסור א"א החמירו טפי מבממונא ותדע דהא ברוב השכיח טובא והמיעוט הוא מיעוטא דמיעוטא הרי מוציאין ממון וכמ"ש בהגמ"ר דכתובות פא"נ ובתשו' מהר"י מינץ סוסי' י"ד ועפמ"ג או"ח סימן ש"ל בא"א סק"י שלא הביא מזה וגבי איסור א"א חיישי' גם למיעוט שאינו מצוי וכמש"ל וא"כ ה"נ לענין רובא דא"ק וקורבה:
וגם בלא"ה הרי דעת תוס' והרא"ש וכ"פ הטוש"ע ביו"ד סי' קכ"ט דגם בקורבא דמוכח רובא עדיף וא"כ פשיטא דהיכי דרוב ל"מ גם קורבא ל"מ כלל ואף שהתו"ח ב"ב שם מסיק ג"כ לדינא דקורבא דמוכח עדיף מ"מ קשה להקל נגד הש"ע. ומ"ש רו"מ דבנ"ד איכא רוב העיר לענ"ד כיון דנודע לנו שלא נחסר איש יותר מבני העיר ואין אנו דנים על שאר אנשי העיר רק על יחיד זה שאנו מסופקים עליו ואין לנו ספק על שאר בני העיר רק כל הספק אם בא לכאן א' מאנשי העולם או יחיד זה א"כ לגבי יחיד זה ודאי דאיכא רובא דעלמא וגם אם אין כאן רוב העולם אבל עכ"פ גם רוב להיפך ליכא כיון שאין לנו ספק על הרוב כלל וידענו בבירור שאין הגוף הזה הנשרף משאר בה"ע וא"כ נשאר רק סברת קורבא וכבר נתבאר שא"א להקל בזה לגבי חומר א"א כיון דרוב ל"מ ה"ה קורבה וע' נט"ש סי' ס"ד שהביא בשם פמ"א ח"ג סי' ב' ושו"ת זכרון יוסף שיסדו היתר דקרוב ומצוי עדיף מרובא אבל מיירי שהכירוהו במלבושיו ורק נגד חשש שאלה לזה כ' דעכ"פ הוי רוב ומצוי וגם הנט"ש האריך לחזק מוסדי ההיתר ובכ"ז לא רצה לעשות מעשה להקל רק עפ"י היתר דסימני' בדרבנן יעוש"ה אבל י"ל דשא"ה דעכ"פ איכא רובא דעלמא נגד הקרוב משא"כ בנ"ד. וראיתי בשו"ת ב"א חא"ע סי' ל"ב שהביא בשם שו"ת אור נעלם סי' ל"ו שהובא שם תשו' הג' בעל פ"י ז"ל וכ' להתיר משום דיצאה האשה מאיסור דאורייתא ע"י סימני גופו וכליו וגם חשש דרבנן ליכא כיון שנמצא ההרוג סמוך לעיר כו' ופשיטא דאזלי' בתר קורבא דמוכח כיון דליכא רובא כנגדה כיון דלא שכיחי התם אורחי ופרחי כו' דאפילו היה סימנים גרועים קורבא דמוכח מיהו הוי ובכך אני מיישב תשו' מהרי"ו סי' ע"ט כו' שהמתיר רצה להתיר מטעם קורבא דמוכח וסבירא ליה דגם במקום חז"א אזלינן בתר קורבא דהכי משמע לכאורה מדאר"ח רוב וקרוב כו' משמע דלגבי חזקה קורבא עדיף והמחמיר לא פשיטא לי' הך מלתא דאפשר דלגבי חזקה לא אזלינן בתר קרוב ועוד נהי דאיסור דאוריי' ליכא בקורבא דמוכח מ"מ איסורא דרבנן איכא דלא עדיף מרובא דל"מ מדרבנן נמצא דמשמע להדיא דבנ"ד דליכא חשש דאוריי' לכ"ע אזלינן בתר קורבא דמוכח כו' כדמשמע מדברי מהרי"ו בסופו שהתיר הלכה למעשה עכ"ל הפ"י שם. ומבואר דבדאורייתא י"ל דאסור מדרבנן דלא עדיף מרובא ולכאורה יש להוכיח כן מגוף שמעתין דיבמות קט"ו. ההיא גברא דבשילהי הילולי אתלי נורא בי גננא א"ל דביתהו חזו גבראי כו' אתו חזו גברא חריכא דשדי ופסתא דידא דשדי' סבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית כו' (דא"נ משום דאמרה בדדמי ע' רשב"א שם] ואמר רבא מי דמי התם ל"א חזו גבראי ועוד גברא חריכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ורחב"א גברא אימר אינש אחרינא אתא לאצולי' ואכלתי' נורא ופסתא דידא אימר איתלי בי' נורא ואתיליד בי' מומא ומחמת כסופא ערק לעלמא ובריטב"א שם מבואר דהססתא היה ניכר שהוא מבעלה אבל הגוף חרוך לא ניכר ולשיטת רוב הראשונים קיי"ל כרחב"א ולהחמיר וברשב"א שם קכ"א בהא דמעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו דמן הארכובה ולמעלה תנשא וכתב רשב"א מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו ועלתה רגלו או כל גופו בלא ראשו אין משיאין אשתו דחוששי' שמא אותו הלך לו ויצא במק"א ורגל זה מאדה אחר היה וראיה מהא דאיתלי בי' נורא ואשתכח גברא חרוכא ופסתא דידא ואפ"ה חיישינן דלמא אינש אחרינא הוי דאתא לאצולי' וההוא פסתא מיניה הוי ומשום כסופא ערק וע"כ ל"פ רבא אלא משום דאמרה אתתי' חזו גבראי ועיין בב"ש סימן י"ז ס"ק ק"ס במ"ש ע"ד רמ"ה מהא דסעי' ל"ב ולא הביא ד' רשב"א הנ"ל שהביא מגברא חריכא להתם [ועיין רשב"א קט"ו ע"א שכ' דס"ל לרבא דכיון דאמרה חזו גבראי ליכא חשש בדדמי] וק' אמאי ניחוש לגברא אחרינא נהי דאיכא רובא דעלמא הרי כתב הרמב"ן בסופ"ב דב"ב והובא בפר"ח יו"ד סי' ס"ג דקורבא במקומו ממש לכ"ע קרוב עדיף דכנכ"ם ואמאי לא נתלי בקורבא ובע"כ דקורבא ל"מ בא"א דלא עדיף מרובא והן אמת שדעת הרמ"ה ורי"ו שהובא בד"מ סימן י"ז אות ל"ט שכ' וז"ל מי שנשרף וצעקה אשתו ראו בעלי שנשרף נאמנת ודוקא שלא נשאר כאן שום דבר שמורה שהיה שם אחר אבל אם נשאר ידו אנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף אעפ"י שאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת עכ"ל וז"ל רי"ו חלק חוה נתיב כ"ג ח"ג והובא בתשו' ח"ס חא"ע ח"א סימן ס"ז וכתב הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא הפס יברח אבל אם ל"ה שם ידו אלא האיש החרוך או שיש שם פס ידא והוא מהאיש החרוך כגון שלא מצא לו כ"א יד א' אמרינן דודאי הוא האי פס ידא מהחרוך וכיון שהיא אמרה שזה החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל וא"כ לשיטת רמ"ה אין ראיה מהתם דשא"ה דאיכא הוכחה שהיה כאן עוד א' שהרי הפס יד אינו מהחרוך ומ"מ מוכח כמ"ש דא"כ למ"ל נאמנות האשה תיפוק ליה דגם בלא אמרה כלום אזלינן בתר קורבא דבמקומו ובפרט לשיטת הרשב"א הנ"ל וריטב"א ודאי מוכח כן והן אמת דבהא דיבמות קט"ו ע"ב שם בעובדא דיצחק ר"ג בר אחתי' דר' ביבי דאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ושלחו כו' קיי"ל דל"ח לתרי יצחק וכתב הרשב"א ונמוק"י שם משום דכנכ"ה והקשו ע"ז מהא דס"פ המדיר קיי"ל כר"א דפליג על רבא ולא ס"ל טעמא דכנכ"ה ותי' דדוקא לאפוקי ממונא לא קיי"ל כן אבל לגבי אשה משום עגונא אמרינן הכי וגבי שטרי דנאני אמרינן כנכ"ה שיש רגל"ד ואין כל המקומות שוה בענין זה ע"ש בנימוק"י ומוכח דגבי עגונא גם בלא רגל"ד מקילין וא"כ תיקשי מהא דאיתלי בי' נורא וכמ"ש אבל המעיין בריטב"א ימצא שכ' בזה"ל אבל גבי א"א משום עגונא דאתתא הקילו ואמרינן כנכ"ה משום דתרי יצחק חששא גדולה וכן ב' גיטין וב' שטרי דנאני שיש רגל"ד לומר כנכ"ה אמרינן ליה ואין כל המקומות וכל הדברים שוים בענין זה עכ"ל ומוכח דגם גבי עגונא רק במקום דנראה חששא רחוקה אמרינן כן ואין לדמות מלתא למלתא והרי לפנינו דגבי אתלי בי' נורא חששו לזה אף דאיכא סברת מקומו דמוכח וכנכ"ה ומ"מ צ"ע לרבא גופי' דס"ל בכ"מ סברת כנכ"ה אמאי הוצרך לאמירת חזו גבראי [וע' ח"ס שם שהעיר דהא בגודרות א"ל חזקה ואיך נימא באדם דנייד כנכ"ה ומד' ריטב"א נראה דכיון דתרי יצחק הוי חששא רחוקה שיזדמן יצחק כזה ממק"א שילך דרך קירטבא לאספמיא להכי הקילו בזה ולפמ"ש לקמן י"ל דשא"ה גבי תרי יצחק דאיכא סברת אשה דייקא משא"כ בהא דאתלי נורא די"ל בדדמי והבן] וראיתי בשו"ת ב"א סימן י"א שהקשה ג"כ בהא דאתלי נורא דהאיכא קורבא דמוכח ותי' דנגד ח' א"א ל"מ קורבא וכמ"ש הרמב"ן בב"ב שם ואף דחזקת אשה דייקא ומינסבא מרעא לח' א"א וכמ"ש התוס' כתובות כ"ב מ"מ התם די"ל דאמרה בדדמי שוב איכא חזקת א"א ע"ש שהאריך בזה וא"כ לפי"ז יש מקום לומר דהיכי דלא היתה האשה אצל האש כלל ולא אמרה כלום עדיף טפי דבזה שוב איכא ח' דייקא דמרעא לח' א"א ושוב אזלינן בתר קורבא אך לפי"ז תיקשי ע"ד הרשב"א קכ"א הנ"ל שכ' דגם רבא לא שרי אלא משום דאמרה חזו גבראי ובעכצ"ל דס"ל דרבא לא היקל רק בצירוף ב' הטעמים וכעין מ"ש התוס' יבמות קט"ו ע"ב ד"ה וכן בהא דכתובות פ"ה ע"ב וי"ל דכיון דהיתה שם אי לאו דאמרה הוי חיישינן בדדמי אבל מדברי רמ"ה ורי"ו מבואר דכל ההיתר רק לפי שאמרה האשה כן ולדבריו אדרבא אם ל"ה אומרת כן עדיף טפי ואולי י"ל דהיינו נמי לפי שהאשה היתה אצל האש אבל בנ"ד עדיף טפי ועיין בב"א שם סימן ל"ב שהביא שם מ"ש הנו"ב מ"ת א"ע נ"ט הנ"ל דקורבא לא עדיף מרובא והוא השיג עלה די"ל דוקא רובא כיון דאיכא מיעוט המצוי כמ"ש התוס' יבמות ל"ו והרא"ש שם ואולם כבר הבאתי לעיל מד' תוס' בכורות ורא"ש יבמות קי"ט שכ' להיפוך וצ"ל דהרא"ש בדף ל"ו העתיק לשון תוס' ולי' לא ס"ל ותמהני על הב"א שכתב דהרא"ש בחולין י"א כ' ג"כ דהוי מיעוט המצוי ונהפוך הוא כמבואר למעיין שם וגם מ"ש הב"א בפשי' דחזקת דייקא מרעא לח' א"א וגם בשו"ת רח"כ סוסי' רכ"ז כ' להקל בס"ס ול"ה במקום חזקה משום דחזקת אשה דייקא מרעא לח' א"א יעוין בנו"ב מ"ק חא"ע סי' מ"ג מ"ש בביאור ד' תוס' ותמצא דכונתם רק דאיתרע קצת ח' א"א אבל מ"מ איכא ח' א"א וע"ש סימן ל"ח באמצע התשו' ג"כ בזה ובפרט לשיטת הריב"ש דבמיתה איכא ב' חזקות חזקת חי של הבעל וחזקת א"א א"כ פשי' דלא מרעא ח' דייקא ב' החזקות ואף דהנו"ב סימן מ"ג שם בנה דיק ע"ד הריב"ש יעוי' בשו"ת רעק"א סימן קצ"ח ושו"ת ח"ס חיו"ד סימן כ"ה וקס"ז ורצ"ט ובחאה"ע בכמה תשו' ותשו' מהרי"א חיו"ד סימן מ"ג מ"ח קנ"א וחי' עט"ח לפסחים מ"ז שתי' ד' הריב"ש וגם אני הארכתי בתשו' א' בזה ואכ"מ (ועיין נו"ב מ"ת חא"ע סוסי' ס' וע"ש מ"ק חא"ע סוסי' כ"ז והג"ה שם בזה עוד בד' תוס' הנ"ל] והן אמת דגם בנידון תוס' כתובות כ"ב ויבמות פ"ח במ"ש דחזקת דייקא מרעא לח' א"א תיקשי ג"כ האיכא ח' חי ובע"כ דתוס' חולקין על הריב"ש אבל לשיטת ריב"ש צ"ע ואולי י"ל דחזקת דייקא הוי חזקה דאתי' מסברא ועדיפא מב' חזקות ועיין בב"א סימן ל' שתמה ע"ד ריב"ש דרוב נטבעין הו"ל כאתי' מסברא דעדיף מב' חזקות כמ"ש מהרי"ק ש' ע"ב דחזקת אא"פ תו"ז עדיף מח' ממון שבהיות החזקה ליכא ח"מ ועכ"פ הרי מבואר מהריב"ש דנגד רוב נטבעין איכא ח' א"א ומוכח דלא איתרע לגמרי מכח ח' דייקא וא"כ ה"נ גבי קורבא דלא עדיף מרובא ועוד ראיה מהרא"ש פ"ק דחולין סוסי' ט"ז שהק' בהא דמשאל"ס דאם נשאת לא תצא דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דא"א ותי' דהוי מיעוט שאינו מצוי וכמש"ל בשמו. וק' הא חזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א ובע"כ דמ"מ איכא חזקה וע' בב"א סימן ל' במ"ש בשם ס' הקנה בהא דנטבעין והקשה כיון דרוב נטבעין לאיבוד ניזול בתר רובא ותי' דאיכא חזקת א"א וסמל"ת ואיתרע רובא וכו' יעו"ש ומבואר ג"כ כמ"ש וכיון דלגבי רובא אמרינן דאיכא חזקה ה"ה לענין קרוב לא ניזול בתרי' נגד חזקת א"א ועיין בפ"י בקו"א פ"ק דכתובות שהאריך בענין ס"ס דל"מ גבי עגונה משום דאתחזיק איסורא ומוכח ג"כ כדברינו אבל י"ל ובמשאל"ס ל"ש סברת דייקא כיון שרובן למיתה ורגל"ד וכמש"ל מהתוס' ואולם הנה ראיתי בשו"ת ב"א סימן ל"ג שהאריך שם בעובדא שהיה שרפה גדולה ונמצאו במפולת כמה אנשים ואשה א' הכירה א' שהיא בעלה בגופו ופניו ועדי' בט"ע של בגדיו לבד והאריך בענין חשש בדדמי וצידד בתחלה דדוקא לענין המיתה שייך בדדמי דחיישינן שמא ראתה אותו מוטל כמת במפולת ועי"ז נדמה לה כמת וכמו שאר אנשים שמתו במפולת וכן במלחמה אבל אם לא ידעה שבטלה היה שם רק מכרת הצורה ל"ש בדדמי אבל מד' הש"ג ר"פ האשה שהלכה מוכח דגם בצורה חיישינן בדדמי וכתב דהש"ג לטעמי' דס"ל דעא"נ במלחמה בלא קברתיו דלא חשו חז"ל רק באשה עצמה ולא בהעד ולכן י"ל דאשה א"נ גם בצורה וחיישינן בדדמי אבל להרי"ף והרמב"ם דגם בעד א"נ רק בקברתיו דגם בעד חיישינן בדדמי א"כ בע"כ דבצורה ל"ש בדדמי דא"כ גם בקברתיו אמאי נאמן והעלה דהש"ג יחיד הוא בזה והביא מד' הח"צ סי' צ"ה מ"ש בד' הש"ג הנ"ל ומוכח מדבריו משום דשמא מת אחר ג"י הוא ונשתנה צורתו לזה אבל בפחות מג"י ל"ח לזה ופקפק בד' ח"צ שם ואח"ז העלה דע"כ ל"ח לבדדמי רק היכי שאומרת שראתה שנפל עליו מפולת ומת עי"ז דאז אמרינן כי ע"י שראתהו מוטל שם סברה דמת כמו שאר האנשים וכן בשילוח נחשים ומלחמה וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מגירושין דכיון שמתו רוב אנשים לפניו ולאחריו אומרת בדדמי אבל בנ"ד שא"י אם נפלה עליו מפולת רק עכשיו שמוצאין אנשים מכרת בא' שהוא בעלה ל"ש בדדמי דמה"ת יתחזק בלבה שבא בעלה לתוך המפולת ונפל עליו הגל והביא מד' חמ"ח ס"ק ק"ג שכתב כה"ג בעד שלא ראה ההריגה רק אח"כ הכירו דל"ש בדדמי וע"ש בב"ש ס"ק קנ"ד אך דיש לחלק בין עד לאשה דבעד נראה דבאמר מת סתם במלחמה ולא נהרג דנאמן וגבי אשה גם בכה"ג א"נ ע' בב"ש ס"ק קמ"ה והעתיק שם לשון המרדכי וביאר דבריו דאין סתירה משם לזה והאריך ואח"כ העלה דמ"מ בנ"ד שלא ידעה אם נפל עליו מפולת כלל נראה דליכא חשש בדדמי כלל דאף דבדין המרדכי י"ל בין עד לאשה היינו לפי שהיה עכ"פ בהמלחמה במקום שרוב אנשים נהרגו משא"כ בנ"ד שמא ל"ה במקום המפולת כלל ופלפל בד' רש"י שכתב מפולת שנפל הבית או שבא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר וכ"ה בנימוק"י דגם בהי' רוח סערה צ"ל שיודעת שמת במפולת דאל"כ ניחוש דלמא לא נמצא בהמפולת וערק ואזיל לעלמא וצ"ל דמיירי דמצאתו מת במפולת וכיון שהיה ר"ס אמרה בדדמי ומוכח להיפוך מהנ"ל והביא מיש"ש שפי' דבר"ס אפילו אמרה מת סתם חיישינן בדדמי ואפילו אומרת ראיתי שהוציאו אחר מת מתוך המפולת לא מהימנא ולשיטת כמ"פ גבי מים אם ידע מהטביעה הו"ל כראה וחיישינן בדדמי וה"נ כיון דידעה דהיה בעלה בעיר הנ"ל והעיר בוער באש ומהרסת בתים הו"ל כידע מהטביעה וניחוש לדדמי אבל נראה דדוקא היכי דהיה במקום שא"א עפ"י רוב להנצל כלל וכמו שהיה הר"ס שהפיל כל בתי העיר וכמו בטביעה וכן בשילוח נחשים אבל בנ"ד שרוב בה"ע ניצולו ונמלטו ורק קצת אנשים נהרגו בכה"ג ל"ח בדדמי ואף דהרמב"ן בחי' כתב וז"ל והא מים כמלחמה פי' מכיון שנשברה ספינתו בים י"ל בדדמי כו' אעפ"י שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקור על המיתה ודחינן ותסברא כו' ואי ל"א סימנים לא סמכי' עליי' דחיישינן דלמא סמכא אתתא עליי' משעה שתדע שטבע בעלה ולא דייקא אם אותו שעלה הוא כו' ע"ש וע' במלחמות שכתב ג"כ דאפילו לא ידעה בטביעתו חיישי' אם תחזור אחר הדבר כיון דשמעה שטבע אינה רוצה עוד בדוח ותתלה בדדמי ע"ש א"כ י"ל גם בנ"ד שמא יוודע לה שהי' בעלה שם ותאמר בדדמי ושוב צידד במקום דרובן למיתה דאתרע חזקת חי וחזקת א"א אין לחוש בדדמי אבל צ"ע ממלחמה ומ"מ מל' רמב"ם וש"ע מוכח דאינה אומרת בדדמי רק מאחר שנהרגו הראשונים כו' וכ"מ מהרמב"ן במ"ש לדחות ראיית הראב"ד מעובדא דחסא ועוד האריך שם בנ"ד בצדדים אחרים עכת"ד:
ואולם נלע"ד דכ"ז דוקא היכי דהיא אומרת בהכרתה שהוא בעלה בזה הוצרכנו לכרכורים הנ"ל אבל היכי דנשרף וא"ב צורה כלל רק דבאנו להתיר משום דתולין בכנכ"ה או שאר טעמים שכתבנו בזה לכ"ע לא חיישינן בדדמי ושפיר איכא חזקת דייקא וראיה מדברי בעה"מ בסוגי' דתרי יצחק ותרי יוב"ש שהק' שם ד' הרי"ף אהדדי דהכא פסק כרבא דאפילו במקום ששיירות מצויות אי לא הוחזקו ב' יב"ש לא חיישינן ובב"מ פסק כר"ז ותי' די"ל דשאני בין מיתה לגט דבמיתה דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה כו' משא"כ בגט דיכולה להכחישו ועיין במלחמות וגם ברא"ש גיטין כ"ז שם כתב די"ל דבמיתה משום עגונה הקילו וגם אשה דייקא כו' ע"ש וק' הא י"ל דכיון דמקילין עפ"י אומדנא ורגל"ד דל"ה כאן יוב"ש אחר א"כ ניחוש בדדמי ול"ש סברת דייקא כלל ובע"כ כדברינו ומהגם דבנידון הב"א הנ"ל היה שם בהמפולת עכ"פ כמה הרוגים ולכן אף דרוב בה"ע ניצולו מ"מ כיון דעכ"פ הרבה נהרגו יש לחוש בדדמי אף שלא ראתה מקודם אם היה בהמפולת אבל בנ"ד שניצולו כל בה"ע לכ"ע אין לחוש בדדמי וכדמוכח מל' רמב"ם פי"ג מגירושין ה"ג הנ"ל דטעמא דמלחמה משום שהן דברים שרובן למיתה וכגון שנהרגו ראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען והיא אומרת בלבה מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן יעו"ש ואפילו גבי דבר קיי"ל דל"ח בדדמי דאמרי אינשי ז' שני הוי מותנא כו' כמבואר בש"ס ופוסקים ומכ"ש בכה"ג דנ"ד שלא מת שום אדם שם והאי דגבי אתלי נורא בי גננא חיישינן בדדמי משום שראתה אותו בהבית וכמש"ל. האמנם יש לדון קצת דבנ"ד כיון שמצאו קצת סימנים בהבגדים אף שהם סי' גרועים שוב יש לחוש בדדמי ולא דמי לנידון בעה"מ ורא"ש הנ"ל דהתם ליכא שום סימנים כלל ואמנם בתשו' ח"צ סי' קל"ד מבואר דס"ל דיוב"ש הוי ג"כ סימן רק דל"ה סימן מובהק וא"כ הרי גם בנידון הבעה"מ ורא"ש איכא סימנא ואפ"ה ס"ל דל"ש בדדמי וה"נ בנ"ד וגם לפמ"ש הש"ש ש"ז פ"כ לפקפק בד' ח"צ היינו דל"ה סימן בינוני אבל עכ"פ סי' גרוע הוי ועוד דמ"מ יש להתיר עכ"פ מטעם ב' שכתבנו דכיון דל"ה שום הרוג יותר ל"ש חשש דדמי [ובעיקר הדבר אי רק במיתה שייך דייקא ומינסבא ע"ע בנו"ב מ"ת חא"ע סי' קכ"ח אבל בתוי"ש כתובות כ"ב וב"ב ל"ב ע"א גבי ב' כתי עדים המכחישין זל"ז בגירושין כ' לצרף דאשה דייקא וברדב"ז ח"ה סי' ש"א קנ"ו לענין שבוי' לכהן דשייך אשה דייקא שאם יבואו עדים שנטמאה כו' ובתשו' מהר"ם אלשקר סימן ט"ז ביתומה שנתקדשה וב' כתי עדים מכחישין אם ברצון אבי' דחזקת דייקא מרעא לח' א"א ע"ש וע' בת' שאג"א שבס' אור הישר בדין הגט שהי' ס' אם הי' חלים או שוטה בעת הגט דח' דייקא מרעא לח' א"א ע"ש]:
ובהיותי בזה עלה בלבי ליישב ד' בעה"מ הנ"ל מקו' הרמב"ן במלחמות במ"ש בעה"מ לחלק בין מיתה לגט והא בש"ס דייק אביי מההיא גיטא דאשתכח בנהרדעא ושלח רי"נ תיבדק נהרדעא ורבא השיב רק משום כבודו דאבוה דשמואל עביד הכי ומוכח דאין לחלק בין גט למיתה. והנה מדברי אביי ודאי דלק"מ כיון דלא קיי"ל כותי' באמת א"כ י"ל דאביי לא הוי ס"ל באמת כסברא זו ולדידן י"ל שפיר לחלק כן אלא דעיקר קו' הרמב"ן הוא מדברי רבא דקיי"ל כותי' ואפ"ה לא דחי לחלק בין גט למיתה ומזה שפיר קשה על בעה"מ:
ונלע"ד ליישב דהא הרשב"א ונימוק"י הקשו לפמ"ש הרמב"ן בטעמא דל"ח לתרי יצחק דאזיל מקורטבא דטעמא משום דכנכ"ה והקשו דהא בכתובות ע"ו פליגי בזה רבא ואביי ור"א ולרבא אמרי' כנכ"ה ואנן קיי"ל כר"א שם דל"א כנכ"ה ותי' דדוקא להוציא ממון ל"א כנכ"ה אבל באשה משום עגונא הקילו ע"ש וע' נו"ב מ"ק א"ע סי' ל"ו והנה מה שהקשה בש"ש ש"ז פי"ז דלר"א גם להחזיק ל"מ סברת כנכ"ה מדמוקי רישא דכמנה לאביך דמיא והא ברישא דנמצא מומין בבית בעלה והוא מוחזק בכתובה ואפ"ה צריך להביא ראיה כבר תי' הב"א סי' ל"ב דלשי' רשב"א ורמב"ן שהובא באס"ז שם מיירי שטוען האב שמא ואם הי' טוען ברי הי' נאמן דס"ל בו"ש ברי עדיף גם להוציא ממון אף דאיכא חזקת כנכ"ה ולכן הוצרך ר"א לאוקמי רישא מנה לאביך כו ורק מסיפא מוכח דל"א כנכ"ה כלל דבסיפא היא טוענת ברי ובעל שמת ובושב"ע דמשמע אם הי' טוען גם בעל ברי מהימן אע"ג דאיכא כנכ"ה ובע"כ משום דבעל מוחזק ל"מ כנכ"ה וע"ש מ"ש מדברי הרי"ף פ' המפקיד בשם איכא מ"ד וכ' דאין הענינים דומין גם כ' דגם להרי"ף דפסק על בעל החמור לה"ר אין ראי' לומר כנכ"ה להוציא ממון די"ל דע"י כנכ"ה אמרינן דקודם משיכה מת והמקח בטיל וברשותי' דמ"ק קיימא ואין כאן הוצאת ממון כלל וכן נמי לענין כלה בבית אביה לקידושין ובזה א"ש הא דמייתי הש"ס מהא דשומשמין אף דבממון ל"א כנכ"ה להוציא ממון די"ל דזה דוקא היכי שאין ספק על גוף הממון דהוא ברשותו של זה רק הספק בענין אחר וכהא דמומין וכן בהא דנאני דאין לו עליו רק הלואה ושטר אבל גוף הממון של זה אבל בשומשמין דהוי פקדון וכל היכי דאיתי' ברשותא דמרי' קיימא ואי נימא כנכ"ה אין כאן הוצאת ממון כלל יעוש"ה. כלל הדבר דלרבא גופי' אמרינן כנכ"ה גם בהוצאת ממון ולדידן ל"א כן רק באשה משום עגונה או בממון היכי דליכא הוצאת ממון מחזקתו ורשותו והנה באמת עיקר טעמא דעגונה דמקילין אף דאיכא חזקת א"א היינו משום דאשה דייקא מרעא לח' א"א וכמש"ל מהתוס'. ומעתה א"ש ד' בעה"מ דלרבא לשי' דס"ל דגם להוצאת ממון אף דאיכא חזקת ממון אמרי' כנכ"ה ליכא לחלק בין גט למיתה דגם בגט אף דאיכא ח' א"א מ"מ לא גרע מח' ממון דאמרי' כנכ"ה אבל לדידן שפיר כ' בעה"מ ודו"ק:
והנה במ"ש רש"י פסתא דידא מאיש אחר ובח"ש הגיה כפי הכתוב בפי' שעל הרי"ף וע' ח"ס סי' ס"ז שם שנדחק בזה וכה ראיתי בשו"ת ב"א סי' מ' שביאר כפי הנוסחא ישינה דכן עיקר ור"ל שאין הפסתא מזה הגוף החרוך דאם הי' הגוף חסר יד פשיטא דתלינן בי' ואין לחוש עוד לאיש אחר לכ"ע ותלינן שזהו בעלה וכמ"ש הרמ"ה ולז"א שהחרוך הי' גוף שלם והפסתא הוא מאיש אחר א"כ כיון דבע"כ הי' כאן איש אחר חיישי' שמא הפסתא הוא מבעלה ומשום כסופא ערק והביא שמצא בשו"ת שאג"א וקול שחל סי' ה' תשו' הגאון מהר"ל אבד"ק קראקוי שביאר כן ד' רש"י ודלא כרש"ל וע' בא"ז הגדול בשו"ת סימן תשד"מ שהביא פי' דהפסתא הי' ניכר בטב"ע שהוא מן בעלה ואפ"ה חיישינן דלמא נשאר היד והוא ערק לעלמא והנה הנו"ב סי' מ"ו ביאר כונת רשב"א דף קכ"א הנ"ל דבים ודאי הרבה ספינות נטבעו וכהוחזק אחר דמי (וע' בב"ש ס"ק ק"ס שהקשה מד' רשב"א ע"ד רמ"ה ובאמת הם שיטות חלוקות) ובמח"כ דבריו תמוהים דהא הרשב"א כ' להדיא דבפסתא אי לאו דאמרה חזו גבראי גם לרבא א"נ ובע"כ דס"ל דהתם באיתלי נורא ג"כ ליכא הוכחה אי הפסתא מאותו גוף או לא ודלא כרמ"ה והא דאיצטריך לסברת כסופא כבר ביאר הב"א שם משום דאל"כ א"א טורח בסעודה ומפסידה ורחוק לומר שיעזוב כלתו ביום חופתו לכן הוצרך לטעמא דכסופא אבל בים די"ל גלי הים השפילוהו א"צ להך טעמא כלל וע' נו"ב סי' ל"ח בסופו שכ' ג"כ בפשי' דגבי אתלי נורא כיון דנשאר גוף חרוך וגם פסתא בע"כ דהי' כאן אדם אחר ע"ש אבל בסי' מ"ב תברי' לגזיזא והוכיח שם מלשון רבא דמיירי דליכא הוכחה שהפסתא אינו מגוף החרוך וע' בס' יש"ע ליבמות שם בזה
והנה בתשו' מבי"ט סי' קל"ח העלה דאם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פ' למקום פ' ונמצא שם הרוג באותו דרך דמה"ת תלינן שזהו שנאבד זהו שנמצא ובתשו' ש"י הביא מפלוגתת רבי ורשב"ג בפסחים י' בשדה שאבד בה קבר דס"ל לרבי היינו קבר שאבד היינו שנמצא ובתשו' נו"ב מה"ק סי' מ"ו האריך מאד בזה והביא שם דברי הש"י שכ' דידוע דהלכה כרבי מחבירו והנו"ב תמה דהא רשב"ג רבו ואביו הי' ואין הלכה כר' רק כרשב"ג והנה במה שנחלקו אי הלכה כר' או כרשב"ג הוא באמת מחלוקת הקדמונים דהנם ברא"ש מ"ק פא"מ סי' ע"ט הביא בשם רש"י פז"ב ורשב"ם פג"פ דהלכה כר' לגבי רשב"ג אביו דהוי נמי בכלל חבירו וכ"ה ד' ראבי' ומהר"ם ב"ב וכ"ה בהגמ"ר דכתובות סי' רפ"ז בהא דנשבית פודה יותר מכדי כתובתה דאח"כ נתחכם ר' יותר מרשב"ג אביו ולכן הלכה כר' וע' נדה ס' בפלוגתא דתולה בשומרת יום דלשי' רמב"ם הל' כר' לגבי רשב"ג אביו וגם הרשב"א והרמב"ן ורא"ה דפסקו כרשב"ג ביארו טעמא משום דבכתמים הלכה כהמיקל וע' במעיו"ט פ"ח דנדה שם אות ז' בזה [וח"א הביא ראי' מנזיר ס"ה עילה מצאו כו' ואס"ז שם דמוכח דקיי"ל כרבי וע' ס' א"ת סי' ל"ה שנדמ"ח שדיבר מזה] ואולם ברא"ש גיטין פרק הנזקין סי' ה' הביא בשם גאון דהלכה כרשב"ג לגבי רבי דהלכה כר' מחבירו ולא מאביו וע' בשו"ת ב"א שבסוף טרה"ר סי' ל"ח וע' בש"ך יו"ד קכ"ז סק"כ ג"כ בזה וא"כ הדבר תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל. והנה כבר הביא הנו"ב שם מד' תוס' פסחים י' ע"ב ד"ה מי דבדאיכא רגל"ד גם רשב"ג מודה ובש"ס דבכורות כ"ה ע"ב מבואר דהיכי דל"ש גם רשב"ג מודה ונ"ל ראי' מגיטין י"ט ב' ההוא דזרק גיטא כו' אשתכח מזוזתא אר"נ מזוזה בי דני לא שכיח כו' וע' אה"ע קל"ה ס"ה ודו"ק היטב שו"ר בתב"ש סימן ס"ג רמז לגיטין הנ"ל] דהא מוקי התם מחלוקת דת"ק ור"י בפלוגתא דר' ורשב"ג ורחב"א מ"ט ל"א כר"א אמר לך בשלמא שדה דרכה למיקבר בה כי היכי דקבר בה האי אלא קדשים אטו דרכיי' למיפל בהו מומא ואידך אגב דמננחי שכיח בהו מומא והקשה מזה בהא דאיתלי בי' נורא אמאי לא תלינן דהאי שאבד האי שנמצא ותי' דכיון דאיכא פסתא דידא מלבד הגוף החרוך איכא הוכחה שהי' כאן אחר, וכבר נתבאר דזהו רק לשי' הרמ"ה ולא להרשב"א וריטב"א וא"כ לדידהו הדק"ל וצ"ל דס"ל דה"נ שכיח שיבואו אחרים להצילו ותלינן טפי ברובא דעלמא ואף דקורבא עדיפא מ"מ גבי חומר א"א חיישי' לרובא ומזה השיגו הנו"ב שם וגם בשו"ת תפ"צ א"ע בקו"ע סי' א' על דינו של מבי"ט הנ"ל דכיון דשיירות מצויות יש לחוש לאחריני וע' נו"ב מ"ח סי' נ"ט ובח"ס סי' ס"ג דבדרבנן יש לסמוך על המבי"ט] ומעתה לפ"ז בנ"ד שהיא יושבת בין ההרים ולא שכיחי ארחי ופרחי ובפרט בלילה וכיון דלא שכיח שיבאו עוד אחרים שוב יש לתלות דהיינו שאבד היינו שנמצא ובפרט דהקורבא עכ"פ לא גרע מרגל"ד ועוד דאפי' אם רק ספק בהרוב שוב אזלי' בתר קורבא לכ"ע וכמ"ש הש"ג בסופ"ב דב"ב שם וע' בפ"י קידושין ע"ג והגהת רע"א ליו"ד סי' ק"ה והן אמת דהש"ש ש"ז פי"ז והב"א סי' י"א העירו די"ל דדוקא היכי דנמצא כמו שאבד ממש בלא שינוי אז אמרי' היינו שנמצא [וע' רמב"ם פ"ד מטו"מ הי"ב וכ"מ שם בשם מהר"י קורקוס] מה שאין כן בנאבד חי ונמצא מת וכהא דבנאבד חמץ ונמצא ככר ל"א היינו שנמצא [ולפי מה שכתב הפת"ש סוס"ק קכ"ח יש לצדד בזה] ובפרט לפמ"ש הנו"ב שם דדוקא בדליכא חז"א אמרי' היינו שנמצא משא"כ בדאיכא חזקת א"א כנגדו אך לפמש"ל מש"ס דגיטין י"ט מוכח דבלא שכיח גם בדאיכא חזקת א"א יש להקל ודו"ק] ולשיטת התב"ש סי' ס"ג סקט"ו בעינן דוקא חז"ה וע' בב"א שם שהוכיח כן מד' רשב"א וא"כ נדחה גם היתר זה אבל כבר רמזתי דלפמ"ש הפת"ש ס"ק קכ"ח חוזר וניעור היתר זה וגם עפי"ד ש"ס דגיטין י"ט הנ"ל אבל בכ"ז יש מקום לצדד עפמ"ש הש"ש ש"ז פי"ט להוכיח מתשו' הרא"ש ותשו' מהרי"ו דגם גבי איסור א"א אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי והאריך שם בזה והעלה דאם הלך במקום שאין שיירות מצויות אפילו ליכא סימן כלל אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי ואתתא שריא יעוש"ה וא"כ בהא דאתלי בי' נורא להסוברים דפסתא הוי מגוף החרוך צ"ל משום דרובא דעלמא דמי לודאי ותלינן טפי ברובא וכדמוכח בנדה ט"ז דכיון דחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו ומוציא מידי ודאי יעו"ש ועיין קצה"ח סי' ר"פ סק"ב אבל בנ"ד שאין כאן רוב שוב י"ל דאין סממ"ו וכן מצאתי בשו"ת רח"כ סי' כ"ז באמצע התשובה שהביא בשם תשו' ב"ח סי' נ"ה וסי' ע"ב שכתב ג"כ הך טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי וגם הוא הסכים בזה יעו"ש והוכיח מזה כשיטת רמ"ה ולפמ"ש א"ש לכ"ע. ואמנם הנה בתוס' ב"מ ב' הקשו שם על רש"י בהא דז"א כולה שלי כו' דנימא אסממ"ו ותי' הפ"י דדוקא היכי דאין שניהם מוחזקים אמרינן כן משא"כ הכא דבא להוציא מהמוחזק ע"ש וא"כ ה"נ במקום ח' א"א א"א להקל מטעם זה ואמנם הנה מהתוס' וכל הראשונים שהובאו באס"ז שם מוכח דלא ס"ל כחילוק הפ"י וכמ"ש הלב ארי' בחולין קל"ב וא"כ כדאי הם הראשונים הנ"ל לסמוך עליהם במקום עיגון והנה לכאורה יש סתירה לזה מעובדא דיצחק דאזיל מקורטבא שנחלקו אביי ורבא וגם לדידן טעמא רק משום כנכ"ה וכדומה ואי נימא כד' הש"ש א"כ בלא"ה הול"ל דכיון דיצחק זה אזיל בודאי לאספמיא אמאי ניחוש ליצחק אחר כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי ואולם נראה לפמ"ש הרשב"א בגיטין כ"ז דהיכי דשיירות מצויות אנו חוששין ליב"ש טובא ושמא רובא מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוב"ש טובא והו"ל נפילה דרבים ע"ש וא"כ ה"נ בסוגיין דמיירי בשיירות מצויות וכמ"ש הפוסקים א"כ דמי להא דנדה ט"ז שהבאתי דדמיא לודאי וודאי ול"ה בכלל ספק די"ל דשכיחי טובא ולזה הוצרכו לטעמא דכנכ"ה וכדומה והנה במש' מענין חזקת חי של הבעל לכאורה לפמ"ש הנו"ב סי' מ"ג דמאי חזית לאוקמי הבעל בחזקת חי ולומר שמא היה אחר הרי גם האחר י"ל חזקת חי ואולם כבר השיג עליו בשו"ת נט"ש סימן ס"ד וגם במ"ש הב"ש ס"ק פ"ד והנו"ב סי' ל"א השיג עליו יעוין בנט"ש שם שביאר סברת הב"ש לנכון וכה ראיתי בשו"ת ב"א חא"ע סי' ל"ו שהאריך בענין ספק תוך ג"י וביאר ג"כ דברי הב"ש דעל אדם שא"א יודעים מי הוא אין לדון עליו ח' חי דכמה מתים איכא בעולם ובמק"א הבאתי מד' אחרונים שהביאו לזה דוגמא מתוס' ב"מ קט"ו וש"ך ח"מ קל"ג בהא דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן וכה ראיתי שחידש הב"א שם ליישב ד' הט"ז יו"ד שצ"ז ממ"ש הצה"ך ובכ"ש דאיכא חזקת א"א וכ' הוא דאנו דנים על הגוף המת שבו נולד הספק ואנו חפצים לדעת אם הוא זה או לא ואם ע"י חזקה הוחזק שהוא זה אין לנו להשגיח על ח' א"א כיון דהספק לא נולד באשה והביא מד' הס"ט סי' קצ"ט סק"מ שהביא ד' תשו' הרא"מ שבספר מים עמוקים שכ' נ"ל הא דלא משני הגמ' ריש נדה מ"ט דשמא העמד טהרות על חזקתן ואמרו העמד אשה משום דבכ"מ שאמרו העמד דבר על ח' ל"א אלא באותו דבר עצמו שבו נולד הספק כגון ספק נגעו הטהרות אמרי' העמד טהרות כו' ובנ"ד אמרי' תחלה העמד אשה שבה נולד הספק אבל הטהרות שנשתמשה בהן א"ל בהם העמידן ע"ח שלא נולד בהם הספק תנא מכח האשה וא"ל בהם העמד אלא כדי להתעזר לחזקת האשה בלבד והא דמשני בגמ' העמד כלים כו' ואימור לא נטבלו אינו אלא לתת סיוע לריעותא דמקוה והמקשה לא הבין זה ולכן פריך אדרבא העמד מקוה שהחזקה לא נאמרה רק על המקוה שבה נולד הספק ולא על כלים עכ"ל ובזה תי' הס"ט קו' מהרש"א בנדה שם בהא דהעמד ניבל ע"ח אדרבא העמד יין כו' והק' מהרש"א דנימא אוקי חזקה נגד ח' ולהנ"ל א"ש דכיון דהספק נולד ביין אזלינן בתר הך חזקה גם הביא הס"ט ד' הריטב"א עירובין ל"ו בשם הר"מ בר שניאור שנתן טעם למה אלימא ח' עירוב מחזקת גברא כיון שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה העמד טמא ע"ח ולא טהרות וע"ש בס"ט שכתב דמתוס' עירובין ל"ה נראה ג"כ מתחלה דס"ל כן ואח"כ חזרו בהם וגם מתוס' ריש נדה נראה דלא ס"ל כריטב"א ומאי דק"ל להר"מ בריש נדה דקאמר העמד אשה כו' הריטב"א בקידושין ע"ט ובעירובין שם ביאר דכיון דודאי נגע בהם פקע ח' טהרתן יעוש"ה. עוד העלה הב"א שם לפמ"ש התוס' דח' דייקא מרעא לח' א"א ונהי דלא אתרע לגמרי מ"מ בדאיכא כנגדה חזקת חי של האיש שהיא חזקה טובה שוב יש להתיר יעוש"ה שתי' ג"כ בזה קו' הנה"ך ובכ"ש הנ"ל וע' רדב"ז ח"ג סימן ר"ה בספק שנולד בגט דמוקמי' להגט בחזקת כשרותו אף שהוא נגד ח' א"א כיון דהספק נולד בגט יש לדון על דבר שנולד בו הספק ע"ש:
ונחזור לענינינו דבנ"ד דליכא חשש בדדמי כיון דלא היתה האשה אצל האיש איכא חזקה דדייקא ומינסבא דמסייע לקורבא דמוכח וסברת אין ספק מוציא מ"ו שפיר י"ל דלכ"ע יש להקל וע' ח"ס א"ע סי' מ"ה באמצע התשו' שכ' בפשי' דבקורבא דמוכח יש להקל גם באיסור ח"א וע' בליקוטי ח"ס סי' מ' מ"ש בענין זה דכנכ"ה לא עדיף מרובא אבל בתוכו ממש עדיף מרובא וע"ש שלא סמך להקל מסברת קורבא לבד רק בצירוף ט"ע ושאר סניפים:
ואולם מה דפשי' לי' לרו"מ דבנ"ד שנמצא המילה בצד הארץ אין לחוש לעכו"ם כלל הנה בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שע"ה נשאל בדין אם נמצא הרוג בשדה במקום דשכיחי עוברים ושבים ולא נודע אם ישראל הוא אם מחויבים הקהל להשתדל בהוצאה לקברו בקברי ישראל וכ' דסימן מילה אף דמצינו ביוסף שהראה להם סימן שהוא מהול ובקידושין ע"ג אם האסופי מהול אין חוששין שמא נכרי הוא ונולד מהול דמיעוטא דמיעוטא הוא וכ"כ בהפלאה סופ"ק דכתובות ברש"י ד"ה אבל ליוחסין כו' אבל צ"ע מנזיר ס"ה ע"א דחיישי' דלמא נכרי והא מיירי שלא חסר כלום דמת שחסר אין לו תפיסה וע' רא"ם פ' ויגש שכ' דלכך הוסיף סי' כי פי המדבר בלה"ק דאם לא כן יש לחוש שמא מבני קטורה הוא והול"ל בפשיטות דשמא נולד מהול אבל י"ל דבנזיר חיישינן שמא מומר הוא דהו"ל כנכרי או שמא גר שמל ולא טבל והו"ל כמה מיעוטי דמצטרפי וכמ"ש הר"ן חולין ס"ד בסוגי' דלוקחין ביצים והשיג על הח"ס חיו"ד סי' שמ"א דס"ל דמילה הוי סי' מובהק גם בגדול דז"א דדוקא בקטן דליכא הני חששי אין לחוש בנימול משא"כ בזה יעוש"ה והנה לפי דבריו יש לחוש גם בנ"ד שמא הי' א' מן העכו"ם שבעיר הנ"ל או כפרים הסביבות והיה נולד מהול ול"מ אי איכא רוב עכו"ם שם וכמ"ש הסמ"ע סוס"י רל"א דבעוה"ר בזה"ז עפ"י רוב המקומות רובן עכו"ם א"כ איכא רובא לחוש שמא עכו"ם הוא ואף דרובן אינם נולדים מהול מ"מ עכ"פ ספיקא מיהא הוי דגם העכו"ם קרוב לבית השרפה כמו הישראל ואף דהמהרי"א הנ"ל כ' דדוקא בצירוף שאר מיעוטים חיישינן לזה [וצ"ע על מהרי"א הנ"ל שלא הביא ד' הר"ן נדרים ל"א ע"ב שכ' דנולד מהול לא שכיח ומ"מ א"א באומה שלא יהיה כמה נולדים מהול וע' ח"ס יו"ד סימן רמ"ח בהג"ה שם] מ"מ גם בנ"ד שמא היה איזו מומר וכדומה ועוד דבחומר א"א הרי כבר כתבתי דחיישינן גם למיעוט שאינו מצוי וא"כ שוב ליכא היתר דקרוב הנ"ל ואף שכ' לעיל בשם הש"ג דגם גבי רוב וקרוב דאזלינן בתר רובא דוקא ברוב ודאי היינו משום דהרוב עכ"פ בודאי אינו קרוב אבל בנ"ד יש לחוש שמא היה איזו עכו"ם קרוב באמת והוא נולד מהול והן אמת דמש"ס דנזיר שם אין ראיה כלל דשא"ה דאין קוברים ישראלים בענין זה וכמ"ש התוס' שם במקומן ותמהני על הג' הנ"ל שהביא מל' רמב"ם ולא הביא ד' תוס' במקומן אבל מ"מ קשה להקל כמש"ל [וי"ל קצת דשא"ה דד"ז גם תשב"ר יודעין וכמ"ש להלן] א"כ ליכא הוכחה מהא דאסופי וכדומה ואולם לפמ"ש הג' שם דבבגד ציצית הוי סי' מובהק דישראל הוא ואין לחוש שמא השאיל לעכו"ם וכדומה כיון דאסור לעשות כן ואין לחוש שמא לא ידע הדין וכמ"ש הצ"צ לענין חשש שאלה דהיכי דל"ה שלו רק שאול הוא אצלו כיון דאין השואל רשאי להשאיל אין לחוש שמא אינו יודע הדין ומסתמא לא עשה כן ע"ש וה"נ בנ"ד הרי נמצא חתיכת הלייבצודעקיל אבל לא נתבאר במכתבו אם ניכר היטב שהוא בגד ד' כנפות ואולי הוא בגד אחר ואמנם אם ידוע כי גם מן הערלים דשם לא נחסר איש אז יש להקל בזה וקצת יש לדון ולומר דבאמת אין לחוש לאיש אחר שיכנוס במקום סכנה ואף דאדם בהול על ממונו כבר כ' הר"ן בשבת פ' כל כתבי בשם ר"י מטראני דדוקא במעות שלו אדם בהול על ממונו ולא לזכות מן ההפקר ועוד דגם אי אדם בהול כו' אינו מכניס א"ע בסכ"נ ורוב ב"א גופן חביב עליהם מממונם ואולם באמת בש"ס נקט התם דלמא אינש אחרינא אתי לאצולי ופירש"י להציל אותו והיינו משום דלהציל חבירו מפ"נ מחויב כ"א להכניס א"ע גם בס' סכנה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' תכ"ו סק"ב בשם הירושלמי ע"ש ולכן שפיר יש לחוש לזה וא"כ התינח לחוש לישראל אבל לחוש שמא הוא עכו"ם בודאי א"צ לחוש לזה כלל מטעמא דכתיבנא דהעכו"ם לא יכניס א"ע בסכ"נ להציל ישראל וכיון דבנ"ד כל בני העיר ישראלים הם בחיים שוב אין להחזיק איסור ולומר שמא עכו"ם הוא ובפרט לחוש שהיה נולד מהול שהוא דבר שאינו מצוי כלל כנלע"ד:
ועוד יש לדון בעיקרא דדינא דהא כבר הבאתי מחלוקת הרשב"א והרמ"ה בהא דאתלי בי' נורא דלשיטת הרמ"ה ורי"ו מיירי דוקא ביש פיסת יד מלבד הגוף חרוך דאז איכא הוכחה שהיה שם אדם אחר אבל בלא"ה אין לחוש לזה כלל אלא שהקשיתי למעלה אהא דכתב הרמ"ה דכיון דאומרת חזו גבראי נאמנת דמשמע דאם אינה אומרת כן אסורה והאיכא קורבא במקומו וגם נימא כנכ"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי וביותר יש לתמוה בטעמא דקאמר הש"ס מחמת כסופא ערק לעלמא שהוא באמת דבר תמוה וזר ועינינו הרואות שכמ"פ נוסעים ב"א בדרכים ומשתברים רגליהם או שאר מומין או בבואם ממלחמה ונעשים בע"מ ובאים לביתם ואין זה בושה כלל וכמ"פ חשו חז"ל לתק"ע לתלות בקולי קולי וכהא דאין לחוש לתרי יצחק ר"ג וכדומה וכאן המציאו חשש זר כזה וכן מצאתי בשו"ת ב"ח החדשות סי' ס"ה בתשו' הג' מהר"א בן המ"ב שהוא חשש רחוק שאין הדעת סובלתו ואוזן לשמוע ורק דבתחלת עדות החמירו ובהג"ה הביא מד' הנימוק"י בהא דכנכ"ה דהקילו בעגונה טפי מבממון ובע"כ דזה אינו תחלת עדות ע"ש וע"ש שכתב ג"כ דלשיטת רמ"ה ורי"ו ניחא. ולכן נראה להכריח מזה דהאמת כדעת רמ"ה דהכא מיירי שיש פסתא דידא מונח שם מלבד גוף החרוך ולכן בע"כ היה שם אדם אחר ושפיר יש לחוש לכסופא וגם לשיטת רשב"א דס"ל דמיירי בכל גווני והפסתא היא מגוף החרוך מלבד מ"ש הת"ס חא"ע ס' ס"ז דהרשב"א ס"ל באמת דהלכה כרבא וכ"ה דעת היש"ש ותשו' ב"ח סי' נ"ה והח"ס העלה דאין כאן מחלוקת כלל דהפוסקים הסוברים דמיירי בכל גווני הם פסקו הלכה כרבא ולהסוברים דהלכה כרחב"א מיירי דוקא בהי' שם פיסת יד יעו"ש באורך ועי' בא"ז הגדול בשו"ת סי' תשד"מ שהביא ג"כ מחלוקת הקדמונים אי קיי"ל כרחב"א או כרבא ועמ"ש לקמן עוד בזה ואולם גם בדעת רחב"א י"ל דהתם דוקא דהוי עובדא בשילהי הלולי דאתלי נורא בי גונני בזה שפיר י"ל דהחתן שלא הורגל עוד עם כלתו בוש הוא בפני' במומו וערק לעלמא אבל באיש שיושב כמה שנים עם אשתו וגייסי בהדדי לכ"ע ליכא חשש כסופא ובודאי מת דאל"כ היה בא ול"ה ערק לעלמא וערש"י כתובות כ"ב ע"א ד"ה באומרת ברי לי ובר"ן שם. ואמנם מ"ש הרמ"ה ורי"ו דכיון דאמרה ח"ג נאמנת י"ל דהיינו גם בלא בדקו בעיר וסביבותי' אם לא נחסר איש דבזה שפיר הי' מקום לחוש שמא אדם אחר בא לשם ומת וכיון דאיכא רובא דעלמא א"א להתיר מכח מה שנאבד הבעל דא"כ בכל מקום שאבד איזו איש נתיר את אשתו אתמהה ובע"כ דא"א להתיר רק בדאיכא עוד רגל"ד והוכחה להוציאה מח' א"א והכא ליכא הוכחה דמאן יימר שבעלה נשרף דלמא איש אחר נשרף ולז"א דכיון דראתה אותו ואמרה ח"ג נאמנת ול"ח בדדמי אבל בכה"ג דנ"ד שלא נחסר שום איש בעיר וליכא רובא דעלמא לכ"ע תלינן בהאי גברא דהיינו שאבד היינו שנשרף (שוב מצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סימן פ' שהעיר קצת לחלק בענין כיסופא בין חתן לאחר וכעין דברינו הנ"ל ובח"א שם סי' ר"ב העלה דהא דנקטי רמ"ה ורי"ו דהאשה נאמנת לאו דוקא ומשום שהיה כן המעשה בש"ס נקטו הכי וגם בלא אמירתה מותרת וכ' שכן כתב בתשו' ב"ח ואין תשו' ב"ח תח"י] ועוד יש לדון בזה דהא בתשו' ב"ח סי' ע"ב הביא בשם הג' ר' קאפיל דאין לחוש כלל שמא ברח דאמאי יערוק לעלמא ולא יבוא לנחם את אשתו וב"ב במשך זמן רב כזה והב"ח לא הסכים עמו דאימור איזו סיבה הי' טמון בלבו לברוח ולא מצא מקום עד עתה בשעת הרעש ע"ש והח"ס סימן ס"ז העיר דא"כ אמאי נקט הש"ס רק טעמא דכסיפא ותי' דהתם שהיה תוך ימי חופתו ומ"ע בתורה ושמח את אשתו כו' ולא נחשדו ישראל לעבור על ד"ת ושארית ישראל לי"ע ולכן הוכרח לטעמא דכסיפאי עו"ש ובאמת שמצינו כה"ג בתשו' צ"צ סי' ק"ו שהבאתי לעיל והובא בקו"ע בסופו דגם אי חיישינן לשאלה מ"מ היכי דחפץ א' שאול בידו מאחרים ונמצא אצלו אין לחוש שמא השאילו לאחרים כיון דאין השואל רשאי להשאיל ע"ש ועי' בתשו' ב"י סי' ז' שכ' ג"כ כה"ג ממש והועתק לשונו בתשו' ב"ח החדשות סימן ס"ה וא"כ הרי נודע תקנת רגמ"ה דאין להרחיק מאשתו י"ח חודש והובא בבאה"ג יו"ד סוס"י של"ד וא"כ אם עברו י"ח חודש שוב אין לחוש לשמא ברח דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואף דמבואר בח"מ וב"ש בא"ע סי' ס"ו דתקנת ר"ג הוי רק מדרבנן ומבואר בהה"מ פ"א מאישות דבדרבנן לאו כולהו אינשי זהירי ואמנם מלבד דגוף דין חדר"ג אי הוי מדרבנן יש בו עיקולי ופשורי ודעת נו"ב מ"ק דהוי מה"ת ועמ"ש בחבורי בקת"ע לסי' רל"א אות י"ט מכמה דוכתי בזה אף גם העלה בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' צ"ו וסי' רצ"ג דדוקא בגזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן אבל בשאר דברים גם בדרבנן מיזהר זהירי [אבל בחי' הרשב"א יבמות ל"ו מבואר דבמלתא דאיסורא לא זהירי בדרבנן ובממון זהירי גם בדרבנן יעו"ש אבל י"ל דהיינו לר"מ ולא לדידן יעו"ש ותבין] ועוד דהא מבואר בהה"מ פ"ד ממלוה הל' י' דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן גם באיסור דרבנן ועי' במל"מ שם והגהת מל"מ פ"ה מתרומות הי"ג ואולם יש לפקפק בזה דהא בתשו' צ"צ סי' ק"ו שם העיר דלמא לא ידע הדין דלאו כ"ע ד"ג ותי' דהא מבואר בגיטין כ"ט דדין אין השואל רשאי להשאיל אפילו תשב"ר יודעין אותה ע"ש אבל בנ"ד דלמא לא ידע הדין [ועיין בתשו' ב"ח החדשות סימן ס"ה בתשו' הג' מהר"א בן המ"ב שנתקשה ג"כ מהא דלאו ד"ג וכ' דבדבר שתלוי בדעת ב"א שאני ואין דעת ב"א למסור פקדונו ביד אחרים] ואף דהש"ך בח"מ סי' ס"ו סקנ"ו העלה דל"א לאו כ"ע ד"ג רק במקום שאמרו חכמים מ"מ מצינו במרדכי פ"ב דכתובות בעובדא דאשה שנתייחדה עם ב' פרוצים דסמכו אהא דלאו כולהו נשי ד"ג ובפרט בדין שאינו פשוט וידוע לכל לכ"ע אמרינן הכי וכמ"ש כה"ג התוס' בב"ק מ"ה שאין הכל בקיאים בדיני שוה"נ ע"ש ועי' נו"ב מ"ת חא"ע סי' ע"ג דה"ה בשאר דברים שאינם מתקבלים מסברא אמרינן דלאו כ"ע ד"ג ועי' במהרי"ט ח"ב חו"מ סי' נ"ב מ"ש דמ"מ מעשה לא עבדי וע"ש ח"א סי' קכ"ב באמצע התשו' אבל יש לחלק למעיין וצ"ע להקל:
ובגוף דברי הג' ר"ק והב"ח הנ"ל יעוי' בשו"ת הגאון רח"כ סי' כ"ז שהאריך להביא סמוכות לדברי הג' מהר"ק הנ"ל ודלא כהב"ח והעלה דבצירוף שאר אומדנות יש לצרף גם אומדן זה יעו"ש היטב והנה מ"ש רו"מ בשם הח"ס שכ' בתשו' כמ"פ דבזה"ז שיש בי דואר אפילו אם היה בורח היה כותב איזו מכתב והיה נודע לנו ממנו וקיל יותר מזמן הש"ס יעוי' בח"ס אה"ע ח"ב סוס"י קל"א ובסי' קנ"ח שהביא מעשה נפלא שאירע בקהלתו איש א' שיצא מהעיר אל מקום חיל הצבא של קיר"ה שהיו עומדים במערכת מלחמה עם מעט סחורה ופתאום נפל האויב על חיל הקיר"ה וברחו וגם האיש נעלם ועברו יותר מב' שנים ואשתו נשארה עגונה ושלחו מכתבים לכל קצוי ארץ ואין קול ואין קשב ואח"כ עברו עוד ב' שנים וכאשר יסד היתר בתשו' אחת מכח צירוף סברת הבי דואר הרהר בלבו דלפ"ז יש צד היתר גם להאשה הנ"ל ובעודו מהרהר בזה הקול נשמע שבא האיש הנ"ל והגיד טעמו כי היות שנשלל ממנו כל הונו ויבא אל ביתו ויהי' הוא וב"ב בעירום וחסר כל ולכן ברח למרחוק והשכיר א"ע בפונדק א' עד שהרויח כמה מאות זהובים ושב אל ביתו יעו"ש הרי שאין לסמוך על היתר זה ואמנם י"ל דבנ"ד שלא נשרף ביתו ונשאר הונו ורכושו בודאי היה שב אל ביתו לתהות עכ"פ על הונו אם לא שללוהו בוזזים וכדומה ואם לא הי"ל שום קטט עם אשתו ואין לנו סיבה לתלות בריחתו אין לחוש לזה [וע בשו"ת שו"מ להג' מלבוב במהד"ג ח"ב סימן קצ"ג בעובדא שאירע ביאריטשוב שנפקד איש א' בשריפה ונמצא גוף חרוך במקום שהועד שהיה שם האיש הנ"ל בעת הרעש של אש וגם הי' תחתיו חתיכת בגד שהועד שהי' לבוש בו אז והותרה האשה ואחר איזו חדשים מצאו את בעלה בתוך מקוה המים עם כל חפיציו אבל הביא שם שנאבדו אז גם איזו נשים וכי הגידו איזו אנשים כי העד שהעיד על גוף הנ"ל שהיה זכר טעה בעדותו והכחישוהו ולכן יש צד לקיים דינו הב"א סי' י"ד במ"ש להג' נו"ב ז"ל]:
והנה מ"ש לעיל בענין מחלוקת הרשב"א ורמ"ה עלה בלבי עוד דהא כבר הבאתי למעלה מה שתמה בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ה על מה שחששו לחשש זר כזה וכתב דלשיטת רמ"ה ניחא דכיון דמיירי שנשאר עוד פיסת יד ומוכח שהיה עוד אחד שם ודאי מוכרחים לחוש לחשש רחוק ג"כ אבל לשיטת החולקים צ"ל כמ"ש המרדכי שילהי יבמות משום דבתחלת עדות החמירו והנה מלבד שבהג"ה שם תמה מדברי רשב"א ונימוק"י שכ' דגבי כנכ"ה הקילו בעגונה ומוכח דזהו אינו תחלת עדות אף גם כבר הבאתי בתשובה מחלוקת פוסקים אי קיי"ל כהך שינויא דבכורות מ"ו דבתחלת עדות החמירו או כלישנא בתרא והנה בתשו' עה"ג סי' ע"א הביא בשם רמ"פ סי' ל"ו שכ' בפשיטות דהלכה כשינויא קמא ועיינתי בגוף תשו' רמ"פ שם ודיבר שם בדין אמר העד שראהו במלבושיו ויש ספק אולי לא היה לו היכר רק בצבע דלאו כלום הוא וכהא דחיורי וסומקא אם יש לחוש לחומרא דבתה"ד פסק דאין לחוש במסל"ת מפי נכרי אחר דאין לחוש שמא הראשון לא היה מסל"ת ולבי נוקפי באשר יש להסתפק בנ"ד שהספק בהכרה אולי הוי כתחלת עדות דאין מקילין בו כדאי' בפ' יש בכור או אולי דוקא בהא דהעידו על פרצוף בלא פדחת וכדומה שנודע לנו שלא הכירו רק באחת מהן נקרא חסרון בגוף העדות אבל בנ"ד שהעיד סתם ואנו מסופקים אם הכיר היטב או רק ע"י הצבע אין לחוש לחומרא ובמרדכי סוף יבמות משמע קצת דכה"ג נקרא חסרון בגוף העדות היכי דהעיד סתם וא"י במה הכירו גבי ראוהו צף ע"פ המים ואף כי יש לחלק מ"מ לא אשען ע"ז לבד להתירה אבל בתשו' גאו"ב סי' י' בתשו' התוי"ט האריך שם בדין אם עד ב' צריך שיאמר שהראשון היה מסל"ת וכ' דתליא בב' לישני דבכורות אי גם בתחלת עדות הקילו והביא מתשו' ריב"ש סי' שע"ח דלפ"ד רוב החכמים האשכנזים והצרפתים מקילין בעדות אשה אבל הגאונים ופוסקים שלנו מחמירים ע"ש והביא גם ממרדכי סוף יבמות הנ"ל וסיים דאנו מבני האשכנזים ונקטי' הלכה דגם בתחלת עדות יש להקל ולכן גם בזה תלינן להקל יעוש"ה וא"כ כיון דמבואר בסי' י"ז סט"ז בהג"ה דבכה"ג אפי' לא אמר עד ב' שהראשון היה מסל"ת תלינן להקל ואף שהביא יש חולקין מ"מ העיקר כדיעה א' שכ' בסתם כנודע ובפרט דהחמ"ח העלה דגם הי"ח מודו בזה ובפ"ת הביא בשם מהריב"ל שפסק ג"כ להקל בזה ואני מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' רי"א שכ' דכבר פשט המנהג להקל כדיעה א' ע"ש וע' בקו"ע סי' רכ"ח בשם מבי"ט שחולק ע"ד הת"ה אבל בשו"ת שעא"פ סי' ק"א דחה ד' המבי"ט ופסק להקל יעוש"ה א"כ קיי"ל דגם בתחלת עדות מקילין ועי' בתשו' גאו"ב שם סי' כ"א בתשו' המג"ש שהוכיח כן מד' הרא"ש והטור ג"כ ובאמת שמדברי הרא"ש בגיטין כ"ז שהבאתי לעיל שכ' בישוב ד' הרי"ף משום דבעגונה הקילו כמו בעד מפ"ע מוכח ג"כ כן להדיא א"כ מוכח מזה דקי"ל כרמ"ה ורי"ו דהיכי דלא נמצא פיסת יד אין חוששין שמא ערק לעלמא ואין להמציא חשש זר ורחוק להחמיר בזה אך לפי חילוקו של הרמ"פ יש לפקפק קצת בזה ועדיין צ"ע ועי' בשו"ת שבש"ע הרב ז"ל סי' כ"ח בסופו שהאריך בכמה הוכחות דקיי"ל דגם בתחלת עדות הקילו וכלשון ב' בבכורות שם ע"ש:
עוד יש לצרף בזה מ"ש בתה"ד בפו"כ סי' קל"ט והובא בתשו' הג' שאג"א ז"ל שבתשו' ב"א חא"ע סוס"י מ"ב דבדנפק קדל"פ שפלוני מת או נהרג או נטבע ועברו כמה שנים שנשקע שמו ואבד זכרו ובעוה"ר אנו בגלות מפוזרין מעט מעט בכ"מ ואלו הי' רחוק אפילו כמה מאות פרסאות היה נודע ונשמע לנו והוי רובא דשכיח טובא ואף שבא רק ע"י סתמא דמי להא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכו' ואפי' באדם בינוני אם אי' דחי קלא הו"ל טפי מצ"מ דסליק בזמן הש"ס שהיה ישראל עם רב במקומותיהם ע"ש והשאג"א שם צירף ג"כ ד"ז לסניף בנידון שנעלם א' בשעת שרפה גדולה ונאבד זכרו מכמה שנים ואף שאין לסמוך על היתר זה לבד מ"מ סניף הוי ומכ"ש בבן תורה ואדם חשוב ועשיר יעו"ש וע' בתשו' נו"ב מ"ת חא"ע סוסי' נ"א בתשו' בהמ"ח שצירף ג"כ בנידון שנאבד איש א' שנה ומחצה ומעולם ל"ה שום קטטה עם אשתו דאיכא אומדנא גדולה דאי היה חי היה בא לביתו וכמ"ש המבי"ט שהובא בק"ע סי' רכ"א דיצא מאיסור דאורייתא ונשאר רק חשש דרבנן ושוב יש להקל ולתלות דמסתמא מצאו אותם הרוגים יעו"ש וה"נ בנ"ד אם כבר עבר זמן רב פשיטא דיש להקל בצירוף כל הני טעמא דכתיבנא:
ועתה נפנה למ"ש רו"מ עוד צד בנ"ד להתיר עפ"י הבגדיר לייבצודעקיל ובענדיל שהכירו שהוא דומה א הלייבצודפקיל ובענדיל שבביתו ואף דיש להסתפק אי הוי סימני' גרועין או מובהקים בכ"ז י"ל דכל חומרא דסימנים הם בגופו משום דכמו דשומא עשוי להשתנות ה"ה כל הסימנים והאריך בישוב ד' רמב"ם אבל בכלים דאין עשוין להשתנות קיל טפי וכל דבריו לא נהירין כלל חדא דמלשון הש"ס מוכח דדוקא שומא עשוי להשתנות לאח"מ ולא שאר סימנים מובהקים ביותר כגון מומין בודאי אין משתנים לאח"מ וש"ס ערוך הוא (בכורות כ"ח) דמומין שבגוף לכ"ע אין משתנין ועוד דאף דבכלים אין משתנין מ"מ בכה"ג דנ"ד שנשרף גם הבגד והוא מחורך בודאי א"א להכיר היטב ולכ"ע הוי סי' גרוע ובפרט דכפי הנראה מדבריו שהוא דומה במראיתו לאותן שיש לו בבית הרי זהו סי' דחיורי וסומקי דלכ"ע הוי סי' גרוע ומבואר בסי' י"ז סכ"ד בהג"ה דאפילו ק' סימנים גרועים אין מצטרפין אפילו בצירוף שאר אומדנות וגם להסוברים דסימנים אמצעים הרבה מצטרפין מ"מ מודו דגרועין אין מצטרפין כלל וכמ"ש המ"ב וט"ז ואף דבתשו' עה"ג סי' ע"ב באמצע התשו' נוטה קצת לומר דהרבה סימני' גרועים נחשבים כסי' א' בינוני אבל כ' ד"ז ע"צ הדוחק בתחלה ולמסקנא נראה דלא ס"ל כן ועי' תפ"צ בקו"ע סי' ח' ט' ג"כ בזה וכ"ה ד' המג"ש בתשו' גא"ב סי' מ"ט ובתשו' פ"י ח"א א"ע סי' ז' ועי' בשו"ת הש"מ סי' ס"ג ג"כ בזה וגם בלא"ה איכא חשש שאלה ואם כי לשיטת כמ"פ בדרבנן ל"ח לשאלה וגם אני הארכתי בזה בתשו' לחזק מוסדי ההיתר מ"מ מטעמים הראשונים אין לצרף כלל היתר זה וכן הגם דבבגד ציצית ד' מהרי"ט דליכא חשש שאלה הרי מ"מ שוב הו"ל רק סי' א' כיון דבהבענדיל איכא חשש שאלה וגם בהדי שאר טעמים אין מקום לצרף סימנים גרועים שנשתנו מראיתן ע"י החירוך:
ולדינא אחר כל הצדדים שהעליתי נלע"ד כי אחר החקירה שיחקור רו"מ היטב אם לא הי' איזו קטט בין הזוג או סיבה אחרת כגון דוחק המזון וכדומה באופן שאין לנו לתלות בזה בריחתו למק"א ואחר שיחקור היטב אם לא היה שם איזו אורח נטה ללון שיעשה הכרזה בח' אם לא ידע מי מכל אלה ויתברר לפניו שלא נחסר שום איש מבלעדיו אז גם אני מצטרף עם רו"מ ועם הרב הגאבד"ק הרימלוב להתיר האשה הזאת מכבלי העיגון ומהנכון להמתין עד עבור שנה או שנה ומחצה ואז יושיב ב"ד של ג' ויתירה כדת של תורה. שוב מצאתי בשו"ת תורת נתנאל סי' כ"ב שפסק ג"כ בנידון כעין זה להתיר והוסיף דכל החומרא בזה רק מדרבנן כמו במשאל"ס וא"כ במקום פלוגתא סד"ר להקל רק שהיה שם עוד סניפים ע"ש וע' שו"ת ברכת רצ"ה סי' פ"ז באורך בכ"ז ושו"ת ב"ש א"ע סי' ל"ו:
שוב בא לידי תשו' ב"ח ואעתיק תו"ד שבסי' נ"ה תחלה הביא ד' אגודה ונימוק"י דיש פוסקים כרבא ולא כרחב"א אך י"ל דגם רבא לא התיר רק באמרה האשה חזו גבראי אבל נ' דגם להפוסקים כרחב"א יש להקל דהא יש להבין מ"ש חזו גבראי הא נחרך ואינו ניכר כלל וסיים דע"כ לא פליג רחב"א רק לפי דאשכחן נמי פס יד דלא ס"ל למתלי לקולא כרבא אבל בדלא אשכחן רק חד גברא חרוכא תלינן טפי בהאי גברא דהוי התם וכמ"ש רי"ו בשם רמ"ה ואע"ג דמסוף ד' הרמ"ה משמע דבעינן אמירה וכו' נ' דהך ואמרה או או קאמר כמו או אמרה וכו' גם י"ל דרמ"ה נקט הכי לפי שכן היה עובדא דגמ' וכו' ואי לאו דמסתפינא הו"א דהלכה כרבא דרחב"א תלמידו ואין הל' כתלמיד במקום הרב רק מאביי ואילך ואביי ורבא בכלל הקודמים כמ"ש הרי"ף סופ"ק דב"מ אך הרא"ש לא ס"ל כן ונרא' דהרי"ף הוי בקי טפי בכללי דהיה סמוך לגאונים ועי' נדרים ל"ד דבעי רחב"א מרבא ועיין רמב"ם פ"י מה' ביכורים מוכח דס"ל כרבא לגבי רחב"א וע' ברא"ש ר"פ הגוזל וניהו דבדאיכא טפי חריכי או בדליכא כלל אין להקל אבל בחד חרוכא וידעינן דלא נחסר איש מאותו בית אלא זה וגם נמצא שם מטבע שידוע שהי' ביד פ' אף שאינו סי' מובהק מ"מ מצטרף לשאר טעמים להתיר עכ"ד ושם הי' הנידון שנתאכסן בבית שנשרף וראוהו מציל חפציו והאש היה מסביב ואח"ז מצאו עצמות אדם ידים ורגלים שרופים גם חתיכת בשר ועליו בגד פשתן דבוק בבשר ומכל אנשי הבית לא נפקד איש ולא מכל אכסנאים שהיו שם. ובסי' ע"ב נשאל על א' שהיה בעיר בעת שריפה גדולה ר"ל וראוהו שברח ונתייעף ורץ בין הבתים הנשרפים ואח"ז חסר אותו האיש ונמצא גוף א' חרוך ולא הכירוהו והג' ר"ק צידד להתיר מכח ד' רמ"ה ורי"ו וגם אומדנא למה ילך מביתו ויניח הונו וגם כי היה עיף ויגע ורץ בין הבתים והב"ח דחה דדוקא בעובדא דבי גנבי דעכ"פ האיש היה באותו בית בשעת שריפה לכן תלי' שהוא נשרף דמאי בעי שם איש זר ורחוק לחוש שיכנס אחר להצילו ונשרף הוא והבעה"ב ברח ועוד דהבעה"ב ודאי היה שם ואחר ס' ואין ס' מוציא וכו' ולכן בעי' דוקא שיהיה פיסתו חוץ מגוף חרוך אבל בנ"ד דאותו איש ברח להמלט ומי יודע אם הוא נשרף ואולי הי' שם אחרים שנשרפו והוא ערק לעלמא ומ"ש הר"ק אומדנות אין להתיר א"א בסברות כאילו ואולי הי"ל איזה קטט או סיבה אחרת לברוח והביא מתוס' סוף יבמות בשם ירושלמי וד' הה"מ פי"ג מה"ג ע"כ אין להקל עכת"ד וע"ש סי' נ"ה שהביא ג"כ מבכורות דלא אקולי רבנן בתחלת עדות וכמ"ש המרדכי סוף יבמות והגמי"י פי"ג מה"ג: